פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 250/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 250/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלונית עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: בשם המשיבה 2: עו"ד יוסף רפפורט עו"ד יצחק שמואל רוזנטל עו"ד איילת קריספל פסק-דין השופט צ' זילברטל: עתירה למתן צו על-תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטלו החלטות בית הדין הרבני הגדול (כב' הדיין מ' עמוס) מיום 9.7.2014 ומיום 28.12.2014 בגדרן דחה בית הדין את ערעורו של העותר על החלטות בית הדין הרבני האזורי באשקלון, בהן נקבע כי הוא חב בכתובתה של גרושתו, היא המשיבה 2 (להלן: המשיבה). רקע 1. יצוין כי על כל אחת מהחלטות בתי-הדין המצורפות לעתירה מצוינים שני תאריכים שונים, האחד בראש ההחלטה ("תאריך הזנת החלטה"), והשני, מועד חתימתה הדיגיטלית, מופיע בסופה. משכך, הצדדים מתייחסים לאותן החלטות אך מציינים תאריכים שונים בהן הן ניתנו (לעתים בפער של כמה שבועות בין שני התאריכים). למען הסדר הטוב, וכיוון שלתאריכים בהן ניתנו ההחלטות בעניינו של העותר בבית הדין האזורי יש חשיבות הנוגעת לטענותיו העיקריות בעתירה, אתייחס להחלטות על-פי התאריך המופיע בחתימתן (שהוא גם המאוחר יותר, ועל כן מדובר בחלופה הנוחה יותר לעותר, ככל שהדבר נוגע למועד להגשת הערעורים על ההחלטות). להלן אעמוד על השתלשלות העניינים בתמצית. 2. מהחלטות בית הדין האזורי עולה כי ביום 8.1.2009 התגרשו הצדדים, וביום 12.7.2011 קבע בית הדין כי המשיבה זכאית לכתובתה, וכי באופן עקרוני העותר מחויב בסכום המופיע בכתובה (1,000,000 ש"ח). עם זאת, בית הדין האזורי עיכב את הגבייה בפועל של הסכום, וקבע כי יש לבדוק תחילה את הזכויות הממוניות שקיבלה האישה במסגרת איזון המשאבים. לאחר החלטה זו, ביקש העותר שיישקל מחדש חיובו בכתובתה של המשיבה נוכח קיומן של ראיות חדשות הנוגעות לקשר שקיימה לכאורה המשיבה עם גבר אחר במהלך נישואי הצדדים. בית הדין שמע ובחן את הראיות החדשות שהציג העותר, ובפסק-דין מיום 28.8.2013 דחה את טענותיו וקבע כי הוא חב בכתובתה של המשיבה. העותר לא אמר נואש, ופנה פעם נוספת לבית הדין בטענה כי הכתובה פסולה משום שנחתמה רק על-ידי עד אחד, ומשכך אין לחייבו בכתובתה של המשיבה. בהחלטה מיום 29.12.2013 דחה בית הדין גם טענה זו, וקבע כי הכתובה כשרה. 3. לטענת העותר, ביום 16.1.2014 הוגש על-ידו לבית הדין הגדול ערעור על החלטות בית הדין האזורי (לטענת המשיבים הערעור הוגש ביום 6.2.2014). בערעורו טען העותר נגד חיובו בכתובה, נגד הקביעה לפיה לא הוכח כי המשיבה נאפה, ונגד הקביעה לפיה הכתובה נמצאה כשרה. בהחלטת בית הדין הגדול (כב' הדיין מ' עמוס) מיום 9.7.2014 הובהר כי בעת הגשת הערעור על-ידי העותר, הוסבר לו על-ידי מזכירות בית הדין, כי הוא אינו רשאי להגיש ערעור על החלטות בית הדין האזורי מיום 12.7.2011 ומיום 28.8.2013, וכי אם ברצונו לערער עליהן עליו להגיש בקשת רשות ערעור. ואולם, על-אף הנאמר לו העותר התעקש על הגשת הערעור, ולבקשתו נפתח במזכירות בית הדין תיק ערעור. בהחלטה הובהר, כי לא ניתן לערער על החלטה שניתנה כארבעה חודשים לפני הגשת הערעור, ובוודאי שלא ניתן לערער על פסק-הדין המקורי שניתן שנים קודם