עו"ד שמחה מנדלבוים נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלי

פסק-דין בתיק על"ע 249/06 בבית המשפט העליון על"ע 249/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: עו"ד שמחה מנדלבוים נ ג ד המשיב: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים ערעור על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 1.12.05 בבד"א 9/05 ובד"א 39/05 בשם המערער: בעצמו בשם המשיב: עו"ד רועי בראונר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל במסגרת ההליכים בד"א 9/05 ובד"א 39/05 מיום 1.12.05. בד"א 39/05 הינו ערעור שהגיש המערער על פסק הדין בבד"מ 25/03 שניתן על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (להלן: בית הדין המחוזי) ובד"א 9/05 הינו ערעור שהגיש הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים על בד"מ 2/04 שניתן על ידי בית הדין המחוזי. בבד"מ 25/03 הוגשה כנגד המערער קובלנה אשר כוללת ארבעה אישומים ומאשימה את המערער בפגיעה בכבוד המקצוע ובהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, וזאת לפי סעיפים 53 ו- 61 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין). לפי הנטען באישום הראשון, שלח המערער מכתב דרישה לתשלום חוב לאדם בשם מרדכי בן לולו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בנוסף למרדכי, נשלח המכתב גם לשכניו כאשר מצורף אליו פתק האומר "למסור למוטי בן לולו". לפי הנטען באישום השני, שלח המערער מכתב דרישה לתשלום חוב לרב יחזקאל פוגל במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בנוסף, שלח המערער את המכתב גם לאמו של הרב ושני אחיו. לפי הנטען באישום השלישי, שלח המערער מכתב דרישה לתשלום חוב לרחמים בן ישי במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בנוסף לחייב, נשלח המכתב גם לתשעה מבני משפחתו, כולל גרושתו ובעלה החדש, סבתה של אשתו, דודיה והוריה. לפי הנטען באישום הרביעי שלח המערער מכתב לבנימין גולדשטיין (להלן: גולדשטיין) במסגרת תיק הוצאה לפועל. בנוסף לגולדשטיין, נשלח המכתב גם לשתי אחיותיו ובעליהן וכן להוריו. ביום 20.9.04 הרשיע בית הדין המחוזי את המערער בעבירה המיוחסת לו בקובלנה. בהחלטתו, ציין בית הדין כי שליחת המכתבים לבני משפחתם ושכניהם של המתלוננים מהווה פגיעה בפרטיותם והעובדה שהמתלוננים אכן שילמו את חובם אינה מצדיקה את התנהלותו של המערער. ביום 27.2.05 גזר בית הדין על המערער עונש של שני חודשי השעיה על תנאי לתקופה של 18 חודשים, והתנאי שלא יעבור עבירות בהן הורשע; וכן קנס בסך 1,000 ש"ח. בגזר דינו, התייחס בית הדין להרשעותיו המשמעתיות הקודמות של המערער והתנהלותו באותם מקרים ואל מטרת משלוח המכתבים שהיא הפעלת לחץ וגרימת אי נעימות לחייבים. בית הדין התייחס לפסק הדין בבד"מ 2/04 בו זוכה המערער מעבירה דומה, אך קבע כי אין בהחלטה זו בכדי להשפיע על ההליך שבפניו. עוד קבע בית הדין, כי בניגוד לטענתו של המערער, פסק הדין אינו יוצר סטנדרט התנהגות חדש וכי העובדה שלא קיים תקדים ספציפי התואם את עובדות המקרה אינה מצדיקה לפטור אותו מעונש. בבד"מ 2/04 הוגשה כנגד המערער קובלנה הכוללת אישום אחד של כתיבת מכתבי התראה, בגין אי פרעון חובות לקרובי משפחתו של החייב באופן המהווה פגיעה