סאמי הייב נ. מדינת ישראל

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2514/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט י' כשר המערער: סאמי הייב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 42075-12-21 מיום 19.1.2023 שניתן על ידי כב' השופט ג'ורג' אזולאי תאריך הישיבה: ז' בשבט התשפ"ד (17.1.2024) בשם המערער: עו"ד גיל דביר בשם המשיבה: עו"ד עמרי כהן פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערער הורשע בעובדות כתב אישום מתוקן, בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; נהיגה ללא רישיון רכב לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; ונהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2(א)(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. לפי עובדות כתב האישום שבו הורשע, המערער נהג ביום 11.12.2021 סמוך לשעה 23:00 ברכב שטח רייזר (להלן: הרכב) ללא רישיון רכב תקף וללא ביטוח. המערער עצר את הרכב בשול הכביש בסמוך לפנייה לאזור תעשייה. רכבו של המערער עורר את חשדם של שלושה שוטרים שנסעו בכביש בניידת בילוש משטרתית, והם עצרו את הניידת לפני הרכב וחסמו אותו. שני שוטרים, אחד חבוש בכובע זיהוי משטרתי ואחד הזדהה כשוטר, התקדמו לכיוון המערער. במטרה להימנע מעיכוב או ממעצר, המערער נסע עם הרכב לאחור כשהוא מתעלם מקריאות אחד השוטרים לעצור, ואז נסע קדימה לכיוון השוטר והגביר את מהירות נסיעתו כך שהשוטר נאלץ לקפוץ אל מעבר למעקה הבטיחות בצד הכביש כדי להימנע מפגיעת הרכב. בהמשך לכך, המערער הסיט את הרכב לכיוון השוטר השני שעמד ליד הניידת והמשיך בנסיעה מהירה לעברו בעוד השוטר קורא לעבר המערער "עצור משטרה". המערער המשיך בנסיעה והשוטר קפץ אל עבר הניידת ובכך חמק מפגיעת המערער. המערער המשיך בנסיעה מהירה ופרועה תוך שהוא נמלט מכוח הבילוש המשטרתי. המערער נכנס ליישוב טובא זנגריה כשכוחות משטרה דולקים אחריו, נהג בפראות תוך שהוא עולה על מדרכה, נסע בכביש ובכיכר בניגוד לתנועה ופגע בניידת משטרה. לאחר 55 דקות של מרדף המערער נעצר. 2. המערער הודה בעבירות של נהיגה ללא רישיון רכב וללא ביטוח, ולאחר שמיעת ראיות הרשיע בית משפט קמא את המערער בביצוע כל העבירות שיוחסו לו כמפורט לעיל. במסגרת גזר הדין, בית המשפט ראה בעבירות כמהוות אירוע אחד ומתמשך וקבע מתחם עונש הנע בין 7-4 שנות מאסר, פסילת רישיון נהיגה לתקופה שבין 10-6 שנים ועונשים נלווים. בבואו לקבוע את עונשו של המערער בתוך המתחם, בית המשפט התחשב, בין היתר, בהיותו אב לארבעה ילדים קטינים ובמצבו הכלכלי הנטען; ומנגד – בעבר תחבורתי עשיר שכלל 40 הרשעות קודמות ובעבר פלילי עשיר שכלל תשע הרשעות קודמות במגוון עבירות אלימות (בין היתר בשל תקיפת שוטר ותקיפה הגורמת חבלה של ממש) שבגינם אף ריצה עונשי מאסר בפועל ועמד לחובתו עונש מאסר מותנה בר הפעלה. על רקע כל אלה, בית המשפט גזר על המערער חמש שנות מאסר בפועל תוך הפעלת ששת חודשי המאסר המותנה שירוצו במצטבר (סה"כ 66 חודשים), בניכוי ימי המעצר; תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים אם יעבור כל עבירת אלימות כלפי ממלא תפקיד כדין או נהיגה בזמן פסילה; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שבע שנים; קנס בסך 2,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו; פיצוי לשני השוטרים המעורבים בסך של 4,000 ₪ לכל אחד; וחילוט הרכב לטובת אוצר המדינה. 3. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו, הנסב על חומרת העונש. המערער מבקש כי עונש המאסר שהושת עליו יוקל משמעותית וכי יבוטלו חילוט הרכב וחיובו בתשלום פיצוי. טענת המערער היא כי בית המשפט החמיר בעונשו בהשוואה לעונשים הנהוגים בפסיקה ושגה בקביעת מדיניות הענישה הנוהגת. נטען, בין היתר, כי בית המשפט נסמך על פסיקה במקרים חמורים ושונים בתכלית מנסיבות הרשעתו של המערער; כי מתחם הענישה נקבע שלא על בסיס פסיקה עדכנית, לרבות פסיקה בתיקים דומים של המותב, ומבלי שניתן משקל לעקרון אחידות הענישה; כי בית המשפט החמיר עם המערער בהשוואה למקרים אחרים גם לעניין חילוט הרכב ומשך תקופת הפסילה; וכי לא נגרם נזק לשוטרים ואין מקום לפסוק לזכותם פיצוי, שממילא אין באפשרות המערער לשלם. נטען כי המערער גרוש ואב לארבעה ילדים, עבד כשכיר, בני משפחתו שירתו או משרתים בצבא, והתנהלותו במהלך תקופת המעצר חיובית והוא משתף פעולה עם גורמי הטיפול בכלא. 4. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו טען בא כוח המשיבה כי יש לדחות את הערעור. בין יתר הדברים, ב"כ המשיבה עמד על נסיבות המקרה החמורות; על עברו הפלילי המכביד של המערער והצורך בהרתעה; ועל כך שעל אף הטענה כי המערער שינה את דרכיו, הוא לא שילם את הקנס שהושת עליו. 5. לאחר בחינת טענות הצדדים והפסיקה שהניחו על שולחננו, אני סבור כי יש להורות על דחיית הערעור וכך אציע לחבריי שנעשה. אקדים ואומר כי עיון בפסיקה שהגיש הסניגור מלמד על כך שיש בסיס לטענתו לגבי רף הענישה ומתחם הענישה הנוהג, ועל כך יש להצר. על חומרתה של תופעת המרדפים עמדתי בעבר, ואפנה לדברים שכתבתי בע"פ 1919/22 מקדשי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (2.8.2022) (להלן: עניין מקדשי): "[...] חלפו השנים, והמרדף הפך לאירוע 'אזרחי' כמעט שגרתי, שבמהלכו אדם נמלט ברכבו מפני ניידות המשטרה הדולקות אחריו. אין צורך להכביר מילים על אודות הסכנה הכרוכה במרדף. סכנה לעוברי אורח ולמשתמשים בכביש, וסכנה לשוטרים – הן אלה שדולקים אחר הרכב הנמלט והן אלה שפורסים מחסום כדי לסגור בעד הרכב הנמלט, ולמרבה הצער, אך לאחרונה קיפחו שוטרים את חייהם בעקבות ניסיונות הימלטות ומרדף. כאשר שוטר מורה לאדם לעצור בשולי הדרך – יש לעצור. כך, חלק ופשוט. כאשר אדם נמלט תוך כדי מרדף, הוא מעיד על עצמו שהוא נכון לסכן חיי אדם, ובשפת הרחוב 'הוא לא רואה ממטר', והעיקר מבחינתו הוא למלט את עצמו. אכן, ההימלטות היא פעמים רבות 'ספונטנית', בהחלטה של שניה, אך הדבר מעיד על הלך החשיבה הבלתי נורמטיבי בעליל של הנמלט...". על הסכנה הגלומה בתופעה של נהיגה פראית בכביש תוך התעלמות מרשויות אכיפת החוק, עמד בית משפט זה פעמים רבות בעבר וראו, בין היתר, ע"פ 5881/09 סויסה נ' מדינת ישראל (14.1.2010); ע"פ 1604/13 עסילה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (29.7.2014); ע"פ 3300/16 ‏אבו ענזה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (‏11.5.2017); ע"פ 8664/19 בכר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 