אורן אוסקר נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 2507/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2507/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערער: אורן אוסקר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 16.2.11 בתפ"ח 1067/09 שניתן על-ידי השופטים ש' דותן י' שיצר וש' שוחט תאריך הישיבה: כ"ד באב התשע"ג (31.7.13) בשם המערער: עו"ד ניר רהט בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטות דותן ושיצר והשופט שוחט) בתפ"ח 1067-09 מיום 22.12.10, שבגדרו הורשע המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה. אין חולק על עצם מעשה המתתו של המנוח על-ידי המערער. במוקד הערעור בחינת התקיימותו של היסוד הנפשי של ההחלטה להמית. רקע ב. כנטען בכתב האישום, בחודש אפריל 2008 עבד המערער מספר שבועות כשליח במשרד השליחויות "מטמון" שהיה בבעלות המנוח נתי מנגמי ע"ה. מאז סיום העסקתו ועד ליום 7.9.09 פנה המערער מספר פעמים טלפונית למנוח וטען לקיומו של חוב כספי, עקב אי תשלומו של מלוא שכרו. ביום 7.9.09 בשעה 12:45 יצא המערער להפסקה ממקום עבודתו דאז כמאבטח בעיריית רמת גן. כנטען, מספר דקות לפני השעה 13:06 הגיע למשרד ועמו סכין. במשרד היו אותה שעה המנוח ואדם ושמו מוטי אדרי. מוטי ישב מאחורי שולחן סמוך לדלת הכניסה ושוחח בטלפון. המנוח ישב מאחורי שולחן אחר; בין שני השולחנות חצץ קיר, המסתיר חלק משולחנו של המנוח ואת השטח שמאחוריו. המערער ניגש למנוח, והחל לשוחח איתו בנוגע לחוב הנטען. במהלך השיחה שהתנהלה בשקט, הבהיר המנוח למערער כי אין בכוונתו לשלם לו. המערער החל לתקוף את המנוח באמצעות סכין בכוונה לגרום למותו, כנטען, דקר אותו בערפו ובגבו. המנוח נסוג בהליכה לאחור לכיוון דלת היציאה מן המשרד, כשחזית גופו מופנית לעבר המערער. בשלב זה דקר אותו המערער שתי דקירות נוספות בבית החזה משמאל (בסך הכל היו חמש דקירות). המנוח נפטר כתוצאה מכך במקום, תוך זמן קצר. המערער נמלט והסכין בידו. המערער הואשם בעבירת רצח בכוונה תחילה. ג. עיקר גירסת המערער היה, כי המנוח תקף אותו (דחף אותו ונתן לו סטירה), ובהמשך הצטרף לתקיפה גם מוטי. המערער חש השפלה ועלבון. כנטען, בתגובה נטל חפץ חד שהיה במשרד על מנת להגן על עצמו. המנוח "קפץ" עליו ונדקר דקירה אחת בבטנו. מוטי הצטרף כאמור לתקיפה, המערער ניפנף אז בחפץ שבידו, ובמהלך התגוששות בין השלושה נדקר המנוח פעמיים נוספות. נטען איפוא להגנה עצמית. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ד. המערער הורשע ברצח המנוח, ונגזר עליו מאסר עולם כמצוות סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. צוין, כי על גופו של המנוח נמצאו 2 פצעי דקירה בבית החזה משמאל, פצע דקירה אופקי בעורף, 2 פצעי דקירה בגב, וכן פצע חתך באגודל ימין ופצע חתך באמה השמאלית, המתיישבים לפי חוות הדעת הפתולוגית עם "פצעי הגנה" (ת/17); ועוד פצע חתך בקרסול השמאלי (ת/48). עיקר הכרעת הדין (מפי השופטת שיצר) התבסס על עדותו של מוטי שנמצאה מהימנה. בתמצית יצוין, כי לגירסתו של מוטי, חודש וחצי לפני האירוע הגיע המערער למשרד, כשהמנוח לא היה בו. המערער היה כעוס, ומוטי הציע לו לדבר עם שותפו של המנוח. בהמשך לכך, ביום האירוע הבחין מוטי במערער כשהוא נכנס למשרד והולך לכיוון שולחנו של המנוח, תוך שהוא מתעלם מידו המושטת של מוטי לשלום. מיד לאחר מכן קרא לו המנוח ושאל אם הוא זוכר את המערער. מוטי הסתובב, השיב בחיוב וחזר לשוחח בטלפון (הוא שוחח במקביל הן בטלפון הנייד והן בטלפון הנייח). כעבור זמן קצר, שמע מוטי קריאה "לא, לא", וראה את המנוח פוסע לאחור לעבר הדלת. מוטי הבחין כי המערער מניף ידו פעמיים או שלוש קדימה, ומשקם מוטי מכסאו לסייע למנוח, נפל המנוח לאחור על מוטי. נקבע, כי מעדותו של מוטי עולה, שלא קדם לדקירות עימות קולני, ולא נצפה כל מאבק בין המערער למנוח. בית המשפט