זידאן ואח' נ' רשות הפיתוח

9 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 24864-06-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותרים: 1. זוהדיה זידאן 2. סובחי זידאן 3. שפאא זידאן נגד המשיבה: מדינת ישראל – רשות הפיתוח עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד נאידל ביאדסי; עו"ד ג'מאל עלושי בשם המשיבה: עו"ד שרון הואש-איגר פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: העתירה שלפנינו, מכוונת בעיקרה נגד תוקפהּ של הפקעת מקרקעין הידועים כחלקה 11 בגוש 8649, סמוך ליישוב זמר ולקיבוץ בחן. מקרקעין אלה הופקעו לטובת רשות הפיתוח בשנת 1954, לצד חלקות נוספות באותו אזור, מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק רכישת מקרקעים). העותרים – לטענתם, בעלי זכויות במקרקעין – מבקשים כי נורה למשיבה (להלן גם: רשות הפיתוח) לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל הפקעת המקרקעין ותוּשב הבעלות בהם לעותרים; ולחלופין, ליתן טעם מדוע לא יפוצו העותרים בגין ההפקעה. תמצית טענות הצדדים בעתירה נטען, בין היתר, כי עובר למועד ההפקעה, לא התמלאו התנאים הנדרשים על-פי סעיף 2(א) לחוק רכישת מקרקעים לצורך הפקעת מקרקעין מכוח חוק זה; משכך, תעודת הרכישה שהוּצאה בעניין המקרקעין על-ידי שר האוצר בשנת 1954 (להלן: תעודת הרכישה) – "נעדרת תוקף משפטי ודינה בטלות". בתוך כך, טוענים העותרים, כי המקרקעין היו בחזקת בעליהם במועד הנקוב בסעיף-קטן (1); כי המקרקעין לא הוקצו ל"צרכי פיתוח חיוניים, התישבות או בטחון" בתוך התקופה הקבועה בסעיף-קטן (2); כי המקרקעין מעולם לא שימשו אלא לחקלאות פרטית של בעליהם; וכי גם במועד ההפקעה לא היו המקרקעין דרושים לצרכים אלה, כנדרש לפי סעיף-קטן (3). בהקשר זה טוענים העותרים, כי תעודת הרכישה "אינה חסינה מביקורת שיפוטית, ואינה מהווה ראיה מכרעת שלא ניתן לסתור"; וכי הפסיקה "הכירה בקיומו של 'פתח צר' לתקיפת התעודה, מקום בו מוצגת תשתית עובדתית מובהקת לסתירת תנאי סעיף 2(א) לחוק" – מה שמתקיים, לשיטתם, בנסיבות המקרה דנן. עוד נטען, כי לא נמסרה לעותרים הודעה כלשהי על דבר ההפקעה, וכי "למיטב ידיעתם, לא נמסרה הודעה כאמור גם לאבותיהם, לסביהם או לקרובים אחרים", כך שלא היה לאל-ידם לממש את זכות הטיעון בטרם הושלם הליך ההפקעה; מה גם, שלא ניתן להם פיצוי בגין ההפקעה. העותרים מוסיפים וטוענים, כי יש להורות על בטלות ההפקעה, מאחר ש"בפועל, במשך למעלה משבעה עשורים, לא נעשה כל שימוש ציבורי במקרקעין", כך ש"משפחת העותרים המשיכה בעיבוד חקלאי שוטף של הקרקע"; ובהתחשב בקיומה של "זיקה נמשכת" בין הבעלים המקוריים לבין המקרקעין שהופקעו – זאת בהתבסס על ההלכה שנפסקה בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001) (להלן: הלכת קרסיק). בהחלטה מיום 11.6.2025, ביקשתי מאת המשיבה להגיש "תגובה מקדמית תמציתית, לגבי טענות סף ככל שישנן". ביום 13.7.2025, הוגשה תגובה כאמור. בתגובתה, טוענת המשיבה כי דינה של העתירה להידחות על הסף, מחמת העדר תשתית עובדתית שיש בה כדי להוכיח את זכותם של העותרים במקרקעין, ולבסס את הנטען בעתירה. המשיבה עומדת, בהקשר זה, על כך שלא צורף חוזה או מסמך אחר