בע"מ 2514-07
טרם נותח
רמי (רחמים) הר לב (בן-לולו) נ. חיים בן-לולו
סוג הליך
בקשת רשות ערעור משפחה (בע"מ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק בע"מ 2514/07
בבית המשפט העליון
בע"מ 2514/07
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת ע' ארבל
המבקשים:
1. רמי (רחמים) הר-לב (בן-לולו)
2. פרחיה בן-לולו
נ ג ד
המשיב:
חיים בן-לולו
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.2.07 בע"מ 1155/04 שניתן על ידי כבוד השופטת י' שטופמן
בשם המבקשים:
עו"ד ברוך כצמן ועו"ד דנה וולנובסקי
בשם המשיב:
עו"ד חגי סיטון ופרופ' שמעון שטרית
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כב' השופטת י' שטופמן) מיום 15.2.07, בו נתקבל ערעורו של המשיב ובוטל פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופט א' ד' גולדס) מיום 23.2.04. פרשה זו עניינה סכסוך בין אחים על כספים, אשר – לטענת המבקשים – גזל המשיב מחשבונות אביהם, תוך ניצול מחלת האב וחוסר כשירותו האישית.
רקע עובדתי והליכים קודמים
2. הצדדים להליך זה הם אחים, ילדיו של המנוח שמעון בן לולו (להלן: המנוח), אשר נפטר ביום 26.6.95. משפחת המנוח מנתה בנוסף לרעייתו סוזנה ז"ל, גם ארבעה בנים – ציון, רמי הר לב, יוסף וחיים, ובת אחת – פרחיה.
3. בשנת 1994 הגיש המנוח עם אפוטרופסיו (אשתו סוזנה והבן ציון) תובענה כנגד המשיב, הבן חיים, ואחים נוספים, אשר עברה גלגולים שונים. עיקר התובענה הופנה כנגד המשיב, ונסב על הטענה כי הוא ביצע העברה כספית בשיק בנקאי בסך 473,008 ₪ מכספי קופת גמל של המנוח והעבירם לחשבון אשתו ובנו. כן נטען כי הועברו על ידיו סכומי כסף נוספים מכספי המנוח בסך כולל של 985,000 ₪. המשיב הודה כי נטל את הכספים, אך טען כי העברות אלה בוצעו ברשות, ועל פי הוראות המנוח. עלתה מחלוקת ביחס לכשירותו האישית של המנוח לתת הוראות במועדים הרלבנטיים לאור מצבו הבריאותי.
4. בעוד התובענה תלויה ועומדת, נפטר המנוח ביוני 1995, ובצוואתו ציווה את כל רכושו לארבעת בניו בחלקים שווים, והדיר מן הירושה את בתו ואת אשתו. הוגשה בקשה לקיום הצוואה, וכן הוגשה התנגדות לקיומה. אשת המנוח נפטרה ביום 21.6.98 והותירה תצהיר אותו ביקשה לקיים כצוואה. ביום 15.12.99 הגיעו ארבעת הבנים והבת להסכם פשרה בשני תיקי העזבונות.
זו לשון הסכם הפשרה:
"בענין עזבונות המנוחים שמעון בן לולו וסוזן בן לולו ז"ל, הגענו להסכמה כדלקמן:
העזבונות יחולקו על פי דין, דהיינו, ינתן צו ירושה לפיו האחים חיים בן לולו, רחמים רמי הר-לב (בן לולו) פרחיה בן לולו, ציון בן לולו, ויוסף בן לולו ירשו חמישית כל אחד מעזבון המנוחים הנ"ל.
מנהל העזבון הזמני עו"ד מזור יסיים את תפקידו, ולא ימונה מנהל עזבון אחר.
הצדדים מתחייבים לשתף פעולה במימוש העזבון באמצעות ב"כ הצדדים לטובת כלל היורשים, וההוצאות הכרוכות במימוש כאמור יחולו על כל היורשים בחלקים שווים ביניהם. דירת העזבון המצויה ברח' מאיר ספרן 6, לוד, תועבר לבעלותה המלאה של גב' פרחיה בן לולו.
בכל הקשור לעזבונות, לא יהיו למי מהצדדים טענות איש כלפי רעהו.
מוסכם, כי מנהל העזבון עו"ד מזור יקבל שכ"ט בסך 58,000 ₪ בצירוף מע"מ, והחזר הוצאות בסך 2000 ₪.
