פלוני נ. פלוני

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים בע"מ 25027-10-24 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת רות רונן המבקשים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלונית נגד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' זגורי), מיום 31.7.2024, ברמ"ש 59525-06-24 תאריך ישיבה: כ"ח תמוז, התשפ"ה (24.7.2025) בשם המבקשים: עו"ד ג'אנט עדוי בשם המשיב: עו"ד רואא מסאלחה ; עו"ד מאג'ד מסאלחה פסק-דין השופטת יעל וילנר: האם סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) הוא הדדי, כך שדי בכך שמי מהצדדים לתובענה הוא "בן משפחתו" של האחר על-מנת לעמוד בדרישת הסעיף האמור, או שמא ההגדרה הנ"ל צריכה להתקיים דווקא בנתבע, ביחס לתובע? וביישום לענייננו, האם תביעה שיזם אדם נגד בת הזוג של אחיו היא תביעה בין "בני משפחה", כמובנה בסעיף 1(2)(ו) לחוק בו כלולה החלופה "אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו", ומשכך נתונה לסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה? בקשת רשות הערעור שלפנינו נסובה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (השופט א' זגורי) מיום 31.7.2024 ברמ"ש 59525-06-24, שבגדרו התקבלה בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית המשפט לענייני משפחה נוף הגליל-נצרת (השופטת ג' מ' ביטון) מיום 17.6.2024 במסגרת תמ"ש 68988-03-24, ונדחה הערעור לגופו. אומר כבר עתה, כי לנוכח השאלה הפרשנית-עקרונית שמעוררת הבקשה דנן, ראינו לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פיה, מכוח סמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020. בהתאם, המבקשים יכונו להלן המערערים. אפתח בהנחת התשתית הנורמטיבית הרלוונטית לסוגיה העומדת לפנינו. התשתית הנורמטיבית סעיף 3(א) לחוק קובע כי "עניני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לעניני משפחה"; וסעיף 1 לחוק מגדיר מה הם "ענייני משפחה". לענייננו רלוונטי סעיף 1(2) לחוק, אשר קובע כדלקמן: הגדרות בחוק זה "עניני משפחה" – אחת מאלה: [...] (2) תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא; לענין פסקה זו – "בן משפחתו" – (א) בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג; (ב) ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו; (ג) הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם; (ד) נכדו; (ה) הורי הוריו; (ו) אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו; אם כן, על פי הוראות החוק, תובענה אזרחית תהיה בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה בכפוף להתקיימותם של שני תנאים מצטברים: הראשון, כי הצדדים לתובענה הם בני משפחה, כמובנם בסעיף 1(2) לחוק, או עיזבונותיהם; והשני, כי עילתה של התובענה "סכסוך בתוך המשפחה". בגדרו של תנאי אחרון זה נדרש כי סיבת הסכסוך או מקורו הם ביחסי המשפחה, וכי הסכסוך המשפחתי תרם "תרומה משמעותית" לגיבושה של עילת התביעה (ראו: רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 344-342 (2000) (להלן: עניין