מגידיש דוד נ. רשות מקרקעי ישראל

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2500/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ המערער: מגידיש דוד נ ג ד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בת"א 033195-04-16 שניתן ביום 14.01.2019 על ידי כבוד השופטת ג' לוין בשם המערער: עו"ד הלל ברק בשם המשיבה: עו"ד אסנת קרוייזר פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ג' לוין) מיום 14.1.2019 בת"א 33195-04-16, בגדרו נדחתה תביעתו של המערער על הסף מחמת מעשה בית דין והתיישנות. רקע עובדתי והליכים קודמים 1. בין השנים 1989 ועד 2003, שכר המערער מרשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) ובאישור צה"ל, קרקע של כ-920 דונם המצויה בתחום שטח אש, לצורך עיבוד חקלאי חד עונתי. במשך התקופה נחתמו עם המערער חמישה חוזי שכירות לתקופה מוגדרת של שנה, כך שבתקופה של כ-14 שנה החזיק המערער בקרקע מכוח הסכם שכירות תקף רק 5 שנים. ביום 17.9.2003 נחתם הסכם השכירות האחרון שעיגן למפרע את תקופת השכירות מיום 1.9.2002 ועד ליום 31.8.2003, ולאחריו צה"ל סירב לחדש את חוזה השכירות בשל סגירת שטח האש בו מצויה הקרקע. בהוראת רמ"י, המערער פינה את הקרקע בשנת 2005. 2. המערער פנה לוועדת פיצויים חקלאית הפועלת לצד המינהל (להלן: ועדת הפיצויים) ותבע תשלום פיצויים מכוח החלטה 1023 של מועצת מקרקעי ישראל, הקובעת כללים לפיצוי שוכר קרקע חקלאית המוחזרת לחזקת המינהל (להלן: החלטה 1023). המערער טען שיש לראות בו כחוכר לטווח ארוך למרות שהחוזים היו לטווח קצר, וביקש תשלום פיצויים עבור אובדן הכנסה עתידי, בהתאם לסעיף 6.1 להחלטה שעניינו פיצויים לחוכר לטווח ארוך (להלן: סעיף 6.1 להחלטה). ביום 1.7.2010, לאחר שנקבע מועד דיון בפני הוועדה, המערער קיבל הודעה מטעם רמ"י לפיה הוועדה אינה מוסמכת לדון בעניינו, שכן אינו מוגדר כחוכר לטווח ארוך. ביום 28.12.2010, לאחר שני דיונים שהתקיימו בפני הוועדה בהם נידונה עמדת רמ"י, הוחלט לדחות על הסף את תביעתו של המערער מחמת חוסר סמכות כאמור. ביום 9.3.2011 הגיש המערער תביעה על דרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי למתן סעד הצהרתי, כי ועדת הפיצויים מוסמכת לדון בבקשתו לפיצוי מכוח סעיף 6.1 להחלטה (ה"פ 17501-03-11, כב' השופט א' ואגו). בהתאם להסכמת הצדדים, התביעה הוכרעה על פי הסיכומים בלבד. בית המשפט דחה בפסק דינו מיום 13.11.2011 את תביעת המערער בקבעו כי הוא אינו עומד בגדרי סעיף 6.1 להחלטה. נקבע כי "אדם סביר, במקומו ובנעליו של המבקש, לא היה רואה בהתקשרות הזו עם המינהל אלא את אשר היה בה – סדרת הסכמים, אפילו לא רצופים, לעיבוד קצר מועד של חלקה, כאשר גם החזקה המוגבלת הזו כפופה לסייגים ולמגבלות חיצוניים, ואף נתונה לסיכון ממשי של איון וסילוק יד". על פסק הדין לא הוגש ערעור (להלן: פסק הדין בהליך הראשון). 