לא יוגשו שום תביעות נוספות הנוגעות לעזבון".
ביום 15.12.99 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, אשר הביא לסיום תביעות העזבונות (כב' השופטת צ' ברון) (להלן: הסכם הפשרה). בית המשפט הוציא צווי ירושה על פי האמור בהסכם.
5. בין לבין, נותרה תלויה ועומדת תובענת המנוח (באמצעות הבן ציון) משנת 1994 בבית המשפט לענייני משפחה כנגד האחים, ובכלל זה כנגד המשיב חיים, על לקיחת כספי המנוח והעברתם לחשבונות בני משפחתו. באישור בית המשפט לענייני משפחה, תיקן ציון את כתב התביעה, ונוכח חתימת הסכם הפשרה, שינה את הסעד המבוקש. בשלב זה תבע, תחת סעד הצהרתי, סעד כספי בגובה חמישית מעזבונות הוריו. במרוצת הזמן, ביקש ציון למחוק את אחיו כנתבעים בתביעה, למעט אחיו חיים, הוא המשיב בהליך שלפנינו. האחים רם ופרחיה (המבקשים בהליך זה, להלן גם: המבקשים) ביקשו להצטרף להליך כתובעים. בית המשפט אישר את צירופם, ודחה את בקשת המשיב לסילוק תביעת המבקש על הסף מטעמי התיישנות והשתק עילה, בהסתמך על הסכם הפשרה, וזאת לאחר שהמשיב חזר בו מבקשתו (בש"א 2070/01, החלטה מיום 17.6.02). המשיב, מצידו, הגיש תביעה שכנגד, במסגרתה טען כי המבקשים הם שנטלו שלא כדין ובמרמה כספים מההורים, בעודם בחיים. בעקבות הסדר אליו הגיעו ציון והמשיב, נמחקו התביעות ההדדיות בין שניהם, כך שנותרו על כנן רק התביעות ההדדיות בין המבקשים לבין המשיב.
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
6. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המבקשים, ודחה את התביעה שכנגד שהגיש המשיב. נקבע, כי, בניגוד לטענת המשיב, כי התביעה אינה נחסמת על ידי הסכם הפשרה, מאחר שהסכם זה נועד לחסום תביעות עתידיות בנוגע לעזבון ולאופן חלוקתו, ולא נועד לחסום תביעות שהיו תלויות ועומדות במועד חתימתו, ואשר נגעו לטענות בדבר משיכת כספים שלא כדין מחשבון האב בעודו בחיים. עוד קבע בית המשפט, כי המשיב השתהה בהעלאת טענות הסף, ואף מטעם זה יש לדחותן. טענות ההתיישנות שהעלה המשיב נדחו גם לגופן. נקבע, כי המשיב ויתר על טענתו כלפי המבקש כשחזר בו מבקשתו לסילוק על הסף. ביחס למבקשת נקבע, כי לא חלפו שבע שנים ממועד פטירת הורי הצדדים ומתן צו הירושה, אשר הקימו לה את עילת התביעה לתבוע בנעלי הוריה, ועד שביקשה להצטרף כצד לתביעה, ולפיכך עילתה לא התיישנה.
לגופו של ענין, קבע בית המשפט לענייני משפחה, על סמך הודאת המשיב, כי בשנים 1993-1994 משך המשיב מחשבונות האב סכום כולל של 985,000 ₪ ו-5,000 דולר ארה"ב. בית המשפט דחה את גרסתו כי נהג בהתאם להוראות אביו, ותחת זאת פסק כי "ניצל אכן את מצבו הבריאותי של האב ועשה בכספי האב שימוש כבתוך שלו". לפיכך, פסק בית המשפט, דין הפעולות שעשה המשיב בכספי האב להתבטל, והוא חויב לשלם לכל אחד מן המבקשים סך של 252,038.44 ₪, שהוא חמישית מן הסכום הנגזל, וכן שכר טרחת עורך-דין.