חבס); בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני, פס' 11 (29.4.2012) (להלן: בע"מ 164/11); רע"א 8368/18 פלונית נ' פלוני, פס' 13-11 (11.2.2020) (להלן: רע"א 8368/18)). אקדים ואומר כי ענייננו בתנאי הראשון שלפיו על התובענה להיות "בין אדם [...] לבין בן משפחתו". רקע עובדתי המערערת 1 (להלן: המערערת) היא אלמנתו של א' ע' (להלן: המנוח), והמערערים 2 ו-3 הם בניהם (להלן: הבנים). המשיב הוא אחיו של המנוח. לפני שנים רבות, המשיב והמנוח ירשו מאביהם מקרקעין בחלקים שווים (להלן: המקרקעין). המנוח נפטר ביום 27.2.2017. בהתאם לצו ירושה שניתן לאחר מותו, ולאחר שהמערערת ובנותיהם שלה ושל המנוח הסתלקו מחלקן בעיזבונו, ירשו הבנים את זכויותיו של המנוח במקרקעין; ואלו נרשמו על שם הבנים במרשם המקרקעין ביום 21.12.2023. המשיב הגיש נגד המערערת והבנים (להלן ביחד גם: המערערים) תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה נטען כי ביום 12.1.2019 התקשר עם המערערת בהסכם לרכישת זכויותיה במקרקעין, בהסתמך על הצהרתה כי היא ירשה מחצית מזכויותיו של המנוח במקרקעין (להלן: ההסכם). לנוכח האמור, עתר המשיב בתביעתו לפסק דין הצהרתי שלפיו מחצית מזכויות המנוח במקרקעין הם בבעלותו, באופן הגורע מחלקיהם הרשומים של הבנים במקרקעין. מנגד, המערערים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, היעדר יריבות וחוסר ניקיון כפיים. [למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 6.6.2024, בעוד בקשת המערערים לדחיית התביעה על הסף תלויה ועומדת, הגישו הבנים תביעה משלהם נגד המשיב לבית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת, בה עתרו לחייבו בדמי שימוש ראויים בגין שימושו במקרקעין (ת"א 13838-06-24). נכון למועד כתיבת שורות אלה, ההליך מצוי בראשית שלב ההוכחות]. החלטת בית המשפט לענייני משפחה טענות המערערים להיעדר יריבות ולחוסר ניקיון כפיים נדחו על ידי בית המשפט לענייני משפחה והן אינן עומדות לדיון לפנינו. באשר לשאלת הסמכות העניינית, אשר ניצבת כאמור במוקד הערעור דנן, בית המשפט נדרש לתנאים אשר בהתקיימם מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה סמכות ייחודית לדון בתובענה אזרחית: היות הצדדים "בני משפחה", כמשמעות המונח בחוק; והיות עילת התביעה "סכסוך בתוך המשפחה". בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המערערת היא "בת משפחתו" של המשיב, כהגדרת המונח בסעיף 1(2)(ו) לחוק, שעניינו כאמור "אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו". לצד זאת נקבע כי הקשר המשפחתי בין המשיב לבין הבנים, של דוד ואחיינים, אינו נכלל בהגדרת מונח זה, בשים לב לכך שהגדרה זו קובעת רשימה סגורה של קשרי משפחה, ומהווה "הסדר שלילי" ביחס לקשרים שאינם מנויים בה. בהמשך לכך, נקבע כי עילת התביעה אכן באה בגדר "סכסוך בתוך המשפחה". על כן, בית המשפט לענייני משפחה מצא כי ביחס למערערת מתקיימים התנאים המקנים לו סמכות עניינית לדון בתביעה. באשר לבנים, בית המשפט השתמש בסמכותו לפי סעיף 6(ו) לחוק והורה על צירופם לתביעה, וזאת על-מנת להימנע ממצב בו ינוהלו שני הליכים נפרדים בעלי צדדים זהים ולגבי אותה מסכת עובדתית. לנוכח