ע"א 2521-23
טרם נותח
מיכאל וואקנין נ. עו"ד יוסף מילר
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
5
1
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2521/23
לפני:
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופט י' אלרון
כבוד השופט א' שטיין
המערערים:
1. מיכאל וואקנין
2. כוכבה וואקנין
נ ג ד
המשיבים:
1. עו"ד יוסף מילר
2. יורם גריידי
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת ע' רביד) שניתן ביום 15.2.2023 בת"א 54896-05-17
בשם המערערים:
עו"ד כהן דניאל
פסק-דין
השופט א' שטיין:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב יפו (השופטת ע' רביד) אשר ניתן ביום 15.2.2023 בגדרי ת"א 54896-05-17, ואשר קיבל בחלקה את תביעתו של המשיב 1, עו"ד יוסף מילר (להלן: התובע) נגד המערערים (להלן: הנתבעים או המערערים) ונגד המשיב 2, מר יורם גריידי (להלן: גריידי). בפסק הדין נקבע כי הסכמי שכירות שלכאורה נכרתו בין הנתבעים לגריידי בטלים, וכי הנתבעים וגריידי חייבים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, דמי שכירות ראויים בסך של 933,290 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ובצירוף מע"מ. כן קבע בית משפט קמא כי המערערים וגריידי יישאו בהוצאות התובע, ביחד ולחוד, בסך של 30,000 ש"ח, ובגין שכר טרחת בא-כוחו של התובע בסכום נוסף של 30,000 ש"ח (בעניין זה נקבע כי המערערים יישאו בסך של 15,000 ש"ח וגריידי יישא גם הוא בסך של 15,000 ש"ח).
אקדים ואומר כי טענות המערערים אינן מתייחסות לגופו של פסק הדין קמא, כי אם לשלוש טענות "מקדמיות" והן: היעדר סמכות עניינית לבית משפט קמא, מעשה בית דין שחל בין הצדדים, ושיהוי שנפל בהגשת התביעה. נוכח האמור אסתפק בהצגה תמציתית של העובדות ושל פסק הדין.
גריידי ביחד עם אָחִיו ושתי אחיותיו הם הבעלים במשותף בחלקים שונים במבנה מסחרי ברחוב העבודה 39 באשדוד (להלן: המבנה). האחים ניהלו בינם לבין עצמם תביעות שונות בבית המשפט למשפחה בראשון לציון בקשר עם המבנה. במסגרתן מונה התובע, שבאותה עת היה בא-כוחן של אחיותיו של גריידי, ככונס נכסים לניהול המבנה. ביום 29.1.2012 ניתנה החלטה בתמ"ש (משפחה ראשל"צ) 46495-10-10 (השופטת ח' שירה) בה נקבע כי "בימ"ש מתיר לכונס [התובע בענייננו – א.ש.] לעשות פעולות שלמיטב הבנתו המקצועית הינן לטובת הכינוס שכן בתפקידו ככונס הוא משמש כשליח בימ"ש".
ביום 25.5.2017 הגיש התובע, בתפקידו ככונס הנכסים, את התביעה נושא הערעור נגד הנתבעים וגריידי, ובהמשך הגיש כתב תביעה מתוקן. בתביעה נטען כי הנתבעים, אשר שוכרים חנויות במבנה, פעלו ביחד עם גריידי בקנוניה בקשר עם ההחזקה והשימוש בחנויות, כשהם אינם משלמים דמי שכירות ריאליים ומעלימים דמי שכירות בסכום גבוה מאוד. בבסיס התביעה עמדה טענתו של התובע לפיה החוזים אשר הוצגו על-ידי הנתבעים וגריידי – בהם נקבע כי הנתבעים חתמו על הסכם שכירות לחנויות לתקופה של שנה עם אופציה של הנתבעים לשמונה עשרה שנים נוספות – מזויפים. נוכח האמור, ביקש התובע מבית המשפט סעדים שונים, ובהם הצהרה על בטלות ההסכמים וכן חיוב גריידי והנתבעים בדמי שימוש ראויים בגין התקופה בה מחזיקים הנתבעים בחנויות.