לכן. על-כן, "בקשת" העותר לערער על החלטת בית הדין האזורי מיום 12.7.2011 וכן על ההחלטה מיום 28.8.2013 נדחתה על הסף. באשר להחלטת בית הדין האזורי בעניין כשרות הכתובה, אשר, כאמור, ניתנה ביום 29.12.2013, נקבע, כי אם העותר מעוניין לערער עליה, עליו להפקיד 20,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים ובית הדין. 4. העותר הגיש לבית הדין הגדול בקשה לביטול החלטתו של כב' הדיין מ' עמוס, מן הטעם שמכיוון שההחלטה האחרונה בעניינו ניתנה על-ידי בית הדין האזורי ביום 29.12.2013, והערעור עליה הוגש בזמן, רשאי היה העותר לערער על כל ההחלטות שניתנו בתיק, כולל החלטות שניתנו בשנת 2011 ובאוגוסט 2013. בהחלטה מיום 28.12.2014 דחה הדיין מ' עמוס את בקשת העותר, בציינו כי ההחלטה האחרונה בתיק העותר ניתנה באוגוסט 2013, אז היה רשאי העותר להגיש ערעור על החלטה זו ועל כלל ההחלטות בתיק שנתנו עד אותו מועד. ואולם הבקשה שהגיש העותר בעניין כשרות הכתובה, היא בקשה לעיון חוזר על סמך ראיות חדשות או טענות חדשות שלא היו לפני בית הדין הפוסק, בהתאם לתקנה קכט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון). בקשה כזו, כך נקבע, אינה יכולה "לטעון מחדש את שעון הזמן" להגשת ערעור. בהחלטה אף הוסבר כי ההיגיון העומד בבסיס כלל זה הוא מניעת מצב בו בעלי דין המעוניינים בהארכת מועד להגשת ערעור יגישו בקשות לעיון חוזר בטענות שונות ומשונות, ולאחר שבקשתם תידחה יוכלו להגיש ערעור בזכות על החלטות שהפכו חלוטות, גם אם יהיה זה לאחר כמה שנים ממתן פסק הדין הסופי בעניינם. נקבע, אם כן, שהערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום 29.12.2013, שיידון בכפוף להפקדת ערבות, יעסוק רק בהחלטה זו, ולא בכלל ההחלטות שניתנו בתיק. כלפי החלטות אלה של בית הדין הגדול הוגשה העתירה דנא. טענות הצדדים בעתירה 5. טענתו המרכזית של העותר היא כי ההחלטה לדחות על הסף את ערעורו הייתה צריכה להתקבל בהרכב של שלושה דיינים, וכי החלטתו של הדיין מ' עמוס כדן יחיד התקבלה בחוסר סמכות. העותר תומך טענתו בסעיף 8(ב) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955, הקובע כי בית הדין הרבני הגדול ידון בשלושה. העותר מוסיף וטוען כי ההחלטה לדחות את ערעורו על הסף ניתנה מבלי שניתנה לו הזדמנות לטעון בעניין, וכי בכך פגע בית הדין גם בעקרונות הצדק הטבעי. לגופו של עניין נטען, כי לעותר הייתה שמורה הזכות לערער על כלל ההחלטות בתיק במסגרת ערעורו על ההחלטה האחרונה מיום 29.12.2013, אשר היא זו שלדבריו סיימה את הדיון בעניין חיובו בכתובה. לחלופין נטען, כי בית הדין הגדול התעלם מבקשת העותר לקבל את הערעור לפי תקנה קלט לתקנות הדיון הקובעת כי "בנסיבות מיוחדות רשאי בית-הדין הגדול להחליט על קבלת ערעור שהוגש אחרי התקופה האמורה, לאחר שניתנה לכל בעלי-הדין האפשרות להביע את דעתם על כך". על כן, אף אם שגה העותר בהבנת הדין, לבית הדין סמכות לאפשר לו בכל זאת להגיש ערעור. לדברי העותר הוא נמצא במצב כלכלי קשה ביותר, ונדיר שבית הדין פוסק סכום גבוה כל-כך כחיוב בכתובה כאשר הבעל אינו איש אמיד. העותר מבהיר כי חיובו במיליון ש"ח יוביל אותו לפשיטת רגל. 6. בתגובה לעתירה שהוגשה בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הובהר כי בית הדין הגדול התייחס לכתב הערעור כבקשה