על פסק דין זה ערער המשיב לבית המשפט המחוזי.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
7. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, וביטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. הוא התייחס בראשונה לטענה לפיה הסכם הפשרה פועל כמחסום בפני בירור תובענת המבקשים כנגד המשיב. בענין זה נפסק, ראשית, כי העובדה שהמשיב חזר בו מבקשתו בבש"א 2070/01, בה טען כי הסכם הפשרה חוסם ניהול תביעות נוספות בין הצדדים הנוגעות לירושת המנוח אינה מהווה מעשה בית דין נגדו, ואינה יוצרת כלפיו השתק עילה, השתק פלוגתא או השתק שיפוטי, ועל כן הוא אינו מנוע מלטעון כיום כי הסכם הפשרה אכן בולע כל עילה הקשורה בנכסי המנוח בידי מי מן האחים, וכי דינה של התובענה להיות מסולקת על הסף. לאור זאת, היה בית המשפט המחוזי נכון להתייחס לטענות המשיב לגופן.
בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי כי דווקא מבחינת המבקש עולה טענת השתק שיפוטי, החוסמת את טענתו לפיה במועד הרלבנטי היה המנוח חסר כשירות ליתן הנחיות ביחס לרכושו. בתצהירו מיום 6.7.94 (ה.פ. 852/94) ובתצהירו מיום 13.3.96 (ה.פ. 946/95) העלה המבקש טענות עובדתיות סותרות בשאלה אם ניצלו המבקש והמשיב לרעה את מצב בריאותו של המנוח. בכתב תביעה מתוקן טען המבקש כי המשיב נטל מכספי המנוח תוך ניצול חולשת הדעת של האב, אולם מהנתונים בתיק עולה כי ב-27.1.94, בסמיכות זמן ממש להוצאת השיק הבנקאי על ידי המשיב, חתם המבקש עצמו על תצהיר העברה ללא תמורה של זכויות המנוח, ובו הסכים לקבל ללא תמורה, ובחלקים שווים עם אחיו ציון, יוסף וחיים את כל זכויות האב במקרקעין. הסכמה זו מונעת ממנו לטעון טענה סותרת בדבר העדר כשירותו של האב לקבל החלטות בענייני רכושו במועד הרלבנטי. לאור כל אלה, פסק בית המשפט כי יש לדחות את תביעת המבקש בשל השתק שיפוטי, משהיא נשענת על טענות עובדתיות העומדות בסתירה לטענותיו בתצהירים בהליכים המקבילים.
אשר למבקשת, בית המשפט דחה את טענות המשיב לענין התיישנות התובענה. הוא קבע כי הגשת התובענה על ידי המנוח קטעה את תקופת ההתיישנות, והמבקשת באה בנעליו לענין זה. עם זאת, בית המשפט מצא כי יש לקבל את טענות המשיב לגופה של התובענה. הוא קבע, כי זכות המבקשת לבוא בנעלי המנוח נובעת מהסדר שנקבע בין הצדדים בהסדר הפשרה. היא נובעת מהסכמת הצדדים לקבל את התנגדותה לקיום הצוואה, ונוכח הסכמת כל היורשים לחלק את עזבון המנוח בדרך מסוימת. לפיכך, תביעת המבקשת מתוחמת על פי זכותה כפי שהוגדרה בהסכם הפשרה. בהקשר זה נקבע, כי המבקשת הסכימה בפעולותיה להגביל את זכות התביעה שלה בהתאם לחלקה בעזבון. משהסכימו הצדדים כי בכל הקשור לעזבונות לא יהיו למי מהצדדים טענות איש כלפי רעהו, ממילא, אין קיום עצמאי לתביעת המבקשת כנגד המשיב, ודינה להידחות. בית המשפט ציין, לפנים מן הנדרש, כי פרשנות סבירה של הסכם הפשרה מביאה למסקנה כי בקבלתו יש משום סילוק מלא וסופי של התביעות ההדדיות בין הצדדים. אילו היתה כוונה להותיר בעינה את תביעת המנוח ואפוטרופסיו כנגד המשיב, היה הדבר מוצא ביטוי מפורש בהסכם הפשרה, אך הדבר לא נעשה. כוונת הצדדים היתה לראות בהסכם הפשרה משום סילוק מלא של כל הטענות ההדדיות ביניהם ביחס לעזבון, להבדיל מתובענות שאינן נוגעות לירושה, או שעילתן מאוחרת לחלוקת הירושה. לאור כל אלה, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, והורה על ביטול פסק הדין של הערכאה הדיונית.
על פסק דין זה מתבקשת בקשת רשות הערעור.