מ"זמן אמת", אשר יש בו כדי להוכיח את שִרשוּר הזכויות הנטען; ועל כך שלעסקאות המכר הנטענות מידי הבעלים המקורי המופיע בנסח הרישום ההיסטורי, ומידי אחִי אביהם מורישם – אין כל ביטוי בספרי המקרקעין. עוד טוענת המשיבה, כי הגרסה העובדתית המוצגת בעתירה דנן, עומדת בסתירה לגרסה העובדתית שהציג העותר 1, בתביעה אזרחית שהגיש לאכיפת הסכם מכר (ת"א 45329-04-22; להלן: התביעה האזרחית), בה נטען כי מקור זכויותיו של אביו במקרקעין הוא מכוח הסכם חליפין שנכרת עם רשות הפיתוח. מוסיפה המשיבה וטוענת, כי הגם שאף לשיטת העותרים, כמובא בעתירתם, הם אינם היורשים היחידים של המקרקעין מושא העתירה דנן – זהות היורשים הנוספים לא צוינה, והללו גם לא צורפו כצד לעתירה; על כן, לשיטת המשיבה, דין העתירה להידחות אף בשל אי-צירוף משיבים הנוגעים לדבר. עוד טוענת המשיבה, כי העתירה דנן, שעניינה בסעד לביטול הפקעת מקרקעין שנעשתה לפני למעלה מ-71 שנים, "נגועה בשיהוי כבד המצדיק, כשלעצמו, את דחייתה על הסף". בתוך כך נטען, כי בשל השיהוי הניכר שדבק בהגשת העתירה, "נגרם למשיבה נזק ראייתי ממשי"; וכי מתקיים גם רכיב השיהוי הסובייקטיבי. זאת, הן בשל ידיעתו של המנוח עבדאללה – שמכוחו טוענים העותרים לזכויותיהם במקרקעין – על דבר ההפקעה עוד באותה שנה (כפי שנלמד ממכתב פנימי מיום 26.7.1954 אשר עלה בידי המשיבה לאתר וצורף לתגובתה); הן בהתחשב בהסכם חלוקת עיזבון שצורף לעתירה, המתייחס להיות המקרקעין רשומים על-שם רשות הפיתוח, ומלמד על ידיעתם של העותרים עצמם על אודות ההפקעה, לכל המאוחר, בשנת 2021; והן בשל נסח הרישום שצורף על-ידי העותר 1 לכתב התביעה שהגיש בתביעה האזרחית. המשיבה העלתה עוד כהנה וכהנה טענות לגופו של עניין, אך אין צורך לפרט לגביהן כאן. מכל מקום, אף לגופם של דברים, עומדת המשיבה על כך שהפקעת המקרקעין נעשתה כדין, תוך עמידה בכל התנאים הקבועים בחוק רכישת מקרקעים, וזאת גם בהינתן משקלה הראייתי של תעודת הרכישה אשר "פורסמה ביום 13.6.1954 ברשומות" ומהווה "עדות חותכת לגבי העובדות המפורטות בה"; בהינתן רישום המקרקעין על-שם רשות הפיתוח עוד באותה שנה – "כאשר רישום זה בלשכת רישום המקרקעין פתוח וגלוי"; וכן בשים לב למיקום המקרקעין ולקרבתם ל"קו התפר", מהם "ניתן ללמוד על פני הדברים באשר לצורך שהיה קיים במועד ההפקעה להפקעת קרקעות שנכללו בתעודת הרכישה". עוד טוענת המשיבה בהקשר זה, כי הלכה למעשה, מבקשים העותרים לקרוא אל תוך חוק רכישת מקרקעים תנאים נוספים, אשר אינם קבועים בו "וזאת ככל הנראה תוך הישענות על פקודת הקרקעות". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה, על נספחיה, כמו גם בתגובתה המקדמית של המשיבה, נחה דעתי כי דין העתירה – להידחות על הסף. תשתית עובדתית, שיהוי וצירוף כלל הצדדים הרלבנטיים אכן, כטענת המשיבה, העותרים לא הניחו, כמסד לעתירתם, תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס כדבעי את טענתם לזכויות במקרקעין מושא העתירה. כך בנוגע להוכחת זהותו של בעל הזכויות המקורי במקרקעין, המופיע בנסח הרישום ההיסטורי; כך גם באשר להוכחת התקיימותן של עסקאות המכר הנטענות, בכל אחת מחוליותיה של שרשרת העברת הזכויות – הן מידי הבעלים המקורי הרשום, הן