3. לאחר מתן פסק הדין, ביום 15.8.2012, פנה המערער פעם נוספת לרמ"י בתביעה לפיצויים, אך הפעם בגין השקעותיו במקרקעין מכוח סעיף 6.2 להחלטה 1023, שעניינו פיצויים לשוכר לטווח קצר (להלן: סעיף 6.2 להחלטה). המערער צירף לתביעתו חוות דעת, שהעריכה את גובה השקעותיו בקרקע בסך של 3,087,000 ₪. ביום 25.1.2016 רמ"י השיבה כי תביעת המערער לפיצויים "המבוססת על הסכם לשכירות עונתית, אינה עומדת בתנאי ההסכם והחלטות מועצת מקרקעי ישראל המצדיקות פיצוי בגין סיום ההסכם ו/או השבת המקרקעין", וקבעה כי תביעתו לא תידון בוועדת הפיצויים. ביום 18.4.2016 הגיש המערער לבית משפט קמא את התביעה מושא הערעור שלפנינו, על סך 3,187,000 ₪ בהתאם לסעיף 6.2 להחלטה (הסכום המקורי בתוספת 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש). רמ"י הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל מעשה בית דין, התיישנות והיעדר עילה. לאחר דיון בבקשתה, המערער ביקש לתקן את כתב התביעה ולטעון שזכותו לפיצויים נובעת מהדין הכללי ובפרט מכוח סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 וכן מכוח פרק ד' לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). רמ"י התנגדה לתיקון כתב התביעה, וטענה כי גם בכתב התביעה המתוקן אין כדי להתמודד עם הטענות שהעלתה בבקשה לסילוק על הסף, בהיותו מושתת על מסכת עובדתית זהה. 4. בית משפט קמא דחה את תביעתו של המערער על הסף לנוכח קיומו של מעשה בית דין ומחמת התיישנות. נקבע כי המסכת העובדתית בפסק הדין הראשון ובהליך הנוכחי זהה, והשוני נעוץ בסעד ובמקור המשפטי; כי שאלת זכאותו של המערער לפיצוי בגין נטילת הקרקע מידו נידונה והוכרעה בהליך הראשון, ומשלא ביקש היתר לפיצול סעדים, העילה מיצתה את עצמה גם אם המערער מבקש לבססה על תשתית משפטית שונה. מעבר להשתק עילה, נקבע כי פסק הדין בהליך הראשון יצר אף השתק פלוגתא ביחס לטענת המערער כי הוא זכאי לפיצויים לפי סעיף 6.1, משנקבע באופן פוזיטיבי כי המערער אינו בגדר חוכר לטווח ארוך (אציין כי המערער זנח טענות אלה בהליך דנן). בנוסף, בית המשפט קבע כי חלה התיישנות על התביעה, בין אם נולדה בשנת 2003 בתום מועד ההתקשרות החוזית בין המערער לרמ"י, בין אם בשנת 2005, שבה לטענת המערער נודע לו כי צה"ל הכריז על השטח כשטח אש סגור וכי עליו לפנות את הקרקע. בית המשפט דחה את טענת המערער כי ההליכים מול ועדת הפיצויים או מול רמ"י השהו את מירוץ ההתיישנות, מהסיבה שאינם מוגדרים כגוף שיפוטי או מעין שיפוטי, וציין שגם לו ההליכים היו מתנהלים בבית משפט לא היה בהם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, שכן ההליך הקודם נדחה לגופו של עניין ונוצר מעשה בית דין ביחס לעילת התביעה. בית המשפט קבע כי אין בכתב התביעה המתוקן לשנות מהמסקנה לעיל, והוסיף כי המערער לא הוכיח שרמ"י "התעשרה" מעיבוד הקרקע; וכי המערער לא העמיד תשתית עובדתית משפטית מינימלית ליישום פרק ד' לחוק המקרקעין על נסיבות המקרה. על כך נסב הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 5. לעמדת המערער, במסגרת ההליך הראשון בהליך של המרצת פתיחה, התבקש סעד הצהרתי שנועד להחזיר את ההליך לוועדת הפיצויים על מנת שתדון בפיצויו כחוכר לטווח ארוך, וכי בהליך זה לא היה מקום לבקש מבית המשפט להכריע בפיצויו כשוכר לטווח קצר, שכן עניין זה לא עמד בפני הוועדה. נטען כי במצב דברים זה, כאשר אין בידי המערער לרכז באותו הליך את כל טענותיו הנוגעות לעניין, לא יראו את שני ההליכים כבעלי עילות זהות, וממילא אין צורך בפיצול סעדים. בהקשר זה נטען כי הצדדים הסכימו שפסק הדין יוכרע על פי הסיכומים בלבד ללא שמיעת ראיות לגופו של עניין, מתוך הבנה שהשאלה העומדת לפתחו של בית המשפט באותו הליך היא משפטית בלבד בנוגע לסמכותה של ועדת הפיצויים לדון בעניינו. עוד טען המערער, כי במסגרת פסק הדין בהליך הראשון נאמר לו כי באפשרותו לתבוע פיצוי בשל היותו שוכר לטווח