פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2490/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2490/14 ע"פ 3639/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט מ' מזוז המערער בע"פ 2490/14: פלוני המערער בע"פ 3639/14: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 2490/14 ובע"פ 3639/14: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.2.2015 בת"פ 8383-09-13 שניתן על ידי כב' השופט מ' דרורי וערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.4.2014 בת"פ 8383-09-13 שניתן על ידי השופט מ' דרורי בשם המערער בע"פ 2490/14: עו"ד עלאא מסארווה בשם המערער בע"פ 3639/14: עו"ד סאהר פאר בשם המשיבה בע"פ 2490/14 ובע"פ 3639/14: עו"ד קרן רוט בשם שירות המבחן למבוגרים בע"פ 2490/14: גב' ברכה וייס בשם שירות המבחן לנוער בע"פ 3639/14: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחים בפנינו שני ערעורים, של מערער 1 ומערער 2, על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) בת"פ 8383-09-13. שני המערערים הורשעו בשוד בחבורה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ושהייה בלתי חוקית לפי סעיף 12(1) לחוק כנסת ישראל, התשי"ב-1952. מערער 1 הורשע גם בעבירה של התחזות לאדם אחר, לפי סעיף 411 רישא לחוק העונשין. רקע 2. מערער 1, שבעת המעשה המתואר היה בן 17.5, נכנס ויצא פעמיים לישראל ללא אישור כניסה בשבועיים שקדמו למעשה השוד. למערער 1 עבר פלילי קודם של עבירות גניבה, התחזות וכניסה לישראל שלא כדין. מערער 2, שהיה אז בן כ-20, נכנס לישראל כשבוע לפני המעשה, ואינו בעל עבר פלילי קודם. בתאריך 26.8.2013 ישבו המערערים יחד עם שותף שלישי, שזהותו אינה ידועה, בגן ציבורי ברחוב דניאל בשכונת מוסררה בירושלים. בסמוך לשעה 11:00 עברה במקום המתלוננת, ילידת 1932, בדרכה לתחנת האוטובוס. כאשר המערערים הבחינו במתלוננת עוברת, חסמו הם את דרכה יחדיו. מערער 1 תלש בכוח מצווארה שרשראות זהב אותן ענדה, והחבורה כולה ברחה משם. חצי שעה לאחר מכן, בזכות מאמצי המשטרה, נתפסו שני המערערים. בכיסו של מערער 2 נמצאו השרשראות הגנובות והושבו למתלוננת. בעת מעצרו, התחזה מערער 1 בפני השוטרים לבן דודו, ועל כך נוספה לכתב האישום שלו עבירה נוספת, כפי שצויין לעיל. מערער 2 הודה בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעוד שמערער 1 לא עשה זאת. 3. להלן נפרט את עיקרי הדיון בבית המשפט המחוזי, הרלוונטיים לערעור שלפנינו. נפתח במערער 2. כפי שנכתב לעיל, המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ולפיכך הורשע בהודאתו בשוד בנסיבות מחמירות ובשהייה בלתי חוקית בישראל. בית המשפט קבע כי מערער 2 היה המבצע המשני בעבירה זו, וכי לא היה זה הוא שתקף את המתלוננת. עיקר הדיון בין הצדדים נגע בשאלת חומרת הענישה. מחד, מדובר בבגיר, שהיה חלק מחבורה ששדדה באכזריות קשישה בת 81. מאידך, אמנם מדובר בבגיר, אך ב"בגיר צעיר" בלבד, ללא הרשעות קודמות, שהודה בכתב האישום. לסיכומו של עניין, גזר בית המשפט עליו שלוש שנות מאסר בפועל, כמה עונשי מאסר על