קיבל את הגירסה, כי בשלב הראשון, שאותו לא ראה מוטי, דקר המערער את המנוח בערפו ובגבו, וכי הדקירות בוצעו בקדמת המשרד, סמוך למקום מושבו של המנוח. המערער המשיך לנופף בסכינו, בעוד המנוח נסוג לכיוון הדלת. תוך שהוא נופל לאחור על מוטי – ותוך ששניהם קורסים, דקר המערער את המנוח פעמיים נוספות. בית המשפט מצא תימוכין לגירסתו של מוטי בהיעדרם של סימני מאבק ובממצאים הפתולוגיים. הוסבר, כי ממצאי נתיחת הגופה אינם תואמים את גירסת המערער מכל היבט שהוא: מספר הדקירות, מיקומן, מנגנון הפציעה וסוג הכלי. בית המשפט אף נתן דעתו לעברו הפלילי של מוטי, וקבע כי עצם עברו הפלילי, אין בו לפגוע במהימנותו. אשר לאי דיוקים שנמצאו בעדותו נאמר, כי אלה נוגעים בנקודות שוליות שאינן בלב המחלוקת. בית המשפט נתן דעתו אף לעדויות בדבר מצבו הנפשי של המערער לאחר שחזר למקום עבודתו מהפסקת הצהריים. צוין, כי מן העדויות עולה, שניכרו במערער סימני מתח לרבות אודם פנים וזיעה, אך לא סימני חבלה. ניתן משקל לכך שגם יומנאי המשטרה, שפגש במערער כאשר בא להסגיר עצמו, תיעד במזכר, לבקשת התביעה, כי המערער מסר בהגיעו "רצחתי (או דקרתי) את המעסיק שלי". בתחילה הכחיש המערער בחקירתו שהשתמש במלים "דקרתי/רצחתי", אחר כך השיב שהיה מבולבל, ומסר שאולי אמר דברים אלה; לבסוף מסר שאינו זוכר מה אמר (עמ' 407 לפרוטוקול הדיון). ה. למול אלה מצא בית המשפט את גירסת המערער "מתחמקת בכל היבט אפשרי והיא מעוררת תחושה ברורה כי הנאשם מגמתי, משקר ומנסה להרחיק עצמו מאשמה" (עמ' 32). בית המשפט התמקד בין היתר בסוג הכלי שבו בוצעה הדקירה. הוסבר, כי כאשר תיאר את השתלשלות העניינים, התחמק המערער מנקיטה במינוח סכין, וציין כי מדובר במברג או בסכין יפנית. הודגש בהקשר זה כי כאשר המערער התכוון לסכין יפנית, קרא לה "יפני" (ולא "סכין"). בית המשפט לא מצא לקבל את גירסת המערער באשר לכלי הפשע, וקבע שמדובר בסכין "הן על יסוד חוות דעת ד"ר היס השוללת אפשרות שמדובר במברג או סכין יפני והן בשל פליטות הפה של הנאשם שנקט במילה 'סכין' והן על יסוד עדותו הברורה והחד משמעית של מוטי שראה סכין" (עמ' 40). בית המשפט קבע כממצא עובדתי שהמערער לא נטל כלי משולחן העבודה של המנוח, אלא הגיע למקום מצויד בסכין שבה דקר את המנוח. יוטעם בהקשר זה, כי המשרד מתקן אופניים במסגרת עיסוקיו, ועל כן על השולחן היו מצויים כלי עבודה דרך קבע כגון מברגים, ומכאן באה טענתו של המערער כי דקר במברג. ו. נקבע, כי המערער פעל להעלים ראיות ולטשטש עובדות ונתונים העלולים להפלילו, וזאת "בצורה מודעת, מתוכננת ומחושבת" (עמ' 43). כך, תחילה ציין שני מקומות אפשריים שבהם זרק את הכלי הקטלני (בואדי ועל רצפת המשרד), ואולם, זה לא נמצא, וכן הציג גירסאות שונות באשר לגורל הטלפון הנייד. כן קבע בית המשפט שהמערער יצא מעבודתו בעיריית רמת גן בעודו לובש אפודה (וסט) של מאבטחים, ובהמשך זרק לבוש זה, ובכך ניסה להעלים ראיות מפלילות. ז. סיכומו של דבר, התמונה העובדתית העולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי היא, כי המערער הגיע למקום האירוע מצויד בסכין. בשלב הראשון, שאותו לא ראה מוטי, דקר המערער את המנוח בערפו ובגבו. המערער המשיך לנופף בסכינו ולדקור את המנוח כאשר נסוג הלה לכיוון הדלת. תוך שהמנוח נופל לאחור על מוטי, ושניהם נופלים ארצה, דקר אותו המערער פעמיים נוספות, דקירות עמוקות וקטלניות. ח. בית המשפט דחה את טענת המערער להגנה עצמית. צוין, כי מגירסת המערער אין עולה שהיה דרוש מעשה אלים מצדו כדי להדוף תקיפה מצד המנוח, או שהיה מצוי בסכנת חיים, או שלא יכול היה לעזוב את המקום או להשתמש במלים בלבד. הוטעם, כי המערער לא היסס ובחר לעשות שימוש בנשק קר קטלני. למעלה מן הצורך הוסבר, כי אפילו נתקבלה הגירסה שלפיה המערער הותקף, נטילת נשק קטלני ושליפתו חורגים בבירור מן הסביר. כן מצא בית המשפט תימוכין למסקנתו זו בהתבטאויותיו של