מידי המנוח עבדאללה. כידוע, "בית משפט זה קבע וחזר וקבע כי עתירה צריכה להיות מבוססת על תשתית עובדתית קונקרטית ובדוקה התומכת בנטען בעתירה והמבססת את הסעד המבוקש בה" (בג"ץ 5849/19 רשימת המחנה הדמוקרטי נ' מבקר המדינה, פסקה 9 (12.9.2019); ראו גם: תקנה 2 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984). מדובר בהלכה מושרשת, וכפי שהוטעם בפסיקת בית משפט זה: "כידוע, ראשית חוכמה היא, בכל עניין המובא בפני בית-משפט, להניח תשתית עובדתית ולתמוך אותה בראיות. כך בכל עניין ובכל בית-משפט, וכך במיוחד בעתירות לבית-המשפט הגבוה לצדק. שהרי בית-משפט זה אינו נוהג לשמוע עדים ולקבוע בעצמו את העובדות, אלא הוא מסתמך בעיקר על דברי הצדדים. [...] והרי אלה מושכלות ראשונים. לכן, אם התשתית העובדתית של עתירה רעועה, אפשר שיהיה בכך בלבד כדי לדחות את העתירה" (בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1) 625, 631-630 (1994)). כך בכלל, וכך בפרט בענייננו, שבו לא הוצגה ולוּ ראשית ראיה לזכויות קנייניות של העותרים במקרקעין. בנסיבות אלה, ברי כי אין מקום לדון בעתירה לגופה, על הסעדים המבוקשים בה – לביטול הפקעת המקרקעין ולהשבת הבעלות בהם לעותרים, ולחלופין למתן פיצוי לעותרים בגין ההפקעה. דברים אלה שאמרנו לגבי התשתית העובדתית הרעועה שעליה נסמכת העתירה, מקבלים משנה תוקף, בהיותם ניצבים בסתירה מהותית – עליה גם הצביעה המשיבה – לגרסתו העובדתית של העותר 1 בתביעתו האזרחית, שבגדרה טען, כאמור, כי מקור זכויותיו של אביו מורישו במקרקעין הוא מכוח הסכם חליפין שנכרת עם רשות הפיתוח. ודוק: סתירה עובדתית זו, עניינה בשאלת מקור הזכויות הנטענות של העותרים במקרקעין – לא שאלה טפלה לעיקר העתירה שלפנינו, כי אם שאלה הניצבת בליבת העתירה, ומבססת את לוּז טענות העותרים. סתירה זו מעוררת שאלות, למצער לגבי העותר 1, אם אכן בא בניקיון כפיים אל מפתנו של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (וזאת מבלי להידרש לשאלת תחולתה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי בנסיבות כגון דא; ראו והשוו, למשל: בג"ץ 6478/15 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל, פסקה 18 (20.4.2017)). זאת ועוד: דין העתירה להידחות על הסף אף בשל השיהוי הכבד שדבק בהגשתה, בחלוף למעלה מ-71 שנים ממועד הפקעת המקרקעין וממועד רישומם במרשם המקרקעין בבעלות רשות הפיתוח. אמנם, העותרים נותנים דעתם על השיהוי הניכר שבו הוגשה עתירתם, וטוענים כי אין מקום לדחיית העתירה בהתבסס על כך, שכן "המדינה אינה מצביעה על כל הודעה קונקרטית, הרשאה מוסדרת או תיעוד חתום המעיד כי העותרים או קודמיהם ויתרו על זכויותיהם או אף היו מודעים להפקעה במועד רלוונטי". ברם, דומה כי נתהפכו היוצרות בדברי העותרים. הנטל לסתור את תוקפה של תעודת הרכישה משנת 1954, ולבסס טענה שלפיה זו הוּצאה שלא כדין, ומבלי שנתמלאו עובר להפקעה התנאים הנדרשים – מוּשת על העותרים, לא על רשות הפיתוח; יתרה מזאת, לא נטל הוכחה 'רגיל' הוא שמונח על כתפי העותרים, אלא נטל כבד ביותר. זאת, שכן על-פי פסיקת בית משפט זה, קמה חזקה כי תעודה כאמור מאת שר האוצר, המאשרת את ההפקעה בהתאם לחוק הרכישה, הריהי "עדות