ע"פ 2513/94
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט מ' חשין
כבוד
השופט י' זמיר
המערער: בלגור דוד
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק
דין בית המשפט המחוזי
בבאר שבע
מיום 21.3.94 בת.פ. 205/92
שניתן על ידי
כבוד השופטים: ג' גלעדי
צ' סגל ור'
אבידע
תאריך הישיבה: ט"ז באדר ב' תשנ"ז (25.3.97)
בשם המערער: עו"ד מ' דויטש
בשם המשיבה: עו"ד גב' א' כהנא
פסק-דין
השופט מ' חשין:
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
בבאר-שבע, במותב השופטים ג' גלעדי, צ' סגל ור' אבידע. בית-המשפט המחוזי הרשיע את
המערער ברצח אישתו - כהוראת סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977- - ודן
אותו למאסר-עולם. על הכרעת-דין זו ועל גזר-דין זה הערעור שלפנינו.
עיקרי העובדות
שלעניין
2. המערער,
איש כבן 70, ואישתו, אשה כבת 62, היו נשואים במשך כ40- שנה והתגוררו יחדיו בביתם
שבאשדוד. בבוקר יום ה16.9.92- נמצאה האשה ללא רוח חיים בדירת בני-הזוג. את אשר
התרחש בסמוך לאחר הרצח תיאר בית-המשפט המחוזי בהכרעת-הדין, ואלה עיקרי הדברים:
בבוקר יום הרצח יצא המערער את הדירה המשותפת לו ולאישתו, נעל את הדלת אחריו, ונסע
אל בית בתו וחתנו ברחובות, מרחק כ20- דקות נסיעה. בשעה 07:30 לערך הגיע המערער
לבית בתו וחתנו, ואמר לחתנו, אדוארד היזקוביץ (להלן נכנה אותו - אדוארד):
"הרגתי אותה". בדבריו כיוון המערער לאישתו. השניים יצאו יחדיו לתחנת
המשטרה באשדוד, ושם סיפר אדוארד ליומנאי כי חמותו נרצחה. המערער נותר בתחנת
המשטרה, ואדוארד נתלווה לשוטר שיצא אל דירת המערער. השוטר פתח את דלת הדירה הנעולה
בעזרת מפתח שנתן לו אדוארד, והשניים מצאו את המנוחה שוכבת במיטתה ודם רב סביבה.
בכיור שבמטבח נמצאה סכין מטבח שלהבה שבור ועליה סימני-דם. המים בכיור היו אדמדמים וכתמי
דם נמצאו על הברז ועל החרסינה. בחוות-הדעת הפתולוגית קבעו המומחים, כי האשה נדקרה
26 פעמים בסכין: בקרקפת, בצוואר ובקידמת בית-החזה. עוד נקבע בחוות-הדעת, כי פצעי
הדקירה שבגוף האשה נגרמו על-ידי מכשיר חד שתיאורו תואם את הסכין שמצאו חוקרי
המשטרה בדירה. לחוות דעתם של המומחים מתה האשה בשל איבוד-הדם הרב שסבלה עקב פיצעי
הדקירה.
3. המערער
נחקר במשטרה כ5- שעות, ובחקירתו טען כי אינו יודע מי רצח את אישתו. גירסתו הייתה
זו, שכשעה לפני שאמור היה לקום לעבודתו אותו בוקר, העירה אותו אישתו כשהיא אוחזת
סכין בידה, היא אותה סכין שעל-פי מימצאי החקירה שימשה ככלי לרצח האשה. לטענתו חטף
את הסכין מידה של אישתו, אך אין הוא זוכר מה קרה לאחר מכן. זאת הוא זוכר, שלאחר
שנטל את הסכין מאישתו, החזיר את הסכין למטבח וחזר לישון. בסביבות השעה 05:00 בבוקר
התעורר, וכדרכו עבר דרך החדר בו ישנה אישתו (בני הזוג ישנו בחדרים נפרדים).
לדבריו, כאשר נכנס לחדרה של אישתו מצאה כשהיא יושבת במיטתה ודם עליה ומסביבה.
משביקש לצאת לבית בתו וחתנו, מצא את הדלת נעולה והמפתח נעוץ במנעול. הוא פתח את
הדלת, נעל אותה אחריו כשיצא את הבית, ונסע לבית בתו וחתנו.
4. גם
חתנו של המערער, אדוארד, נחקר במשטרה אותו יום. לדבריו הגיע חותנו לביתו ביום
ובשעה שהמערער נקב, ואמר לו: "הרגתי אותה". כל אשר הצליח להבין מדבריו
של המערער הוא, כך מסר אדוארד בהודעתו, כי המערער רצח את אישתו.