תנאי, פיצוי בסך 10,000 ₪ למתלוננת, וקנס בסך 10,000, שחלף עבורו יהיו שישה חודשי מאסר. נפנה כעת למערער 1. מערער 1 ניהל תיק הוכחות לאחר שמערער 2 כבר הודה במעשים שיוחסו לו. בהכרעת דינו של בית המשפט קמא נקבע כי גרסתה של המתלוננת אמינה, וכי מערער 1 הוא זה אשר תלש את שרשרת הזהב בכוח מצווארה של המתלוננת, ובעקבות כך אף נגרמו לה שריטות בצווארה (סעיף שירד בכתב האישום המתוקן של מערער 2). קביעה עובדתית זו הופכת אותו למבצע העיקרי בעבירה זו. בנוסף, הוא הורשע גם בעבירות שהייה בלתי חוקית, ובהתחזות לאחר, כפי שפורט לעיל. בשתי העבירות האחרונות הודה מערער 1. בתסקיר שירות המבחן לנוער צויין כי למרות הכרעת הדין, המערער אינו מוכן להודות בעבירת השוד, ומאשים בכך את מערער 2. גם כאן טענו הצדדים לכאן ולכאן. בא כוח התביעה הדגיש את חומרת העבירה ואת היותו של מערער 1 המבצע העיקרי, לו עבר פלילי קודם. לכך נוספה גם עבירת ההתחזות. מאידך טען הסניגור כי מדובר במי שהיה קטין בעת ביצוע העבירה, שלא יוכל לשלם קנס אף אם ירצה – בשל מצבו הכלכלי הרעוע. בית משפט קמא קבע כי מערער 1 ירצה עונש מאסר בפועל של שנתיים, יחד עם הפעלת המאסר על תנאי של שבעה חודשים שהוטל עליו בת"פ 4085-11-12. סך הכל עונש המאסר בפועל יעמוד על 31 חודשים מיום מעצרו. לכך צורפו גם עונשי מאסר על תנאי, פיצוי למתלוננת בסך של 10,000 ₪, וקנס בסך 10,000 ₪, שאם לא ישולם בתוך שישה חודשים – ייאסר מערער 1 לשישה חודשים כנגדו. על חומרת העונש טוענים המערערים לפנינו. בא כוח מערער 2 העלה כמה וכמה טענות כנגד חומרת גזר הדין. לטענתו, אומץ כאן מתחם מחמיר במיוחד, שאינו מתייחס כראוי לחלקו המינורי של המערער בביצוע הפשע. במיוחד הדבר זועק, טוען הוא, בעקבות העונש הקל יותר שקיבל שותפו לעבירה, שהינו המבצע העיקרי. כמו כן, טען לגבי עונש הקנס, וחלופת המאסר הכבדה עבור סכום זה. בא כוח מערער 1 טען כלפי רכיב הקנס שבגזר הדין, ולא כלפי המאסר בפועל. לדבריו, מדובר בסכום גבוה מאוד עבור קטין מחוסר אמצעים. כמו כן, טען הוא כי ששת חודשי המאסר תמורת הסכום הנ"ל אינם פרופורציונאליים בנסיבות העניין. בשל מצבו הכלכלי הרעוע של מערער 1, דה פקטו מדובר בעונש של שישה חודשי מאסר נוספים. דיון והכרעה 4. במהלך הדיון בפנינו, הסכימה באת כוח המשיבה כי החלף שנקבע תמורת עונש המאסר אינו מבטא את היחס המקובל בין עונשים כספיים לבין חלף מאסר. בעקבות הסכמה זו, אנו קובעים כי יש לשנות את יחס ההמרה של החלף, ולהעמידו על 2 חודשי מאסר לקנס שהתקבל של 10,000 ₪. מנגד, דינם של שאר חלקי הערעור להידחות, כפי שנפרט להלן. את עיקר טיעוניו מיקד בא כוח מערער 2 במתחם הענישה המחמיר שאותו בחר בית המשפט המחוזי לאמץ, ובעובדה כי מערער 2 הוא העבריין המשני בעבירה זו. ואכן, יש להודות כי במקרה זה נוצרה אנומליה חריגה, בה על מבצע העבירה העיקרי נגזר עונש פחות מזה של המבצע המשני. אנומליה זו גורמת לסטייה מעיקרון אחידות הענישה בין השותפים לעבירה, לפי מידת מעורבותם ואשמתם. אולם, עיקרון ההלימה אינו העיקרון היחיד אותו יש לשקול בבחינת עונשיהם של המערערים. הוא מהווה שיקול אחד מתוך מכלול