חותכת" לאמיתות העובדות האמורות בה (הגם שהוּבּעה בפסיקה גישה המותירה פתח "צר למדי" לסתירת החזקה; להרחבה באשר למעמדה הראייתי של תעודת הרכישה, ראו למשל: בג"ץ 84/83 וכילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4) 173, 180-179 (1983) (להלן: בג"ץ וכילי); ע"א 816/81 גרה נ' רשות הפיתוח, פ"ד לט(1) 542, 547-546 (1985); ע"א 517/85 הממונה על ווקף הכנסייה המרוניטית בישראל נ' רשות הפיתוח, פ"ד מב(1) 696, 703-701 (1988); ע"א 4067/07 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פסקאות 26-25 (3.1.2010); בג"ץ 3490/22 נאסר נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח, פסקה 6 (28.2.2023)). למען שלמות התמונה אציין, כי גם לפי גישה פרשנית המותירה "פתח צר" לסתירת תוקפהּ של תעודת הרכישה, מלאכתם של המבקשים לתקוף אותה – קשה היא, ו"תתאפשר רק באותם מקרים שבהם העותרים יוכיחו מבחינה עובדתית כי לא התקיימו התנאים להפקעה המנויים בסעיף 2(א) לחוק הרכישה" (בג"ץ 9804/09 שוואהנה נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח, פסקה 16 (29.5.2014) (להלן: עניין שוואהנה); ההדגשה הוּספה – נ' ס'). כפי שהובהר לעיל, העותרים לא הביאו בענייננו "ראיות ישירות" להוכחת טענתם כי במועדים הקובעים לפי סעיף 2 לחוק הרכישה, לא נתמלאו התנאים לצורך הפקעת המקרקעין (ולעניין זה, כפי שנקבע בפסיקה, אין די ב"ראיות מינהליות התומכות בכך שהחזיקו בקרקע במשך שנים ארוכות" (שם)). בהמשך לאמור, לא ניתן להתעלם מן הנזק הראייתי שנגרם למשיבה, משעסקינן במקרקעין שהופקעו בשנת 1954, ושאף נרשמו – במרשם המקרקעין, הגלוי לכל – בבעלות רשות הפיתוח, עוד באותה שנה. 71 שנים – חלפו-עברו אפוא, וממרחק השנים, ברי כי אך מתגבר ה"קושי באיתור כלל המסמכים הנדרשים לעניין, בוודאי אלה ממועד ההפקעה", כדברי המשיבה. אכן, כפי שנפסק בהקשר דומה, "אופי הטענות שמועלות בעתירה הן כאלה שבירורן הופך להיות קשה ואף בלתי אפשרי במהלך השנים. כך למשל, העדרם של מסמכים מתיק הרשות לאחר עשרות שנים אינו מעיד, כשלעצמו, על אי-תקינות (גם אם רצוי לשאוף לכך שלא יתרחש)" (בג"ץ 3626/14 נקד נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 6 (26.1.2015); להרחבה על הנזק ראייתי שנגרם לרשויות מינהליות מחמת שיהוי, ראו: ע"א 5110/05 מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג, פסקה ו(6) (18.1.2007); ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקה 99 (19.9.2010)). אם כן, טענת העותרים, שלפיה הנטל להוכיח את חוקיות ההפקעה שהתבצעה לפני למעלה משבעה עשורים, מוטל על רשות הפיתוח – אינה מתיישבת עם פסיקתו העקבית של בית משפט זה; גם לא עם השכל הישר. אשר למישור הסובייקטיבי של השיהוי, טענת העותרים להעדר "ידיעה בפועל" שלהם ושל בעלי הזכויות שקדמו להם בשִרשור הזכויות הנטען – אינה עולה בקנה אחד, לשון המעטה, עם המסמכים שצורפו לעתירה עצמה ולתגובת המשיבה. כך, כפי שצוין, ממכתב פנימי מיום 26.7.1954, אשר צורף על-ידי המשיבה לתגובה, נלמדת ידיעתו של המנוח עבדאללה, שמכוחו טוענים העותרים לזכויותיהם במקרקעין, על דבר ההפקעה עוד באותה שנה. כמו כן, הסכם חלוקת העיזבון שצורף