האמור, בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת המערערים לסילוק התביעה על הסף, קבע כי הסמכות לדון בתביעה מצויה בידיו והורה למערערים להגיש כתב הגנה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי על החלטת בית המשפט לענייני משפחה הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר מצא לדון בבקשה כבערעור אך דחה את הערעור לגופו. באשר לקרבה המשפחתית הנדרשת בין בעלי הדין, נקבע כי הקשר בין המערערת למשיב הוא קשר של גיסים, אשר נכלל בסעיף 1(2)(ו) לחוק. בית המשפט קבע כי פרשנות המערערים, שלפיה המערערת יכולה לתבוע את המשיב בבית משפט לענייני משפחה ואילו המשיב אינו יכול לתבוע את המערערת באותו אופן נטולת הגיון, שכן קשרי משפחה המוגדרים בסעיף 1(2) לחוק הם הדדיים. בית המשפט המחוזי הצטרף לקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, שלפיהן הקשר בין המשיב לבנים אינו נכלל בהגדרת "בן משפחה" בחוק; וכי עילתה של התובענה היא "סכסוך בתוך המשפחה". עוד נקבע כי בדין החיל בית המשפט לענייני משפחה את סעיף 6(ו) לחוק והורה על צירוף המערערים לתביעה. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים המערערים טוענים כי הגדרת "בן משפחה" בסעיף 1(2) לחוק מונה רשימה סגורה של קשרי משפחה. לשיטתם, סעיף 1(2)(ו) לחוק מגדיר במפורש את אֶחָיו ואחיותיו של בן או בת זוגו של אדם כבני משפחתו, אך נמנע מלהגדיר בני או בנות זוג של אֶחָיו ואחיותיו של אדם כבני משפחתו, ולכן עסקינן בהסדר שלילי לגביהם. לטענת המערערים, משראה המחוקק למנות את שני הצדדים לקשר המשפחתי במקרים אחרים בסעיף 1(2) לחוק (נכד וסבים, בסעיפים 1(2)(ד)-(ה) לחוק; והורים חורגים וילדים חורגים, בסעיפים 1(2)(ב)-(ג) לחוק), הרי שעיקרון ההדדיות לא חל בסעיף 1(2) לחוק; והמחוקק – בכוונת מכוון – לא הכליל בני או בנות זוג של אֶחָיו ואחיותיו של אדם בהגדרת "בן משפחה" בחוק. לחלופין, המערערים טוענים כי אף אם ייקבע שהגדרת "בן משפחה" בסעיף 1(2) לחוק אינה קובעת רשימה סגורה של קשרי משפחה, הרי שאין להוסיף לרשימה האמורה קרבה משפחתית שעניינה בת זוג של אח, כבענייננו. זאת משום שהחוק מבכר קרבה בין בני זוג, ולא קרבה בין אחים, ולכן לא מוצדקת הרחבה של המעגל המשפחתי הישיר הנובעת מקשר בין אחים, להבדיל מהרחבה כאמור שנובעת מקשרי זוגיות. המערערים מוסיפים, כי גישה פרשנית אחרת תרחיב את הגדרת "בן משפחה" בחוק ועלולה להגדיל יתר על המידה את אוכלוסיית המתדיינים בפני בית המשפט לענייני משפחה ולשחוק את מטרתו וייחודו. המערערים מציינים שנקבע בפסיקה שהכפפת בעלי דין אשר אינם נמנים על "הגרעין הקשה" של בני המשפחה לסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה עלולה לשלול מהם יתרונות דיוניים וראייתיים אשר היו עומדים להם בבתי המשפט האזרחיים. לטענת המערערים, כך למעשה נעשה בעניינם בכל הקשור לשאלת קיומו והשלכותיו של ההסכם, עליו מבסס המשיב את תביעתו. מנגד, המשיב סומך ידיו על פסיקת הערכאות הקודמות וחוזר על טענותיו שנטענו לפניהן, ובכלל זה, כי הקשר המשפחתי בינו לבין המערערת בא בגדר סעיף 1(2) לחוק. דיון והכרעה כמפורט לעיל, לפי סעיף 