לרשות ערעור, וכי החלטה הדוחה בקשת רשות ערעור היא החלטה המצויה בסמכותו של דן יחיד. המשיבה בתגובתה סמכה גם היא ידיה על החלטותיו של בית הדין הגדול ועל הנימוקים שפורטו בהן. המשיבה הוסיפה וטענה כי התמשכות ההליכים משך שנים רבות בשל טענות שונות אותן מעלה העותר מזמן לזמן גורמת לה לעינוי דין ופוגעת בזכותה לסיים את ההליכים המשפטיים שבינה לבין העותר. עוד נטען על-ידי המשיבים כי אין מקום להתערבות בית משפט זה במקרה דנא, שכן הוא אינו נכנס בגדר "מקרים חריגים ונדירים" המצדיקים התערבות מסוג זה. 7. העותר הגיש בקשה למתן רשות להגשת תשובה מטעמו לתגובות המשיבים, וצירף לבקשתו את התשובה בה הגיב לטענות המשיבים. דיון והכרעה 8. לאחר העיון בעתירה, בתגובות המשיבים ובתשובת העותר לתגובות, יש לקבוע כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים וכי התערבות בהכרעותיהם של אלו תיעשה במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו למשל, בג"ץ 6716/09 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי-חיפה בפסקה ד (6.9.2009)). המקרה הנדון אינו נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים, והחלטותיו של בית הדין הגדול ניתנו בסמכות ובהתאם לתקנות הדיון, כפי שיפורט להלן. 9. תקנה קלח(1) לתקנות הדיון קובעת כי תקופת הערעור על פסק דין של בית דין אזורי היא עד שלושים יום מיום מתן פסק-הדין נשוא הערעור. כזכור, במקרה דנא ערעורו של העותר כוון כלפי שלוש החלטות של בית הדין האזורי, אשר רק לגבי האחרונה טרם חלף (ככל הנראה) מועד הערעור עליה. שתי ההחלטות האחרות, מיום 12.7.2011 ומיום 28.8.2013, ניתנו זמן רב לפני הגשת הערעור, ועל-כן העותר לא רשאי היה לערער עליהן בזכות. אמנם, צודק העותר בטענתו לפיה בית הדין הגדול רשאי היה להחליט על קבלת הערעור למרות שעברו יותר משלושים ימים מאז שניתנו ההחלטות נשוא הערעור (בהתאם לתקנה קלט), אך הדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין הגדול, והוא רשאי להחליט כן בנסיבות מיוחדות בלבד, וברי שבית המשפט לא יכנס לנעליו של בית הדין בנושא זה. לפיכך, החלטתו המנומקת של בית הדין שלא לקבל את הערעור בחלקו המתייחס לשתי ההחלטות המוקדמות של בית הדין האזורי, ניתנה בסמכות, ואין מקום להתערב בה. 10. בית הדין פעל בהתאם לסמכותו גם בכך שדן בערעורו של העותר בדן יחיד. כאמור, וכפי שהוסבר לעותר בעת שהגיש את ערעורו, הוא לא היה רשאי לערער על ההחלטות במועד שהגיש את הערעור, לפחות בכל הנוגע להחלטות בית הדין האזורי משנת 2011 ומיום 28.8.2013. משהתעקש העותר על הגשת הערעור בצורתו המקורית, החליט בית הדין לדון בערעור "כבקשה לערער" או כבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בית הדין היה מוסמך לעשות כן בהתאם לתקנה קלג(3) לתקנות הדיון אשר קובעת כי בבקשות לרשות ערעור ובבקשות להארכת מועד להגשת ערעור יחליט בית-הדין או נשיא בית-הדין הרבני הגדול או אחד מדייני בית-הדין הרבני הגדול שהוסמך לכך. 11. בית הדין הגדול הבהיר כי אם העותר מעוניין לערער על החלטת בית הדין האזורי מיום 29.12.2013 עליו להפקיד 20,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים ובית הדין. גם החלטה זו ניתנה בסמכות, בהתאם לתקנה קלד הקובעת כי בית-הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול-דעתו, להתנות את הגשת הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות. משכך, נראה כי בפניו של העותר הייתה פתוחה הדלת לערער על החלטה אחרונה זו של בית הדין האזורי, בהתאם לתנאי הערבות שנקבעו על-ידי בית הדין הרבני הגדול. 