לעתירה, מתייחס להיותם של המקרקעין רשומים על-שם רשות הפיתוח – מה שמלמד בבירור על ידיעתם של העותרים עצמם על אודות ההפקעה, עוד משנת 2021, לכל המאוחר. אם בכך לא סגי, מנסח הרישום שצורף לעתירה (וכאמור צורף על-ידי העותר 1 גם לכתב התביעה שהגיש לפני למעלה משלוש שנים בתביעה האזרחית), ניתן ללמוד כי עוד באותה שנה שבה הופקעו, ביום 18.6.1954, נרשמו המקרקעין בבעלות רשות הפיתוח, תוך שצוין – "רכישה לפי ח[ו]ק רכישת מקרקעין 1953". רישום זה במרשם המקרקעין, הגלוי לכל, נעשה לאחר הליך הסדר לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969; די בו, כשלעצמו, כדי לקיים את רכיב השיהוי הסובייקטיבי (ראו למשל: בג"ץ וכילי, עמודים 181-180; המעיין שם ימצא גם תהיות באשר לסעד חלופי המתקיים בענייננו, בהתחשב בכך ש"הדרך היחידה העומדת, לפי הפקודה, למי שנפגע על-ידי החלטת פקיד ההסדר, היא הגשת ערעור על החלטתו לפני בית המשפט המחוזי (סעיף 88 לפקודה)"). מכלל האמור עולה, אפוא, כי בעתירה, שהוגשה למעלה מ-70 שנה לאחר ההפקעה הנתקפת בה, נפל שיהוי כבד ביותר. אף לא מצאתי כי מתעורר בענייננו חשש מפני פגיעה בשלטון החוק, אשר עשוי להצדיק בכל זאת דיון בעתירה, חרף הגשתה בשיהוי כה ניכר (ראו למשל בג"ץ 5480/22 גמזו נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, פסקה 26 (2.7.2023)). בהעדר ראיות ישירות ומוצקות לסתור את חוקיות ההפקעה כשם שמעידה עליה תעודת הרכישה מאת שר האוצר משנת 1954; בשים לב לכך שעסקינן במקרקעין מוסדרים, אשר בתום הליך הסדר אף נרשמו בבעלות רשות הפיתוח זה מכבר; ובהתחשב באינטרס הציבורי החשוב והיסודי בביצור ודאות המרשם, ובהבטחת יציבותו וסופיותו, ברי כי פגיעה בשלטון החוק – אַיִן. עוד אציין, כי יש ממש בטענת המשיבה, שלפיה נפל פגם בכך שהעותרים, שאף לשיטתם הם אינם היורשים היחידים של המקרקעין מושא העתירה, לא צירפו את יתר היורשים כצד לעתירה. כפי שצוין אך לאחרונה: "הלכה עמנו, כי בית משפט זה לא יִדָרֵש לעתירה שלא צורפו לה כל המשיבים הנוגעים בדבר [...]. בענייננו, העדר צירוף יתר היורשים הנטענים [...], ללא הצגת יפוי כוח המסמיך את העותרת להעלות טענות או לדרוש סעדים בשמם, מעורר קושי מהותי" (בג"ץ 5564-04-25 חטיב נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 7 (6.7.2025)). (אי-) תחולתה של הלכת קרסיק כאמור, נוסף על הטענות הנוגעות להוראות הדין ולתנאים שנדרש היה לעמוד בהם עובר למועד ההפקעה אי-אז בשנת 1954, טענו העותרים להעדר שימוש ציבורי במקרקעין, חרף הפקעתם, ולכך שהעותרים ובני משפחתם המשיכו לעשות שימוש חקלאי בקרקע במהלך כל התקופה שחלפה מאז ההפקעה. נטען אפוא, בהתבסס על הלכת קרסיק, כי יש להורות על בטלות ההפקעה ועל השבת המקרקעין לבעליהם המקוריים. תחילה אציין לגבי טענה זו, כי משלא הוּכחה זכותם של העותרים במקרקעין, ובהינתן שהסעדים שהתבקשו בעתירה מבוססים על טענתם לזכויות אלה, ניתן לתהות לגבי טיבה ומעמדה של הטענה האמורה בהליך דנן. על כל פנים, למען ניקיון הדעת אבהיר כי בלאו הכי, דין הטענה להידחות. ההלכה שפסק בית משפט זה בעניין קרסיק, עסקה בהפקעת מקרקעין מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות). לפי