המערער, השוללות אליבא דבית המשפט קמא הגנה עצמית. ט. נקבע, כי התקיימו יסודותיה של עבירת הרצח: צוין, כי המערער דקר את המנוח חמש פעמים, מתוכן שתיים מן הדקירות בחזהו, ואלה היו קטלניות: לפי חוות הדעת הפתולוגיות, היו אלה סמוכות האחת לשניה ועמוקות, והיה בהן כנקבע ללמד על ההחלטה להמית שגמלה בלבו של המערער. הוטעם, כי אין נפקא מינה אם ההחלטה להמית גמלה בלבו של המערער בטרם הגיע למשרד המנוח באותו יום, או תוך כדי הויכוח עם המנוח. הדקירות מצד המערער בחזהו של המנוח ובערפו בידיעת פוטנציאל הסיכון שבהן, היוו סכנת מוות ברורה למנוח, ולפיכך יש בהן להצביע על כוונת קטילה. לסיכום, נאמר כי הנסיבות בהצטברותן: ריבוי הדקירות, מיקומן, עומקן, הודאותיו החלקיות של המערער בגירסת מוטי, שקריו והעובדה שהצטייד מראש בסכין, מובילים למסקנה כי התגבשה בלבו ההחלטה להמית; וכך גם הימלטותו מן המקום, הימנעותו מהזעקת עזרה והאופן שבו בחר להעלים את הכלי הקטלני, מובילים למסקנה זו. הוסף, כי העובדה שהמערער לא וידא הריגה, אינה שוללת כוונת קטילה. י. עוד, כנקבע, התקיים יסוד ההכנה, שכן המערער הגיע למקום שברשותו סכין, ושלף אותה עובר לדקירות. לבסוף נקבע, כי לא התקיים היסוד האובייקטיבי (כיצד היה פועל האדם מן היישוב בנסיבות) של הגנת הקנטור, המקים אותה יחד עם היסוד הסובייקטיבי (תחושתו הסובייקטיבית של הנאשם), לשון אחר, האדם מן היישוב לא היה דוקר בנסיבות אלה. כן נדחתה הטענה להגנה עצמית מדומה, קרי, שהמערער האמין סובייקטיבית שהוא בסכנת חיים. אף טענות המערער למחדלי חקירה נדחו: טענתו כי לא נבדקו המצלמות שבאזור המשרד נסתרה, שכן עלה מן העדויות, שאלה נבדקו ונמצא כי אינן מחוברות. אשר לטענה כי שולחן העבודה של המנוח צולם אך כשבוע לאחר האירוע, זאת במועד הגעת המשטרה עם מוטי, ציין בית המשפט קמא, כי אמנם דעתו אינה נוחה מהשתלשלות דברים זו, אולם בנסיבות לא נגרם נזק להגנת המערער, וכי השולחן צולם באופן לא מכוון שעה שצולם השחזור במשרד בסמוך לאירוע. כן נדחתה הטענה ליחס מועדף לו זכה מוטי מן המשטרה, ועל כן נחקר כעד ראיה, ולא כמי שהיה מעורב באירוע. י"א. השופט שוחט הוסיף, כי אין בהצטיידות המערער בסכין כשלעצמה כדי ללמד על ההחלטה להמית; אולם ציין, שההחלטה להמית יכולה להתגבש כהרף עין. בנדון דידן ברגע שנשלפה הסכין וננעצה בגוף המנוח, התקיים יסוד זה, והעובדה שכך נעשה בלהט הרגע, אין בה כדי לשלול יסוד זה. הערעור י"ב. בפתח נימוקיו הערוכים בפירוט רב ציין המערער, כי אינו טוען כנגד החלטת בית המשפט לדחות את גירסתו שפעל מתוך הגנה עצמית; ערעורו מכוון אך כלפי הקביעה, כי הוכח היסוד הנפשי הדרוש להטלת אחריות בגין עבירת רצח-"ההחלטה להמית". ערעור זה – כדרך לא מעט ערעורים על הרשעה ברצח – הוא ניסיון להסב את העבירה להריגה, על משמעותו הרבה של השינוי באשר לעונש. י"ג. נטען, כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את גירסתו של מוטי, כי שתי הדקירות הקטלניות אירעו שלא במסגרת מאבק. לטענת המערער, ממצאיו ומסקנותיו הסופיים של פרופ' היס מפריכים את גירסתו של מוטי. לטענתו, לא ניתן למצוא בגירסתו של מוטי הסבר כלשהו לפצע החתך ברגלו השמאלית של המנוח. כמו כן, כנאמר, פצע החתך באגודל הימני ובאמה השמאלית של המנוח הם פצעי הגנה, ומהוים ראיה לקיומו של מאבק. כנטען, הדקירות בגב ובעורף לא זכו להסבר בגירסתו של מוטי, ומסקנתו של בית המשפט קמא כאילו היו דקירות אלה הראשונות, והן בוצעו בשלב שבו נמצא המערער בחלק המשרד שבו היה שולחנו של המנוח, ומוטי לא ראה אותן, אין לה על מה לסמוך. נטען, כי גירסתו של מוטי, שלפיה ראה את המערער מניע את יד ימין קדימה ואחורה לעבר המנוח, מעלה תהיות, שכן תנועת היד שהדגים מוטי בשחזור היתה מלמטה למעלה, בעוד תעלות הדקירות הן מלמעלה למטה. עוד נטען לשקרים בגירסתו של מוטי: כך למשל, כאשר התקשר למד"א ציין, כי מדובר ב"אירוע של קרב", ואם מאבק לא