1(2) לחוק, בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון ב"תובענה אזרחית בין אדם [...] לבין בן משפחתו [...] שעילתה סכסוך בתוך המשפחה". כזכור, בענייננו נקבע כי עילת התובענה היא "סכסוך בתוך המשפחה", וקביעה זו אינה מונחת לפנינו. השאלה שעומדת לפתחנו ממוקדת, אפוא, בהתקיימותו של התנאי הראשון הנדרש על-מנת להקנות לבית משפט לענייני משפחה סמכות, שעניינו הקרבה המשפחתית בין הצדדים, והיא: אם הגדרת "בן משפחה" צריכה להתקיים דווקא בנתבע, ביחס לתובע, או שמא היא יכולה להתקיים גם (או רק) בתובע, ביחס לנתבע. ובמילים אחרות, האם קיימת הדדיות בסעיף 1(2) לחוק. בענייננו, ההגדרה הרלוונטית למונח "בן משפחתו" קבועה בסעיף 1(2)(ו) לחוק ולשונה היא: "אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו". הגדרה זו מתקיימת במשיב ביחס למערערת, שהרי המשיב הוא אח של בן זוגה של המערערת; אך הגדרה זו אינה מתקיימת במערערת ביחס למשיב, משום שהמערערת היא בת זוגו של אחיו של המשיב. כזכור, המערערים טוענים כי מצב דברים זה מוביל למסקנה כי בית המשפט לענייני משפחה אינו מוסמך לדון בתביעת המשיב נגד המערערת; אך היה מוסמך לדון בתביעה שהמערערת הייתה מגישה נגד המשיב. למעשה, משמעות טענה זו של המערערים היא כי מקום בו לא נכללים במפורש בהגדרת "בן משפחה" שבסעיף 1(2) לחוק שני צדי הקשר המשפחתי, אלא רק אחד מהם, סמכותו העניינית של בית משפט לענייני משפחה תלויה בזהות הגורם שיוזם את התביעה (ראו גם: סעיף 1(2)(ג) לחוק). אציין כי אמנם בית משפט זה טרם הכריע בסוגיה הנדונה, אולם הערכאות הדיוניות נדרשו לא אחת לשאלה המתעוררת בענייננו, וקבעו כי סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעה (בנוסף לכך שעילתה של התביעה "סכסוך בתוך המשפחה") קמה אף במקרה בו הגדרת "בן משפחה" שבסעיף 1(2)(ו) מתקיימת בתובע, ביחס לנתבע, ואין הכרח שתתקיים דווקא בנתבע, ביחס לתובע (ראו למשל, מני רבים: רע"א (מחוזי חי') 65007-04-21 פ. ס. נ' ר. ס., פס' 17 (1.6.2021) (להלן: עניין פ. ס.); ת"א (מחוזי מר') 16852-10-21 סמוכה נ' סמוכה, פס' 14-11 (17.11.2021) (להלן: עניין סמוכה); ת"ק (תביעות קטנות ת"א) 8380-11-23 טנצמן נ' יקותיאל (19.12.2023); תמ"ש (משפחה ת"א) 48222-09-23 מ.ג נ' מ.מ (21.11.2023); תא"מ (שלום עכו) 43606-11-20 הוארי נ' קשר רנט א קאר בע"מ, פס' 14 (30.5.2022); בש"א (שלום ת"א) 180896/07 כהן נ' כהן (30.12.2007); ה"פ (מחוזי ת"א) 20190-06-16 לוי נ' לוי, פס' 28 (1.2.2017); ת"א (שלום כ"ס) 53809-02-18 וג'ימה נ' וג'ימה, פס' 10-5 (15.11.2018); ת"א (שלום נת') 3745/03 פנחס נ' סקורה, פס' 12-11 (1.6.2004); והשוו לעניין הקשר המשפחתי שבין תובעים, שהם חם או חמה, לבין נתבעים, שהם חתניהם או כלותיהם, ביחס לסעיף 1(2)(ג) לחוק: בש"א (שלום ת"א) 116078/02 שפרינגר נ' שפרינגר, פס' 7-5 (29.7.2002); רע"א (מחוזי חי') 25651-05-21 חיג'אזי שעאר נ' חג'אזי (24.8.2021); תא"ח (שלום י-ם) 56125-02-16 פלוני נ' אלמוני (17.4.2016); בש"א (משפחה י-ם) 1445/98 פלוני נ' אלמונית (27.5.1998) (להלן: בש"א 1445/98)). נראה כי בשלה אפוא העת להעמיד הלכה על מכונה. אומר כבר