עלאא חאמד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2506/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2506/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערער: עלאא חאמד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בת.פ.ח. 7080/06, מיום 29.1.08, שניתנו על ידי סגן הנשיא צ' סגל, והשופטים י' שפירא וי' נועם תאריך הישיבה: י' באדר התש"ע (24.02.10) בשם המערער: עו"ד ג'יג'יני עבד בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בעקבות הרשעת המערער בעבירות של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה ומגע עם סוכן חוץ, הוא נדון לשתים עשרה שנות מאסר ושלוש שנים מאסר על-תנאי. בערעור שבפנינו משיג המערער על הרשעתו, ולחילופין, על העונש שהושת עליו. 2. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי המערער הנו תושב ישראלי שקבע את מרכז חייו בירדן. במועד כלשהו בשנת 2004 הוא נסע לדמשק שבסוריה מתוך כוונה להשתלם במסעדנות, ושם פגש את מי שהציג את עצמו בשם "מוסטפא". משנודע לזה האחרון כי המערער הוא תושב ישראל, חשף בפניו את העובדה כי הוא משתייך לארגון הטרור "חמאס", והציע לו להצטרף לארגון זה כדי לבצע פעילות עוינת נגד ישראל, ובין היתר, חטיפה של חיילים או אזרחים ישראלים, להמיתם ולתבוע שחרור אסירים פלסטינים בתמורה לגופות. המערער סרב להצעתו של מוסטפא, וכן דחה את ההצעה להשתתף באימונים צבאיים בסוריה. אולם, בשנת 2006 שינה המערער את טעמו והחליט לבצע פיגוע-חטיפה במטרה לתבוע את שחרורם של אסירים פלסטינים וירדניים הכלואים בישראל. בעקבות כך הוא יצר קשר עם מוסטפא, ובפגישה שהתקיימה בדמשק הוא ביקש לקבל סיוע למימון פעילותו. ברם, מוסטפא לא גילה נכונות לסייע בתחום המימון, ומאידך הפגיש את המערער עם אדם אשר הדריך אותו כיצד להכין מנגנון הצתה מושהה, שיאפשר להצית את הרכב לאחר פעולת החטיפה. לאחר כל אלה שב המערער לשטחה של מדינת ישראל, ושכר דירה בצור-באחר. במסווה של חיפוש מקום בירושלים לפתיחת מסעדה, תר המערער אחר זירה מתאימה לביצוע החטיפה, ולצורך כך רכש אביזרים שונים – אזיקונים, שעון חשמלי, סוללות, נורות ועוד. עובר לסיום ההכנות לביצוע החטיפה, נעצר המערער בידי גורמי הביטחון. 3. הרשעת המערער התבססה, בראש ובראשונה, על אמרות שנרשמו מפיו במהלך חקירתו בשרות בטחון כללי ובמשטרה. במהלך המשפט לא התנגדה ההגנה להגשתן של אותן אמרות, הואיל וגרסת המערער אותה עת היתה שהדברים אכן נרשמו מפיו (וחלקן נרשם בכתב ידו!), אולם תוכנן היה בדוי. על התנהלות זו של ההגנה מלין סנגורו דהיום של המערער, הואיל ולהשקפתו מדובר באמרות שלא היה נכון לעשות בהן שימוש, הואיל והן ניתנו בעקבות לחצים שהופעלו כנגד שולחו. לעניין זה נטען, כי גם אם ההגנה לא התנגדה להגשת האמרות, היה על בית המשפט לדרוש ולחקור בשאלת קבילותן, הואיל והמערער אמר לא אחת כי במהלך החקירה הוא היה נתון ללחץ, סבל מחוסר שינה ונמנע ממנו מלהיפגש עם עורך דין. 4. טיעון זה של עו"ד ג'וג'יני הנו בעייתי, הואיל ולמעט מקרים בהם מתגלה כשל בייצוג, אין החלפת הסנגור בשלב הערעור מקימה עילה לטעון טענות שלא עלו בפני הערכאה הדיונית, וממילא היא לא נתבקשה להכריע בהן. ולעניינו של המערער – שתיים מן האמרות בהן הודה