קצר, וכי אמירתו המפורשת של בית המשפט כי הינו שוכר לטווח קצר מהווה הכרעה ברורה בסוגיה זו ובכוחה לחייב את המדינה בתשלום פיצוי. בנוסף נטען כי השתק פלוגתא אינו רלוונטי להליך, משטענות המערער לעניין חכירה לטווח ארוך נזנחו בהליך דנן. באשר לסוגיית ההתיישנות, נטען כי יש להפחית את הימים בהם הייתה תביעתו של המערער תלויה ועומדת אצל ועדת הפיצויים, המוגדרת לטענתו כ"רשות שיפוטית" לעניין סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להן: חוק ההתיישנות או החוק); כי התנהלותה של רמ"י מול המערער מנעה ממנו להגיש את התביעה בזמן, ובכך עצרה את מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 7 לחוק; וכי הודאתה של רמ"י בשנת 2013 כי המערער בגדר שוכר לטווח קצר, תיחשב כהודאה בקיום זכותו לפיצויים לעניין סעיף 9 לחוק, ומניין ההתיישנות ייספר מיום ההודאה. 6. מנגד, רמ"י תמכה יתדותיה בפסק דינו של בית משפט קמא, ושבה על עמדתה כי דין התביעה להידחות על הסף בשל מעשה בית דין והתיישנות, וכי כתב התביעה המקורי והמתוקן אינם מגלים עילה. אציין כי במסגרת קדם הערעור שהתקיים בפניי ביום 19.11.2019 המלצתי למערער למשוך את ערעורו ולו מחמת התיישנות, וביום 25.11.2019 המערער השיב כי לאור אופיו המיוחד של התיק והקשר העמוק שלו לקרקע הוא מתמיד בערעורו. דיון והכרעה 7. אקדים ואומר כי איני רואה מנוס מדחיית הערעור, ולו מחמת התיישנות. עילת התובענה נולדה ביום 31.8.2003, עת נסתיימו יחסי השכירות בין המערער לבין רמ"י. עד ליום הגשת התביעה ביום 18.4.2016, חלפו כ-12 שנים ו-7 חודשים, ומשכך עילת התביעה התיישנה בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. אין בידי לקבל את עמדת המערער שהעילה נולדה בשנת 2005, בה לטענתו נודע לו כי צה"ל מסרב לחדש את ההתקשרות עמו. מעיון בהמרצת פתיחה בהליך הראשון עולה כי המערער ציין במפורש כי "ביום 13.3.2003 הוצא צו רמטכ"ל לסגירת שטח אש [...] עוד הופתע המבקש לגלות, בעוד עומד הסכם השכירות בתוקפו, כי משרד הביטחון ביקש מן המינהל שלא לחדש את הסכמי העיבוד העונתיים לקרקע". נראה אפוא, כי ביום חתימת חוזה ההתקשרות האחרון, שעיגן למפרע את תקופת השכירות האחרונה, המערער ידע כי עליו לפנות את הקרקע. 8. המערער השליך יהבו על סעיף 15 לחוק ההתיישנות, וטען כי אין להביא במניין הימים את התקופות בהן תביעתו הייתה תלויה ועומדת בפני ועדת הפיצויים ובית המשפט בהליך הראשון. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כלהלן: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". אין בסעיף 15 לחוק ההתיישנות זה כדי להושיע את המערער. ראשית, גם אם נראה את הוועדה כגוף מעין שיפוטי (ה.פ (ב"ש) 41081-05-11 אלקרינאוי נ' מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל (12.1.2012)), ספק אם ניתן לראותה כ"בית משפט" לעניין הסעיף. מכל מקום, התקופה הכוללת שבה התנהלו הליכים בעניינו של המערער הוא שנה ותשעה חודשים, בהתאם לפירוט התקופות בהן התנהלו הליכים בעניינו, כפי שהובאו על ידי המערער: (-) הפנייה הראשונה לוועדת הפיצויים (מכוח סעיף 6.1 להחלטה): מיום 15.11.2009 ועד ליום 28.12.2010 – כשנה וחודש. (-) התביעה לסעד הצהרתי בבית המשפט המחוזי (בהליך הראשון): מיום 9.3.2011 ועד ליום 13.11.2011 – כשמונה חודשים. במאמר מוסגר אציין כי הפנייה השניה למינהל בבקשה לפיצויים מכוח סעיף 6.2 להחלטה התבררה מול רמ"י ולא מול ועדת הפיצויים, וברי כי רמ"י אינה רשות שיפוטית, כפי שהמערער ציין זאת בעצמו בסעיף 67 לכתב התביעה המתוקן: "יודגש – החלטת המחוז אינה הודעה מטעם ועדת הפיצויים. היא אינה הודעה המחליטה לדחות את התביעה השניה לוועדה, או לסלקה לגופה. היא אינה החלטה שיפוטית. היא אינה "החלטה" כלל, כי אם הודעה מנהלתית, לפיה הוחלט במחוז ירושלים, שלא להניח התובענה על שולחן הוועדה, כלל" (ההדגשה במקור – י"ע). 