בפסק הדין קיבל בית משפט קמא את טענת הזיוף. המערערים אינם מערערים על קביעתו זו של בית משפט קמא, ומשכך איני נדרש להרחיב בעניינה. אסתפק אפוא בלומר כי קביעתו זו של בית משפט קמא התבססה על הראיות שהוצגו לפניו, כמו גם על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדויות הצדדים. נוכח קביעתו בעניין הזיוף, הורה בית משפט קמא על בטלותם של הסכמי השכירות שבין גריידי לנתבעים. כן קבע בית משפט קמא כי הנתבעים וגריידי יחובו, ביחד ולחוד, בדמי שימוש ראויים בגין תקופת החזקתם של הנתבעים במקרקעין, כאמור לעיל. המערערים אינם חולקים גם על רכיב זה בפסק הדין; ומשכך הוא, אסתפק בלומר כי קביעתו זו של בית משפט קמא התבססה גם היא על הראיות שהוצגו לפניו, ובפרט על חוות דעת מומחה מטעם התובע.
נגד פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו, ולצדו הונחה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין קמא.
במסגרת הערעור נמנעו המערערים מלייחס שגגות לפסק הדין גופו. חלף זאת, הם מיקדו את טענותיהם בשלושה ענייני סף, שלשיטתם מצדיקים את ביטולו של פסק הדין. לטענת המערערים, בית משפט קמא נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה; התובע היה מושתק מלהעלות את טענותיו ביחס לנתבעים, וזאת נוכח קיומו של מעשה בית דין; בית משפט קמא היה צריך לדחות את התביעה בשל השיהוי שנפל בהגשתה. אעיר כי הערעור מתייחס בכותרתו גם לטענת התיישנות, אולם המערערים נמנעו מלטעון דבר בעניין זה, ועל כן אמנע גם אני מלהתייחס אליו.
לאחר עיון במסמכים שהונחו לפניי, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים – זאת, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לערעור זה אין כל סיכוי להתקבל.
אפרט את טעמיי.
במסגרת טענתם בדבר היעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, טוענים המערערים כי לבית המשפט לענייני משפחה נתונה הסמכות הייחודית לדון בתביעה. קראתי את דברי המערערים שוב ושוב, ולא הצלחתי להבין את טענתם לפיה הליך שאינו מתנהל בין בני משפחה נמצא בסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה (ראו: סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995). התנהלותם הדיונית של הנתבעים ממילא פוטרת אותי מלדון בטענתם לגופה. זאת, שכן הטענה בדבר סמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה לא נטענה לפני בית משפט קמא, ומשכך הנתבעים מנועים מלהעלותה בשלב זה (ראו: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך ב 971 (מהדורה 13, 2020)). לא זו אף זו. הלכה היא עמנו כי "משהתנהל ההליך בפני בית משפט קמא עד תום, אין מקום להידרש בשלב הערעור לסוגית הסמכות העניינית" (ראו: ע"א 4891/20 West Face Capital Inc. Corporation נ' עו"ד חיות גרינברג, מנהלת מיוחדת, פסקה 23 (3.2.2021); כן ראו: בר"מ 5919/22 איגוד ערים לסביבה נפת אשקלון נ' קו צינור אירופה אסיה בע"מ, פסקאות 10-7 (1.2.2023)).
גם בטענת המערערים בדבר מעשה בית דין אין ממש. טענתם העיקרית בעניין זה היא שטענות הזהות במהותן לטענותיו של התובע בדבר מרמה וזיוף נטענו בהליך קודם אשר התנהל בין גריידי לאחיו ולאחיותיו – שבאותה העת היו מיוצגות על-ידי התובע – בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש (משפחה ראשל"צ) 38610/04, להלן: ההליך הקודם), ונדחו שם על-ידי בית המשפט. נטען כי פסק הדין בהליך הקודם מקים השתק עילה ביחס לטענת התרמית והשתק פלוגתא ביחס לטענה לפיה דמי השכירות אשר שולמו לנתבעים דשם היו גבוהים מהאמור בהסכמי השכירות. נטען כי השתק עילה והשתק פלוגתא כאמור חלים גם ביחס לנתבעים דכאן, אשר לא היו צד להליך הקודם, וזאת בשל קיומה של "קרבה משפטית".