5. בעדותו
בבית-המשפט הכחיש המערער כי הוא שהרג את אישתו, אך זו הפעם העלה גירסה שונה מזו
שהעלה במשטרה. לדבריו בעדותו בבית-המשפט, התעורר אותו בוקר - קודם הזמן ללכתו
לעבודה - והבחין באדם העומד בדירה וסכין בידו. לאחר מכן, לדבריו, נרדם שוב והתעורר
בשעה 5.00 לקראת לכתו לעבודה.
6. אשר
לחתן, אדוארד, גם הוא שינה בבית-המשפט מהודעתו במשטרה. על-פי עדותו בבית-המשפט,
משבא המערער לביתו אותו בוקר, אמר "הרגתי אותה, הרגו אותה". נזכור כי
בבוקר המעשה אמר אדוארד בהודעתו למשטרה כי המערער אמר לו "הרגתי אותה",
בלא אותה תוספת של "הרגו אותה".
7. בית-משפט
קמא החליט להרשיע את המערער בהסתמכו על הודעתו של אדוארד במשטרה (לאחר שהוכרז עד
עויין), ובמוצאו לה חיזוקים סביבה. בנוסף לדברי אדוארד כי המערער אמר לו אותו בוקר
"הרגתי אותה", הוסיף אדוארד ואמר בהודעתו במשטרה: "הצלחנו להוציא
ממנו שהוא הרג את אמא, זה המשפט היחידי שהוא אמר ואז הבנתי שהוא הרג את
חמותי". ובהמשך: "חמי בא אלי הביתה ואמר שהוא הרג את אשתו". משנשאל
בחקירתו בבית-המשפט על השוני בין הגירסה שמסר במשטרה לבין הגירסה שמסר בבית-המשפט,
אמר אדוארד:
"כשאת
מקריאה לי מהודעתי במשטרה בהמשך ששם כתוב שאמרתי שהצלחנו להוציא מן הנאשם רק דבר
אחד וזה שהוא הרג את האמא, אני משיב שאם זה כתוב בהודעתי במשטרה, אז אמרתי זאת.
נכון שבהתחלה אמרתי שלא אמרתי דברים אלה, אבל עכשיו אני אומר שאם זה כתוב אז אמרתי
אותם."
"נכון
שבחוץ אני אמרתי לך (קרי: לתובעת) שזה לא נעים לי כי זה חמי ואיך אני יכול לשלוח
אותו למאסר-עולם. אמרתי לך שגם הייתי אתו ביחסים טובים כל הזמן."
"אחרי
שחמי אמר לי שהוא הרג אותה, הרגענו אותו ונתנו לו תרופה נגד לחץ דם. אחר כך לקחתי
אותו למשטרת אשדוד."
בית-משפט קמא מצא חיזוקים לדבריו של אדוארד בדברי סמל-ראשון
אלבז, אשר התלווה אל אדוארד בנסיעתו לבית המערער. לדברי אלבז אמר לו החתן תוך כדי
הנסיעה, כי המערער אמר לו (לחתן) אותו בוקר כי הרג את אישתו: "הוא ענה לי
שחמו הגיע הביתה בבוקר ואמר לו שהוא הרג את אשתו. שאלתי אותו אם הוא בטוח במה שהוא
אומר והוא ענה לי בחיוב".
אשר לגירסת המערער באשר למות אישתו, בית-משפט
קמא מנתח את הגירסאות השונות שהעלה המערער באשר לאירועי אותו בוקר, בקובעו כי אין
הוא מאמין לו: הן בשל הסתירות בין הגירסאות השונות והסותרות שהעלה והן בשל היעדר
כל היגיון בכל אחת מאותן גירסאות.
בית-משפט קמא הוסיף ומצא חיזוקים להודאת
המערער במעשה ההריגה. ראשית לכל, העובדה שרק המערער ואישתו היו אותו לילה בביתם,
וכי לא נמצאו כל סימני פריצה לדירה. שנית, המערער מסר בהודעתו במשטרה כי בצאתו את
הדירה לבית חתנו אותו בוקר היתה הדלת נעולה. וגם מכאן מסקנה שרק המערער ואישתו היו
בדירה אותו הלילה.
8. בסיכום הדברים מצא בית-משפט קמא כי נתקיימו
במעשה המערער כל יסודות עבירת הרצח כהגדרתה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, לאמור,
שהמערער החליט להמית את אישתו והמיתה בדם קר בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה,
בנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאת מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותה
בסכין שבה המית אותה.