עתה, כי אני סבורה שפרשנות החוק בראי לשונו ותכליתו, עליהן אעמוד להלן, מובילה למסקנה כי סעיף 1(2) לחוק הוא "דו-סטרי", כך שדי בכך שמי מהצדדים לתובענה הוא "בן משפחתו" של האחר על-מנת לעמוד בדרישת הסעיף האמור. ובאופן קונקרטי, תביעה של אדם נגד בן או בת הזוג של אֶחָיו או אחיותיו היא תביעה בין בני משפחה, כאמור בסעיף 1(2)(ו) לחוק. פרשנות סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה כידוע, לפי כללי הפרשנות הנוהגים עמנו, חוק יפורש בהתאם ללשונו, וככל שהלשון סובלת יותר מפרשנות אחת, יש להעניק לחוק את הפרשנות אשר מגשימה את תכליתו באופן מיטבי (ראו, מני רבים: דנג"ץ 7335/21 שרת הפנים נ' מרינצ'בה, פס' 19 לפסק הדין של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן (13.11.2023) (להלן: עניין מרינצ'בה); בר"מ 9231/20 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה נ' הכנסייה האוונגלית האפיסקופלית בירושלים, פס' 49 (13.8.2023)). אפתח אפוא בבחינת לשונה של הוראת החוק מושא דיוננו. לשון החוק כאמור, נקודת המוצא הפרשנית לקביעת משמעותה של הוראת חוק היא לשונה. חשיבותה של לשון החוק מקבלת משנה תוקף בענייננו, משעסקינן בפרשנות הוראת חוק המסדירה סמכות עניינית, שבעניינה נודעת חשיבות ניכרת לשיקולי ודאות ובהירות (ראו: בע"מ 164/11, בפס' 19; רע"א 8368/18, בפס' 17; בע"מ 3885/18 פלוני נ' פלוני, פס' 2 (24.9.2016) (להלן: בע"מ 3885/18); ע"א 250/83 עומרי נ' זועבי, פ"ד לט(2) 113, 127 (1985)). כמפורט לעיל, סעיף 1(2) לחוק מגדיר ענייני משפחה, המצויים בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, כך: "תובענה אזרחית בין אדם [...] לבין בן משפחתו". משמעותו הלשונית הפשוטה של היגד זה, בשים לב לצירוף "בין [...] לבין" שנכלל בו, היא כי עסקינן בתובענה בין צד אחד למשנהו (ראו למשל: אברהם אבן-שושן מלון אבן-שושן: מחדש ומעדכן לשנות האלפים כרך ראשון 165 (משה אזר עורך ראשי 2003); יהודה גור (גרזובסקי) מלון עברי 87 (מהדורה רביעית 1950)). דהיינו, לשון סעיף 1(2) לחוק נושאת משמעות הדדית, שהרי תובענה בין אדם לבין בן משפחתו, ותובענה בין בן משפחתו של אדם לבין אותו אדם – הן היינו הך מבחינה לשונית ולוגית. אם כן, מבחינה לשונית גרידא, הפרשנות שלפיה בגדר "תובענה אזרחית בין אדם [...] לבין בן משפחתו" תבוא גם תובענה בין אדם לבין בת הזוג של אחיו – מתבקשת. לעומת זאת, ספק אם קיים עוגן לשוני למשמעות ה"חד-סטרית" שמבקשים המערערים לייחס לסעיף 1(2) לחוק. עם זאת, לצורך הדיון, אני מוכנה להניח כי פרשנות המערערים אפשרית מבחינת לשונו של סעיף 1(2) לחוק. אם כך, אפנה כעת לבחון ולהכריע איזו פרשנות מהפרשנויות שעל הפרק מגשימה במידה רבה יותר את תכליתו של סעיף 1(2) לחוק. תכלית החוק כידוע, תכליתו של חוק מורכבת מתכלית סובייקטיבית ומתכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית עניינה המטרות שעמדו לנגד עיניו של המחוקק שאותן הוא ביקש להגשים באמצעות החוק, והיא נלמדת, בין היתר, מההיסטוריה החקיקתית של החוק. התכלית האובייקטיבית עניינה המטרות, הערכים והעקרונות שהחוק ביקש לקדם (ראו: אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 398 (2003) (להלן: ברק); עניין מרינצ'בה, בפס' 19 לפסק הדין של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן). אקדים ואומר, כי בחינת תכליותיו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של סעיף 1(2) לחוק מובילה למסקנה כי עסקינן בסעיף הדדי, כך שאין לקבל את הפרשנות שמציעים המערערים לסעיף זה. תכליתו הסובייקטיבית של סעיף 1(2) לחוק גרסתו הקודמת של סעיף 1(2) לחוק והרקע לתיקונו תומכים במסקנה כי חלה הדדיות בסעיף האמור, במובן זה שהגדרת "בן משפחה" נדרשת להתקיים בתובע או בנתבע. נוסחו העדכני של סעיף 1(2) לחוק נחקק במסגרת תיקון מס' 3 לחוק בשנת 1998 (ראו: סעיף 26 לחוק הירושה (תיקון מס' 7), התשנ"ח-1998, ס"ח 240, 244-243 (תיקון עקיף של סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995) (להלן: התיקון)). וזו הייתה לשון סעיף החוק האמור טרם התיקון: "תובענה אזרחית שהגיש אדם נגד בן משפחתו" (ראו: חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, ס"ח 393). אם כן, לשון הסעיף בנוסחו הקודם הבחינה בין התובע לבין הנתבע, כך שעל פניו, הקרבה המשפחתית שנדרשו בתי המשפט לבחון הייתה "חד-סטרית": בעוד שנדרש היה כי הנתבע ייכלל בהגדרת "בן משפחה" ביחס לתובע, לא היה נדרש כי התובע ייכלל בהגדרה זו ביחס לנתבע (ראו: עניין סמוכה, בפס' 14-11; בר"ע (מחוזי ת"א) 103/96 פלונים נ' אלמונים, פס' 10 (14.4.1997); ת"א (שלום ת"א) 57223/98 סולימה נ' סולימה, פס' 12 (12.11.2000)). אלא שנוסח זה של הסעיף אינו עוד לפנינו, ולשונו העדכנית עניינה ב"תובענה בין אדם [...] לבין בן משפחתו". המחוקק שינה את נוסח הסעיף מכזה המלמד על "חד-סטריות", ללשון המשקפת הדדיות. עצם שינוי זה מעיד אפוא על כוונת המחוקק, להבהיר כי הוראת סעיף 1(2) היא הדדית, כך שהגדרת "בן משפחה" לפי החוק יכול שתתקיים בתובע או בנתבע, על-מנת שתוקנה לבתי המשפט לענייני משפחה סמכות עניינית. עוד יוער כי כוונתו זו של המחוקק עולה גם מהליך החקיקה שהוביל לתיקון (ראו: פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-14, 15-12 (15.6.1998)). אמנם, המחוקק מציין במפורש את שני צדי קשר המשפחתי במקרים אחרים המנויים בהגדרת "בן משפחה" בסעיף 1(2) לחוק (נכדים וסבים בסעיפים 1(2)(ד)-(ה) לחוק; והורים חורגים וילדים חורגים בסעיפים סעיף 1(2)(ב)-(ג) לחוק); ולכאורה, אם הוראת סעיף 1(2) לחוק היא הדדית, אין בכך צורך. אולם, בהינתן, כאמור, שלשון סעיף 1(2) לחוק מעידה בבירור על הדדיות; ומשעה שההיסטוריה החקיקתית של הסעיף הנדון מלמדת כי לכך התכוון המחוקק, אינני סבורה כי קיומם של שני צדי קשר המשפחתי במקרים אחרים בהגדרה האמורה בחוק מלמד על כך שהמחוקק התכוון שסעיף 1(2) יפעל באופן "חד-סטרי". אם כן, מבחינת תכליתו הסובייקטיבית של סעיף 1(2) לחוק עולה כי המחוקק התכוון ליצור הדדיות בסעיף האמור, כך שנדרש שהגדרת "בן משפחה" תתקיים בתובע, ביחס לנתבע, או בנתבע, ביחס לתובע. עתה אפנה לבחון את תכליתו האובייקטיבית של סעיף החוק הנדון, ולדון במסקנות הנובעות ממנה. תכליתו האובייקטיבית של סעיף 1(2) לחוק כידוע, מקור נוסף לבחינת תכליתו של