והאסמכתאות הרבות שם (8.3.2020) (להלן: עניין בכר)). עזות המצח הבלתי נתפסת של התעלמות מהוראות שוטרים, לצד פוטנציאל הנזק העצום שעלול להיגרם לעוברי אורח ולמעורבים במרדף, מביאה לכך ש"על הענישה בעבירות הכרוכות במרדף לשקף את תרומת בתי המשפט בהגנה על הציבור ועל השוטרים העושים מלאכתם. כפי שנאמר פעמים רבות בפסיקה, 'חברה מתוקנת לא יכולה להשלים עם תופעות של נהיגה פראית וביריונית אשר מסכנת את ביטחון ציבור הנהגים ועוברי הדרך'" (עניין מקדשי, פסקה 15). בבואנו לגזור את הדין, עלינו לראות נגד עיננו את השוטרים שמסכנים את עצמם ואת פוטנציאל הסכנה לציבור עוברי הדרך, ולתת את הדעת על כך שהמרדף, כשלעצמו, מעיד על זלזול בוטה בחוק, בשומרי החוק ובחיי אדם. 6. כאמור, לא נעלמה מעיני הפסיקה אליה הפנה ב"כ המערער ובה תמך את טענתו כי עונשים זהים או קלים יותר נפסקו בשנים האחרונות במקרים חמורים או זהים לענייננו. גם אם עונשו של המערער, בהשוואה לאותם מקרים, הינו על הצד הגבוה, אני סבור כי נסיבות המעשה והעושה בענייננו אינן מצדיקות את התערבותנו בעונש שנפסק. לגבי רף הענישה הנדרש, אין לי אלא לחזור שנים לאחור ולהפנות לפסק הדין בע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (11.11.2004) (להלן: עניין אבו אלקיעאן), (שאותו הזכרתי גם בעניין מקדשי). באותו מקרה, המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, הקובע עונש מאסר של עד עשרים שנה, כמו העונש שנקבע לצדה של עבירה לפי סעיף 329(א) לחוק. המערער שם הודה במיוחס לו, ולא היה לו עבר פלילי להבדיל מעבר תעבורתי של 36 עבירות שבהן הורשע. בית המשפט העליון החמיר את עונשו מ-24 חודשי מאסר בפועל ל-48 חודשי מאסר בפועל, על אף שאין דרכה של ערכאת ערעור למצות את העונש. במקרה דנן, המערער הורשע גם בעבירות נלוות כמו נהיגה ללא רישיון רכב וללא ביטוח; הוא ניהל את משפטו; ויש לו עבר פלילי עשיר בנוסף ל-40 עבירות עבורה. מכאן, שהעונש של חמש שנות מאסר בפועל, עומד בהחלט באמות המידה של עניין אבו אלקיעאן, שמא אף מקל לעומתו. יש להצר על כך שברבות השנים, נשתכח רף הענישה שנקבע בעניין אבו אלקיעאן, על אף שתופעת המרדפים החמירה והתפשטה בכל רחבי הארץ. לכן, צדק בית משפט קמא לטעמי, כאשר העמיד את מתחם הענישה על 7-4 שנים. 7. הנה כי כן, התנהלותו של המערער מלמדת על היעדר מורא משלטון החוק ואוכפיו, ובמעשיו הראה כי הוא נכון לסכן את עצמו ואת כל העומדים בדרכו בנהיגתו הפרועה. נזכיר כי המערער נהג ללא רישיון רכב וללא ביטוח, על כלל ההשלכות שיש לדבר. המערער לא נענה לקריאת השוטרים שאיתרו את רכבו, ובשתי הזדמנויות שונות נסע בנסיעה מהירה לכיוון השוטרים, שהצליחו לחמוק מרכבו של המערער ורק בשל כך נמנעה פגיעה בגופם. לכך יש להוסיף את אורך המרדף – נדרש מרדף בן 55 דקות עד לעצירתו ומעצרו של המערער, ומהכרעת הדין עולה כי שלוש ניידות נוספות היו מעורבות במרדף ומספר לא מבוטל של שוטרים. המערער לא היסס להיכנס לאזור מגורים ונהג בצורה פרועה ומסוכנת בניגוד לתנועה ותוך שהוא מסכן בנוסף לחייו שלו את חייהם של כלל משתמשי הדרך. כאמור, כל זאת עשה המערער כשלחובתו עבר פלילי ותעבורתי מכביד כשמאסר על תנאי בר הפעלה בגין תקיפת שוטרים תלוי