בכבוד המקצוע ואינו הולם את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין. לפי הנטען בקובלנה, שלח המערער ליצחק ולדנברג שני מכתבים בגין אי פרעונן של שתי המחאות שהוצאו מחשבונה של אשתו. בנוסף, שלח המערער את המכתבים גם לבניה של החייבת ולנשותיהם. ביום 14.12.04 זיכה בית הדין המחוזי את המערער מן העבירה שיוחסה לו בקובלנה. בית הדין קבע כי אמנם המערער הודה בכך ששלח את המכתבים לבניהם של המתלוננת ולבעלה ביודעין ולאחר שלא איתר את כתובתה, אך מדובר בהתנהגות תקינה. בית הדין סקר בהרחבה את דיני ההמצאה המוסדרים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) והגיע למסקנה כי ניתן ללמוד מהם על כך שלעתים ניתן לפגוע בפרטיותו של אדם ובשמו הטוב למען יעילות ההמצאה. בנוסף, בחן בית הדין את התנהגותו של המערער לאור חוק הגנת הפרטיות, השתמ"א-1981 וחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וקבע כי עומדות לו ההגנות הקבועות באותם חוקים היות והוא פעל במסגרת תפקידו, לטובת לקוחו, בתום לב ואמר אמת. המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בבד"מ 25/03 והמשיב הגיש ערעור על הכרעת הדין בבד"מ 2/04 לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי נתן פסק דין בשני הערעורים במאוחד, דחה את ערעורו של המערער וקיבל את ערעורו של המשיב בכך שהרשיע את המערער בעבירה המיוחסת שלו בבד"מ 2/04. יחד עם זאת, השאיר בית הדין את גזר הדין שהוטל על המערער על כנו. בית הדין קבע כי העובדות מלמדות על כך שהמערער נקט בדרך פעולה אשר נועדה לבייש את החייבים על ידי הפעלת לחץ חברתי. בית הדין לא קיבל את טענתו של המערער, לפיה לא התכוון כי בני המשפחה והשכנים יפתחו את המכתבים בעצמם וקבע כי הוא ידע שהמכותבים השונים יקראו את המכתב ויפעילו לחץ על החייבים לשלם את חובם וכי התנהלות זו אינה יכולה להיות מוצדקת, אף אם נראה כי תוצאותיה אפקטיביות. בעניין העונש שהוטל על המערער, התחשב בית הדין הארצי בכך שניתנו שני פסקי דין סותרים בבית הדין המחוזי, ובכך שבא-כוח הקובל לא ביקש להחמיר בעונשו. על פסק דינו של בית הדין הארצי הגיש המערער ערעור לבית משפט זה, הוא הערעור שבפנינו. המערער מעלה טענות רבות בנוגע לפסק הדין של בית הדין הארצי אשר אלו המרכזיות שבהן: המערער מלין על קביעותיו העובדתיות של בית הדין הארצי אשר לטענתו אינן מבוססות וסוטות מן הנאמר בבד"מ 2/04 ומהתשתית העובדתית. לטענת המערער, צדק בית הדין המחוזי בבד"מ 2/04 בכך שזיכה אותו מהעבירות שיוחסו לו וקבע כי כוונתו לא הייתה להפעיל לחץ על החייבים אלא לפעול למען לקוחותיו בצורה מיטבית. עוד מדגיש המערער את העובדה ששלח את המכתבים לשכניהם וקרובי המשפחה של החייבים רק לאחר שכל נסיונותיו לאתר את החייבים נכשלו וכי כוונתו הייתה שאותם אנשים יעבירו את המכתב אל החייבים מבלי לפתחו ובלי לקראו. בעניין ההתייחסות לתקנות סדר הדין האזרחי, טוען המערער כי תקנות 483-482 וכן תקנה 489 מאפשרות למסור כתבי בי-דין לאנשים זרים ואף להדביקם במקום נראה לעין. לעניין גזר הדין, טוען המערער כי יש להקל בעונשו היות ומדובר בעבירה שעורכי דין לא הורשעו בגינה בעבר ולכן מקרה זה הינו מקרה מתאים לעשות שימוש בסעיף 69(א)(1) לחוק לשכת עורכי הדין המאפשר לבית הדין המשמעתי להרשיע