פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בחיפה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2489/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי בחיפה 2. פלונית עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו פסק-דין השופט י' אלרון: עתירה נגד החלטת בית הדין הרבני האזורי בחיפה בתיק 1066824/22 מיום 14.3.2021 (הדיינים א' מ' שלוש, א' בוגרד, וב"צ טופיק), בה נדחתה בקשת העותר לבחינה מחדש של הסדרי המשמורת ביחס לבנו הקטין (להלן: הקטין), כפי שנקבעו על-ידי בית הדין בהליך הגירושין בינו לבין אמו של הקטין (להלן: המשיבה). שתי עתירות קודמות לבית משפט זה, במסגרתן השיג העותר על החלטות שונות של בית הדין האזורי ובית הדין הרבני הגדול בהליך גירושיו, נדחו על הסף מאחר שנסובו במלואן על טיעונים בעלי אופי ערעורי מובהק ביחס לנסיבות הפרטניות של הצדדים (בג"ץ 8287/19 ובג"ץ 6401/20). כן נדחו בקשות שהוגשו בהמשך לדחיית עתירתו הראשונה (בשג"ץ 1065/20 ובשג"ץ 1586/20), כמו גם בקשתו לדיון נוסף בפסק הדין שניתן בעתירתו השנייה (דנג"ץ 7029/20). כמו בעתירותיו הקודמות, גם בזו הנוכחית מלין העותר על יחסם של בתי הדין הרבניים, אשר לטענתו פיתחו כלפיו "שנאה ממש לא מוסברת" ומפלים אותו "על רקע מגדרי". בנוסף, העתירה מעלה טענות רבות וקשות ביחס להתנהגות המשיבה ובעלה כלפי הקטין, עד כדי "סיכון ממשי" לשלומו הגופני והנפשי, אשר נטען כי בתי הדין הרבניים מתעלמים ממנו בהחלטותיהם. לפיכך, העתירה מבקשת כי נורה על מתן תסקיר בעניינו של הקטין, וכי יינתנו צווי ביניים לרישומו לכיתה א' ולזמני שהות שווים. לאחר שעיינתי בעתירה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה אף הוא להידחות על הסף, אם כי לא מאותה סיבה בגללה נדחו קודמותיה – אלא מחמת אי-מיצוי הליכים – ובכפוף להערותיי שלהלן. עסקינן בהחלטה מהותית של בית הדין האזורי, שלפיכך היה מחויב לנמקה, כמצוות סעיף קיד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון). עם זאת, ההחלטה דחתה את בקשות העותר "בהתאם לתגובת האם המקובל [כך במקור – י' א'] על בית הדין" – הא ותו לא. הגם שהעותר לא העלה טענות בעניין, ספק רב בעיניי אם בכך קיים בית הדין האזורי את חובת ההנמקה המוטלת עליו – אשר הוכרה בהקשר זה כחלק מכללי הצדק הטבעיים ((בג"צ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ"ד מח(2) 491, 502 (1994)), ונקבע כי הפרתה מהווה חריגה מסמכות המקימה עילה להתערבותו של בית משפט זה, אשר בנסיבות המתאימות אף תצדיק את ביטול ההחלטה (בג"ץ 1986/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקאות 10-8 לפסק דינה של השופטת ארבל (27.5.2008) (להלן: עניין פלונית)). כאמור לעיל, החלטה בלתי-מנומקת מנוגדת גם לתקנות הדיון, ואף במובן נוסף זה מדובר בחריגה מסמכות, אשר לגביה נקבע כי היא "עומדת בניגוד לעיקרון הבסיסי של חוקיות המינהל... ומהוה יסוד לביקורת שיפוטית" (בג"ץ 9261/16 ‏פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה מט לפסק דינו של השופט רובינשטיין (30.3.2017)). הדברים נאמרים בזהירות המתחייבת מכך שההנמקה הנדרשת יכולה להיות קצרה ותמציתית (עניין פלונית, שם), ומכך שהתגובה עליה נסמכת ההחלטה דנן אינה מצויה בפנינו: הגם שבהחלטה