הלכה זו, ככלל, אם חדלה להתקיים "המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעת המקרקעין לפי פקודת הקרקעות", תבוטל ההפקעה, והקרקע תוּשב לבעליה המקוריים (הלכת קרסיק, בעמוד 706; ההדגשה הוּספה – נ' ס'). ברם, המקרקעין מושא העתירה שלפנינו הופקעו לפי חוק רכישת מקרקעים; לא לפי פקודת הקרקעות. זאת, בעוד פסיקת בית משפט זה לאורך השנים נמנעה מלהחיל את ההלכה שנקבעה בעניין קרסיק על הפקעות כגון דא (הבחנה זו – הגיונהּ בצדה; להרחבה על הטעמים העומדים בבסיסה, ראו: בג"ץ 2811/22 מכנס נ' שר האוצר, פסקה 5 והאסמכתאות שם (1.9.2022)). יתרה מזאת: עוד בהלכת קרסיק נקבע, כי שאלות הכרוכות באופן יִשׂוּמה ובהיקף תחולתה, מן הראוי כי "תמצאנה פתרון בחוק חרות" ותוסדרנה על-ידי המחוקק (שם, בעמוד 694. ראו גם: פסק הדין שניתן ביום 9.2.2009 "בכל הנוגע לתוצאה האופרטיבית" באותה פרשה, פסקה 3; עניין שוואהנה, בפסקה 18). בהמשך לכך קבע המחוקק, במסגרת תיקון מספר 3 לפקודת הקרקעות, כי תוקפהּ של הלכת קרסיק, לגבי קרקע שהופקעה על-פי פקודת הקרקעות, תוגבל ל-25 שנים מיום פרסום הודעת ההפקעה, כך שלאחר מועד זה, לא תעמוד לבעלים זכות כלשהי בקרקע (ראו: סעיף 14ד(ב) לפקודת הקרקעות, שנחקק והתווסף לפקודה בעקבות הלכת קרסיק, במסגרת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010; ראו בנוסף: ע"א 6288/98 עזבון המנוחה פאדואה כליל נ' רשות הפיתוח, פסקה 9 (11.8.2011); ע"א 6534/10 ששון נ' רשות הפיתוח, פסקה 7 (18.4.2012); ע"א 4220/12 אלעוקבי נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (14.5.2015); בג"ץ 7507/23 יונס נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 14 (2.4.2024)). כאמור, העתירה שלפנינו נסובה על הפקעת מקרקעין שנעשתה בשנת 1954; "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" (תהילים צ, י). 25 השנים שקבע המחוקק – חלפו עברו מזמן. מן האמור נמצאנו למדים, כי הלכת קרסיק כלל אינה חלה על הפקעות מן הסוג מושא העתירה, וכי ממילא, אפילו היתה חלה, אין בה כדי להועיל לעותרים בנקודת הזמן הנוכחית; הרחק מכך. דינן של הטענות שהעלו העותרים בהקשר זה, אם כן – להידחות. לבסוף אציין, באשר לטענות שהעלו העותרים לגבי תשלום פיצוי בגין ההפקעה, כי בין אם זכאים העותרים לפיצויים, בין אם לאו – ואיני מביע עמדה באשר לכך – עתירה זו אינה האכסניה המתאימה לבירור תביעה לפיצוי בגין הפקעת מקרקעין (ראו: סעיפים 4-3 לחוק רכישת מקרקעים, והגדרת 'בית המשפט' בסעיף 1; כן ראו, למשל: בג"ץ 5667/24 עודה נ' המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 8 (23.7.2024)). סיכומם של דברים: ביסוד העתירה לא הונחה תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס את שנטען בה; היא הוגשה בשיהוי כבד; מבלי שצורפו כל המשיבים הנוגעים בדבר; וניסיונם של העותרים להיתלות בהלכת קרסיק – לא צלח. המסקנה הנובעת מכך – ברורה. אשר על כן, אציע לחברותי כי נדחה את העתירה. עוד אציע, כי העותרים יִשאו בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ג' אב תשפ"ה (28 יולי 2025). נעם סולברג משנה לנשיא יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת