בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2509/98
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופט א' ריבלין
המערערת: תרצה
גיל
נ
ג ד
המשיבה: קופת
חולים של ההסתדרות הכללית
של
העובדים בארץ ישראל
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 2.3.98 בת"א 391/90 שניתן
על ידי כבוד השופטת ה' שטיין
בשם
המערערת: עו"ד צבי פשדצקי
בשם
המשיבה: עו"ד ברוך יקותיאלי
פסק-דין
השופט ת' אור:
בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל אביב יפו, בו נקבע כי קופת חולים כללית (להלן: המשיבה) אינה אחראית
לנזקים שנגרמו למערערת עקב איחור באבחון גידול בראשה.
עיקרי העובדות וההליכים
1. המערערת, ילידת 1947, החלה סובלת בתחילת שנות
השבעים מכאבי ראש, אשר היו מלווים בטשטוש ראיה והקאות. בשנת 1974 אובחנה כסובלת
מהתקפי מיגרנה על ידי ד"ר שיפטר, רופאה נוירולוגית אליה הופנתה המערערת (להלן:
הרופאה). האבחון על ידי הרופאה הסתמך על ממצאים לא תקינים של בדיקת EEG שנערכה למערערת כשנתיים קודם לכן בהולנד, על העובדה שלמערערת בני
משפחה הסובלים אף הם ממיגרנה ועל תלונות המערערת בפני הרופאה.
לאחר מספר שנים בהן המשיכה המערערת לסבול
מכאבי ראש הולכים וגוברים, נבדקה שוב על ידי הרופאה. הבדיקה היתה בתאריך 10.10.80,
על פי הפנייה של רופא המשפחה של המערערת. בטופס ההפניה אל הרופאה, צויין כי
"המאורעות הולכים וגוברים בשנים האחרונות", ומפי המערערת רשמה הרופאה את
התלונה כי "בזמן האחרון, כ1/4-1/2- שעה לפני התקף של כאב ראש - aphasia". הרופאה ערכה למערערת בדיקה קלינית ולאחריה שלחה אותה
לבדיקת EEG שממצאיה היו תקינים. לאור ממצאים אלו, קבעה
הרופאה כי המערערת סובלת ממיגרנה וקבעה לה טיפול תרופתי.
ביום 15.3.83 אובחנה המערערת על ידי רופא
עינים כסובלת מעיוורון בעין שמאל בשל פגיעה בעצב הראיה. המערערת הועברה לבית חולים
איכילוב שם אובחנה כסובלת מגידול בלתי ממאיר (מנינגיומה) בראשה, וביום 22.3.83
נותחה לשם הסרתו. לאחר הניתוח עברה המערערת ניתוחים נוספים וביניהם: ניתוח בגין
פזילה בעין שמאל בנובמבר 1985; ניתוח לתיקון צניחת עפעף בעין שמאל בספטמבר 1989
וניתוח לעקירת העין באוגוסט 1994. כתוצאה מכל אלו אבדה המערערת את יכולת עבודתה
כאדריכלית פנים. על אף נסיונות מצד המערערת לרכוש כישורים לצורך מציאת עבודה אחרת,
המערערת אינה עובדת כיום.
2. בסיכומי הטענות בבית המשפט המחוזי הצטמצמו
טענות המערערת לקיום רשלנות מצד הרופאה, בכך שלא הורתה ביום 10.10.80, לאחר בדיקת
המערערת, על עריכת בדיקה סריקה ממוחשבת (computed tomography)
של אזור בגוף, מוח במקרה זה, המכונה CT (להלן: CT) ובדיקת עיניים מדוקדקת. על פי הטענה, לא היה די בעריכת בדיקת EEG (להלן: EEG),
בדיקה המתעדת את הזרמים החשמליים שהמוח מחולל, כדי לשלול אבחנה מבדלת של קיום
גידול בראשה של המערערת. האחריות בנזיקין המיוחסת למשיבה הינה מכוח אחריותה
השילוחית להתרשלותה של הרופאה.
