אהרון אהרוני נ. אלחנני דנציגר שפורן ושות' עו"ד

פסק-דין בתיק ע"א 2486/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2486/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: אהרון אהרוני נ ג ד המשיבים: 1. אלחנני דנציגר שפורן ושות' עו"ד 2. אריה דנציגר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.2.2004 ב-ע"א 1276/03 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' דותן תאריך הישיבה: י"ט בחשון התשס"ה (03.11.04) בשם המערער: עו"ד משה וידאל בשם המשיבים: עו"ד משה בלטר; עו"ד אריה דנציגר פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) מיום 3.2.2004 שקיבל את ערעורם של המשיבים על החלטת כב' הרשם ד"ר עדי אזר ז"ל ודחה על הסף, מחמת התיישנות, תביעה של המערער, שהוגשה לבית המשפט המחוזי. עיקרי העובדות 2. המשיבה 1, חברת עורכי דין העוסקת במתן שירותים משפטיים, הגישה כנגד המערער לבית משפט השלום כתב תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום שכר טרחה, בשל שירותים משפטיים שסיפקה לו. ב-28.12.1994 הגיש המערער בקשת רשות להתגונן. בתצהיר שצורף לבקשה טען המערער, בין היתר, כי אין יריבות בינו לבין המשיבה 1 מאחר שלא שכר את שירותיה וכי המשיב 2 בלבד הוא זה שייצג אותו באופן אישי בהליכים נשוא התביעה בסדר דין מקוצר, שהוגשה כנגדו. באשר לחובתו לשלם תמורת שרותיו המשפטיים של המשיב 2 טען המערער כי הייצוג היה כושל וגרם לו נזקים כספיים כבדים. בסעיף ז(3) לתצהיר שצורף לבקשה נכתב: "על פי חוות דעת משפטית שקבלתי מן הראוי כי בנסיבות קשות וחמורות אלו תנתן לי רשות להתגונן כנגד תביעת [המשיבה 1] כדי שאוכל להגיש תביעה כנגד עו"ד אריה דנציגר." 3. כבוד השופט א' גולדין דחה את בקשת הרשות להתגונן ובין היתר התייחס לאמור בסעיף ז(3) הנ"ל וקבע כי הלכה פסוקה היא שאין נותנים רשות להתגונן רק מן הטעם שהנתבע בסדר דין מקוצר מבקש להגיש תביעה שכנגד. משנדחתה בקשת הרשות להתגונן ניתן נגד המערער פסק דין לתשלום סכום התביעה, שהוגשה כנגדו. 4. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על פסק דין זה התקבל בתאריך 17.2.1997 (כב' השופטים: ד' בר-אופיר, ה' אחיטוב ו-ה' גרסטל). בית המשפט המחוזי קבע כי נימוקי התצהיר שהגיש המערער מגלים הגנה לכאורה. לכן, בסיפא של פסק הדין נקבע כי הערעור מתקבל וניתנת למערער רשות להתגונן, וכי התצהיר של המערער ישמש כתב הגנה "ואין הוא רשאי להגיש תביעה שכנגד". ב- 25.9.2001, כעבור למעלה מארבע שנים, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי את כתב התביעה נשוא הדיון שלפנינו, בשל עוולות שבוצעו לטענתו על ידי המשיבים, בעת שיוצג על ידם בשנת 1994. 5. המערער לא שילם אגרת משפט במועד הגשת תביעתו אלא צירף לתביעתו בקשה לדחיית תשלום אגרה או לחילופין בקשה לשלמה בתשלומים. בתאריך 15.10.2001 (או בסמוך לכך) דחתה כבוד הרשמת ברוש את בקשת המערער מאחר שאינה ממלאת אחר הוראות תקנה 13 לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987. המערער לא ערער על החלטה זו. המשיבים הגישו בקשה למחיקת התביעה בשל אי תשלום האגרה. עותק מבקשה זו הוגש לנו במהלך הדיון בערעור. על גבי הבקשה מופיעה החלטתה של הרשמת ברוש מיום 30.10.2001 ולפיה "נקבע למחיקה מחוסר מעש ליום 24.1.01 בשעה 8:30" (בהמשך שונה מועד זה ל-23.1.2002). ב-9.12.2001, כשבעים יום לאחר שנדחתה הבקשה לדחיית תשלום האגרה ולפני הדיון במחיקה מחוסר מעש שילם המערער את מחצית האגרה. 