12. באשר לטענת העותר לפיה הוא רשאי לערער על כלל ההחלטות בתיק במסגרת ערעורו על ההחלטה מיום 29.12.2013, אזכיר כי בית הדין הגדול התייחס לסוגיה זו, ונימק החלטתו. כאמור, בהחלטה הובהר כי ההחלטה הסופית בתיק הוא פסק הדין שניתן ביום 28.8.2013, בגדרו הוחלט לדחות את טענות העורר בעניין הניאוף, ולחייבו בכתובת אשתו. במסגרת הערעור על החלטה זו, לו היה מוגש במועד, רשאי היה העותר לערער גם על כלל ההחלטות בתיק שניתנו קודם לכן. הודגש כי החלטת בית הדין האזורי שניתנה ביום 29.12.2013 ניתנה על-פי תקנה קכט המאפשרת לצדדים להגיש בקשה לעיון חוזר על סמך ראיות או טענות חדשות שלא היו בפני בית הדין הפוסק. בית הדין הגדול נימק באופן משכנע מדוע החלטה כזו אינה יכולה "לטעון מחדש את שעון הזמן להגשת ערעור", ומדוע לא ניתן לערער בגדר הערעור עליה גם על החלטות קודמות בתיק. הכל כפי שפורט לעיל. בתשובתו לתגובת המשיבים, טוען העותר כי הוא הגיש את שתי הבקשות לביטול הכתובה (האחת בשל ניאוף והשנייה בשל פגם בכשרות) עוד לפני שניתנה החלטה במי מהן. רק לאחר ששתיהן הוגשו, ניתנה ההחלטה מיום 28.8.2013 אשר דחתה את בקשתו הראשונה, וכעבור כמה חודשים ניתנה ההחלטה מיום 29.12.2013 אשר דחתה את בקשתו השנייה. לפיכך, טוען העותר, מדובר בשתי בקשות בתיק, אשר לאחר ההחלטה באחרונה שבהן הוא רשאי היה לערער על כלל ההחלטות שניתנו בעניינו. אלא ששתי הבקשות הנזכרות הן בקשות לעיון חוזר, אשר הוגשו לבית הדין האזורי על-מנת שיבחן ראיות חדשות שלא עמדו בפניו עת נתן את החלטתו מיום 12.7.2011. על ההחלטה בכל אחת מבקשות אלה רשאי היה העותר לערער, או לבקש לערער, בהתאם לתקנות הדיון והמועדים הקבועים בהן. כאמור, הערעורים על כל אחת מהן, לו היו מוגשים בזמן, היו נסובים רק על ההחלטה עצמה נשוא אותו ערעור, ולא על כלל ההחלטות בתיק, כפי שהובהר בהחלטת בית הדין הרבני הגדול. מכל מקום, העותר לא הגיש ערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום 28.8.2015 במסגרת הזמן הקבועה בתקנות להגשת ערעור, ומשכך החלטת בית הדין לדחות את בקשת רשות הערעור על החלטה זו (או את הבקשה להאריך את מועד הגשת הערעור) ניתנה בסמכות. 13. יצוין כי החלטת בית הדין הגדול ניתנה, בין היתר, נוכח "גרירת הרגליים" של העותר וניסיונו להעלות טענות חדשות נגד המשיבה מעת לעת, גם בסוגיות שנדונו והוכרעו קודם לכן, מה שגורם למשיבה לעינוי דין. אכן, זה הרושם המתקבל מהנתונים שנפרשו בעתירה זו. מעל הכל, כאמור לעיל, החלטותיו המנומקות של בית הדין ניתנו בסמכות ובהתאם לתקנות הדיון. אפילו נפלה שגגה כלשהי בהחלטה כלשהי, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על בית הדין הגדול ולא נתקיימו בענייננו התנאים שיצדיקו את התערבותו של בית משפט זה. משכך, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ו' בניסן התשע"ה (‏26.3.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15002500_L02.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il