פלוני נ. מדינת ישראל

2 בבית המשפט העליון עפה"ג 24996-04-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופטת רות רונן המערער: פלוני נגד המשיבות: 1. מדינת ישראל 2. פלונית ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מן הימים 30.7.2024 ו-6.3.2025, בתפח"ע 52960-03-22, שניתנו על-ידי סגנית הנשיא י' רז לוי, והשופטים א' משניות ו-ר' תורן תאריך ישיבה: י"ד תמוז התשפ"ה (10.7.2025) בשם המערער: עו"ד אילן אבירם; עו"ד אנה קנייבסקי בשם המשיבה 1: עו"ד שני פוגודה פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מן הימים 30.7.2024 ו-6.3.2025 (בהתאמה), בתפח"ע 52960-03-22 (סגנית הנשיא י' רז לוי, והשופטים א' משניות ו-ר' תורן). עובדות כתב האישום כתב האישום מפרט שני אישומים, הנוגעים לשורת מעשים שביצע המערער כאשר היה נשוי לאִמה של המתלוננת, והתגורר עמן בבית, יחד עם 3 ילדיהם המשותפים, אַחֶיהָ הצעירים של המתלוננת, שהיתה אז בת 11-9 בקירוב. על-פי המתואר באישום הראשון, לאורך תקופה שנמשכה כשנתיים, ביצע המערער מעשים מגונים במתלוננת, בתדירות של פעם בשבוע או שבועיים. המערער היה נכנס לחדרה ובא למיטתה של המתלוננת בשעת לילה, נשכב מאחוריה, מפשיל את מכנסיה ואת תחתוניה, מלטף את ישבנה ומחכך בה את איבר מינו; כל זאת, לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. גם לאחר שהמתלוננת עברה לישון עם אַחֶיהָ באותו חדר שינה, ואף ישנה עמם באותה מיטה, התמיד המערער במעשיו אלו. על-פי כתב האישום, אירוע בעל מאפיינים דומים התרחש פעם אחת גם במהלך חופשה משפחתית שקיימו באילת, כאשר כל המשפחה ישנה באותו חדר, והמתלוננת ישנה באותה מיטה יחד עם אַחֶיהָ. בחלק מן המקרים שאירעו בבית המשפחה, הגיע המערער לסיפוק מיני, על גופה של המתלוננת. האישום השני מפרט מקרה ספציפי, שאירע במהלך התקופה המדוברת, כשהמתלוננת היתה בת 9 או 10 בקירוב. מתואר כי באחד הימים, בשעת צהריים, הוביל המערער את המתלוננת לחדר בביתם אשר שימש כמחסן, נעל את הדלת, והורה לה להתיישב על שרפרף ולעצום את עיניה, "באמתלה כי הוא 'רוצה לבדוק משהו'". בהמשך לכך, העביר המערער על שפתי המתלוננת איבר מאיברי גופו או דבר מה אחר שטיבו אינו ידוע, החדירוֹ לפּיה, וגרם לה לתחושת מחנק. המתלוננת ניסתה להדוף את המערער ממנה, אך המערער המשיך במעשיו וביקש ממנה "לחכות רגע" וטען ש"זה חשוב". רק לאחר שניסתה להדפו פעם נוספת, הוציא את שהחדיר לפּיה, התיר לה לפקוח את עיניה ואִפשר לה לצאת מהחדר הנעול. גם מעשה זה, כך נטען בכתב האישום, נעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. ההליך בבית המשפט המחוזי המערער כפר בביצוע המעשים שבהם הואשם. לטענתו, המתלוננת העלילה עליו עלילות שווא, אותן בדתה מליבה, על רקע הליך הגירושין המורכב שהתנהל בין המערער לאִמה, ובשל קשיים רגשיים שחוותה בצעירותה. לגבי המעשים המתוארים באישום הראשון, טען המערער, כי אין להם היתכנות מעשית, וכי אין כל היגיון בביצוע המעשים המתוארים בשעה שהמתלוננת ישנה עם אַחֶיהָ במיטה, או באותו חדר עם אִמה; ואף לא בהשארת נוזל הזרע על גופה, כפי שהעידה שאירע. עוד נטען, כי בגרסת המתלוננת, כמו גם בשאר העדויות שהובאו לפני בית המשפט, התגלו סתירות ופערים שונים. בין היתר, הצביע המערער על כך שבעדותה במשטרה, טענה המתלוננת כי היתה בגבּה אל מי שביצע בה את המעשים; בעוד שבעדותה בבית המשפט, אמרה כי לעתים היתה מסיטה את מבטה לאחור ומזהה את המערער כשיצא מחדרה. עוד עמד המערער על כך שהמתלוננת כבשה את תלונתה לאורך שנים, חרף הזדמנויות שונות שבהן יכולה היתה לחשוף את האירועים; זאת, לשיטתו, באופן שמערער את מהימנות גרסתה. אשר למעשים המפורטים באישום השני, הכחיש המערער את קרוֹת האירוע, ובפרט את עדות המתלוננת שלפיה נעל אותה בחדר. לצד זאת, טען כי לעתים היה עורך לילדים בדיקה רפואית בגרונם, בעזרת 'סטיק' למשטח גרון או ידית של סכו"ם, בהיותו בעל הכשרה רפואית. התרחשות מסוג זה עשויה, לטענתו, להסביר את האירוע שתיארה המתלוננת. לבסוף טען המערער, כי הוא סובל מאימפוטנציה ומאיבר מין שקוע, באופן שסותר את כלל המתואר בכתב האישום. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בשני האישומים, בביצוע מעשים מגונים בקטינה בת משפחה, על-פי סעיפים 351(ג)(2) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק. זאת, על יסוד עדות המתלוננת, שנמצאה "כנה ואותנטית, התאפיינה בהיעדר רצון להשחיר את הנאשם או להעצים ולהגזים בתיאור מעשיו, וניכר היה ניסיונה הכה בולט לדייק ככל שניתן בדבריה"; ובהתבסס על החיזוקים שנמצאו לאמור בעדותה: חשיפת דבר הפגיעה המינית לפני ידידהּ ע' (שגם העיד בבית המשפט), זמן רב טרם הגשת התלונה; עדויות הורי המתלוננת; ומצבה הנפשי בעת שסיפרה על הדברים לאִמה, ובמעמד הגשת התלונה. נפסק, כי אין בסתירות ובפערים המינוריים שעליהם הצביעה ההגנה, ואף לא בעיתוי הגשת התלונה, בחלוף מספר שנים מקרוֹת האירועים, כדי לפגום במהימנות עדותה של המתלוננת. עוד נקבע, כי המתלוננת זיהתה בבירור את המערער כמי שביצע בה את המעשים; וכי בהתחשב בכך שאלו בוצעו באופן סדרתי, ובזהותם של שאר בני הבית, כל אפשרות אחרת באשר לזהות המבצע – מופרכת בעליל. לעומת זאת, נקבע כי גרסת המערער "הותירה רושם שלילי"; כך גם לגבי עדות סבתה של המתלוננת (אם אִמה), שהובאה מטעם ההגנה. בית המשפט המחוזי שלל את ההסברים שהעלה המערער בדבר המניעים בבסיס גרסת המתלוננת, וקבע כי "לא [נמצא] ממש בטענה כי המתלוננת בדתה את התלונה". אשר לטענה לגבי מצבו הרפואי של המערער, השולל לכאורה את ביצוע המעשים על-ידו, נקבע כי "יש לדחות טענה זו, גם משלא הוכחה כדבעי ולא הוגשה כל חוות דעת בעניין המבנה השקוע הנטען של איבר המין, או חוות דעת המלמדת על כך שהמעשים לא אפשריים; וגם מתוך כך שמדובר בטענה שניתן לומר שהיא כבושה, ולא הועלתה על ידי ה[מערער] עצמו באף אחת מחקירותיו במשטרה". נוכח קביעות אלו, פסק בית המשפט המחוזי כי המעשים המתוארים בשני האישומים, מקיימים את יסודות עבירת המעשה המגונה. לגבי האישום הראשון, הוטעם כי מדובר ב"מעשים שיש בהם אלמנט של מיניות גלויה", המקיימים את כל יסודותיה של העבירה. לגבי האישום השני נקבע, כי "ה[מערער] לא סיפק כל הסבר תמים או אחר להחדרת חפץ לפיה של המתלוננת בחקירותיו במשטרה, אלא שלל את התרחשות הדברים מכל וכל [...]. רק בעדותו בבית המשפט הצטרף ה[מערער] למעשה לדברים שאמרה המתלוננת בעדותה [...] כשהוא מנסה להלביש על הסיטואציה שתיארה המתלוננת הסבר תמים או לגיטימי לכאורה [...]". זאת ועוד, בהתייחס להסבר שהעלה המערער להתרחשות המתוארת, שלפיו ערך בדיקה רפואית בגרונה של המתלוננת, נפסק כי "מעבר לכך שהסבר זה אינו מסתדר כלל עם תיאור הדברים והנסיבות כפי שתיארה המתלוננת – הכנסתה למעין מחסן של הבית, נעילת החדר במפתח והוראתו כי תעצום את עיניה, הרי מדובר בגרסה שהגיעה רק בשלב מאוחר". לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי הנסיבות שבהן בוצע המעשה מעידות על מעשה מגונה, שנעשה לשם סיפוק, ביזוי או גירוי מיניים. בבוא בית המשפט המחוזי לגזור את עונשו של המערער, נקבע כי יש "לראות במכלול העבירות שביצע ה[מערער] במתלוננת אירוע אחד, ולקבוע בגינו מתחם עונש אחד"; תוך שמתחם העונש ההולם הועמד על 10-7 שנות מאסר בפועל. זאת, נוכח עונש המינימום שנקבע בגין "כל אחת מהעבירות של מעשים מגונים", ובהתחשב בשיקולים הבאים: חומרתן היתרה של עבירות מין במשפחה, והפגיעה שהן מסבות לכבוד ולאוטונומיה של הנפגעים, בייחוד כאשר מדובר בעבירות מין נגד קטינים; מדיניות הענישה הנוהגת לגבי עבירות אלו; הימשכות המעשים והנסיבות בהן בוצעו, שכללו תכנון מוקדם ו"נחישות ותעוזה רבה" מצד המערער; גילה הצעיר של המתלוננת בעת ביצוע העבירות; והנזק הנפשי שנגרם לה ולמרקם המשפחתי. אשר לגזירת העונש בתוך המתחם, התחשב בית המשפט המחוזי בכך שהמערער נעדר עבר פלילי, בנזק שייגרם לו ולמשפחתו מריצוי עונש מאסר, בגילו ובנכותו; מנגד, ניתן משקל לצורך בהרתעת היחיד והרבים, במיוחד בהתחשב בכך שהמערער לא לקח אחריות על מעשיו, מה שעשוי להשליך גם על רמת מסוכנותו בעתיד. לפיכך נקבע, כי יש להטיל על המערער עונש המצוי באמצע מתחם הענישה, כך שהושת עליו עונש של 8.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד עונשים נלווים. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית הטענות בערעור הערעור מופנה הן כלפי הכרעת הדין, הן כלפי גזר הדין. אשר להכרעת הדין, שַב המערער, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מכחיש את המעשים המיוחסים לו. לטענתו, "בחינה מעמיקה של הכרעת הדין [של בית המשפט המחוזי] מעלה כי בכל אותן נקודות קריטיות השנויות במחלוקת בין המתלוננת והמערער – לא ניתן לקבוע כי דווקא גרסתה של המתלוננת עדיפה", מה שמצדיק את התערבות ערכאת הערעור בקביעות הערכאה הדיונית. במסגרת טענותיו, שַב המערער והצביע על שלל סתירות ופערים שהתגלו, לשיטתו, בגרסת המתלוננת; וכן על טענתו שלפיה האירועים המתוארים באישום הראשון לוקים "בחוסר היגיון קיצוני". כל אלו, לשיטת המערער, מוליכים למסקנה כי לא ניתן לבסס את הרשעתו מעבר לספק סביר. בהתייחס לאישום השני, גורס המערער כי "גם אם נגיע למסקנה, כי 'התיאור העובדתי' לו טענה [המשיבה] אכן התרחש [...] הרי שקיים [ספק] [...] שהתיאור במסגרת כתב האישום עולה לכדי הקמה או התקיימות של יסודות העבירה הנטענת". נטען, כי אין בתיאור האירועים כל אינדיקציה להיבט מיני שטמון במעשים, בפרט בהתחשב בכך ש"אף למתלוננת עצמה, אין ולא היה כל מושג מהו אותו איבר או חפץ אחר 'שהוחדר לפיה'". לצד זאת, חזר המערער על טענותיו בדבר מצבו הרפואי, המפריך, לשיטתו, את האפשרות כי החדיר את איבר מינו לפּיה של המתלוננת. זאת, בהתחשב בתיאור שסיפקה בעדותה, שלפיו העצם שהוחדר היה "ארוך, קשה ועבה". אשר לגזר הדין, טוען המערער, כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לשיקולים המטים את הכף לטובת הקלת עונשו – גילו, נכותו, העדר עבר פלילי, והנזק שייגרם לילדיו הקטינים משליחתו למאסר ממושך. זאת, תוך שהוא מעלה טענות כלפי תסקיר נפגעת העבירה שהוגש לבית המשפט המחוזי, אשר לשיטתו השפיע באופן ממשי על חומרת העונש. בהקשר זה נטען, כי ממצאי התסקיר "אינם תואמים (בלשון המעטה) את ההתרשמות של בית המשפט עצמו מהמתלוננת ואת העובדה שאין [בה] אף סממן שניתן ליחסו ל'עובדת' היותה קורבן לעבירות מין בתוך המשפחה וודאי לא לעבירות מין מרובות". המשיבה מצִדה, סומכת ידיה על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, על נימוקיה, כמו גם על גזר הדין; ומדגישה כי הערעור כולו נוגע לקביעות עובדתיות ולממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, שלגביהם אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובעיקרי הטיעון מטעם המשיבה, שמיעת הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו בעל-פה, ושקילת נימוקיהם, באתי לכלל מסקנה כי דינו של הערעור – הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין – להידחות; כך אציע לחברַי כי נעשה. בטענותיו בערעור, בכתב ובעל-פה, מיקד המערער את חיציו בהכרעת הדין; בפרט בקביעות בית המשפט המחוזי לגבי מהימנות העדויות שהובאו לפניו, שבעקבותיהן ניתנה הבכורה לגרסת המתלוננת, והועדפה על פני גרסת המערער. ברם, על פי הכלל המושרש בפסיקתנו, "אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, בשל יתרונה המובנה, הידוע, של הערכאה הדיונית, להתרשם מן העדים ומדבריהם מכלי ראשון, על יסוד המכלול, מראה עיניים ומשמע אוזניים, לעומת ערכאת הערעור אשר ניזונה מן הכתובים בלבד" (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פ"ד סו(2) 772, 783 (2013)). כלל זה מקבל משנה תוקף, כאשר מדובר בהערכת מהימנות של עדויות בעבירות מין (ראו: ע"פ 6681/23 מדינת ישראל נ' הייב, פסקה 19 לפסק הדין של מ"מ הנשיא (כתוארו אז) י' עמית, ופסקה 9 לחוות הדעת של השופט י' כשר (10.11.2024) (להלן: עניין הייב)); ואף נכון ביתר שאת, מקום שבו עסקינן בעבירות מין במשפחה, "אשר מטבע הדברים מתבצעות בחדרי חדרים ומתאפיינות ביחסי תלות, שליטה, פחד והכחשה" (ראו: ע"פ 2783/22 דאבוש נ' מדינת ישראל, פסקה 36 והאסמכתאות שם (12.5.2023)). ברם, כידוע, כלל אי-ההתערבות אינו מוחלט; לצִדו, ישנם גם חריגים (להרחבה על חריגים אלה, ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 19 והאסמכתאות שם (8.9.2011) (להלן: עניין אבשלום)). זאת ועוד, בפסיקה נקבע כי דווקא בשל התחולה המוגברת של כלל אי-ההתערבות לגבי קביעות מהימנות של עדויות בעבירות מין, מוטלת על ערכאת הערעור החובה לבחון באופן קפדני את מסקנות הערכאה הדיונית, שנתקבלו על בסיס אותן קביעות (ראו: ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (26.7.2012)). הגישה המשלבת בין שני ההיבטים האמורים – זהירות יתרה באשר להתערבות בממצאי עובדה בעבירות מין, לצד ביקורת קפדנית על מסקנותיה של הערכאה הדיונית – היא הגישה הנוהגת בהקשר זה (ראו: עניין הייב, פסקה 19 לפסק הדין של מ"מ הנשיא עמית, ופסקה 10 לחוות הדעת של השופט כשר)). אגש אפוא לבחון אם עניינו של המערער מצדיק את התערבותנו, בראי הגישה האמורה. האישום הראשון בכל הנוגע לאישום הראשון, סבורני כי לא קמה עילה להתערבות בממצאי הערכאה הדיונית. ראשית, המערער העלה טענות רבות כלפי היתכנות גרסת המתלוננת; למשל, לגבי היתכנות ביצוע המעשים בנוכחות שאר בני המשפחה בחדר, והשארת נוזל הזרע על גופה. אמנם, ערכאת הערעור עשויה להתערב בממצאי הערכאה הדיונית כאשר אלו "מתבססים על שיקולים שבהגיון ובשכל ישר", בפרט כאשר הגרסה שאימצה "מופרכת וחסרת הגיון" (עניין אבשלום, פסקה 19); ברם, לא מצאתי ממש בטענות המערער בעניין זה. אין לי אלא להפנות לדברים שכתב בעבר השופט ע' גרוסקופף: "הניסיון השיפוטי מלמד כי עבירות מין מתרחשות בנסיבות שונות ומשונות, ועל כן לא ניתן להכריע בין גרסאות המתלוננת והנאשם באמצעות מבחני סבירות והיגיון המניחים כי העבריין פועל כאדם מן היישוב. אומר זאת בלשון ברורה: עברייני מין אינם פועלים כ'אדם סביר', ועבירות מין מבוצעות בדרכים שאינן מתיישבות עם 'השכל הישר'. לפיכך עצם העובדה שאופן הפעולה המיוחס למערער בכתב האישום חושף אותו לסיכון 'בלתי הגיוני' להיתפס, אינה יכולה ללמד כי הדברים לא התרחשו כפי שמעידה המתלוננת. למרבה הצער, כשמדובר בעבירות מין, לא כל שכן בעבירות מין בתוך המשפחה, המציאות עולה על כל הגיון" (ע"פ 5832/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (22.8.2021)). שנית, אף לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי התעלם מסתירות מהותיות בגרסת המתלוננת, או שנפלה טעות מהותית בהערכת מהימנותה, באופן שיצדיק התערבות בית משפט זה בקביעות אלו (ראו: עניין אבשלום, פסקה 19). כידוע, הגם ש"במצב הדברים הרגיל, בית המשפט 'מדקדק' בסתירות ובאי דיוקים בדברי העדים שהופיעו בפניו", הרי שבעבירות מין "הגישה היא שונה, בית המשפט לא מצפה מהקורבנות להיות 'מכשיר דיוק אוטומטי'" (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 84 (20.10.2010) (להלן: עניין פלוני)); לפיכך, עלינו לבחון את מהימנות המתלוננת בהתייחס לליבת המעשים, כאשר לעתים מסתפק בית המשפט ב'גרעין' האמת שבגרסתה (ראו: עניין פלוני, שם; ע"פ 368/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (9.2.2025)). הטעם לכך, נעוץ במאפיינים המיוחדים של עבירות מין – בפרט, בטראומה הייחודית שנלווית להן אצל קורבנות העבירה – המובילים לעתים לאי-דיוקים וחוסר עקביות בגרסתם (ראו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002); ע"פ 7880/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (11.5.2015); ע"פ 1935/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (31.3.2021)). הדברים נכונים ביתר שאת בכל הנוגע לעבירות מין במשפחה, אשר בוצעו בנפגע העבירה בהיותו קטין, לעתים משך שנים (ראו: ע"פ 5869/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (9.9.2009); ע"פ 6079/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה יג (30.8.2010); ע"פ 6577/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 54 (28.11.2013)). על רקע האמור, סבורני כי הסתירות הנטענות בגרסת המתלוננת – אף אם אניח כי אכן מדובר בסתירות, וכלל לא בטוח שאלה פני הדברים – אינן מצויות בליבת המעשים המתוארים באישום הראשון; הן אינן שומטות את הקרקע תחת מהימנות גרסתה, ואין בהן כדי להצביע על טעות בהעדפתה על פני גרסת המערער, כפי שפסק בית המשפט המחוזי. אבהיר טעמַי לכך. המערער טען כי בעדות ידידהּ של המתלוננת על אודות חשיפת הפגיעה המינית לפניו, סיפר האחרון כי באירוע שהתרחש באילת, הדליק המערער את המזגן כדי שתהיה לו 'עילה' להיכנס למיטת המתלוננת; זאת, בעוד המתלוננת לא סיפרה בעדותה שלה על התנהגות כזו מצד המערער, ואף לא ידעה לתת הסבר למקור הדברים שסיפר ידידהּ. אף אם אכן כך, מדובר בסתירה המצויה בשולי גרסת המתלוננת לגבי האירועים; אין בה כדי להצדיק את התערבותנו בממצאי הערכאה הדיונית, אף לא בקירוב. במכלול הדברים, סבורני כי עדות ידידהּ של המתלוננת – המבוססת על הדברים שסיפרה לו, זמן רב טרם הגשת התלונה – דווקא מחזקת את גרסתה (כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי), ועולה בקנה אחד עם 'גרעין' גרסתה של המתלוננת לגבי האירועים. הוא הדין גם לגבי הסתירה שמצא המערער בין עדות המתלוננת לפני בית המשפט, בשאלת זיהויו בעת ביצוע המעשים, לבין הגרסה שמסרה במשטרה בהקשר זה. אפילו אניח כי מדובר בסתירה, ברי כי אין מדובר בסתירה המצויה בליבת גרסת המתלוננת; הרחק מכך. פעמים רבות "עדויות של מתלוננות בעבירות מין מתאפיינות בכך שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים וכיוצא בכך" (ע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ה.2 (8.1.2007)). המעשים שתוארו על-ידי המתלוננת, בוצעו באופן חזרתי, בפרק זמן של כשנתיים, בהיותה ילדה. בהחלט יתכן כי בחלק מהלילות, נותרה בגבּה אל המערער, בעת שביצע בה את המעשים, ואילו במקרים אחרים הסתובבה לאחור וראתה אותו, בעת שיצא מחדרה. לפיכך, לא מצאתי כי יש באמור כדי לפגום במהימנות גרסתה. זאת ועוד, בצדק ציין בית המשפט המחוזי, כי ניתן להטיל ספק אם אכן מדובר בסתירה של ממש, בהתחשב בדברים שמסרה כבר בעדותה במשטרה, שלפיהם לפעמים היתה רואה את המערער ("אני זוכרת שהיו לילות שהייתי מתעוררת ורואה את [המערער] שוכב לידי במיטה" (מוצג נ/1)). אף לא מצאתי ממש בטענת המערער, שלפיה העובדה שהמתלוננת כבשה את תלונתה במשך שנים, פוגמת במהימנות גרסתה (טענה זו הועלתה בפרט לגבי בחירתה שלא לחשוף את האירועים בשנת 2018, כאשר התלוננה במשטרה על אירוע אחר שאירע בעת הליך הגירושין של המערער ואמה, שבמסגרתו, לטענת המתלוננת, שפך המערער אקונומיקה על בגדיה). גם כאן, דברה של הפסיקה – אינו משתמע לשני פנים: "במצב הדברים הרגיל, בית המשפט מייחס משקל לכבישת עדות אך לא כך בעבירות מין בכלל ובעבירות מין במשפחה בפרט [...]. בתי המשפט הכירו בכך שיש ק"ן טעמים בגינם קורבן העבירה בוחר לכבוש את עדותו [...]. זאת, הן בשל סיבות חיצוניות, כמו פחד ולחץ סביבתי [...] והן בשל סיבות פנימיות כמו תחושות אשמה, קלון, בושה, מבוכה [...] ולעיתים, אף אי הבנה של הקורבן כי נעשו בו דברים אסורים" (עניין פלוני, פסקה 86; וראו גם: ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 73 (23.11.2009); ע"פ 11100/08 שרעבי נ' מדינת ישראל, פסקה 19 והאסמכתאות שם (14.9.2011)). כך בכלל, וכך בפרט בעניין שלפנינו. המתלוננת עצמה העידה – עדות שנמצאה מהימנה על-ידי בית המשפט המחוזי – כי לא הבינה, בזמן אמת, את משמעות המעשים, אף שרצתה שייפסקו; וכי הדחיקה את קרות האירועים, משך כמה שנים, כך שרק בהגיעה לגיל 13 או 14, הציפו אותה הזיכרונות לגביהם, כשבתחילה אף התקשתה להפנים שאכן אירעו. המערער ביקש להיתלות בדברים האחרונים, תוך שטען, לגבי זיכרונות אלו, כי "המתלוננת עצמה [במענה] לשאלת בית המשפט [...] [ה]טילה ספק בהתרחשות הדברים במציאות". ככל שניתן להבין, בטענה זו מתכוון המערער לכך שעדות המתלוננת מבוססת על 'זיכרונות כוזבים' – קרי, זיכרונות שהעלתה בדיעבד, לגבי דברים שלא התרחשו מעולם, שהם פרי דמיונה. גם דינה של טענה זו – להידחות. טענתו העיקרית של המערער בעדותו בבית המשפט המחוזי היתה כי המתלוננת בדתה את התלונה, ביודעה כי היא כוזבת, על רקע חוויותיה המורכבות בבית אִמה ולנוכח הליך הגירושין שהתנהל בין המערער לבין האם (ראו: עמודים 281-271 לפרוטוקול מיום 30.4.2023). טענה זו, אינה מתיישבת עם קו הטיעון שהציג המערער בהליך דנן, כאמור לעיל; מה גם, שהמערער לא ביסס את קו הטיעון האמור די הצורך – אם בכלל – ודי לי בכך כדי לדחותו. אף לגופם של דברים, אכן, מקרים שבהם עדותה של נפגעת עבירה מתבססת על זיכרונות מודחקים, לאחר שנים של שִכחה מוחלטת – מעוררים מורכבות מיוחדת, בשל חשש כי זיכרונות אלו עשויים להיות כוזבים (ראו: עניין פלוני; ע"פ 8203/11 פלוני נ' מדינת ישראל (9.9.2012); ע"פ 3958/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סז(1) 573 (2014)); ברם, העניין שלפנינו – רחוק מהם מרחק רב. להבדיל ממקרים שבהם הזיכרונות בדבר הפגיעה המינית התעוררו בחלוף שנים רבות, במסגרת טיפול או חלום, הרי שבענייננו הזיכרונות התעוררו בחלוף שנתיים או שלוש, שלא בעקבות 'טריגר' חיצוני. לפיכך, בהתאם למבחנים המקובלים בהקשר זה, החשש שמא מדובר בזיכרונות שווא – אינו חשש ממשי. לבסוף, סבורני כי גם אין עילה להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי לגבי גרסת המערער ועדות סבתה של המתלוננת, אותן מצא בלתי מהימנות. בניגוד לטענת המערער, גרסתו לא נדחתה אך בשל "ההבדל שבין עדותו במשטרה לבין זו בבית המשפט בעניין קיומו של מפתח [...] איתו ניתן לסגור את החדר". בית המשפט המחוזי מצא כמה וכמה סתירות בין עדותו של המערער במשטרה, לזו שהשמיע לפני בית המשפט; ובאופן כללי יותר, נמצא כי בעדותו "[ניסה] למצוא סתירות וחוסר הגיון בטענות המתלוננת ו[השיב] בצורה פתלתלה לא אחת, הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו ב[בית המשפט המחוזי], כאשר הוא לא ממש עונה לשאלות אלא יותר עסוק בהעלאת תזות מדוע שהמתלוננת תספר את הדברים, ובהשחרת אימה של המתלוננת כמקור כל הרע". על יסוד כל אלו, דחה בית המשפט המחוזי את גרסת המערער; לא מצאתי טעות מהותית בקביעה זו, שיש בה כדי להצדיק חריגה מכלל אי-ההתערבות. נכונים הדברים גם לגבי הערכת בית המשפט המחוזי את עדות סבתה של המתלוננת, אשר נמצאה כעדות "מגמתית ביותר, שכל כולה עוסקת בניסיון להשחיר ולהציג באופן שלילי, הן את האם [...] והן את המתלוננת". האישום השני עד כאן לגבי האישום הראשון. אדרש כעת לטענת המערער, שלפיה אף אם מקבלים את גרסת המתלוננת לגבי האירוע מושא האישום השני, הרי שאין בכך כדי לקיים את יסודות עבירת המעשה המגונה, מעבר לספק סביר. זאת, לטענתו, לאור העובדה שהמתלוננת עצמה לא יודעת מהו אותו איבר או חפץ שהוחדר לפּיה. מבחינה עקרונית, היות שמדובר במסקנה הנגזרת מן הקביעות העובדתיות, ולא בתוכן הקביעות עצמן, אין קושי בהתערבות ערכאת הערעור לגביה (ראו: עניין אבשלום, פסקה 19; ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (10.3.2008)). ואולם, לגוף הדברים, סבורני כי גם לגבי אישום זה, אין להתערב בהרשעת המערער; דעתי כדעת בית המשפט המחוזי. אסביר. אכן, מושג ה'מעשה המגונה', "מושג חמקמק הוא לא מעט, ולא אך חמקמק הוא; אף חלקלק הוא" (ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168, 176 (2004) (להלן: ע"פ 6255/03)). אף על פי כן, לאורך השנים נתנה בו הפסיקה סימנים, המאפשרים לנתח את עבירת המעשה המגונה לפי סעיף 348 לחוק, על יסודותיה. כך, נפסק כי "היסוד העובדתי בעבירה של עשיית מעשה מגונה הוא מעשה שבנסיבות העניין הוא בעיני האדם הסביר מעשה מגונה" (שם, פסקה 13); וכי "בנסיבות מסוימות, מעשה אשר נראה לכאורה תמים יכול שיהא בגדר 'מעשה מגונה', וזאת כאשר ההקשר בו בוצע ומכלול נסיבות העניין שוללים את אופיו התמים של המעשה ומזהים בו, על-פי התפיסה החברתית הנוהגת, פגיעה בגוף, בנפש, בכבוד ובחופש הרצון של נפגעת העבירה" (ע"פ 3677/21 מדינת ישראל נ' שללאשוילי, פסקה 16 (13.2.2022) (להלן: עניין שללאשוילי)). אשר ליסוד הנפשי, עבירת המעשה המגונה דורשת הוכחת מטרה מיוחדת – כי המעשה נעשה "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים" (סעיף 348(ו) לחוק). בעניין זה נקבע, כי "כוונתו המינית של נאשם עשויה להילמד בדרך של הסקת מסקנות מן העובדות שהוכחו" (ע"פ 8271/14 רצון נ' מדינת ישראל, פסקה סה (18.7.2016) (להלן: עניין רצון)); וכי ניתן להחיל גם את הלכת הצפיוּת, על מנת ללמוד על המטרה שלשמה בוצעו מעשי הנאשם (ראו, למשל: ע"פ 6255/03, עמודים 185-184; עניין שללאשוילי, פסקה 17)). עלינו לבחון אפוא, אם הראיות העומדות לרשותנו מוליכות למסקנה כי המעשה המתואר באישום השני, מקיים את יסודות עבירת המעשה המגונה, מעבר לספק סביר. עדות המתלוננת לגבי עובדות האירוע, נמצאה מהימנה על-ידי בית המשפט המחוזי, ולא ראיתי הצדקה להתערב בקביעה זו. ברם, בהעדר ראיה ישירה המעידה, כשלעצמה, על אופיו המיני של המעשה, נדרש לבחון אם יש בצירוף הראיות הנסיבתיות כדי להוכיח את התקיימות יסודות העבירה, ברף הדרוש. הלכה ותיקה היא עמנו, כי הרשעה המתבססת על ראיות נסיבתיות, כבנדון דידן, תֵעשה כאשר "המסקנה המרשיעה את הנאשם היא המסקנה ההגיונית היחידה והיא עולה על כל גרסה אחרת שהעלה הנאשם" (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 149 (10.11.2011); וראו גם את האסמכתאות שם). סבורני, כי בחינת מאפייני האירוע המדובר, על רקע מכלול יחסיה של המתלוננת עם המערער, כפי שהוכחו באישום הראשון, מוליכה למסקנה הגיונית אחת ויחידה – שלפיה מדובר היה במעשה מגונה, שנעשה לשם גירוי, ביזוי או סיפוק מיניים (ראו והשוו: ע"פ 433/13 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 45 (2.6.2014); עניין רצון, פסקה סה). אמנם, לא ניתן לקבוע, על בסיס עדות המתלוננת, אם איבר מינו של המערער הוא שהוחדר לפּיה, או שמא איבר או חפץ אחר (כפי שהוזכר, המערער טען בהקשר זה כי מצבו הרפואי שולל את האפשרות כי מדובר באיבר מינו, אך לא תמך טענה זו בתשתית ראייתית של ממש). ברם, גם אם לא מדובר היה באיבר מינו של המערער, הרי שבשים לב למסכת האירועים המיניים והמתמשכים שהוּכחה במסגרת האישום הראשון, איני רואה אף הסבר הגיוני התואם לתיאורה של המתלוננת את האירוע – שכלל את הובלתה לחדר מבודד, נעילת הדלת, הוראה לעצום את עיניה, והחדרת עצם לפּיה בניגוד לרצונה, עד כדי תחושת מחנק – זולת זה שלפיו מדובר במעשה בעל אופי מיני, המקיים את יסודות העבירה כאמור (ראו והשוו, למקרה שבו החדרת אצבע לפּי המתלוננת היוותה, בנסיבות העניין, מעשה מגונה: עניין שללאשוילי, פסקה 16). אכן, "כל פירוש אחר למעשיו של המערער, בשים לב לנסיבות האירוע, יהא מעושה ומלאכותי" (שם, פסקה 17). בכך לא בהכרח תמה דרכנו: "משהוכחה מערכת נסיבתית המצביעה על המסקנה המפלילה כמסקנה ההגיונית המתחייבת יוביל הדבר להרשעת המערער אלא אם יציע תזה אחרת המעידה על חפותו" (ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(1) 626, 673 (2011); ההדגשה הוּספה – נ' ס'). תזה הגיונית כאמור – לא הובאה לפנינו. בעיקרו של דבר, מכחיש המערער את קרות האירוע, ובפרט את נעילת הדלת, אולם גרסתו בעניין זה – נדחתה, וכאמור, לא מצאתי טעם בעל משקל להתערבות בקביעה עובדתית זו. גם ההסבר החלופי שסיפק, בדבר האפשרות כי מדובר היה בבדיקה רפואית שייתכן שערך למתלוננת – אין בו כדי לסייע לו. הסבר זה, שהועלה בשלב מאוחר בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, אינו מתיישב, ולוּ בדוחק, עם מערכת הראיות הנסיבתיות, כפי שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי. כך, הן משום שאין כל טעם הגיוני שבדיקה כזו, הנערכת על-ידי בן משפחה, תֵעשה בחדר נעול, קל וחומר בחדר המשמש כמחסן; הן משום ש'סטיק' למשטח גרון, או ידית של סכו"ם – החפצים שייתכן שהכניס המערער, לשיטתו, לפיה של המתלוננת – אינם תואמים לתיאור המתלוננת את שהוחדר לפּיה. לפיכך, לא נמצאה כל מסקנה הגיונית אחרת, המתיישבת עם מערכת הנסיבות האמורה, לבד מן המסקנה כי במעשה המתואר בכתב האישום השני, ביצע המערער מעשה מגונה במתלוננת. משלא נמצאה עילה להתערבות בממצאי הערכאה הדיונית, ובהרשעת המערער, בשני האישומים, בהתבסס על ממצאים אלו – אף לא מצאתי עילה להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי. כידוע, התערבות כאמור תֵעשה במקרים בהם נמצאה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת, או בהינתן טעות מהותית בגזר הדין (ראו: ע"פ 53668-11-24 מוחתסב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (23.6.2025)). העניין שלפנינו, לא בא בקהלם של מקרים אלו. כפי שתואר לעיל, בית המשפט המחוזי העמיד את מתחם העונש ההולם בעבירות שביצע המערער, במנעד שבין 10-7 שנות מאסר בפועל. זאת, לנוכח העונש המזערי שנקבע בחוק; חומרת הפגיעה בערך המוגן כתוצאה ממעשי המערער, אותו ראתה המתלוננת כדמות אב; הימשכות המעשים; נסיבות ביצוע העבירה, שכללו תכנון מוקדם ותעוזה; הנזקים שנגרמו למתלוננת; ומדיניות הענישה הנוהגת, שנסקרה בהרחבה בגזר הדין. לא מצאתי ממש בטענות המערער לגבי הסתירה, לכאורה, בין האמור בתסקיר נפגעת העבירה בדבר הנזקים שנגרמו למתלוננת, לבין התרשמות בית המשפט המחוזי ממנה וממצבה הנפשי. מוטב כי טענה זו לא היתה נטענת; פשיטא, כי אין בכך שהמתלוננת פועלת להשתקם ולהמשיך במסלול חייה, חרף הפגיעה שעברה, כדי לשלול את הנזקים שנגרמו לה מביצוע המעשים, בגיל צעיר, בחיק המשפחה. כל מסקנה אחרת, עשויה להביא למצב דברים אבסורדי, שבו מבצע העבירה 'ירוויח' מתעצומות הנפש של הנפגעת. זאת ועוד, בהתייחס לטענות המערער באשר לנסיבות המצדיקות, לדידו, להקל בעונשו, אציין, כפי שתואר לעיל, כי נסיבות חייו נשקלו לקולא, ועונשו נקבע, בהתאם לכך, במרכז מתחם הענישה. איני סבור כי נדרשת הקלה נוספת. נוכח חומרת המעשים, בדגש על כך שמדובר בפגיעות מיניות שבוצעו בילדה צעירה, בביתה ובחיק משפחתה, ובהתחשב בשיטתיות שבה בוצעו המעשים, במשך כשנתיים, סבורני כי העונש שנגזר על המערער – צודק בנסיבות העניין; הוא אינו חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת או הראויה במקרים כגון דא, וממילא, לא נפלה בגזר הדין טעות מהותית שיש בה כדי להצדיק את התערבותנו. סיכומם של דברים, אציע לחברַי לדחות את הערעור, על שני ענפיו. נעם סולברג משנה לנשיא השופט חאלד כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת לפיכך, הוחלט כאמור בפסק הדין של המשנה לנשיא נ' סולברג. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.10.2025 עד השעה 10:00, בבית הסוהר דקל או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 074-7831077 או 074-7831078. ניתן היום, ז' אלול תשפ"ה (31 אוגוסט 2025). נעם סולברג משנה לנשיא חאלד כבוב שופט רות רונן שופטת