בית המשפט המחוזי קבע, כי הרופאה לא התרשלה
בטיפול במערערת. בקובעו כך, הסתמך בית המשפט, בעיקר, על חוות דעתו של המומחה מטעם
המשיבה, ד"ר גולדהמר (להלן: מומחה המשיבה). בית המשפט המחוזי גם קבע,
שלא היתה משמעות לאיחור בגילוי הגידול וניתוחו מבחינת גודל הנזק שנגרם למערערת,
פרט לנזק שנגרם לעינה. עוד קבע בית המשפט, שחלק מהתביעה התיישן בשנת 1984. ערעור
המערערת מופנה כלפי הקביעות שהרופאה לא התרשלה, וכן בשאלת קיום הקשר הסיבתי בין
רשלנותה לבין נזקיה של המערערת עקב הגידול וניתוחו.
רשלנות הרופאה
3. במתן מענה לשאלה האם התרשלה הרופאה, יש לבחון
מספר נדבכים. הראשון, האם הסימפטומים שהובאו בפניה היו צריכים לעורר חשד כי
המערערת סובלת מגידול במוחה. השני, האם הבדיקה אליה שלחה הרופאה את המערערת, בדיקת
EEG, היתה הבדיקה המתאימה והמספקת לסילוקו של
חשד זה, או שמא אי הפניית המערערת לבדיקת CT
מהווה רשלנות מצד הרופאה. השלישי, אם ייקבע שהיה צורך בבדיקת CT, האם היה ניתן לשלוח את המערערת, במועד בדיקת הרופאה אותה, לבדיקה
כזו, מבחינת זמינות הבדיקה.
4. בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בשאלה אם היו
סימפטומים אצל המערערת שהיה בהם להצביע על חשד של קיום גידול בראשה, או שמא אלה
הצביעו בכיוון קיום מיגרנה, כפי שסברה הרופאה עוד ב1974-. במסגרת זו הוזכרו כאבי
ראש שהיו ממוקדים במחצית הראש, יותר מצד שמאל. השאלה בהקשר זה היא, אם אלה לא יכלו
להצביע על קיום של גידול בנוסף למיגרנה ממנה סבלה המערערת. בנוסף, היו למערערת
הקאות וטשטוש ראיה, אשר יכלו להצביע, אם כי לא החלטית, בכיוון זה. אך הסימפטום
העיקרי שהיה צריך לעורר נורה אדומה אצל הרופאה, הוא הופעת אפזיה, שמשמעותה הפרעות
בדיבור ובהבעה בעל פה, כרבע עד חצי שעה לפני התקף של כאב ראש. אפזיה מוכרת כתופעה
הנגרמת בשל "חבלה" במוח, חבלה היכולה להיגרם משבץ, מחבלה בראש, מגידול
וכיו"ב. אמנם, אפזיה יכולה להוות גם ארוע מקדים למיגרנה, אולם תופעה זו
נדירה.
המומחה מטעם המערערת מתייחס לתופעת האפזיה
(בעמוד 6 לפרוטוקול), באמרו כך:
"האפזיה
היא אירוע מוקדי מאוד במוח ... ולכן היא כל כך נדירה במיגרנה. היא כשלעצמה ממקדת
את תשומת הלב שלנו במשהו שאינו מיגרני או מסיטה את תשומת ליבנו למשהו שהוא איננו
עולה בקנה אחד עם שגרת ההבחנה של מיגרנה. אין בספרות התיחסות לאפזיה במקרה של
מיגרנה כי זה כל-כך נדיר. אני מכיר את התופעה כמבשרת מיגרנה מאחר וזה מתואר
בספרות, אולם זה מתואר כך בספרות באופן שמחייב חקירה".
גם המומחה מטעם המשיבה אומר בחלק מעדותו
(בעמוד 28 לפרוטוקול), כי:
"התופעה
של אפזיה במיגרנה היא נדירה יחסית, אך היא קיימת. אכן, כאשר מופיעה אפזיה בהקשר
למיגרנה יש לערוך בירור נוסף".