היה לדידו, כיצד ניתן לומר שהיה קרב? מוטי גם לא זכר מי אמר במהלך האירוע: "לא, לא", דבר האומר – כנטען – דרשני. ועוד, מוטי טען כי המפגש עם המערער הוקלט במצלמות שבמקום, אולם במהרה התברר שלא כך הוא. לבסוף, במסגרת העימות בין השניים, בתגובה לטענת המערער כי מוטי תקף אותו בידו הימנית, טען הוא כי ידו הימנית נפגעה בתאונת דרכים ולא יכול היה להכותו, ובעודו אומר דברים אלה, איגרף את ידו. י"ד. הוסף, כי מחצית השנה לפני הפרשה מושא כתב האישום הגיש עובד אחר (ז'ק בליסיאנו) תלונה כנגד מוטי והמנוח, שממנה עולה כי בעקבות עימות לעניין שכרו תקפוהו השניים. התיק נסגר מחוסר עניין לציבור, אך מלמד הוא על דפוס התנהלות. לבסוף נטען למחדלי חקירה: התייחסות המשטרה – כאמור – למוטי כעד ראיה ולא כמעורב באירוע; אי בדיקת קיומן של מצלמות במקום האירוע והאם צילמו את שאירע, והסתמכות על דבריו של מוטי בעניין; לא צולם שולחנו של המנוח, ולא נבדק מהם כלי העבודה שהיו מצויים עליו, אלא רק כשבוע לאחר האירוע, ובתיאום עם מוטי. ט"ו. עוד נטען, כי לא תנועות היד שבהן הבחין מוטי הן שגרמו לדקירות בחזה. לטענת המערער, אין זה נהיר כמה פעולות ביצע המערער לגירסת מוטי, ומה החזיק בידיו. הוסף, כי אין בנסיונותיו הקודמים של המערער לקבל את כספו כדי ללמד על מניע לרצח; וכי התנהגותו של המערער ביום האירוע מלמדת שלא גמלה בלבו החלטה לרצוח את המנוח, ומכל מקום אילו היתה כוונתו לדקור את המנוח, היה מוודא הריגה. צוין, כי המנוח לא הופקר לגורלו, ומוטי נותר עמו. כך גם העובדה שהמערער הסגיר עצמו, מלמדת כי אין ענייננו במי שחפץ להמית. נטען, כי מספר הדקירות, מיקומן ואופיין מלמדים על מאבק דינמי ועל סערת רגשות שבה היה נתון המערער במהלך האירוע. לבסוף נטען לקנטור: נטען, כי ההדק למעשהו של המערער היה עלבונו (יסוד סובייקטיבי), וטעה בית המשפט כאשר סבר כי לא התקיים היסוד האובייקטיבי של רכיב זה. טענות המשיבה ט"ז. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, מספר הדקירות, עוצמתן ומיקומן מלמדים על הכוונה שנלוותה למעשי המערער. כנטען, גירסתו של מוטי שללה את התרחיש שלפיו נקלע המערער שלא בטובתו למאבק עם המנוח, ודאי בשלב שבו בוצעו הדקירות הקטלניות. הודגש, כי מעדותו של מוטי עולה, שהמערער שם פעמיו לשולחנו של המנוח מבלי להשיב לברכת השלום של מוטי. בין השניים לא נוהל כל עימות קולני, וככל הנראה דקר המערער את המנוח בחזהו שעה שזה נסוג מפניו ללא כל מאבק. גירסתו של מוטי שללה את הסבירות כי בין המנוח והמערער התפתח מאבק בשלב המפגש הראשוני ביניהם, ושללה במפורש את האפשרות כי בין השניים התנהל מאבק בשלב השני. הודגש, כי לוז גירסתו של מוטי נמסר מספר דקות לאחר האירוע כשהמנוח עודו בחיים, וכי אין למוטי מניע להפליל את המערער. הוטעם, כי המערער הודה בחלק ניכר מן הדברים להם טען מוטי: בין היתר, הגעתו למשרד חודש וחצי לפני האירוע על מנת לדרוש את כספו, ושיחתו עם מוטי. בכך יש להוות חיזוק חיצוני לגירסתו. לאלה מצטרפים הדו"ח הפתולוגי והעדרם של סימני חבלה על גופו של המערער ועל גופו של מוטי. כן לא נמצאו סימנים בזירה דוגמת חפצים שבורים או זרוקים. עוד נמצא, כי הדקירות בוצעו בסכין, ולא במברג או בסכין יפנית כטענת המערער. י"ז. נטען, כי גירסתו של המערער אינה מתיישבת עם השכל הישר, והיא חסרת היגיון פנימי. כך למשל, טענתו כי מוטי רץ אליו מקום שמידות החדר אינן מאפשרות זאת, הצהרתו של המערער שלא ראה את הכלי בו דקר, ובד בבד טענתו כי לא היתה טיפת דם על הכלי בצאתו מן המקום. הוסף, כי גירסתו אינה עקבית ו"מזגזגת" בהתאם להתפתחות החקירה: המערער טען, כי המנוח חנק אותו אך בשלב מתקדם מאוד של החקירה; הציג גירסאות שונות לעניין השלב שבו הצטרף מוטי להתגוששות ועוד. הוסף, כי המערער שיקר באשר לכלי הרצח שבו נעשה שימוש ובאשר להשלכתו, כמו גם באשר לגורלו של מכשיר הטלפון הנייד. הוסף, כי המערער התחמק