9. בערעור לפנינו תוקף המערער את הכרעת-הדין
ובעיקר רואה הוא להטיל דופי במהימנותו של אדוארד. לטענתו של המערער, מבקש אדוארד
להיפטר ממנו, כדי שיוכל להשכיר את דירת הזוג באשדוד ולזכות בדמי השכירות. טענה זו
הועלתה גם בבית-משפט קמא - ונדחתה. ולדעתנו בצדק נדחתה. אדוארד ניסה בעדותו לעזור
למערער, ומטעם זה אף הוכרז עד עויין. אין כל טעם טוב לסבור כי אדוארד ביקש להביא
להרשעתו של המערער בעדות כוזבת.
10. טענה נוספת בפי המערער והיא לחלותה של הוראת
סעיף 300א לחוק העונשין על עניינו. לטענת המערער, בעת ביצוע המעשה היה "במצב
שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו... במידה
ניכרת... להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו... או להימנע מעשית
המעשה". גם בטענה זו אין ממש. אכן, הוראת סעיף 300א לא הוחקה אלא ביום
7.8.95 - בעוד אשר מעשה הרצח היה בשנת 1992 - אך דבר המחוקק הוא שתחילתה תהיה ביום
תחילתו של תיקון מס' 39 לחוק העונשין (ראו סעיף 4 לחוק העונשין (תיקון מס' 44),
התשנ"ה1995-), ועל-פי הוראת סעיף 5(א) לחוק העונשין כנוסחו בתיקון מס' 39
תחול הוראת סעיף 300א גם על עניינו של המערער.
ואם הוראת סעיף 300א חלה על עניינו של המערער
באורח נורמטיבי, לא נמצא לנו כי נתקיימו בענייננו התנאים לגופם של דברים. לבקשת
בא-כוחו הורה בית-משפט קמא על בדיקת המערער בידי פסיכיאטרים-מומחים, וחוות-דעתם של
אלה אין בה יסוד לטענה כי הוראת סעיף 300א חלה על המערער. וכלשון המומחים:
"אין
לנ"ל מחשבות שווא, שיפוט תקין. רמת אינטיליגנציה מתאימה להשכלתו ולנסיון
החיים. מצב הרוח ירוד, חרדה, ובכה כל פעם שסיפר על האירוע, קושי בריכוז. זכרון -
שמור לכל הטווחים. פרט לתקופה מסויימת שהיה זמן בין איבוד ההכרה לבין התעוררותו על
הרצפה [המומחה מציין עובדה זאת מתוך דברי הנאשם, בהם טען לפני הפסיכיאטר כי לאחר
שראה את אישתו מאיימת עליו, איבד ההכרה ונפל - מ' ח'].
לסיכום: על סמך בדיקת הנ"ל במחלקתנו וגם על
סמך עדות שקיבלנו מקרוב משפחה, הנ"ל לא סבל ממחלת נפש ואין להסביר את מעשיו
כתוצאה ממחלה שפגעה בו בעבר. המצב הנוכחי מתבטא בסימנים של דיכאון-קל, שאפשר
לסווגו כדכאון תגובתי (תגובה על מצב שנמצא בו כעת). אינו זקוק לאישפוז פסיכיאטרי,
הוא מסוגל להבין הליכי משפט ולעמוד לדין. משום שהנ"ל לא סבל ממחלת נפש עד
ביצוע המעשה המיוחס לו, אינני רואה אפשרות להסביר את אשר ארע על רקע שכזה (מחלת
נפש)."
חוות-דעת זו תלמדנו, כי המערער לא סבל מהפרעה נפשית חמורה,
וכי יכולתו לא הוגבלה במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או
להימנע מעשיית המעשה.
11. אשר ליסודות עבירת הרצח, קביעתו של בית-משפט
קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות ואין לנו להוסיף על דבריו.
12. כללם של דברים: אנו מחליטים לדחות את ערעורו של
המערער ולאשר את פסק-דינו של בית-משפט קמא.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
נ
ש י א
השופט
י' זמיר:
אני
מסכים.
ש
ו פ ט
החלטנו איפוא לדחות את
ערעורו של המערער על פסק-דינו של בית-משפט קמא, הן על הכרעת-הדין הן על גזר-הדין.
ניתן היום,
כ"ד בניסן תשנ"ז (1.5.97)
נ ש י א ש
ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן
מזכיר ראשי
01G.94025130