מומחה זה אמר גם דברים הסותרים אמירה זו, אשר
בית המשפט ראה להסתמך עליהם, מהם עולה כי די היה בבדיקה הקלינית של המערערת
ב1980-. אך דומה, שבסופו של דבר, ניתן לקבוע שבמצב של המערערת כשבאה ב1980- אל
הרופאה, ועל פי הסימפטומים עליהם התלוננה, לא היה די בבדיקה הקלינית וצריך היה
להמשיך לחקור ולברר אם אין מדובר בגידול. מסקנה זו עולה גם מהתנהגות הרופאה בזמן
אמת, וגם מדברים שקובע בית המשפט עצמו באופן מפורש.
כוונתי היא לכך, שהרופאה עצמה לא הסתפקה
בבדיקה הקלינית וסברה שיש צורך לבצע ברור נוסף כדי להגיע לחקר מצבה של המערערת.
הבירור הנוסף נעשה על ידי בדיקת EEG, בדיקה אשר באמצעותה
ניסו בעבר גם לברר אם קיים גידול במוח. שאלה לעצמה, בה אדון להלן, היא אם בדיקה זו
היתה מספקת ואם לא צריך היה לבצע בדיקת CT.
אך לגבי עצם הצורך בבירור נוסף מחשש של גידול, על כך מעידה התנהגות הרופאה עצמה
כששלחה את המערערת לבדיקת EEG.
זה גם ממצאו של בית המשפט המחוזי, כשהוא קובע
(בפיסקה 35 של פסק הדין), כי:
"מוסכם
על שני המומחים, הסומכים קביעותיהם על הספרות הרפואית המקצועית, כי במקרים בהם
מופיעה אפזיה כאאורה למיגרנה, יש מקום לעריכת ברור נוסף על הבירור הקליני"
(ההדגשה שלי - ת"א).
מכל האמור עולה, שבדיקה קלינית לא היה בה די
כדי לשלול את החשד לקיומו של גידול במוח ונדרש בירור נוסף.
5. הרופאה שלחה את המערערת לבדיקת EEG. האם היה בכך לענות באופן סביר ומניח את הדעת על הצורך לברר את
החשד האמור? מתוך חומר הראיות אשר בא בפני בית המשפט, עולה בבירור כי בשנת 1980
היה ידוע שבדיקת CT היא בדיקה
מתאימה יותר לגילוי גידולים במוח מבדיקת EEG.
הניסיון מלמד, כי לעיתים תכופות אין בדיקת EEG
מגלה את קיומו של גידול במוח. לא מיותר יהיה לציין, שזו גם דעתו המפורשת של מומחה
המשיבה. עולה מעדותו, שאם יש חשד לגידול אין מחלוקת על כך שמומלצת בדיקת CT ולא בדיקת EEG (בעמוד 33 של
הפרוטוקול, למטה).
אכן, לא היתה מחלוקת גם על כך שאם היה למערערת
גידול במוח ב1980- היה ניתן לגלותו בבדיקת CT.
ניתן גם לקבוע שב1980- הגידול כבר היה במוח, נוכח העובדה שמדובר בגידול אשר
התפתחותו איטית. יוצא, אם כן, שלו נערכה בדיקת CT
בסמוך לבדיקת הרופאה את המערערת ב1980-, היה מתגלה הגידול וניתן היה לבצע ניתוח
להוצאתו כבר אז, ולא להמתין עד שנת 1983.
6. למה, אם כן, לא בוצעה בדיקת CT, לאור זאת שבדיקה כזו היתה מוכרת וקיימת בישראל ב1980-? מעדות
הרופאה, אשר היא שהחליטה על בדיקת EEG ולא על בדיקת CT, עולה שהיו מגבלות כלשהן לרופאי מרפאות לשלוח אנשים לבדיקת CT, אם כי הרופאה אינה מעידה שבגלל מגבלות כאלה - שאת טיבן ופרטיהן
לא הבהירה - לא הפנתה את המערערת לבדיקת CT.