מעריכת שחזור בזירת האירוע עד לאחר התעמתותו עם מוטי, לרבות אי מתן תשובות בעניינים מרכזיים. י"ח. אשר להחלטה להמית הוסבר, כי זו יכול שהתגבשה אצל המערער מראש בטרם התעמת עם המנוח, ואפשר שאף התכונן לכך מראש. לזאת מספר אינדיקציות: הגעתו של המערער מצויד בסכין, אי אמירת שלום למוטי בעת הכניסה למשרד, השקט שבו התאפיין האירוע והעדרם של סימני מאבק. עם זאת יתכן שזו התגבשה אד-הוק נוכח תחושת ההשפלה שחש לטענתו המערער, כשהמנוח סטר לו. לבסוף נטען, כי לא הוכח קנטור, שכן לא הוכח כל מאבק בין המנוח למערער, וגירסתו כי המנוח סטר לו, והוא הושפל על ידיו, לא נמצאה מהימנה. מכל מקום, אף אם המנוח אכן דחף את המערער וסטר לו, אין מתקיים היסוד האובייקטיבי לגיבוש הגנת קנטור. בסיפת הדברים צוין, כי פצעי הגנה שנמצאו על גופו של המנוח, אינם מלמדים על קיומו של מאבק; אין מניעה שהחתכים נוצרו בשלב הדקירות בגב ובעורף, שעה שמוטי נמצא וגבו לאירוע. קיומם של פצעי הגנה משתלב עם כך שהמנוח ניסה להתגונן. לבסוף, החתך שברגל יכול להיות מוסבר בנסיון המנוח להתגונן או לחסום את דרכו של המערער החוצה. אשר למחדלי החקירה נטען, כי לא זוהה מחדל מהותי שיש בו לבסס ספק סביר ביחס לאשמת המערער. לעניין אירוע בליסיאנו הוטעם, כי מדובר בתיק שנגנז, שהראשון לספר עליו היה מוטי. הדיון באולם י"ט. בדיון לפנינו חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם שבכתובים. בא כוח המערער הדגיש, כי שגה בית המשפט המחוזי שנתן אמון במוטי, וכי בזירה התנהל מאבק לו הוא היה שותף. נטען, כי מוטי מנסה להרחיק עצמו מן האירוע, ועל כן טען למאבק. הוסף, כי המערער ביקש לדקור את המנוח, אך לא להמיתו. לטענת באת כוח המשיבה חלקו הראשון של האירוע התנהל בשקט, ולא נמצאו סימני חבלה על גופו של מוטי או על גופו של המערער, דבר המפריך את הטענה למאבק. הוטעם, כי המערער ניסה להתחמק ממתן מענה בצמתים מרכזיים של החקירה, וכי השליך את הסכין, האפודה והטלפון הנייד, ובכך שיבש הליכי חקירה. הוסף, כי העובדה שהמערער לא וידא הריגה, אין בה כדי להעלות או להוריד בנדון דידן. הכרעה כ. המערער הועמד לדין כאמור בגין עבירה של רצח בכוונה תחילה, הקבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, שזה לשונו: "רצח (א) העושה אחד מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (1)... (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם..." היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" מוגדר בסעיף 301(א) לחוק, בזו הלשון: "לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו". כ"א. לשם הוכחת היסוד הנפשי של כוונה תחילה על התביעה, על פי הסעיף, להוכיח את קיומם של שלושה יסודות מצטברים: הכנה, היעדר קנטור והחלטה להמית; ע"פ 7392/06 אבו סאלח נ' מדינת ישראל (2010), פסקה 41. כ"ב. היסוד הראשון שיש להוכיחו, הוא מושא המחלוקת, וכלפיו כוון הערעור, עניינו בהחלטה להמית. זהו יסוד נפשי פנימי שמשמעו חיזויה מראש של אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, ובעיקר – חֵפץ באותה תוצאה (ע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל (2012), פסקה 7; ע"פ 8828/08 ניאזוב נ' מדינת ישראל (2011), פסקה 21; ע"פ 8564/07 גונצ'ר נ' מדינת ישראל (2011), פסקה 24). יודגש, כי ההחלטה להמית אינה נדרשת להתגבש זמן רב לפני המעשה, ויכולה היא גם להתגבש במהלכו של האירוע עצמו (י' רבין - י' ואקי, דיני עונשין (מה' 2- כרך א'), עמ' 387-386). כ"ג. נוכח הקושי להתחקות אחר צפונות ליבו של אדם, ומשההחלטה להמית היא למעשה מחשבה סובייקטיבית של הנאשם, הוכרה בפסיקה "חזקת הכוונה", אשר "לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו" (ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (2)253, 262 (1982)). הותוו מספר מבחני עזר כדי לעמוד על קיומה של כוונה: כך שימוש בנשק קטלני עשוי להצביע על קיומה של כוונה. אינדיקציות נוספות הן ריבוי הפגיעות, טיבן ומיקומן (ע"פ 418/77 ברדריאן נ' מדינת ישראל, לב(3) 3, 10 (1978); ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ב (3)358, 368-366 (1988)). כ"ד. לעתים די בהצטברותם של מאפיינים אובייקטיביים אחדים, כגון חדות החפץ ששימש לגרימת החבלה ומיקום החבלה בגוף הקרבן, כדי להסיק על כוונת הנאשם לגרום חבלה חמורה. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים. היא אינה חזקה חלוטה, ודי בכך שהנאשם עורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, כדי להפריכה (ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל (2006), פסקה 16; ע"פ 413/10 פלוני נ' מדינת ישראל (2011), פסקה 14). כ"ה. כאמור בענייננו, טענתו המרכזית של המערער היא כי לא התקיימה הכוונה להמית, בין היתר נוכח העובדה, שהדקירות הקטלניות באו במהלך מאבק בין המנוח למערער. מושכל יסוד הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית משום העדיפות המוקנית לה בהתרשמות בלתי אמצעית מן העדים ומן הראיות שהוצגו בפניה, אלא במקרים חריגים (ע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (2012), פסקה 17; ע"פ 1904/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2012), פסקה 12; ע"פ 206/12 לויגזלץ נ' מדינת ישראל (2012), פסקה 20). מקרה זה אינו בא בקהלם של אלה. כ"ו. עיקר הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוסס על עדותו של מוטי, וכדבריו: "גירסתו של מוטי עקבית ואין בה סתירות מהותיות. לאורך כל הדרך היא חוזרת בקוים כללים על אותן עובדות. חשוב להדגיש שלמוטי לא היתה הזדמנות לחשוב על המצאת או בנית גירסה, שכן תשאול ראשוני שלו בוצע מייד לאחר הגעת המשטרה" (עמ' 22). בית המשפט מצא כאמור את גירסתו של מוטי מהימנה, תוך שהוא נותן דעתו לסתירות ולקשיים שכנטען עלו ממנה, ולעברו הפלילי של מוטי. אין לדעתי מקום להתערב בכך. אציין אך, כי עבר פלילי אין בו מניה וביה להטיל דופי, בודאי לא דופי נחרץ, במהימנותו של עד, ובית המשפט יתרשם מן העדות לגופה, ויחרוץ דעתו לפי מכלול הנסיבות. כ"ז. כאמור, לגירסתו של מוטי, עליה נחזור כאן, ביום האירוע הבחין במערער נכנס למשרד והולך לכיוון שולחנו של המנוח, תוך שהוא מתעלם מידו המושטת של מוטי. מיד לאחר מכן קרא המנוח למוטי ושאל אם הוא זוכר את המערער. מוטי הסתובב, השיב בחיוב וחזר לשוחח בטלפון. כעבור זמן קצר, שמע מוטי קריאה "לא, לא", וראה את המנוח פוסע לאחור לעבר הדלת. מוטי הבחין כי המערער מניף ידו פעמיים או שלוש קדימה, וכשקם מוטי מכסאו לסייע למנוח, התנגש במנוח, והשניים נפלו זה על זה. כשיצא המערער מן הדלת ראה מוטי שבידו סכין. מוטי חזר על גירסה זו הן בהודעתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט (עמ' 20-18 לפרוטוקול הדיון מיום 12.5.10). יוטעם, כי הודעתו (נ/4(א)) נמסרה במחצית השעה לאחר האירוע, והשחזור שערך (ת/49(א)) בוצע כשעה וחצי-שעתיים לאחר מכן. כפי שגם הדגישה המשיבה, עדותו של מוטי שללה את התרחיש שלפיו נקלע המערער למאבק עם המנוח. לגירסתו לא היה עימות קולני (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 12.5.10, ש' 24-20), ואכן לא נמצאו חבלות על גוף המערער (למעט פצע, שיכול והוא פצע נשיכה שנגרם לאחר האירוע- ת/18, עמ' 3; ת/20; ראו גם עדותו של מר אליהו, אב הבית בעיריית רמת גן המציין בעדותו כי לא הבחין בסימני חבלה-עמ' 172 לפרוטוקול הדיון מיום 25.5.10, ש' 7-6), ואף לא על גופו של מוטי (ראו (ת/49(א), דק' 24:09- מוטי הרים את חולצתו)); אף לא נמצאו בזירה סימנים אחרים המצביעים על מאבק. פצעי ההגנה שנמצאו על גופו של המנוח, לרבות החתך שנמצא על רגלו, מתיישבים עם הגירסה שהמנוח ניסה להגן על עצמו (ראו עדות פרופ' היס, עמ' 228-227 לפרוטוקול הדיון –"פצעי הגנה הם פצעים שנוצרים כאשר קרבן