סעיף חוק מסוים נעוץ בתכליותיו של החוק בכללותו (ראו: ברק, בעמ' 414-413). בענייננו, מטרתו של חוק בית המשפט לעניני משפחה היא לרכז תחת ערכאה מקצועית אחת את כלל ההליכים המשפטיים הנובעים מסכסוכים בתוך המשפחה. כך, למשל, הודגש בדו"ח הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה בראשות השופט א' שינבוים, אשר המלצותיה עומדות ביסוד החוק: "ריכוז סמכויות ייעל את המערכת, ימנע כפילויות בדיון ובהכרעות שיפוטיות, יאפשר פתרון שיטתי ומגובש יותר, יקצר את ההתדיינות, וכפועל יוצא יביא לפתרונות טובים יותר ויחסל את פיצול סמכויות גם בתוך מערכת בתי-המשפט האזרחיים" (ראו: משרד המשפטים דין וחשבון הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה 20 (1986) (להלן: דו"ח הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה); ראו עוד: מבוא להצעת חוק לתיקון דיני המשפחה (ריכוז סמכויות השיפוט), התשנ"ה-1994, ה"ח 153, 153). אכן, התפיסה השלטת בחוק היא "משפחה אחת – שופט אחד" (ראו: עניין חבס, בעמ' 343-342; דן ארבל ויהושע גייפמן "חוק בית-המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995" הפרקליט מג 431, 434-433 (התשנ"ז)). תפיסה זו נובעת משיקולים מעשיים ומהותיים כאחד, מתוך הכרה בייחודיותם של סכסוכים משפחתיים, לנוכח המטענים הרגשיים והמורכבות הנלווים להם מטבעם (ראו: בע"מ 3885/18, בפס' 4). על-מנת להתאים את הדיון המשפטי למאפיינים אלו, החוק מקנה לשופטי בתי המשפט לענייני משפחה כלים לרדת לעומקה של המחלוקת ולהביא לפתרונה הכולל, ברגישות ובאופן שיאפשר לבעלי הדין להמשיך ולנהל מערכת יחסים משפחתית תקינה בסיומו של ההליך המשפטי (ראו: דו"ח הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה, בעמ' 18; רע"א 8368/18, בפס' 23, 28 ו-30; בע"מ 164/11, בפס' 10; בע"מ 3885/18, בפס' 4). בתוך כך, נוהגים בבתי משפט לענייני משפחה סדרי דין ודיני ראיות מיוחדים וגמישים ביחס לאלו שנוהגים בבתי המשפט האזרחיים (סעיף 8 לחוק; דו"ח הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה, בעמ' 20 ו-28). הפרשנות המוצעת על-ידי המערערים, שלפיה הסמכות לדון בסכסוך בין בני משפחה תיקבע לפי זהותו של הצד שהגיש את התביעה, סותרת את תכליתו האמורה של החוק. משמעותה של פרשנות זו, כי על אף שמדובר באותם צדדים בני משפחה ובאותה מערכת נסיבות, לאחד מהצדדים תעמוד זכות דיונית שלא תעמוד לצד השני; ובמילים אחרות, שערי בית המשפט לענייני משפחה ייפתחו בפני האחד ויינעלו בפני האחר (ראו: בש"א 1445/98, בפס' 11). זאת ועוד, יש לשאוף לכך שאותו סכסוך ממש לא יהיה נתון במקביל לסמכותו של בית משפט לענייני משפחה ולסמכותם של בתי משפט אזרחיים "רגילים", שכן מצב כזה אינו הולם את סמכותם הייחודית של בתי המשפט לענייני משפחה; אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה שניצבת כאמור בבסיס החוק: "משפחה אחת – שופט אחד" (ראו: עניין סמוכה, בפס' 14; בש"א 1445/98, בפס' 11); ואף עלול להביא לחוסר יעילות ולשמש כר פורה להיווצרותן של הכרעות סותרות (ראו: עניין פ. ס., בפס' 17). יתרה מזאת, פרשנות כאמור מאיינת את היתרונות שמבקש המחוקק להקנות