בהחלטתו מיום 30.6.2019 דחה בית משפט קמא טענות אלו של המערערים, וכן טענות דומות שנטענו מפי גריידי. ביחס להשתק עילה – נקבע, בין היתר, כי העילות שנטענו בכתב התביעה לא נטענו בהליך הקודם, ואף לא יכולות היו להיטען שכן באותה העת העובדות שבבסיס הטענות הללו לא היו ידועות. כן נקבע כי עיון בכתב התביעה בהליך הקודם מגלה כי במסגרת אותו הליך טענות בדבר זיוף מסמכים כלל לא הועלו. אעיר כי במסגרת הערעור נטען כי טענות התובע בכתב התביעה דנן זהות לטענות שנטענו בהליך הקודם, אולם המערערים נמנעו מלהפנות אותנו למסמך כלשהו שמאמת טענה זו. ביחס להשתק פלוגתא – נקבע כי קביעתו של בית המשפט בהליך הקודם, אשר דחה את הטענה לפיה דמי השכירות ששולמו בפועל היו גבוהים מהאמור בחוזי השכירות, אינה מקימה השתק פלוגתא. זאת, מאחר שהפלוגתא הוכרעה כפי שהוכרעה בשל כך שהתובעות דשם לא הצליחו להרים את נטל הראיה, ולא כקביעה פוזיטיבית. בנוסף לאמור, נקבע כי לא מתקיימת זהות בין הנתבעים דכאן לבין בעלי הדין בהליך הקודם; ומשכך הוא, הכלל של מעשה בית דין אינו חל ביחס אליהם.
קביעותיו של בית משפט קמא בדבר היעדרו של מעשה בית דין מקובלות עלי. לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי עילת הזיוף והמרמה נטענה בפני בית המשפט בהליך הקודם; ומשכך, לא חל בעניינה של עילה זו השתק עילה. כמו כן, בהינתן שקביעתו של בית המשפט בהליך הקודם לא יצרה ממצא פוזיטיבי, בענייננו-שלנו לא חל הכלל של השתק פלוגתא (ראו: רע"א 1945/17 המועצה המקומית עראבה נ' פלוני, פסקה 9 (1.6.2017)). נוכח האמור, איני רואה צורך להידרש לשאלה בדבר תחולתו של מעשה בית דין במקרים של היעדר זהות בין בעלי הדין (ראו בעניין זה: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 649-596 (2015)).
לבסוף, טענו הנתבעים כי אין מחלוקת שהתובע המתין כארבע שנים מיום שנודע לו על התרמית ועד שהגיש את תביעתו, וכי התובע לא נתן "הסבר מניח את הדעת לשיהוי של כ-48 חודשים". משכך, כך נטען, היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה נוכח השיהוי שנפל בה. גם בטענה זו אין ממש. ראשית, טענת השיהוי, אשר דורשת הוכחת טענות עובדתיות, לא נטענה על-ידי הנתבעים בהליך קמא, וכאמור, די בכך כדי לדחותה. למעלה מן הנדרש אעיר כי בית משפט קמא התייחס לטענת השיהוי אשר נטענה מפי גריידי וקבע כי "גריידי לא טען ובוודאי שלא הוכיח כי התובע הציג מצג ממשי של ויתור על זכותו וכי אירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של התובע את ההליך השיפוטי, ובכך לא הוכיח את טענת השיהוי". גם בעניין זה מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא. להשלמת התמונה, אוסיף ואעיר כי תובע שמגיש את תביעתו לפני חלוף תקופת ההתיישנות אינו נדרש לספק "הסבר מניח את הדעת" למועד הגשת תביעתו (ראו והשוו: רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי, פסקאות 15-13 (23.1.2008)).
סוף דבר – הערעור נדחה, וממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים. משלא התבקשה תשובה לערעור, ונוכח המתכונת הדיונית שבה ניתנה ההכרעה, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, ו' בניסן התשפ"ג (28.3.2023).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
23025210_F01.docx עב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il
1