ועומד נגדו. 8. בהינתן כל אלה, בהינתן עברו הפלילי של המערער ובהינתן שאין מקום להקל בעונשו לאחר שניהל את משפטו, וזו כמובן זכותו, הרי שהעונש של חמש שנים שהושת על המערער הוא סביר בהתחשב בכלל נסיבות המקרה, ובוודאי שאינו מצדיק התערבות של ערכאת ערעור. אף איני רואה להורות על ביטול הפיצוי שנפסק לזכות השוטרים או ביטול חילוט הרכב. ניסיון החיים מלמד כי כאשר ברכב יקר עסקינן, הרי שחילוטו מהווה לעיתים סנקציה מרתיעה יותר מעונש מאסר, כך שיש להניח כי חילוט רכב במקרים מעין אלה מחזק את ההרתעה מביצוע עבירות בעתיד (השוו לעניין בכר, פסקה 15). 9. ב"כ המערער ציין כי המערער החל לעשות שינוי בחייו, פנה לשלום בית ומשתף פעולה בין כותלי בית הכלא. יש לקוות כי המערער ימשיך בדרך השינוי והשיקום. 10. סוף דבר, שהערעור נדחה. ש ו פ ט השופט י' כשר: מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט קמא – 7-4 שנות מאסר – הינו מחמיר ואינו עולה בקנה אחד, לדעתי, עם הפסיקה הנוהגת, לרבות פסקי הדין שיצאו מבית משפט זה ונקטו בגישה מחמירה בנסיבות דומות לנסיבות דנן. למעשה, לא מצאתי, לא באסמכתאות אליהן הפנה בית המשפט קמא בגזר דינו, לא באסמכתאות שהביאה המשיבה בפנינו ואף לא באסמכתאות אליהן הפנה חברי, השופט י' עמית, תמיכה למתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט קמא. זאת, הן לגבי הרף העליון של המתחם שנקבע והן לגבי הרף התחתון של המתחם שנקבע. מאידך, סבורני כי בית המשפט קמא טעה בגזר דינו, ככל שאמורים הדברים בגזירת העונש בתוך המתחם שקבע: למערער עבר פלילי מכביד, הכולל עבירות של תקיפת שוטרים ועובדי ציבור ובנוסף עבר תעבורתי מכביד ביותר (40 הרשעות קודמות). המערער גם ניהל הליך ראיות מלא, כך שאינו זכאי לכל הפחתה בגין הודאה ולקיחת אחריות. היותו של הנאשם אב לארבעה קטינים ומצבו הכלכלי הקשה אין בהם, לאור האמור, כדי להצדיק את קביעת העונש שלא מעל אמצע המתחם. התוצאה היא שלו המתחם שקבע בית המשפט קמא היה נכון, העונש שנגזר על ידי בית המשפט קמא הינו, לדעתי, מקל עם המערער מעבר למידה. השאלה היא עד כמה "מקזזת" ההקלה עם המערער, מעבר למידה, בתוך המתחם, את ההחמרה עם המערער, אף זאת, לדעתי, מעבר למידה, בקביעת מתחם הענישה. לאחר שעמדתי על האמור לעיל (הן לעניין המתחם והן לעניין הענישה בתוכו), בחנתי את העונשים שנגזרו בעבירות "מרדפים" מסוג העבירות בהן הורשע המערער. התמונה העולה מהפסיקה, לרבות זו שאוזכרה בפסק הדין, בטיעוני המשיבה ובחוות דעתו של חברי, הינה שבאף לא אחד מאותם פסקי דין נגזר עונש העולה על העונש שנגזר על המערער דנן – 5 שנות מאסר בפועל. אכן, לעניין נסיבות העבירה, התקבצו בעניין דנן מספר מרכיבי חומרה בולטים (מעבר לחומרה שבעבירות מהסוג הנדון, בכלל), ולרבות: המערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בכך שנהג את כלי רכבו, תוך הגברת מהירותו, אל עבר שוטר שנאלץ לקפוץ אל מעבר לגדר הבטיחות שבצד הכביש, כדי להימנע מפגיעת הרכב, ובכך שבהמשך לכך הסיט את רכבו לכיוונו של שוטר נוסף, באופן שחייב גם אותו לקפוץ ולחמוק מפגיעה; בהמשך נוהל מרדף במשך לא פחות מ-55 דקות, אשר הסתיים בפגיעה ברכב משטרתי. לעומת האמור, למרבה המזל לא נפגע איש ממעשיו של המערער. באשר