לבעלי-הדין-בני-המשפחה. שכן, סיכול מטרתו של החוק לרכז בידיו את כל הסכסוכים הנוגעים לאותה משפחה יפגע, כפועל יוצא, ביכולתו של בית המשפט להביט באופן כולל על מערכת היחסים המשפחתית ולספק פתרון מקיף לסכסוך כולו. עוד יוזכר, כי פרשנות הדדית של סעיף 1(2) לחוק, באופן שמעניק לבתי משפט לענייני משפחה סמכות לדון בתובענה אזרחית (שעילתה "סכסוך בתוך המשפחה") בין אדם לבין בן או בת זוג של אֶחָיו או אחיותיו (לפי סעיף 1(2)(ו) לחוק), כבענייננו, הולמת את מצב הדברים בפועל ואת קביעותיהן של הערכאות הדיוניות; וכפי שכבר הזדמן לי לומר בסוגיה אחרת: "כידוע, בפרשנותו של דבר חקיקה יש ליתן משקל אף לפרקטיקה הנוהגת" (רע"א 8368/18, בפס' 33). כזכור, המערערים טוענים עוד כי פרשנות הדדית של הגדרת "בן משפחה" בחוק, אשר תוביל לניהול התביעה נגדם בבית המשפט לענייני משפחה, תוביל לקיפוחם ביחס לבעלי דין המתדיינים בבתי המשפט האזרחים, ותשלול מהם יתרונות דיוניים. אין בידי לקבל טענה זו. כאמור, מטרת סדרי הדין הגמישים הנוהגים בבתי משפט לענייני משפחה היא לסייע לבית המשפט להכריע בסכסוכים משפחתיים בצורה התואמת לטיבם ולמורכבותם. כאשר סכסוך משפחתי מצוי בסמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה, סדרי דין אלה אינם מקפחים, אלא מותאמים (ראו: בע"מ 164/11, בפס' 18 ובפס' ח'; יצחק כהן דיני המשפחה בישראל פרוצדורה ומהות 435-434 (רביב שלו עורך 2019)). כמו כן, יצוין כי סדרי הדין בבית משפט לענייני משפחה עשויים דווקא להועיל לצדדים עצמם, משבכוחם לקצר את ההליך המשפטי ולייעלו, ובכך להביא לחיסכון במשאבים (ראו: רע"א 8368/18, בפס' 31-30). לבסוף, יודגש כי פרשנות שלפיה חלה הדדיות בסעיף 1(2) לחוק, משמעותה, כאמור, כי אחת מחלופות הגדרת "בן משפחה" נדרשת להתקיים בתובע, ביחס לנתבע, או בנתבע, ביחס לתובע. אין מדובר אפוא בפרשנות שמרחיבה מי מחלופות הגדרת "בן משפחה" בחוק, או בפרשנות שמלמדת כי החלופות האמורות אינן בגדר רשימה סגורה (ראו: בע"מ 164/11, בפס' 19-18; בר"ע (מחוזי י-ם) 323/08 פלוני נ' פלונית, פס' 12 (12.3.2008)). סיכום לנוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי לשון סעיף 1(2) לחוק ותכליותיו מובילות למסקנה כי מתקיימת הדדיות בסעיף 1(2) לחוק, כך שדי שהתובע או הנתבע ייכללו בהגדרת "בן משפחה" על-מנת שהתובענה תהא "בין אדם [...] לבין בן משפחתו". יישום הדברים על ענייננו, מוליך למסקנה כי הקרבה המשפחתית המנויה בסעיף 1(2)(ו) לחוק מתקיימת במקרה דנן; כך שתביעת המשיב נגד המערערת – בת הזוג של אחיו המנוח – היא "תובענה אזרחית בין אדם [...] לבין [...] אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו". על כן, ובהינתן שעילת התובענה דנן היא "סכסוך בתוך המשפחה", כפי שנקבע בערכאות קמא, התביעה בין המשיב לבין המערערת מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה. אציע, אפוא, לחבריי כי נדחה את הערעור דנן, תוך חיוב המערערים בהוצאות בסכום של 8,000 ש"ח. יעל וילנר שופטת הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏כ"ה בחשון התשפ"ו (‏16.11.2025). יצחק עמית נשיא יעל וילנר שופטת רות רונן שופטת