שיקולים רחב שאותו עליו לשקול היושב בדין בכדי להגיע לעונש הראוי, על יסוד הנסיבות של כל אחד ואחד ממבצעי העבירה. אך אין הוא השיקול הבלעדי. ואכן, בית המשפט קמא הקדיש דיון ניכר לשאלת הענישה הראויה למערערים, ואף ליחס הקיים ביניהם. כפי שהוא מציין, ובצדק, השיקולים הנוגעים לקטינים אינם זהים לאלו הקיימים עבור בוגרים. גם החקיקה וגם הפסיקה מתייחסים לשתי אוכלוסיות אלו באופן שונה, למרות שלעיתים פער הגילאים ביניהם אינו גדול, כפי שניתן לראות במקרה שלפנינו. התייחסות שונה זו מנביעה גם ענישה פחותה, אף אם מדובר במבצעים של אותה עבירה. לכך מצטרפת העובדה כי בעקבות הפעלת עונש המאסר על תנאי, עונשו של מערער 1, הקטין, הינו קרוב יחסית לעונשו של מערער 2, הבגיר. יש להתייחס גם לסוגיית חומרת הענישה של מערער 2, בנפרד מההשוואה לעונשו של מערער 1. למרות טיעוניו של הסניגור על חומרת העונש במקרה שלפנינו, יש לזכור כי מדובר בשוד בנסיבות מחמירות של קשישה בת 81, באור יום, בעיר הבירה. בנוסף, הופעלה אלימות בשוד זה, אף אם לא מצד מערער 2 בעצמו. אין המערער יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר כי ידיו לא פגעו במתלוננת זו. עצם העמידה בחבורה משותפת למעשה פשע, מעניקה את התמיכה והסיוע לה נזקק הפושע העיקרי בבואו לבצע את זממו, ולפגוע בקשישה חסרת ישע והגנה. אין צורך להכביר בדברים לגבי חומרת הפגיעה באוכלוסייה זו, ויפים לעניינו דבריו הנכוחים של השופט ג'ובראן בע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.10.2013) - "בית משפט זה כבר עמד פעמים רבות על הצורך להגן ביתר שאת על אותם חלקים חלשים בחברה שקולם אינו נשמע, ביניהם גם הקשישים [...] המשמעות של פגיעות אלה, במופעיהן השונים, היא פגיעה חזקה וקשה בביטחונם האישי של הקורבנות ושל קבוצות שלמות, החשות שאין להן עוד מקום מבטחים בו יוכלו להמשיך ולהתקיים בכבוד וללא חשש. המגמה בה נקט בית משפט זה היא מגמה מחמירה ביחס לעבירות מסוג זה, המבכרת את ההגנה על החיים והגוף של קבוצות אלה על פני נסיבות אישיות ומקלות של נאשמים [...] מגמה זו נכונה וראויה היא. בידינו חרב הענישה, אותה יש להניף במקרים המתאימים. קבוצות אלה של קורבנות אינן זוכות לתהודה ציבורית או לקול במרחב הציבורי באופן תדיר, ומגמת ענישה אחרת, עשויה לפגוע בתחושת הביטחון שלהן, ולעודד עבריינים פוטנציאליים להמשיך ולנצל קורבנות 'קלים' מסוג זה". על הדברים שנאמרו יש להוסיף כי בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, ייטה להתערב בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד (ראו- ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009) ; ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל (10.6.2014)). עונש המאסר שהוטל על מערער 2 נומק כדבעי, והינו הולם וראוי בהתחשב בחומרת העבירות. נדמה אף כי עונש המאסר של מערער 1 הינו קל יחסית למקרים כגון זה, וראיה לכך ניתן למצוא בכך שאף בא כוחו לא ערער על עונש המאסר עצמו. ואולם, הכלל בדבר אי התערבות אינו חד סטרי . כפי שלא תיטה ערכאת הערעור להתערב בענישה שנטען שהיא מחמירה יחסית, כך