באופן אינסטינקטיבי מנסה להסיט מתוך גופו או להרחיק מתוך גופו כל חפץ שיכול לגרום לפציעתו... ולכן הפצעים האלה בדרך כלל נמצאים בכפות ידיים, באמות ובזרועות... במקרים חריגים, כשהתנוחה משתנה, אז זה יכול להופיע בגפיים התחתונים, זאת אומרת ברגלים ובשוקיים"), ולאו דווקא מלמדים על קיומו של מאבק. כ"ח. למול זאת בעדותו של המערער נמצאו פרכות וסתירות למכביר. גירסתו התפתחה ונשתנתה בהקשרים שונים. בעדותו מסר, כי לא התכוון לדקור את המנוח, אלא אך להרתיע (עמ' 292-291 לפרוטוקול הדיון מיום 5.7.10). הסבר זה נמצא תמוה, שכן גם לגירסתו, לא המנוח ולא מוטי אחזו בידיהם בחפץ במהלך האירוע (עמ' 351 לפרוטוקול הדיון מיום 5.7.10, ש' 32, עמ' 352, ש' 2). ועוד, רק בשלב מאוחר ציין המערער כי המנוח חנק אותו (ת/40(ג), עמ' 10); כן גירסת המערער באשר לחלקו של מוטי באירוע נמצאה לא קוהרנטית (ת/37(ג), עמ' 88; ת/39 (ג), עמ' 56-55). בחקירתו הראשית אף לא מסר כי מוטי היה מעורב באירוע (עמ' 333 לפרוטוקול הדיון מיום 5.7.10). יתר על כן, לא היה בפיו של המערער הסבר מניח את הדעת מדוע לא נמלט מן המקום. כן התחמק מעריכת שחזור (אלא רק לאחר העימות עם מוטי) וממתן תשובות לעניינים מסוימים. לבסוף, עדיין נותרו סימני שאלה באשר לראיות החפציות- הסכין, הטלפון הנייד והאפודה, שלא נמצאו. בגדרי העימות אישר המערער את תנועות הדקירה להן טען מוטי, אך טען, כי אלה היו רק תנועות באויר, לשם הרתעה, ודקירה "ממש" (בלתי מכוונת) היתה פעם אחת (ת/39(ג), עמ' 39), ואולם על גופו של המנוח נמצאו חמש דקירות. בתארו את הכלי שבו נערכו הדקירות, לא הציג המערער גירסה העולה בקנה אחד עם הממצאים האובייקטיביים. לדברי המערער, הדקירות נגרמו ממברג או מסכין יפנית. פרופ' היס תיאר בחוות דעתו 2 פצעי דקירה בבית החזה משמאל, פצע דקירה אופקי בעורף ו-2 פצעי דקירה בגב וכן פצעים נוספים שטחיים כאמור. בתוספת לחוות דעתו (ת/18, עמ' 3-2) הסביר כי ממצאיו אינם תואמים פעולת דקירה אחת באמצעות מברג קונבנציונלי בבטן משמאל, כפי שטען המערער, לא מבחינת מיקום הדקירות ולא מבחינת תעלות הדקירה. בעדותו חזר פרופ' היס נאמר, כי הכלי החד שבו נעשה שימוש אינו יכול להיות מברג או סכין יפנית (עמ' 231-227 לפרוטוקול הדיון מיום 26.5.10). דברים אלה מתיישבים עם גירסתו של מוטי כי הדקירות בוצעו בסכין, ולא במברג או בסכין יפנית. מסקנת בית המשפט קמא איפוא שהדקירות לא היו תוצר של מאבק, וכי המערער הגיע מצויד בסכין מביתו, ונראה על ידי מוטי דוקר את המנוח בחזהו. אין בידינו להתערב בכך. כ"ט. מבין הדקירות בגופו של המנוח היתה זו שבעורף בעומק 6.5 ס"מ (ת/17, עמ' 2), והדקירות שבגב היו בעומק של 4.5 ס"מ ו-5 ס"מ (ת/17, עמ' 6). שניים מפצעי הדקירה ממוקמים בחזהו של המנוח זה לצד זה. מדובר בדקירות עמוקות וקשות – האחת בעומק של 10 ס"מ, והשניה בעומק של 8 ס"מ. אין צורך בידיעה מרובה ברפואה כדי להבין שדקירות בעומקים כאלה הן בעלות עוצמה, הדורשת הפעלת כוח; עם נקודה זו אין הסנגוריה מתמודדת. מהתוספת לחוות הדעת הפתולוגית (ת/ 18, עמ' 3) עולה כאמור, כי ממצאי הנתיחה אינם מתיישבים עם הטענה לדקירה אחת בסכין בפלג הגוף התחתון, או עם הטענה כי מדובר במברג. נראה איפוא כי הכלי שבו נעשה שימוש, מספר הדקירות, עוצמתן ומיקומן מלמדים על הכוונה שנלוותה למעשי המערער. אם כוונתו היתה אך להרתיע, כטענתו, מדוע לאחר נפילת המנוח או במהלכה המשיך לדקור פעמיים נוספות, והכיצד נגרמו כחמישה פצעי דקירה, בעוד המערער טוען כי היתה למעשה דקירה אחת בלתי מכוונת? ואם אך נופף ידיו כדי להרתיע כטענתו, כיצד נוצרו פציעות עמוקות? אתמהה. עוד יש לתת את הדעת לכך שהמערער הותיר את המנוח בפצעיו מבלי לקרוא לעזרה (ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל (2006), פסקה 39; ע"פ 3165/93 סלימה נ' מדינת ישראל (1994), פסקה ב(1)). כאמור על פי הפסיקה אין נפקא מינה