גדיר חוסין ואח' נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק בש"א 2527/11 בבית המשפט העליון בש"א 2527/11 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערים: גדיר חוסין ואח' נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. מינהל מקרקעי ישראל – נצרת עילית ערעור על החלטתה של כבוד הרשמת של בית המשפט העליון ד' כהן-לקח מיום 13.3.11 בבש"א 1437/11 פסק-דין לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת השופטת ד' כהן לקח (בש"א 1437/11) מיום 13.3.2011 לפיה נדחתה בקשתם של המערערים להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 50/10, ע"א 71/10) שניתן ביום 12.12.2010. ביום 12.12.2010 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאור הסכמת הצדדים. בפסק הדין חייב בית המשפט המחוזי את המשיבים בתשלום פיצויים למערערים בסכום נמוך מזה שפסק בית משפט השלום. הרשמת קבעה בהחלטה, שנראה שאין חולק עליה, כי המועד האחרון להגשתה של בקשת רשות ערעור היה ביום 6.2.2011. עוד עולה מהחלטתה כי האיחור בהגשת הליך הערעור נבע מכך שהמערערים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון פסק דינו. בקשת התיקון נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 1.2.2011, אשר לפי הנטען הומצאה לידי המערערים ביום 7.2.2011. המערערים סברו כי יש להמתין להחלטת בית המשפט המחוזי בבקשת התיקון, ולפיכך השתהו בקשת רשות הערעור. כאמור הרשמת דחתה את בקשתם להארכת המועד וקבעה כי בהתאם לפסיקותיו של בית משפט זה בקשת לתיקון פסק דין, כשלעצמה, אינה מאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי על פסק הדין נשוא בקשת התיקון. מכאן נקבע כי המערערים שלא הגישו הליך ערעורי נטלו על עצמם סיכון שיחמיצו את מועד הגשת ההליך, ואין להם להלין אלא על עצמם. בנוסף נקבע כי סיכויי ההליך אינם נחזים להיות טובים, בהתחשב בכך שהמדובר בערעור בגלגול שלישי, על פסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט ואשר אינו מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אשר על כן קבעה הרשמת כי: "בהתחשב במשך האיחור הבלתי זניח בהגשת הליך; בהתחשב בכך שלא הוצג לאיחור טעם משכנע העולה כדי "טעם מיוחד"; ובשים לב לסיכוייו הלכאוריים הלא גבוהים של ההליך העיקרי; ראיתי להעדיף בנסיבות המקרה שלפניי את אינטרס סופיות הדיון והצבת גבול להתמשכות ההליכים וכן את הצורך בחיזוק היציבות, היעילות והוודאות, על-פני גישתם של המבקשים לבית-משפט זה. אשר על כן, ונוכח הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית". מכאן הערעור אשר מונח לפניי, בגדרו טוענים המערערים כי הרשמת שגתה בהחלטתה ולא נתנה משקל ראוי לנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה. עוד נטען כי הרשמת שגתה בקביעת המועד בו הוגשה הבקשה להארכת המועד. לטענתם, בקשתם הוגשה עוד ביום 14.2.2011, ורק בשל טעמים טכניים הוא נקלט בתאריך 22.2.2011. עוד נטען כי במקרה דנן פסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי לחלוטין, וסוטה מפסיקות קודמות שניתנו בסכסוך בין הצדדים. כמו כן נטען כי לאור נסיבותיו הייחודיות של מקרה זה והסכסוך ארוך השנים בין הצדדים יש לאפשר להם את הארכת המועד המבוקשת. לאחר שעיינתי בהחלטת הרשמת, ובהודעת הערעור הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. לא מצאתי בטענותיהם של המערערים כל ממש, ואין בכוחם להצביע על כך כי נפל פגם בהחלטתה של הרשמת המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. יתרה מכך, בנסיבות המקרה דנן, כפי שתוארו בהחלטתה של הרשמת, נראה כי ההחלטה לדחות את הבקשה להארכת המועד נכונה וצודקת בנסיבות העניין, שכן המערערים לא הצביעו על "טעמים מיוחדים" שיכולים להצדיק את הארכת המועד המבוקשת. יודגש כי "טעמים מיוחדים" להארכת מועד אינם נמדדים מנקודת מבטם של המערערים, שכן ברור הוא שמבחינתם התשובה הינה ברורה, "טעמים מיוחדים" נמדדים תוך איזון בין כלל השיקולים העומדים על הפרק בהתאם לפסיקותיו של בית משפט זה. אשר על כן, נקבע כי דרישת ה"טעמים המיוחדים" בגדרי תקנה 528 היא אתר של איזון בין שיקולים שונים המתחרים על הבכורה בסוגיה זו. עמד על כך בית משפט זה בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006): "התקנה האמורה מאזנת בין שתי מגמות: מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים טעמים מיוחדים שיירשמו". במקרה דנן, המערערים לא הצליחו להצביע על "טעמים מיוחדים" להארכת המועד המבוקשת. גם אם אקבל את הטענה כי הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 14.2.2011, עדיין אין מקום לקבל את הבקשה ואין בכך כדי לקבוע כי זהו מקרה חריג בו מאזן האינטרסים מצדיק את הארכה המבוקשת. הנתונים הבאים מטים את הכף אל עבר דחיית בקשתם של המערערים – סיכוייו הנמוכים של ההליך, מעצם העובדה כי מדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן על דרך של פשרה, וחשוב להדגיש כי אין בטענותיהם בהודעת הערעור כדי לשנות נתון זה; העובדה שהמערערים, שהיו מיוצגים, טעו במועד ללא כל הסבר מניח את הדעת, בעוד "שההלכה הפסוקה לפיה בקשה לתיקון פסק דין שנדחתה אינה מאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי - הינה בגדר דין ידוע ומושרש", כפי שנקבע על ידי הרשמת; וכן העובדה כי לא ניתן לא "טעם מיוחד" ממשי להארכת המועד המבוקשת שיש בה כדי לגבור על האינטרס של הצד השני בדבר סופיות הדיון. חשוב להדגיש כי מטרת המועדים הקבועים בחוקים ובתקנות, היא שכל צד יביא טענותיו בסדר מסוים ובאופן מסוים, כדי שיריבו יוכל להתגונן כראוי, וכן קובע מתקין התקנות מועדים, כדי לשים קץ לסכסוכים ולפנות את משאבי מערכת המשפט לבעלי דין אחרים (ה"מ 797/72 מלון מלכת שבא נ' כרמל, פ"ד כז(1) 255, 257 (1973)). הקפדה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי, בייחוד לאור העומס הכבד המוטל על מערכת המשפט, היא כורח המציאות, "שאחרת לא ניתן יהיה לנהל מערכת משפט שיפוט סדירה, יעילה ותקינה. סופן של חריגות כגון אלה, שבן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי הדין, ולעיתים – אף להסב נזק לציבור הרחב" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 768 (2009)). כאמור המערערים לא ביססו כל טעם מיוחד להארכת המועד המבוקשת. סוף דבר, הערעור נדחה. משלא התבקשה תגובת המשיבים אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ח באדר ב התשע"א (3.4.2011). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11025270_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il