גם ההתערבות בענישה מקלה יחסית תהיה נדירה. לפיכך, לא מצאנו לנכון להתערב בעונשי המאסר של מערער 1 ומערער 2. נקודה אחרונה שאליה נידרש כאן הינה עונש הקנס שהוטל על המערערים, ובייחוד על מערער 1. בא כוחו טען כי אין באפשרותו לשלם סכום זה בעקבות מצבו הכלכלי הקשה, ונסיבות חייו המורכבות. אף דין טענה זו להידחות. לא ניתן לבחון עונש קנס שהוטל על נאשם ללא הסתכלות על העונש כמכלול. במקרה זה, וכפי שצויין לעיל, עונש המאסר שהוטל על מערער 1 יכול היה להיות חמור יותר, ובמיוחד בהתחשב בענישת שותפו לפשע. לפיכך, אין מקום להתערבות בקנס, ובמיוחד שאין הוא גבוה במיוחד ביחס למעשה החמור שנעשה. 5. סוף דבר, הייתי מציע כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי. כך, החלף שנקבע לאי תשלום הקנס יומר לחודשיים במקום שישה חודשי מאסר בפועל. שאר גזר הדין יעמוד על כנו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מצטרף לדעתם של חבריי בנוגע לדחיית הערעור של המערער 1 ובנוגע לקבלת הערעור של שני המערערים לענין חלף המאסר לאי תשלום הקנס. לעומת זאת, אני מוצא קושי בדחיית הערעור של המערער 2 בנוגע לתקופת המאסר שהושתה עליו, וזאת נוכח הפער המשמעותי בין עונש המאסר לריצוי בפועל של 36 חודשים שהוטל על המערער 2, לבין עונש המאסר של 24 חודשים שהוטל על המערער 1 (ובנוסף: הפעלה במצטבר של מאסר על תנאי של 7 חודשים). הטעם היחיד שניתן על ידי בית משפט קמא לפער משמעותי זה הוא היותו של המערער 1 קטין. לדעתי, אין בעובדה זו בנסיבות הענין דנן כדי להצדיק פער כזה בענישה. אנמק בקצרה. השוואת הנתונים הרלבנטיים בין שני המערערים מצביעה על כך שכל הנסיבות לקולא נוטות דווקא לטובת המערער 2: המערער 1 היה העבריין העיקרי בביצוע עבירת השוד (הוא זה שתלש את השרשראות הזהב מצוואר הקשישה); המערער 1 הורשע בעבירה נוספת (התחזות כאדם אחר) בה לא הואשם המערער 2; המערער 1 ניהל הוכחות בעוד המערער 2 הודה; למערער 1 עבר פלילי בעוד למערער 2 אין הרשעות קודמות. האם למרות כל אלה ניתן להצדיק את פער הענישה המשמעותי דווקא לרעת המערער 2, אך בשל העובדה שהמערער 1 היה קטין בעת ביצוע העבירות? לטעמי התשובה שלילית. ראוי להזכיר שמדובר בשותפים לעבירה בגילאים קרובים - המערער 1 היה בן 17.5 שנים בעת ביצוע העבירות, בעוד המערער 2 היה בן 19 ו-10 חודשים. אזכיר גם שבית משפט קמא ציין סיכויי שיקום נמוכים בנוגע למערער 1 נוכח העדר הודאה וחרטה. בנסיבות אלה אמנם היה עדיין מקום לתת משקל לקטינותו של המערער 1 אך כזה שהיה בו כדי לאזן את כל הנסיבות לחומרה לרעתו שנימנו לעיל, באופן שהיה מצדיק הטלת עונשים זהים, או לפחות קרובים, בין שני המערערים. אשר על כן, אילו דעתי הייתה נשמעת היינו מקבלים את ערעורו של המערער 2 ומעמידים את עונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל עליו על 24 חודשים, כפי העונש שהושת על המערער 1. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, י"ז אייר תשע"ה (‏6.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14024900_Z02.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il