6. המשיבים הגישו בקשה לסילוק התביעה על דרך מחיקתה ולחילופין לדחותה על הסף מחמת התיישנות. המשיבים טענו כי התביעה כולה התיישנה ביום 14.10.2001, וכי במועד זה, או למצער לאחר שניתנה ההחלטה לדחות את הבקשה בענין תשלום האגרה וודאי משזו הפכה חלוטה והמערער [בפנינו] לא שילם את האגרה – זכו הם לחסינות שבית המשפט לא יתייחס לתביעה מחמת התיישנות; לחלופין, ביקשו לדחות מחמת ההתיישנות כל חלק של התביעה המתייחס למה שארע לפני 25.9.1994 (שבע שנים עובר למועד הגשת התביעה על ידי המערער). בתגובה לבקשת הסילוק טען המערער, בין השאר, כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) הפסיק את מרוץ ההתיישנות בעניינו לתקופה שבין הגשת בקשת הרשות להתגונן, שהוגשה בזמנו לבית משפט השלום ועד שניתנה, בסופו של דבר, ב-17.2.1997, הרשות להתגונן. על כך השיבו המשיבים שלפנינו (בין השאר) כי ההליך בענין בקשת הרשות להתגונן אינו "תובענה", דהיינו תביעה לקיום זכות. עוד טענו כי אין זהות בין הצדדים של בקשת הרשות להתגונן ושל ה"תביעה שכנגד": בקשת הרשות להתגונן הוגשה במסגרת תביעת המשיבה 1. המערער ציין בתצהיר שצורף לבקשה, כי המשיבה 1 איננה בעלת דברים דידו. עו"ד דנציגר, המשיב 2, לא היה צד להליך בסדר דין מקוצר, במסגרתו הוגשה בקשת הרשות להתגונן אך התביעה שכנגד עליה הודיע המבקש בתצהירו היא אישית נגדו. 7. ב- 3.2.2003 נדחתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי, ד"ר עדי אזר ז"ל, בקשת המשיבים לסילוק התביעה. כבוד הרשם קיבל את טענת המערער על פיה: "...מירוץ ההתיישנות נפסק מרגע הגשת התביעה ותביעה אינה יכולה להיות נמוגה מאליה רק מעצם אי תשלום האגרה. ...יש צורך במעשה שיפוטי, בהחלטה המביאה לסיום ההליך האזרחי". מאחר שבענייננו לא ניתנה החלטה למחיקת התביעה בשל אי תשלום אגרה, נקבע שהתביעה ממשיכה להתקיים והיא תלויה ועומדת בבית המשפט החל מתאריך 25.9.2001 – עובר למועד ההתיישנות (14.10.2001). גם בכל הנוגע להפסקת מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות קיבל הרשם את עמדת המערער ושוכנע כי "עסקינן גם בבקשה להגשת תביעה שכנגד ולא רק בבקשה למתן רשות להתגונן". הרשם קבע כי בקשה שכזו להגשת תביעה שכנגד עונה על הגדרת "תובענה" כקבוע בסעיף 15. לפיכך, ה"תובענה" הייתה תלויה בבית המשפט מיום הגשת הבקשה בבית משפט השלום ועד 1997 עת הכריע בה בית המשפט המחוזי ובשל כך נעצר מרוץ ההתיישנות למשך למעלה משנתיים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 8. לאחר בחינת טענות הצדדים והחלטת כבוד הרשם, החליט כאמור בית המשפט המחוזי לקבל את ערעור המשיבים והפך את החלטת הרשם. 9. בית המשפט קיבל את נימוקי המשיבים הן לעניין משמעות האיחור בתשלום האגרה והן לעניין היעדר תחולתו בנסיבות העניין של סעיף 15 לחוק ההתיישנות. משכך קבע בית המשפט כי דין תביעתו של המערער להידחות מחמת התיישנות. בכל הנוגע לסוגיית האגרה קבע בית המשפט כי: "...התוצאה לפיה, גזברות בית המשפט, אשר קיבלה את האגרה למרות חלוף הזמן, מוסמכת להאריך מועדים מעבר לאלה הקבועים בתקנות, אינה סבירה ולא יעלה על הדעת כי במקרה בו נפלה טעות והאגרה התקבלה באיחור וללא סמכות יהא בית המשפט כבול לתוצאה הנובעת מכך, ויאשרר אותה באופן שיאיין את הוראות תקנה 13(ד) [לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 – מ"נ]" לגישת בית המשפט, במצב שכזה בו שולמה האגרה באיחור: "בפני בית המשפט (ולא המזכירות) עומדות שתי אפשרויות בלבד מחיקת ההליך ואז יראו אותו כאילו לא הוגש או להאריך את הזמן לתשלום האגרה אם נמצא טעם מיוחד לכך. מאחר שבענייננו לא הוגשה בקשה להארכת מועד אין בית המשפט רשאי להסתמך על פעולה שגויה של המזכירות ולראות את המועד כאילו הוארך. אשר על כן האלטרנטיבה הרלבנטית לענייננו היא זו הקובעת כי יש לראות את התביעה כאילו לא הוגשה. ... לאור האמור לעיל אני קובעת כי הרשם לא היה מוסמך לאשרר בדיעבד את האיחור בתשלום בעיקר לנוכח העובדה שבקשה כזו לא הונחה בפניו, ומטעם זה גם לא היה מקום לראות בהליך שהגשתו לא הושלמה הליך שהוגש במועד בטרם חלוף תקופת ההתיישנות." בשאלה השנייה, היא השאלה לעניין תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן: "...