האם בנסיבות אלה ניתן להצדיק את התנהגות
הרופאה? אכן, בחינת סבירות התנהגותה של הרופאה צריכה להבחן לפי אמות המידה
המקובלות באותה התקופה ולפי הידע הרפואי שהיה ידוע בשעת מעשה (ע"א 3264/96 קופת
חולים כללית נ' יפה פלד, תק-על 98(3), תשנ"ח/תשנ"ט1998-, 172;
דנ"א 1833/91 קוהרי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(2),
תשנ"א/תשנ"ב1991-, 743). לפיכך, לא הפרקטיקה של השימוש בבדיקת CT היום היא שצריכה להכריע, אלא מידת הידע ומידת הזמינות של בדיקה זו
כפי שהיתה בשנת 1980. מה הוכח בעניין זה? יודעים אנו, שבשנת 1980 השימוש בבדיקת CT כבר היה מוכר בארץ וגם היה ידוע היתרון הברור של בדיקה זו לצורך
גילוי גידולים על זה של בדיקת EEG. לנוכח הסיכון
הרב שבהימצאות גידול במוח, ולנוכח האפשרות, הנוחה יחסית, לגלותו באמצעות בדיקת CT, ברור שראוי לעשות ככל האפשר לביצוע בדיקה זו.
בנסיבות אלה, לא די בכך שהרופאה - וכמוה מומחה
המשיבה - העידו על מגבלות שהיו בקיום בדיקת CT.
מחומר הראיות לא עולה שהרופאה הגיעה למסקנה שיש לבצע בדיקה כזו, או שעשתה מאמץ
כלשהו לבצעה, והדבר נמנע ממנה בשל אותן מגבלות. גם לא הוברר, שאם היו מגבלות כלשהן
- מגבלות אשר במהותן הן בידיעת אנשי המשיבה - הרי אלה חלו גם על מקרה כמו זה של
המערערת, וכי לאחר טיפול אדמניסטרטיבי מתאים לא ניתן היה לבצע את הבדיקה. אכן, לא
די באמירה שהיו מגבלות כלשהן בקיום הבדיקה כדי להצדיק את אי קיומה.
דעתי היא, על כן, כי אי קיום בדיקת CT, אשר גרמה לאי גילוי הגידול ב1980- אלא רק ב1983-, מהווה מעשה
רשלנות של הרופאה ומטיל על המשיבה, כאחראית, אחריות שילוחית למעשיה, אחריות לנזקי
המערערת, אם נגרמו נזקים כאלה, כתוצאה מביצוע הניתוח להוצאת הגידול רק בשנת 1983
ולא בשנת 1980.
הקשר הסיבתי
7. האם הוכח שנגרם נזק בשל כך שהניתוח להוצאת
הגידול בוצע באחור של כשנתיים וחצי? תשובתו של בית המשפט לכך היתה, שככל שמדובר
בתביעת המערערת בגין העיוורון בעין, עיוורון זה נגרם זמן קצר קודם הניתוח ב1983-,
ולכן יש להניח שלו היה מבוצע הניתוח ב1980- היה הנזק לעין נמנע. עם זאת, בית המשפט
קבע כי בכל מובן אחר לא נגרם נזק למערערת עקב האיחור באבחון הגידול. בהגיעו למסקנה
זו, מסתמך בית המשפט על ציטוט זה מתוך עדותו של מומחה המערערת (בעמוד 8
לפרוטוקול):
"אם
היו מנתחים את התובעת ב1980- במקום במרץ 1983, התוצאה הנוירולוגית לא היתה
שונה".
ובית המשפט ממשיך ומציין, שמיד לאחר מכן נתן
אמנם מומחה זה תשובה הפוכה, בה אמר: "לדעתי זה היה עושה הבדל". אך בשל
סתירתה של אמירה זו לזו שקדמה לה, בית המשפט לא ראה להסתמך עליה.