בפעילות העוינת שיוחסה לו, נרשמו בתאריכים 29.11.06 ו-10.12.06 על ידי השוטר חמוד סעיד (ראו ת/1 ות/2). הודעות אלו הוגשו לבית משפט קמא תוך שהסנגור מצהיר כי אין לו התנגדות לכך (ראו עמ' 7 לפרוטוקול הדיון). בהמשך הוגשו, וגם הפעם ללא התנגדות, דו"חות על חקירת המערער בידי שרות בטחון כללי (ת/6-ת/22, ראו עמ' 13 לפרוטוקול). ואם נותר ספק כי אין מדובר בכשל אלא בהחלטה מושכלת של הסנגור הראשון, די להפנות לדבריו בעמ' 16 לפרוטוקול הדיון, שם נרשם מפיו: "לשאלת בית המשפט אני משיב כי אינני מנהל משפט זוטא וחקירותיו [של אחד העדים] הן אך לעניין משקל ההודעות שמסר הנאשם". חרף זאת, ונוכח טענת המערער לפיה הוא בדה מלבו את הגרסה המפלילה כדי להניח את דעת החוקרים ולשכנעם להרפות ממנו, סקר בית המשפט המחוזי בהרחבה את כלל ההודעות שנרשמו מפיו, ומסקנתו הובאה בסעיף 24 להכרעת הדין, לאמור: "לאחר בחינת הראיות, כמו גם ההתרשמות מהעדויות שנשמעו לפנינו שוכנעתי כי הנאשם מסר הודאותיו, הן בחקירת השב"כ והן בחקירת המשטרה, מרצונו הטוב והחופשי, זאת מבלי שננקטו נגדו אמצעים פסולים... ניכר, אפוא, כי ההודאות נמסרו כחלק מרצף התפתחויות בחקירה ומדינאמיקה הגיונית של מהלכיה, כי הנאשם לא היה נתון ללחץ חריג שמעבר ללחץ בחקירה הטבעי שבו מצוי נחקר, כי ההחלטה להודות ולמסור גרסה מלאה ומפורטת הבשילה בנאשם בעיקר לאחר שנוכח לדעת כי היה נתון למעקב וסבר שמרבית מעשיו ידועים כבר לחוקרים". אלה הם ממצאים שבעובדה בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ולא מצאנו מקום לשנות מהלכה זו בפרשה הנוכחית. תוצאה זו מחייבת מסקנה נוספת, לאמור, אף שההגנה לא התנגדה לקבלת הודאותיו של המערער, ראה בית המשפט המחוזי את עצמו חייב לבחון גם את כשירותן לשמש כראיה, ובכך יש מענה להשגות המערער בהליך שבפנינו. 5. חרף האמור עד כה, הרשעת המערער אינה נסמכת רק על אמרות שנרשמו מפיו, אלא על ראיות נוספות התומכות בה ומאמתות אותה. כוונת הדברים לאביזרים השונים שנמצאו בחיפוש שנערך בביתו, ומהם ניתן להרכיב מנגנון הצתה; מספר הטלפון של מוסטפא בדמשק שנמצא ברישומיו; חמישה אזיקונים מפלסטיק שנועדו לסייע בחטיפת האזרח הישראלי; ועדותם של שניים – מוסא חאמד ופיראס חאמד, שהצטרפו למערער בסיורו בירושלים באמתלא של חיפוש מקום לפתיחת מסעדה, בעוד הוא זומם לבצע פיגוע חטיפה של ישראלי. 6. הנה כי כן, המערער אמנם סרב בתחילת הדרך להצטרף לשורות החמאס, אולם משגמלה בו ההחלטה לבצע פיגוע חטיפה, הוא שב ופנה למוסטפא, תוך ידיעה שהוא נמנה על ארגון טרור והסתייע בו כדי לבצע את זממו. בכך הונח בסיס איתן להרשעת המערער, ועל כן לא מצאנו פגם כלשהו בהכרעת הדין. זו השקפתנו גם באשר לעונש. המערער תכנן לבצע חטיפה של ישראלי כדי להשתמש בו כקלף מיקוח בגדרו של משא ומתן לשחרור אסירים פלסטינים וירדניים. נראה, כי על פי התכנון היתה הכוונה להמית את החטוף, ולפיכך, מדובר במערער בו גלומה סכנה רבה, מופלגת בחומרתה, ועל כן היה בית המשפט המחוזי מצווה לנהוג בו ביד קשה, ולא מצאנו כי החמיר עמו מעבר למתחייב. אי-לכך הערעור נדחה. ניתן היום, י"א באדר התש"ע (25.02.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08025060_O06.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il