9. אין בידי לקבל את טענת המערער כי קיימת "הטעייה" מצד רמ"י אודות מצב התיק והטיפול בו, המביאה להשעיית מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות. הטענה נטענה באופן כוללני, והמערער לא הניח תשתית עובדתית המבססת התנהלות מצד רמ"י המלמדת כי זו "הטעתה ביודעין" את המערער, כלשון סעיף 7. כל שהמערער הראה הוא כי ההליכים מול רמ"י התנהלו בפרקי זמן ארוכים, אך ברי כי עובדה זו כשלעצמה אינה עולה כדי הטעיה. בנוסף, אין לקבל את טענת המערער כי "הודאתה" של רמ"י בדבר היותו שוכר לטווח קצר, היא בבחינת הודאה בזכותו של המערער המביאה לאיפוס מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק. כפי שהובהר בפסיקה, לצורך אתחול מירוץ ההתיישנות מכוח סעיף 9, על הודאת הנתבע להיות "מפורשת ומלאה", ולא די בכך שהנתבע יודה בקיום העובדות הנדרשות, אלא עליו להודות גם בקיום הזכות של התובע (ראו, בין היתר, בג"ץ 8672/17 לוי נ' הוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים מכוח חוק הפטנטים, בפסקה 33 והאסמכתאות שם (1.12.2019)). לפיכך, אף אם נקבל את טענת המערער כי רמ"י הודתה כביכול בהיותו שוכר לטווח קצר, אין בכך משום הודאה בזכותו לקבל פיצויים בגין השקעותיו הנטענות במקרקעין. 10. הנה כי כן, די בקיומה של ההתיישנות כדי לדחות את תביעת המערער על הסף, ומשכך איני רואה צורך להידרש לסוגייה של השתק עילה, הגם שעל פניו, יש ממש גם בנימוק זה של בית המשפט קמא. למעלה מן הצורך אציין כי ספק אם התביעה מגלה עילה. ההשקעות שהמערער טוען שביצע בקרקע הן השקעות חקלאיות בלבד. סעיף 6.2 להחלטה מאפשר לשוכר לטווח קצר לתבוע פיצויים עבור "ההשקעות/המתקנים שהוקמו במקרקעין באישור המינהל ואשר יישארו במקרקעין לפי דרישת המינהל או שלא ניתן להוציאם ממנה". החלטה 1023 מגדירה השקעות כ"כל מתקן, יבול, מטעים או השקעה אחרת במקרקעין, שנשארו לאחר שהקרקע הושבה, ובאישור המינהל". עיון בחוות הדעת השמאית (שאותה המערער כלל לא טרח לצרף בהליך דנן, אף שהדבר צויין על ידי במפרש במהלך הדיון) מלמד כי כל השקעותיו של המערער בקרקע הסתכמו בעיבודה לצורך גידולים עונתיים, ומשכך, עניינו אינו נכנס לתחולת סעיף 6.2 להחלטה. באשר לטענת המערער כי יש לפצותו מכוח הדין הכללי, דעתי כדעת בית משפט קמא לפיה גם כתב התביעה המתוקן אינו מעלה עילה, כיוון שרמ"י לא "התעשרה" מעיבוד הקרקע על-ידי המערער, במיוחד לאור העובדה שהשטח הוכרז כשטח אש; וכי המערער לא הניח תשתית עובדתית ומשפטית מינימלית ליישום פרק ד' לחוק המקרקעין, שעניינו בנייה ונטיעה במקרקעי הזולת, על נסיבות המקרה. 11. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות. המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך של 7,500 ₪. ניתן היום, י' בתמוז התש"ף (‏2.7.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19025000_E08.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1