אלא שבית המשפט, עקב טעות, ציטט ציטוט חלקי של
דברי המומחה. דבר זה הביא להבנה מוטעית של גירסת המומחה. הציטוט המלא של דבריו
הוא:
"איני
מסכים עם דעתו של פרופסור גולדהמר (המומחה מטעם המשיבה - ת"א), כי אם היו
מנתחים את התובעת ב1980- במקום במרץ 1983 התוצאה הנוירולוגית לא היתה שונה. לדעתי,
זה היה עושה הבדל".
רואים אנו, שגירסתו העקבית היא, שהאיחור
בגילוי ובניתוח "עושה הבדל", כשכוונתו היא שהנזק במקרה כזה גדול יותר.
מומחה המשיבה גם הוא הסכים שנגרם נזק כלשהו
עקב האיחור בגילוי הגידול ובהוצאתו. לדבריו: "בשנת 1980 הגידול היה קצת יותר
קטן אבל לא באופן משמעותי. לכן, ההבדל בתוצאות לא היה משמעותי" (בעמוד 32).
מומחה זה מסכים, אם כן, שהיתה התפתחות בגודלו
של הגידול במשך השנתיים וחצי, ובהמשך הוא אף מודה שאין הוא יכול לומר במדוייק את
קצב הגידול. אך מה שחשוב בעדותו הוא, שאם הגידול גדל משמעותית, תהיינה התוצאות
משמעותיות יותר, במובן של קשות יותר. והדבר ברור. ככל שהגידול גדול יותר, הוא תופס
יותר מקום, הוא לוחץ על חלקים נוספים אלה ואחרים של המוח, על כל הנזק העלול להיגרם
על ידי כך. כך קרה שרק בשנת 1983 עקב גידולו של לחץ על עצב הקשור בראיה, לחץ שלא
היה קיים קודם לכן, נפגעה ראיית המערערת. סביר גם להניח, שככל שהגידול גדול יותר,
הוא מגביר את הסיכון שבמהלך הניתוח להוצאתו ייפגעו חלקים רבים יותר במוח, והתוצאות
של הוצאתו עלולות להיות חמורות יותר.
עם זאת ברור, שלמערערת היה צפוי נזק מעצם
הימצאות גידול במוחה והצורך בניתוח להוצאתו, ולכך אין הרופאה אחראית. אם היה מתגלה
הגידול ב1980- והניתוח היה מבוצע אז, גם במקרה כזה היה צפוי שייגרם נזק למערערת.
8. כיום סובלת המערערת, בין היתר, מעיוורון בעין
שמאל, והיה אף צורך לעקור את העין העיוורת. היא סובלת מקשיים בדיבור, משיתוק בעצב
השלישי והרביעי בעין שמאל, מצניחת עפעף ופזילה, מכאבי ראש וסחרחורות, מחולשה ביד
ורגל ימניים ומתגובות דכאוניות. מה מכל אלה הוא כתוצאה מהגילוי המאוחר של הגידול,
תוצאה אשר רק לה אחראית המשיבה? ראינו שהנזק לעין נובע מאיחור זה, אך סביר גם
להניח שהתפתחות הגידול משך כשנתיים וחצי תרמה לנזקים נוספים, הן כאלה שנגרמו קודם
הניתוח והן כאלה שבעקבותיו.
סביר גם להניח, שהתפתחות הגידול הקטינה את
סיכויי ההחלמה ממנו, ואבדן סיכויי החלמה שנגרם עקב הרשלנות יכול לשמש כנזק בר
פיצוי:
"...
אבדן סיכויי החלמה שנגרם עקב הרשלנות יכול להיחשב, הוא עצמו כנזק בר פיצוי ...
התהליך הוא של אמדן לגבי 'מה היה קורה אילו', שאחד ממרכיביו הוא גם תחזית
לאחור" (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' יוסף פאתח,
פ"ד מב(3) 312, 319).
דעה זו השתרשה בפסקי דין אחרים של בית משפט
זה: ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171,
191; ע"א 2939/92 קופת חולים ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ'
רחמן, פ"ד מט(2) 369; ע"א 1892/95 מוחמד קאסם אבו סעדה נ' שירות
בתי הסוהר, משטרת ישראל ואח', פ"ד נא(2) 704, 719-718; ע"א 6643/95 כהן
נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (תק-על 99(2), תשנ"ט/תש"ס1999-,
227).
המצב בו מדובר הוא שחלק מהנזק נגרם מעצם
הפגיעה הראשונית, קיום הגידול, וחלק אחר שלו על ידי הרשלנות הרפואית, כשקיים קושי
רב להחליט מהו חלקה של הרשלנות בגרימת הנזק. בנסיבות אלה, אין מנוס מלקבוע את
שיעור התרומה של רשלנות הרופאה לגובה הנזק על דרך האומדנא. הערכתי היא, שיש
להעריכו בשיעור כ1/3- חלקים מכלל הנזק אשר נגרם למערערת כתוצאה מן הגידול בראשה
והניתוח והטיפולים אשר בעקבותיו.
9. בית המשפט המחוזי, אשר דחה את התביעה, לא קבע
את גובה הנזק אשר נגרם למערערת. אין, על כן, מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי,
על מנת שיקבע את גובה הנזק כאמור, אשר 1/3 חלקים מגובהו, כפי שייקבע, ייפסק
למערערת. נוכח הזמן שעבר מאז מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, יוכל בית המשפט
המחוזי לשמוע ראיות נוספות לעניין גובה הנזק, אם ימצא זאת לנכון.
10. קודם חתימה על פסק הדין, נשאר עוד לדון בטענת
ההתיישנות אשר בפי המשיבה. בית המשפט קבע, שככל שמדובר בהתרשלות המיוחסת לרופאה
בשנת 1974, חלה התיישנות על התביעה. על קביעה זו אין ערעור מטעם המערערת. בית
המשפט קבע, שאין חלה התיישנות לגבי חלק התביעה המתייחס להתנהגות הרופאה באוקטובר
1980. המשיבה טוענת בערעורה בפנינו, שאם ייקבע שקיימת אחריות בנזיקין מצידה, בגין
מעשי או מחדלי הרופאה בשנת 1980, התיישן גם חלק זה של התביעה.
דין טענה זו להידחות, כפי שקבע בצדק בית המשפט
המחוזי. ההסדר הכללי של התיישנות מצוי בחוק ההתיישנות, התשי"ח1958-, שאליו
מצטרף ההסדר הספציפי, בכל הנוגע לעוולות נזיקין, בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח
חדש). תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין, המתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה (סעיף
6 לחוק ההתיישנות), היא שבע שנים (סעיף 5 לחוק ההתיישנות). סעיף 89(2) לפקודת
הנזיקין (נוסח חדש) עוסק בעוולות בהן הנזק הוא אחד מיסודות האחריות, ורשלנות
ביניהן, וקובע:
"89.
תחילת ההתיישנות
לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - 'היום
שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה:
(1)
...
(2)
מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או
מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה
הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע
הנזק".
מכך עולה, שבעוולת הרשלנות, בה עסקינן במקרה
שלפנינו, מתחיל מירוץ ההתיישנות של שבע שנים ביום בו נתגלה הנזק, ובלבד שלא חלפו
עשר שנים מיום אירוע הנזק (ראו: ע"א 34/95 גבעון נ' ד"ר ברמה ואח',
פ"ד נ(4) 462, 467-466, והאסמכתאות שם). שני תנאים אלה התקיימו בענייננו: א.
תאריך גילוי הנזק התרחש ב15.3.83-, וממועד זה עד הגשת התביעה ב15.2.90- לא חלפו
שבע שנים; ב. יום ארוע הנזק התרחש ב10.10.80-, וממועד זה עד מועד הגשת התביעה לא
חלפו עשר שנים.
11. על סמך כל האמור, מתקבל הערעור והדיון מוחזר
לבית המשפט המחוזי, כאמור בפיסקה 9 לעיל. המשיבה תשלם למערערת הוצאות ערעור זה בסך
25,000 ש"ח ומע"מ.
ש
ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים. ש
ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, כז' באדר ב' התש"ס
(3.4.2000).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98025090.E06
/עכב