נקבע כי התגובה תועבר לידיעת העותר, האחרון נמנע מלצרף אותה ואף מלפרט אודותיה בעתירתו – וסיבותיו עמו. עדיין, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, קשה לראות כיצד אימוץ האמור בתגובה זו יכול כשלעצמו להוות הנמקה מספקת לדחיית בקשותיו השונות של העותר, על שלל טענותיו הקשות – בפרט לאחר שבקשותיו הקודמות לבחינת הסדרי המשמורת נדחו מבלי שנידונו כלל לגופן, בשל אי-קיום החלטות קודמות של בית הדין האזורי. בתוך כך, ההחלטה מעוררת קושי מהותי נוסף, משום שהתקבלה מבלי שהובא לפני בית הדין האזורי תסקיר של פקידת סעד או חוות דעת מקצועית כלשהי ביחס לטובת הקטין. כאמור, מתן תסקיר עדכני הוא הסעד העיקרי המבוקש בעתירה, בה נטען כי הסדרי המשמורת הקיימים נקבעו על-ידי בית הדין לפני למעלה מארבע שנים, במהלכן חלו שינויים משמעותיים במצב הדברים. בין השאר, עולה מהעתירה כי באחרונה מלאו לקטין שש שנים – והרי התפתחות זו כשלעצמה עשויה להשליך על יישומו בענייננו של סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. חרף זאת, ועל אף האמור בהודעת יחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה בקריות מיום 16.12.2020, בית הדין האזורי לא מצא לנכון לבקש את התייחסות שירותי הרווחה בטרם דחה את בקשות העותר לבחינה מחדש של הסדרי המשמורת. לאור זאת, קם חשש שהחלטתו לא ניתנה על-פי טובתו של הקטין, שכן לצורך כך נדרש בית הדין לקבוע ממצאים עובדתיים על בסיס ראיות שיובאו בפניו, קרי חוות דעת של גורם מקצועי אובייקטיבי. אף ביחס לפגם זה כבר נקבע כי נדרשת התערבותנו, לרבות על דרך ביטול החלטות שניתנו בהעדר תסקיר או חוות דעת כאמור (בג"ץ 4238/03‏ לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקאות 8-7 והאסמכתאות שם (8.9.2003)). עם זאת, הפגמים שנפלו בהחלטת בית הדין האזורי אינם מייתרים הגשת ערעור לבית הדין הרבני הגדול: בהינתן שההחלטה מורה על סגירת התיק ובכך "גומרת את הדיון", הערעור עליה הוא בזכות (סעיף קלב(1) לתקנות הדיון) – ובטרם ידון בו, בית הדין הרבני הגדול אף רשאי להורות לבית הדין האזורי לנמק את החלטתו תוך זמן מסוים (סעיף קמב לתקנות הדיון). אלא שבעתירה לא נאמר דבר וחצי דבר על הגשת ערעור כאמור, ומכאן שדינה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים (ראו למשל בג"ץ 8894/07 פלוני נ' פלונית (24.10.2007)). אמנם תקופת הערעור על ההחלטה חלפה בינתיים (סעיף קלח(1) לתקנות הדיון), אולם אין בכך כדי לפטור את העותר מחובתו למצות את ההליכים העומדים לרשותו, לרבות באמצעות בקשה לקבל ערעור שהוגש באיחור כפי שבית הדין הרבני הגדול מוסמך לעשות בנסיבות מיוחדות (סעיף קלט לתקנות הדיון). מנגד, ככל שיוגשו ערעור ובקשה כאמור, חזקה על בית הדין הרבני הגדול שישקול אותו בכובד ראש, לנוכח טיב הפגמים שנפלו, לכאורה, בהחלטת דין האזורי ומכלול נסיבות העניין. בהקשר זה אציין כבר עתה, כי לשיטתי יהיה קשה עד מאוד להצדיק הותרת החלטה בלתי-מנומקת כמות שהיא על בסיס הסכמה משתמעת מצד העותר, כבעל דין שנמנע מהגשת ערעור בזכות. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏א' באייר התשפ"א (‏13.4.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21024890_J01.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il