מתי התגבשה ההחלטה להמית: האם היה זה בטרם הגיע המערער למשרדו של המנוח או במהלך המפגש, שכן זו יכולה להתגבש גם "אד-הוק", כלשונה של המשיבה. נסיון החיים מלמד כי בלהט ויכוח עלול אדם להחליט, החלטה רצונית גם אם נמהרת, לשים קץ לחיי בעל דבבו (יריבו). די בכך על פי הדין, גם אם ההחלטה היא "קצרת מועד" (ראו למשל ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל (2012), פסקה 41 והאסמכתאות שם). אציין, שנוטה אני לתרחיש שבלב המערער גמלה ההחלטה להמית עוד בטרם נכנס לפתח המשרד; הוא הגיע למפגש ועמו סכין דבר מחשיד על פניו. לכך נוסף השקט שבו התנהל האירוע, העובדה שלא השיב לברכת השלום של מוטי אלא חלף על פניו, והעדר סימני מאבק, מרמזים לעבר תרחיש זה. לבסוף, אי וידוא הריגה אין בו לגרוע מן המסקנה כי בלב המערער גמלה ההחלטה להמית; נעיצתה של הסכין די בה, ואין צורך בסיבובה בגוף הקרבן. סיכומו של דבר, נראה איפוא כי התקיים היסוד שעניינו ההחלטה להמית. ל. אשר ליסוד ההכנה: זהו יסוד פיסי טהור, הכרוך בהחלטה להמית, שעניינו הכנה למעשה ההמתה או של מכשיר המיועד לביצוע מעשה ההמתה. אין צורך שיחלוף פרק זמן כלשהו בין ההכנה לבין ביצוע מעשה ההמתה (ע"פ 1788/92 רחמיאן נ' מדינת ישראל (1994), פסקה 7). לא אחת שלובים ההחלטה להמית ומעשה ההכנה זה בזו (ע"פ 655/78 שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י לד(1) 63, 72 (1979)). בענייננו נטילת הסכין ושליפתה מקיימים יסוד זה. ל"א. אחרון, יסוד מהותי הנדרש לקיומה של כוונה תחילה הוא העדר קנטור: ביצוע מעשה ההמתה בלא שקדמה בתכוף לפניו התגרות, שהביאה לכך שהנאשם לא יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. "קיומו של קנטור עשוי להצביע על כך כי מעשה ההמתה לא נעשה בכוונה תחילה אלא בספונטניות, שאז לא מתקיים מרכיב מהותי הנדרש לביסוס אחריות ברצח בכוונה תחילה" (ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 459, 467 (השופטת פרוקצ'יה) (2001)). יסוד העדר הקנטור טומן בחובו מבחן סובייקטיבי, המשיב לשאלה האם התנהגותו המתגרה של הקרבן השפיעה על הנאשם במידה כזו שגרמה לו לאבדן שליטה עצמית, ומבחן אובייקטיבי, המשיב לשאלה האם ניתן לצפות שאדם מן היישוב, אילו היה בנעליו של הנאשם הקונקרטי, היה פועל כמותו. קנטור יתכן – אך אין הוא יכול להיות כתוצאה מאמירה או מעשה של מה בכך מצד הקרבן. כפי שגם הסבירה המשיבה, טענת הקנטור אינה עולה בקנה אחד עם טענה להגנה עצמית – כפי שהיתה – שבבסיסה הנחה של פעולה שקולה ותגובה מידתית. מכל מקום, מלים עולבות (ואוסיף אף דחיפה) אינן בבחינת קנטור, ו"הן אינן מצדיקות תגובה נזעמת כה קיצונית כמו קיפוד פתיל חייו של אדם" (ע"פ 1493/98 סטפ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4),679, 688 (2002) מפי השופט לוי). ל"ב. לבסוף ייאמר, כי לא מצאתי בטענות המערער לעניין מחדלי חקירה עילה להתערבות. בניגוד לנטען, החוקרים בדקו את המצלמות בזירת האירוע (ראו עדות ראש הצח"ם רב פקד קומריאל, עמ' 210-209 לפרוטוקול הדיון); אולם ראוי שהאמור היה מתועד במזכר, כפי שגם העיר בית המשפט המחוזי. באשר לצילום השולחן, אכן מוטב היה אילו נעשה בסמוך לאירוע הקשה, אך בנסיבות שבהן, בין היתר, צולם השולחן אגב אורחא במסגרת השחזור, לא ניתן לומר כי נפגעה הגנת המערער. כך גם לא מצאתי, לאחר שצפיתי גם אנכי בקלטת השחזור (ת/49) והאזנתי להודעתו של מוטי (נ/4(א)), כי חקירתו היתה מוטה. לבסוף, אין בעניין בליסיאנו, שהתיק לגביו נסגר ולא בורר, כדי לסייע למערער. ל"ג. כללם של דברים: אין בידינו להיעתר לערעור. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יוותר על מכונו. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ו בתשרי תשע"ד (30.9.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11025070_T06.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il