בקשת רשות הערעור
טענות הצדדים
8. המבקשים טוענים כי על בית משפט זה ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתם, הסכם הפשרה אינו מגביל את זכותם לתבוע כספים המגיעים להם מהמשיב, ואשר לא היוו חלק מעזבון האב בעת חתימת ההסכם, אלא נלקחו ממנו שלא כדין בעודו בחיים. לגישתם, טעה בית המשפט המחוזי כאשר איפשר למשיב לטעון כי הסכם הפשרה חוסם את תביעתם כנגדו, בניגוד להודאתו בפני בית המשפט לענייני משפחה, ממנה עולה כי ההסכם אינו חוסם תביעה זו.
כן מלינים המבקשים על כי בית המשפט המחוזי התערב בממצאי העובדה ובקביעות המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, וזאת מבלי שהצביע על טעויות עקרוניות ובולטות בממצאיה ובקביעותיה, המצדיקות התערבות שכזו. בין היתר, מזכירים המבקשים בהקשר זה, את מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה המבקש הוא המושתק מכוח השתק שיפוטי, וכי כתוצאה מכך מתבטלת תביעתו מעיקרה, מסקנה ההופכת על פיה את קביעת בית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע את ההפך מכך. לבסוף, גורסים המבקשים, כי בית המשפט המחוזי פירש באופן שגוי את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, והתעלם מנימוקים מהותיים שהובאו בפסק הדין התומכים בו.
9. המשיב, מצידו, טוען כי הסכם הפשרה נועד לשים קץ לכל סכסוך משפטי נוסף בין האחים, למנוע העלאתן של טענות משפטיות נוספות בין האחים בנוגע לחלוקת הירושה, ולחסום תביעות עבר ועתיד ביניהם. לפיכך, בהעדר החרגה ברורה ומפורשת של התובענה הנדונה מהסכם הפשרה שנועד לסלק את כל המחלוקות בין האחים, יש לראות בו הסדר כולל החוסם כל התדיינות נוספת בין הצדדים, ויוצר השתק עילה והשתק פלוגתא ביניהם.
כמו כן, לטענת המשיב, הגם שאכן יש לראות את המבקשים כמי שביקשו לבוא כתובעים בנעלי הוריהם המנוחים, הרי שבמועד הרלוונטי, הוא מועד הגשת כתב הטענות החדש, עילתם כבר התיישנה, שכן חלפו למעלה משבע שנים מיום ביצוע מעשי המרמה הנטענים.
הכרעה
10. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן, אלא אם הענין נשוא ההליך מעלה סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית החורגת מנסיבות המקרה הקונקרטי, ומעניינם הפרטני של בעלי הדין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 126-128 (1982)). כבר נקבע לא אחת כי רשות ערעור לא תינתן כאשר מטרתה העיקרית הינה לבחון האם הערכאה דלמטה יישמה כהלכה את הדין על נסיבות המקרה הקונקרטי (רע"א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 221, 222 (1993); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 112 (מהדורה עשירית, 2009)). המקרה שלפנינו אינו מגלה כל שאלה שחשיבותה חורגת מגדר עניינם של הצדדים להליך זה. בנסיבות אלה, אין ענין זה מקים עילה למתן רשות ערעור בערכאה שלישית, ודי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה.
11. למעלה מן הנדרש, נראה כי לא היה מקום לקבל את הערעור לגופו, גם אילו ניתנה רשות להגישו. הטעם המהותי והמרכזי לכך טמון בהוראותיו של הסכם הפשרה שהושג בין כל האחים, הצדדים להליך זה, אשר על פי פרשנותו הראויה, על רקע כלל נסיבות הענין, תכליתו נועדה לסלק את כל המחלוקות ביניהם ביחס לעזבון המנוח – בין מחלוקות של העבר, ובכללן הליכי התובענה התלויים ועומדים, ובין מחלוקות העשויות להתעורר בעתיד. לפיכך, מכח הסכם הפשרה נחסם, בין היתר, הליך התובענה שלפנינו, שנועד לברר טענות המבקשים כלפי המשיב על הוצאת כספים שלא כדין מחשבונו של האב טרם פטירתו.
12. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מורה כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות". אומד דעת הצדדים מורכב מן "המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים", והוא נבחן מתוך לשון החוזה והנסיבות החיצוניות לו. כאשר לא ניתן לעמוד על אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, מתפרש החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית, המשתקפת "במטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים". מבחן אובייקטיבי זה מושפע גם מעקרון תום הלב, וממערכת הערכים שהוא מבטא (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 311-313 (1995) (להלן: פרשת אפרופים); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 11-12 לפסק דינו של השופט ריבלין (לא פורסם, 11.5.2006) (להלן: פרשת מגדלי הירקות); אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות החוזה 52-56 (2001); גבריאלה שלו דיני חוזים: החלק הכללי 413 ואילך (2005)).
השאלה העולה בפנינו היא – כיצד יש לפרש את אומד דעת הצדדים להסכם הפשרה בשים לב לנוסחו המילולי, ולמטרות והתכנים אותם בקשו הצדדים להגשים. המבקשים טוענים כי המילים "בענין עזבונות המנוחים שמעון בן לולו וסוזנה בן לולו ז"ל הגענו להסכמה כדלהלן" בפתיח להסכם, והמילים "בכל הקשור לעזבונות לא יהיו למי מהצדדים טענות איש כלפי רעהו" הצביעו על כוונה לסיים את המחלוקות בין האחים בנוגע לעזבונות בלבד, ולהותיר פתוחות מחלוקות הנוגעות לרכושו של המנוח בטרם הלך לעולמו, ובכללן התובענה נשוא הליך זה.
13. אין לקבל גישה פרשנית זו, משהיא אינה מתיישבת עם אומד דעת הצדדים כפי שקיבל ביטוי בנוסח הסכם הפשרה ובנסיבות האופפות אותו. אלה הטעמים:
14. ראשית, יש לומר כי כאשר כלל האחים מגיעים להסכם על חלוקת העזבון ביניהם, ועל שיעורי החלוקה, הדעת נותנת כי בכך הם מבקשים לגבש הסדר סופי אשר מניח כי היקף רכוש העזבונות, הקיים עובר להסדר, הוא המהווה בסיס להסכם, ומתוכו תיעשה החלוקה בין הזכאים על פי שיעורי החלוקה שהוסכמו. הטענה לפיה, בצד הסדר החלוקה, תתכן עדיין תביעת זכות תקפה של חלק מהאחים כנגד אח אחד על כספים שהועברו בעבר מהמנוח לאותו אח, אינה מתיישבת עם הסדר מוסכם בדבר חלוקת העזבון ועומדת בסתירה לו. שהרי ככל שתביעה כזו תסתיים בזכייה, משמעות הדבר היא כי האח הנתבע צריך להשיב לעזבון את סכומי הכסף שנלקחו על ידו שלא כדין, כנטען, ואלה אמורים להתחלק בין כל האחים הזכאים על פי שיעורי החלוקה עליהם הוסכם בהסכם הפשרה. משמעות הדבר היא, אפוא, כי הכרה בחיותה של התובענה הזו משליכה במישרין על היקף נכסי העזבון והיקף זכויות היורשים. אולם אפשרות זו אינה עולה בקנה אחד עם הסכמת כל היורשים להסדר הפשרה, והתחייבותם כי בכל הקשור לעזבונות, לא יהיו למי מהצדדים "טענות איש כלפי רעהו". אין ספק, כי ההליך הנוכחי קשור בטבורו לרכוש העזבונות ולזכויות היורשים על פיו והוא מקרין במישרין על היקף הרכוש העומד לחלוקה אילו נוהלה התביעה והוכתרה בהצלחה. ניהול התביעה אינו מתיישב, אפוא, עם התחייבות היורשים בהסכם הפשרה כי "לא יוגשו שום תביעות נוספות, ולא יוגשו תביעות הנוגעות לעזבון".
15. שנית, ניתן היה לסתור את ההנחות האמורות לעיל בענין אומד דעת הצדדים בהסדר הפשרה אילו היו הצדדים לאותו הסדר מחריגים במפורש את הליך התובענה בענייננו מההתחייבות הכוללת בהסדר שלא להגיש תביעות נוספות ואף לא תביעות הנוגעות לעזבון. ניתן היה, כמובן, להותיר בהסכמה תובענה זו "מחוץ" להסדר הפשרה ולהסכים על המשך ניהולה. אולם זאת לא נעשה, ולא במקרה. האחים הגיעו לשעת רצון, והחליטו לכבד את הוריהם המנוחים ואת יחסי הקרבה ביניהם, ולהגיע להסדר רצוני בדבר חלוקת הרכוש. בתוך כך, הראו גם הבנה מתבקשת כלפי זכויותיה של אחותם שהודרה מהצוואה, והכירו במעמדה לצורך ירושה, לצידם (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 585-586 (2001); ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590 (1997) (להלן: ענין אטראש)). קשה להלום, כי בנסיבות אלה נתקיימה כוונה בלב האחים להמשיך ולנהל תובענה כלפי המשיב שמטרתה להביא להשבת כספים לעזבון שיגדיל את היקפו, ויעמוד לחלוקה נוספת בין האחים. אילו נתקיימה כוונה כזו, היה סביר כי תמצא ביטוי בכתובים בהסכם הפשרה או בהסדר נפרד. הליך התובענה שהיה תלוי ועומד בעת השגת הסדר הפשרה היה מוכר וידוע לכל האחים. סביר להניח כי הימנעות מאיזכורו בהסדר הפשרה משקפת הנחה מסתברת כי הצדדים כולם הניחו כי התובענה נבלעה בהסדר הפשרה, ואיבדה את חיותה.
16. יתר על כן, בפרוטוקול הדיון שהתקיים בתביעות העזבונות, כחודשיים לפני גיבוש הסכם הפשרה, התבטאה עו"ד פרידלר, אז באת כוחו של המבקש, ובהליכים מאוחרים יותר, באת כוחם של שני המבקשים, כדלקמן:
"מן הראוי... כי חברי... ישקול... עמדתו לגבי סיום הסכסוך הארוך הזה שנמשך שנים רבות, ויסיים אותו בירושה על פי דין הן לגבי עזבון המנוח שמעון בן לולו ועזבון המנוחה סוזנה בן לולו... אני חוזרת ומציעה כי יש מקום לסיים את העניין הנ"ל. יש הסכמה של רוב היורשים למתן צו ירושה על פי דין. יש הזדמנות לסיים את כל ההליכים בכל הערכאות בתוך זמן קצר" (עמוד 23-24 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור).
נראה, כי גם באת כוחו של המבקש קשרה באופן טבעי את אפשרות החלת הירושה על פי דין, שאכן אומצה על ידי הצדדים בסופו של יום, לסיום "כל ההליכים בכל הערכאות", ואמירה זו מחזקת את המסקנה בדבר אומד דעת הצדדים לפיו כריתת הסכם הפשרה נועדה להביא לסיום כל המחלוקות המשפטיות בין האחים בכל הערכאות בנוגע לרכוש ההורים המנוחים.
17. לא למותר לציין כי במהלך בירור תיקי העזבונות, העלו הצדדים טענות והביאו ראיות הדומות במידה רבה לטענות ולראיות שהובאו בהמשך בפני בית המשפט לענייני משפחה, בתובענה בהליך זה. כך למשל, בתיקי העזבונות העלו הצדדים טענות, והגישו תצהירים ומסמכים בדבר הכספים שנגזלו, לכאורה, מן האב, בענין מצבו הבריאותי הרעוע, חוסר כשרותו המשפטית, והעדר תוקפם של מסמכים עליהם חתם. התקיימו אף דיוני הוכחות בהם נחקרו בני המשפחה על תצהיריהם בנוגע לשאלות אלו. גם בכך יש חיזוק למסקנה כי כשנחתם הסדר הפשרה בהליכי העזבונות ראו בכך הצדדים משום סיום ההתדיינויות ביניהם בנושא רכוש ההורים על כל היבטיהן, לרבות בענין התובענה נשוא הליך זה.
דרכם של הסכמי פשרה כי הם מבקשים להיות כוללניים וסופיים ולא חלקיים וזמניים (ענין אטראש, בעמ' 593). תכליתו של כל הסכם פשרה, ובמיוחד הסכם פשרה המנוסח באופן כה כוללני כמו זה שלפנינו, תומכת בחזקה הפרשנית לפיה הצדדים להסכם הפשרה התכוונו לסיים באופן סופי את כלל המחלוקות והתביעות ההדדיות שביניהם, כל עוד לא ציינו אחרת בלשון ברורה ומפורשת. כך הוא גם במקרה זה.
18. סיכומו של דבר – נוסחו המילולי של הסכם הפשרה, וכן מכלול הנסיבות האופפות אותו, מצביעים על כך שכוונת הצדדים לו היתה לראות בו הסדר המסיים את מלוא המחלוקות ביניהם, הקשורות ברכוש הוריהם המנוחים. הסדר הפשרה כורך ממילא גם את התובענה נשוא ההליך שלפנינו בגדר ההסכמה בדבר סיום המחלוקות. הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין, ויש בו כדי לבלוע את כל עילות התביעה הקיימות או העתידיות בענין רכושם של המנוחים, ולהוות משום השתק עילה ביחס לכל תובענה בענין הרכוש – בין כזו התלויה ועומדת בעת קבלת הסדר הפשרה, ובין כזו העשויה להיות מוגשת בעתיד.
19. כלל הוא כי פסק דין המהווה מעשה בית דין יוצר מחסום דיוני בפני צדדים למחלוקת מלשוב ולעורר את עילות התביעה שהוכרעו בהליך המשפטי הקודם (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 587 (1962); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 13 (1991) (להלן: זלצמן)).
כאשר פסק הדין נותן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הצדדים, נבלעת עילת התביעה נשוא ההסכם בפסק הדין הנותן לו תוקף, ונחסמת בכך התדיינות מחודשת באותה עילה מכח פסק הדין שניתן (זלצמן, בעמ' 330). ההסכמה החוזית בבסיס הפשרה, המקבלת תוקף של פסק דין, הופכת לחלק מתוכנו של הפסק, ותוכן זה מהווה בסיס לחסימה הדיונית במסגרת מעשה בית דין (זלצמן, בעמ' 337). מאחר שהסכמת הצדדים היא המעצבת את תוכן פסק הדין, פרשנותו של הפסק נעשית תוך מתן משקל משמעותי למאפייניו ההסכמיים, המצריכים היזקקות לדיני פרשנות החוזים (ע"א 601/88 עזבון רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 450-451 (1993); וראו גם ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489, 498-499 (1989); ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, פסקה ל"ב (לא פורסם, 20.6.2007); רע"א 682/07 לבייב נ' גילר, פסקה י"ב (לא פורסם, 20.6.2007); זלצמן, בעמ' 335).
בענייננו, קם מעשה בית דין מכח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, והוא חל על הצדדים להסכם ומשתיק אותם מהעלאה בשנית של עילות תביעה אשר נבלעו בהסכם הפשרה וקיבלו תוקף של פסק דין, ככל שהן קשורות לרכוש ההורים המנוחים. מעשה בית דין זה חל על כל האחים היורשים שהיו צד להסכם הפשרה, ואשר חלקם משמשים צדדים בהליך שלפנינו. בנסיבות אלה, מנועים המבקשים מלהמשיך ולנהל תובענה כנגד המשיב בנושא התובענה, שעניינה קשור ברכוש המנוח טרם מותו (ע"א 165/76 רשות הפיתוח נ' עזאם, פ"ד לא(1) 253, 260-261 (1977); רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 573, 681-682; זלצמן, בעמ' 138).
20. נוכח מסקנה זו ביחס לטענה העיקרית, לא היה מקום לפרוש דברים ביחס לטענות הנוספות שעלו על ידי הצדדים, שהן בעלות אופי שולי לענין המרכזי.
סוף דבר
21. לאור האמור, מסקנתי היא כי עניין זה אינו מגלה עילה למתן רשות ערעור, משלא מתקיימים תנאי הסף לצורך כך. לגופם של דברים, הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים נועד לסיים את כלל הסכסוכים וההתדיינויות בין הצדדים בכל הנוגע לרכוש הוריהם המנוחים ולאופן חלוקתו. הסכם זה שקיבל תוקף של פסק דין, בולע אל תוכו גם את ההליך נשוא ענייננו, והוא מקים מחסום דיוני ביחס לכל תובענה שעניינה קשור ברכוש ההורים המנוחים. לאור זאת, לא היה מקום לדון בתובענה לגופה, ודינה היה להידחות.
בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא.
המבקשים ישאו בשכר טרחת עו"ד המשיב בסך של 20,000 ש"ח.
ש ו פ ט ת
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
אני מסכים.
המשנה לנשיאה
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.
ניתן היום, ד' בשבט התש"ע (19.1.10).
המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07025140_R08.doc יט
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il