אברהם ביבי נ. אליעזר ליפר

פסק-דין בתיק בש"א 2487/14 בבית המשפט העליון בש"א 2487/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: אברהם ביבי נ ג ד המשיב: אליעזר ליפר ערעור על החלטתה של כבוד רשמת בית המשפט ל' בנמלך מיום 13.3.14 בבש"א 314/14 בשם המערער: עו"ד עודד נשר בשם המשיב: עו"ד תמיר סולומון פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת הרשמת ל' בנמלך (בש"א 314/14) מיום 13.3.2014 לפיה ניתנה למשיב ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ו' פלאוט) בת"א 19043-11-09 מיום 1.12.2013, במסגרתו נדחתה תביעה שהגיש המשיב והתקבלה בחלקה תביעה שכנגד מטעם המערער. 2. בפסק דין מיום 8.11.2010 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המשיב להצהיר על ביטולם של שני הסכמי מכר מקרקעין אשר נחתמו בין הצדדים וכן את התביעה הכספית שהגיש כנגד המערער, וקיבל באופן חלקי את התביעה שכנגד שהגיש המערער. ביום 13.1.2014 הגיש המשיב לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה, צוין כי נודע למשיב על פסק הדין ביום 2.12.2013, וכי הטעמים ביסוד הבקשה נוגעים לבא כוחו. בא כוח המשיב ציין נימוקים שונים לאיחור בהגשת ההליך. בין היתר צוין כי ביום 31.12.2013 עבר למשרד חדש; היה חולה בתאריכים 12.1.2014 – 16.1.2014; וכן כי יש ליתן ארכה לנוכח קיומה של בדיקה משמעתית המתקיימת בלשכת עורכי הדין בעקבות תלונה שהגיש נגד אחד מן העדים מטעם המערער ושעשויה לשפוך אור חדש על מסקנות פסק הדין. ראוי לציין כבר בשלב זה כי המשיב לא תמך את בקשתו בתצהיר. 3. ביום 13.3.2014 נעתרה הרשמת לבקשת המשיב והתירה לו להגיש את הערעור בתוך שלושה ימים ממועד המצאת ההחלטה לבא כוחו. נקבע כי הנימוקים אשר העלה המשיב אין בהם כדי להצדיק מתן ארכה. כך נקבע כי הטענה בדבר מעבר למשרד חדש אינה בגדר נסיבה בלתי צפויה; המחלה של בא כוח המשיב ארכה חמישה ימים וזאת אינה מצדיקה מתן ארכה בת 45 ימים; וכן כי המשיב לא הוכיח קיומו של קשר בין הבדיקה המשמעתית לבין הערעור. מנגד, מצאה הרשמת כי הבקשה להארכת מועד הוגשה טרם חלוף המועד להגשת הערעור ועל כן, לא יכולה להיות למערער כל טענה בדבר ההסתמכות על סופיות הדיון. לנוכח קביעה זו נעתרה הרשמת לבקשה ליתן ארכה בת שלושה ימים להגשת הערעור. 4. מכאן הערעור שלפניי. המערער טוען כי שגתה הרשמת בכך שלא דחתה על הסף את הבקשה להארכת מועד בהיותה נסמכת על טענות עובדתיות בלבד מבלי שאלו נתמכו בתצהיר. המערער טוען גם כי שגתה הרשמת בכך שנתנה משקל מכריע לעיתוי הגשת הבקשה ונעתרה לה על אף שקבעה כי הנימוקים הנטענים בה אינם מצדיקים מתן ארכה. עוד טוען המערער כי הנימוקים של המערער אינם עולים כדי "טעם מיוחד" להארכת מועד כנדרש בדין. לבסוף, טוען המערער כי שגתה הרשמת בכך שלא ייחסה משקל לכך שסיכויי הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לשיטתו, קלושים הם. 5. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובהחלטתה של הרשמת, מצאתי לנכון לקבל את הערעור. 6. ככלל, על בעלי הדין לעמוד במועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים ולפנות את משאבי בית המשפט למתדיינים אחרים. עמד על כך בית משפט זה בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן, פסקה 2 (23.8.2006) (להלן: עניין גפן): "כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור". על חשיבות ההקפדה על המועדים הקבועים בדין, עמדתי בבש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים, פסקה 7 (14.3.2011) (להלן: עניין הוליס תעשיות): "הקפדה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי, בייחוד לאור העומס הכבד המוטל על מערכת המשפט, היא כורח המציאות, 'שאחרת לא ניתן יהיה לנהל מערכת משפט שיפוט סדירה, יעילה ותקינה. סופן של חריגות כגון אלה, שבן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי הדין, ולעיתים – אף להסב נזק לציבור הרחב'". על המבקש לסטות מכלל זה, בדרך של בקשה להארכת מועד, לבסס קיומו של טעם מיוחד לכך, כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. דרישה זו ל"טעמים מיוחדים שיירשמו" מאפשרת, מחד גיסא, הגשת ההליך באיחור במקרים שבהם קיימות נסיבות חריגות המצדיקות כך, באופן המונע נוקשות יתרה בהפעלת סדרי הדין (ראו: עניין גפן, שם), ומצמצמת, מאידך גיסא, את שיקול דעתו של בית המשפט ושל הרשם כדי לא לפגוע בכוחם ובתכליותיהם של מועדים אשר נקבעו על ידי המחוקק או מתקין התקנות, ללא הצדק ראוי (ראו: עניין הוליס תעשיות, שם). 7. הבקשה להארכת מועד נבחנת בשני שלבים. כאשר קיומו של טעם מיוחד המצדיק את קבלתה נבחן בשלב הראשון. אם נמצא טעם שכזה, יש לעבור לשלב השני, בו נבחנים קיומם של שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של הטעם המיוחד שנמצא. במסגרת השלב השני, יינתן משקל לאינטרס הצד שכנגד בהסתמכות על סופיות הדיון, ובהקשר זה יש משמעות לשאלה האם הבקשה להארכת מועד הוגשה במסגרת תקופת הזמן להגשת ההליך המרכזי. שיקול נוסף במסגרת זו הוא סיכויי הערעור, כאשר סיכויי ערעור נמוכים יכולים להוות טעם לדחיית הבקשה (בש"ם 6229/11 דיון-יחיא' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פסקה 10 (10.1.2012)). 8. במקרה הנוכחי, הרשמת קבעה כי הנימוקים אשר העלה המשיב במסגרת הבקשה להארכת מועד אינם מצדיקים מתן ארכה. עם זאת, היא קבעה כי יש לקבל את הבקשה לנוכח העובדה כי הבקשה הוגשה טרם חלוף המועד להגשת הערעור וכי לא יכולה להיות למערער טענה, בשל כך, בדבר ההסתמכות על סופיות הדיון. מקובלת עלי קביעתה של הרשמת לפיה הנימוקים בבקשה להארכת מועד אינם מצדיקים מתן ארכה. עם זאת, אין בידי להסכים, בכל הכבוד, עם התוצאה אליה הגיעה, כפי שאפרט להלן. 9. המשיב העלה בבקשתו נימוקים שונים לאיחור בהגשת ההליך. אני סבור כי נימוקים אלה אין בהם כדי להצדיק מתן ארכה, שכן לא שוכנעתי כי יש בהם כדי לבסס "טעם מיוחד" לקבלת הבקשה. כך, הטענה בדבר מעבר למשרד חדש איננה יכולה להוות טעם מיוחד במקרה הנוכחי. הרשמת קבעה כי מעבר משרד לא הייתה בבחינת נסיבה לא צפויה ו"ככלל נקבע, כי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין [..] ואילו מקום בו טעמי האיחור נעוצים בבעלי הדין עצמם או בבאי כוחם, לא יהיה בדרך כלל צידוק להארכת המועד שהוחמץ" (עניין הוליס תעשיות, פסקה 8). ביחס לטענה בדבר מחלתו של בא כוח המשיב, אמנם מחלתו של עורך דין יכולה להוות טעם מיוחד לאיחור בהגשת ההליך, אולם זאת רק אם הוכח קיומה של המחלה בתקופה הרלוונטית וכן כי המחלה מנעה הגשת ההליך במועד (ראו: בש"א 6439/13 לרון נ' לוין (26.11.2013)). בנסיבות המקרה דנן, אישור המחלה שהוצג כיסה רק חמישה ימים מתוך 45 יום, ולכן ספק אם דבר המחלה מנע מהמשיב להגיש את ההליך במועד. לבסוף, באשר לטענה בדבר הבדיקה המשמעתית, הרשמת קבעה כי המשיב לא הצליח להרים את הנטל להוכיח כי קיים קשר בין הבדיקה המשמעתית לבין ההליך. 10. משנקבע כי לא היה טעם מיוחד לאיחור בהגשת ההליך, כפי שנקבע על ידי הרשמת, היה מקום לדחות את הבקשה, זאת משני טעמים. ראשית, כאמור, השיקול בדבר מועד הגשת הבקשה להארכת מועד יובא בחשבון בשלב השני, רק לאחר שנקבע כי קיים טעם מיוחד למתן ארכה. משלא הוכח קיומו של טעם שכזה, אין לעבור לשלב השני ועל הבקשה להידחות. שנית, אינטרס ההסתמכות בדבר סופיות הדיון איננו נבחן במסגרת השיקולים לקבלת הבקשה אלא במסגרת השיקולים לדחייתה. כך שהגשת הבקשה בתוך תקופת הזמן להגשת ההליך המרכזי לא יכולה להוות טעם לקבלת הבקשה, אלא רק כטיעון הגנה מפני דחייתה. בנוסף לכך, משנקבע כי אין טעם מיוחד לקבלת הבקשה, מתייתרת השאלה בדבר סיכויי הערעור. 11. נוכח האמור, הערעור מתקבל והחלטתה של הרשמת נשוא הערעור מבוטלת בזאת. ניתן היום, י"ד באייר התשע"ד (14.5.2014). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14024870_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il