לענישה בתוך המתחם, ומהטעמים עליהם כבר עמדתי לעיל, יש מקום להחמיר עם המערער ולמקם את עונשו מעל אמצע המתחם. סקירת פסיקתו של בית משפט זה לא העלתה, כפי שציינתי כבר לעיל, תקדים רלוונטי לגזירת עונש חמור יותר מאשר זה שנגזר על המערער דנן – 5 שנות מאסר. יחד עם זאת, כן ניתן למצוא תקדימים לגזירת עונש זה בדיוק. אכן, בחלק מאותם מקרים, נראה כי הנסיבות היו חמורות יותר (ראו, לדוגמא, את ע"פ 542/15 בזיאן נ' מדינת ישראל (23.11.2015)), ברם, קיימים גם תקדימים שנסיבותיהם אינן חמורות מנסיבות דנן (ראו: ע"פ 6059/15 סלאמה נ' מדינת ישראל (10.8.2016); ע"פ 1925/14 עלוש נ' מדינת ישראל (8.2.2015); ע"פ 1641/13 אבו סביח נ' מדינת ישראל (31.12.2014); וכן ע"פ 7234/13 אימאם נ' מדינת ישראל (13.7.2014) בו נגזר 54 חודשי מאסר בנסיבות קלות במידה משמעותית מנסיבות דנן). לאמור לעיל יש להוסיף את ההלכה הפסוקה לפיה בית משפט זה לא יתערב בגזר דין שניתן על ידי בית המשפט קמא אלא אם יש בו משום סטייה ממשית ממדיניות הענישה הראויה, או מקום בו נפלה בגזר הדין טעות מהותית (ראו, מיני רבים: ע"פ 5170/23 קובס נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (22.10.2023)). באשר למרכיבי הפיצוי והחילוט, מקובלת עליי עמדתו של חברי, השופט י' עמית, כי אין מקום להורות על ביטולם. מהטעמים המפורטים לעיל ולאחר התלבטות, החלטתי לצרף את דעתי לדעתו של חברי, השופט י' עמית, כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אף אני מצטרפת לדעתו של חברי, השופט י' עמית, מנימוקיו. אדגיש, כי לגישתי, נעוצה חומרה רבה במעשיו של המערער, אשר הפר ברגל גסה את הוראות השוטרים בשטח, ואף ניסה לפגוע בהם. משטרת ישראל שוקדת לילות כימים על ביצוע תפקידיה הרבים והמורכבים, למען השמירה על שלום הציבור וביטחונו. קשה להפריז בחשיבות פעולותיה של המשטרה ובחשיבות הציות לאנשיה, שכן כידוע, אלמלא מוראה של מלכות "איש את רעהו חיים בלעו" (משנה, אבות ג, ב). הלכה למעשה, גורמים עברייניים המהלכים אימים על נציגי רשויות אכיפת החוק ומבקשים לפגוע בהם, קוראים תיגר על שלטון החוק, ומזעזעים את הקרקע שעליה ניצבת החברה הדמוקרטית שבה אנו חיים (ראו: ע"פ 6416/09 אבו קנדיל נ' מדינת ישראל, עמ' 5 (23.2.2010)). מיצוי הדין עם גורמים עברייניים אלה, הוא, אפוא, אינטרס ציבורי רם-מעלה, אשר עולה בקנה אחד עם שיקולי גמול והרתעה (ראו: ע"פ 4844/09 מסעאד נ' מדינת ישראל, פס' 27 (31.5.2010); ע"פ 1535/06 מדינת ישראל נ' לוי, פס' 2 (7.6.2006)); ומחזק את ידיהם של נציגי רשויות אכיפת החוק במילוי תפקידם ללא מורא. לא בכדי אפוא, נקבע כי על בתי המשפט להחמיר בענישה של עבריינים המתנהגים בזלזול ובבריונות כלפי נציגי אכיפת החוק (ראו: ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (11.11.2004)). יפים בהקשר זה דבריו הנכוחים של השופט ס' ג'ובראן, אשר הטעים כי התנהגות כאמור "צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית" (עניין אבו קנדיל, עמ' 5). ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏כ"ב בשבט התשפ"ד (‏1.2.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23025140_E07.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1