נאשם מבלי להטיל עליו עונש. מנגד, טוען המשיב, כי אין מקום להתערב בפסק דינו המנומק של בית הדין הארצי. לטענתו, המחלוקת בין החייבים לבין המערער אינה רלוונטית וכי על סמך הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאות הקודמות אין מנוס מן המסקנה לפיה המערער פעל בדרך אשר אינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. עוד טוען המשיב, כי אין לקבל את טענתו של המערער, לפיה שלח את המכתבים לקרוביהם של החייבים רק כדי שהמכתב יגיע ליעדו, היות ושלח מכתבים לנמענים בכל רחבי הארץ ולא רק בקרבת מקום לחייבים. לעניין העונש, טוען המשיב כי אין לקבל את טענותיו של המערער וזאת בייחוד לאור העובדה שבית הדין הארצי לא החמיר בעונשו של המערער למרות שהרשיעו בעבירה נוספת. לאחר שעיינו בערעור ובתגובת המשיב ושמענו את טענותיהם בדיון בפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להדחות. כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי, המערער שלח מכתבים אשר כוללים התרעה בפני נקיטת הליכים בהוצאה לפועל, לשכניהם וקרובי משפחתם של החייבים וזאת על מנת שאלו האחרונים ישלמו את חובם. טענותיו של המערער, לפיהן מדובר בחייבים אשר "נעלמו" ולא ניתן היה למצאם, אינן רלוונטיות לדיון בענייננו, כמו גם העובדה כי שליחת המכתבים נעשתה כאמצעי אחרון וכל מטרתה הייתה למלא את חובתו כלפי לקוחותיו. ניתן לבסס את אשמתו של המערער בעבירות המיוחסות לו אך על העובדה כי במכתבים ששלח לחייבים, כתב המערער בתחתית העמוד את רשימת שמות האנשים להם שלח העתקים מן המכתב. עובדה זו מעידה על כך כי בשולחו את המכתבים לנמענים הנוספים, כוונתו לא הייתה אך לייעל את הליכי ההמצאה. אם זו הייתה כוונתו, לשם מה ציין את שמותיהם של המכותבים האחרים על המכתב אותו שלח גם לחייבים? ניתן להניח כי מטרתו בשליחת המכתבים הייתה יצירת לחץ על החייבים אשר יוביל לתשלום החוב, זאת כפי שקבע בית הדין הארצי. לאור האמור לעיל, אין ספק בעיני, כי התנהלותו של המערער אינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. יתרה מכך, היא מהווה פגיעה בזכותם של החייבים לשם טוב, זכות אשר הוכרה בפסיקה כזכות יסוד במשפט הישראלי: "כבודו ושמו הטוב של אדם יקרים לו – למצער – כגופו. ומה אדם קונה זכות על גופו – שלא יפגעו בו – כן קונה הוא זכות שלא יפגעו בכבודו ובשמו הטוב" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 857). פגיעה זו עוצמתה רבה במיוחד במקרה של בנימין גולדשטיין, אשר לאחר שהמערער שלח להוריו, אחיותיו וגיסיו מכתב הדורש ממנו תשלום חוב, התברר כי נעשתה טעות בזיהויו וכי הוא אינו חייב כלל כספים. אף טענותיו של המערער לעניין העונש, דינן להדחות. העונש שהוטל על המערער אינו חמור, וזאת ביחוד לאור עברו המשמעתי והעובדה שהמשיך לשלוח מכתבים דומים לאלו נשוא ערעור זה אף לאחר שהוגשו נגדו קובלנות. בית הדין הארצי בא לקראתו בכך שהחליט לא להחמיר בעונשו בעקבות הרשעתו בעבירה נוספת ולא מצאתי מקום להתערב בקביעתו זו. אשר על כן, לו תשמע דעתי, הערעור יידחה. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ח' בתשרי תשס"ח (20.9.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06002490_H02.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il