חב' גוד אונסתי בע"מ נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

פסק-דין בתיק בג"ץ 2494/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2494/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל העותרים: 1. חברת גוד אונסתי בע"מ 2. חסן שריף נ ג ד המשיב: מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: ט"ו באייר התש"ע (29.4.10) בשם העותרים: עו"ד נאסר מסיס בשם המשיב: עו"ד ענר הלמן פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. לפנינו עתירה שעניינה בבקשת העותרים להורות על ביטול צו להחרמת סכום כסף בסך 431,000 ש"ח, שהוצא על ידי המשיב (להלן: צו ההחרמה), ולהשיב לעותרים את סכום הכסף שהוחרם מכוח אותו צו. ביום ה-23.09.2006, נעצר אביו של העותר מס' 2 (להלן: האב), כאשר היה בדרכו מחברון לירושלים. האב נעצר כאשר הוא נושא את סכום הכסף האמור, שהועבר אליו על ידי חלפן כספים, וזאת במסגרת עבודתו אצל העותרת 1 – חברה בבעלות העותר 2, העוסקת במתן שירותי דואר. לאחר שנעצר, נחקר האב במשטרה בחשד להעברת כספים מטעמה של התאחדות בלתי מותרת. בחקירתו טען האב כי הכספים הועברו לו על ידי הרשות הפלסטינית לשם חלוקתם לאסירים פלסטינים הכלואים בבתי הסוהר בישראל. לאחר החקירה שוחרר האב, וסכום הכסף נתפס כחלק מתיק החקירה שנפתח. בהמשך הגיע לידי המשיב מידע מודיעיני מבוסס שלפיו סכום הכסף שנתפס שייך לארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, שהוכרז כהתאחדות בלתי מותרת. כעבור כשנה וחצי פנה העותר 2 למשיב וטען כי סכום הכסף שייך לרשות הפלסטינית, על כן דרש כי יושב לו. בעקבות המידע המודיעיני החסוי, הודיע המשיב לעותר 2 כי בכוונתו לפעול להחרמת סכום הכסף שנתפס. העותר 2 השיג על ההודעה, וטען כי סכום הכסף שייך למשרד האסיר של הרשות הפלסטינית, והוא יועד לאסירים פלסטינים בתוך בתי הסוהר בארץ. השגתו של העותר 2 נדחתה, והמשיב הוציא את צו ההחרמה. לאחר דחיית ההשגה פנה בא כוח העותר 2 מספר פעמים למשיב, פניותיו נדחו ומשכך – הוגשה העתירה שלפנינו. 2. העותרים עומדים על טענתם לפיה הכספים שהועברו באמצעותם היו כספים שהועברו על ידי משפחות אסירים הכלואים בישראל, בצירוף רשימות שמיות. מנגנון העברת כספים זה – כך טוענים הם – היה בהסכמת גורמי הבטחון ועל דעתם. לטענת העותרים, בהחלטת המשיב להחרים את הכסף נפלו פגמים. העותרים טוענים כי לא ביצעו כל עבירה וכי העברת הכספים נעשתה בתום לב וללא מחשבה פלילית. כמו כן, טוענים הם כי צו ההחרמה הוצא רק כשנתיים לאחר שהכסף נתפס, לכן לשיטתם הוא בטל. 3. המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה. ראשית טוען המשיב כי העותרים מנסים להתערב בריב לא להם. העותרים כלל אינם טוענים לזיקה קניינית לכסף, ואף לשיטתם סכום הכסף המוחרם שייך לרשות הפלסטינית. אם מעוניינת הרשות לדרוש את כספה – פתוחות בפניה דרכים לעשות כן, ואולם אי-העלאת כל טענה מצד הרשות הפלסטינית בעניין זה – מדבר בעד עצמו. המשיב מדגיש כי בית משפט זה לא יידרש לטענות המועלות על ידי אדם בשם אדם אחר, שבחר שלא לעתור לבית המשפט בעצמו. עוד מדגיש המשיב כי על פי המידע החסוי שבידי גורמי הבטחון, סכום הכסף שהוחרם שייך לארגון הטרור הג'יהאד האיסלאמי. בהיות העותרים "בלדרים" בלבד – אין ביכולתם להציג את התשתית העובדתית המלאה בנוגע למקורו של הכסף ולייעודו. המשיב מוסיף וטוען כי דין העתירה להידחות גם לגופה. המשיב טוען לעניין זה כי פעל בגדר סמכותו לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 להחרים כספים השייכים להתאחדות בלתי מותרת. המשיב גורס כי הכסף שייך לארגון הג'יהאד האיסלאמי, וכי חלפן הכספים שהעביר לעותרים את הכסף ידוע כמי שפועל בשירות ארגוני טרור ואף הורשע בבית משפט צבאי בעבירה של העברת כספים בין גופי החמאס. על כן החרמת הכספים הייתה מוצדקת. 4. דין העתירה להידחות. העותרים והמשיב מציגים שתי עמדות נוגדות באשר למקור סכום הכסף שהוחרם וייעודו. המשיב טוען מחד גיסא, בהסתמך על מקורותיו, כי מדובר בכספים השייכים לארגון הג'יהאד האיסלאמי. העותרים טוענים מאידך גיסא כי מדובר בכספי הרשות הפלסטינית שיועדו לאסירים פלסטינים, ונועדו לספק את צרכיהם בתוך בית הכלא. אף אם נקבל את גרסת העותרים במלואה, הרי שגם לשיטתם היו הם רק שליחים ואין להם נגיעה ישירה לכסף. העותרים אינם טוענים, ובוודאי אינם מוכיחים כל זיקה לכסף שהוחרם. בנסיבות האמורות מנסים העותרים להתערב בריב לא להם. הרשות הפלסטינית, לה שייכים הכספים לכאורה – לטענת העותרים – לא פנתה כלל בדרישה לקבלם. יתרה מזאת, בעניין זה נפסק בעבר כי כאשר מוגשת עתירה התוקפת "מעשה מנהלי הפוגע בזכות או באינטרס של אדם שבעצמו נמנע מפנייה לבית המשפט, לא יכיר בית המשפט בדרך כלל בזכותו של העותר המתערב על עניין לא לו" (בג"ץ 5479/06 מזורין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.07.2006). אחת הסיבות לפסיקה זו היא כי יש חשש שאדם שאינו נוגע בעניין בו עוסקת העתירה באופן אישי, יציג תמונה עובדתית לא אמינה או לא מלאה (ראו בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1) 625, 631 (1994). חשש זה מתקיים גם בענייננו, שבו העותרים הינם בלדרים ואין ביכולתם להציג את מלוא התשתית העובדתית. לאור זאת העתירה נדחית. העותרים ישאו בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ט בתמוז התש"ע (11.7.2010). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09024940_P06.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il