למרות הפרשנות הליברלית שניתנה בעבר להגדרות שבסעיף 15 הנ"ל, אין ההגדרה "תובענה" (כפי שהוגדרה שם) סובלת את הפרוש המרחיב שניתן לה על ידי כב' הרשם בהחלטתו. ... הפרשנות הסבירה למונחים "תובענה" ו"הליך אזרחי" כהגדרתם בחוק ההתיישנות הינה הליך בו נוקט התובע בין על דרך של הגשת תביעה או בקשה בהם נדרשים סעדים מסויימים ולא ניתן לראות בסעיף סתמי בתצהיר 'הליך'." 10. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי לא עלה בידי המערער להוכיח שהדיון בבקשה למתן רשות להתגונן מהווה "תובענה" ומטעם זה קבע כי אין להחיל על ההליך את הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. על כן, בית המשפט קבע כאמור כי דין תביעתו של המערער להדחות מחמת התיישנות. טענות הצדדים בערעור 11. במובן שנמצאים אנו לאחר החלטת כבוד הרשם ולאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי הרי שלפנינו "גלגול שלישי" של ההליך. רשמת בית משפט זה החליטה, בהסתמכה על בש"א 7338/01, 7964 וינברג-דורון ושות' נ' כהנא, פ"ד נו (2) 913, כי קיימת זכות ערעור. הצדדים חזרו על טענותיהם ונביא רק את עיקרי הדברים הנדרשים לצורך הכרעה. טענות המערער 12. המערער הדגיש בפנינו כי כתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 25.9.2001, ובו ביום נמסר גם למשיבים. משכך, באופן מעשי ידעו הם על דבר הגשת התביעה נגדם, כבר ביום זה. 13. לעניין האיחור בתשלום האגרה טוען המערער כי לא יתכן שתביעה "תופסק" מאליה ללא החלטה שיפוטית. לדידו, כל עוד לא ניתנה החלטה פוזיטיבית, על ידי בית משפט, ה"מפסיקה" את ה"הליך האזרחי", הרי שההליך נשאר תלוי ועומד בפני בית המשפט. יתירה מזו, לאחר שהתביעה הוגשה, ועל אף שהאגרה לא שולמה מיד עם דחיית הבקשה לגביה, לא רק שהתביעה לא נמחקה, אלא שהסוגייה נקבעה לבירור עם המערער, אשר נדרש להתייצב לדיון אחרת תימחק או תופסק תביעתו מחוסר מעש. המערער טוען כי הלכה היא שאין לקפח זכות מהותית בשל פגם שבסדר דין, במיוחד משפגם זה ניתן לתיקון, וכך פעל בית המשפט כאשר הזמין את המערער והזהירו. ואמנם, הבירור לא הגיע לכלל דיון כיוון שהאגרה שולמה עוד קודם לכן. 14. עוד מדגיש המערער כי ממילא תשלום האגרה נמצא במישור היחסים שבין המדינה לאזרח המתדפק על שעריה. לא תמיד הפרוטה מצויה בכיסו של מבקש השירות ועל כן אפשרה המדינה את דחיית תשלום האגרה, או תשלומה בשיעורים, והמערער ביקש להיעזר באפשרותו זו. 15. לעניין תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות ביקש המערער כי נבחין בין תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מהן עולה כי "תובענה" היא שם נרדף ל"תביעה", קרי הליך למימוש זכות, לבין סעיף 1 לחוק ההתיישנות המגדיר "'תובענה' – הליך אזרחי לפני בית משפט". כך יש לתת לאותם מונחים בחוקים שונים פירוש שונה בהתאם למטרות החוק. לגישתו יש לפרש בהרחבה את המונח "הליך אזרחי". 16. המערער מסתמך על ע"א 748/89, רע"א 4619/92, 4634 שפירא ואח' נ' חייט ואח', פ"ד מח (2) 365 כדי לטעון כי המונח "תובענה", רחב דיו כדי לכלול בתוכו גם את המונח "בקשה" שהייתה הליך ביניים, ושלא בין אותם הצדדים, שהיו לאחר מכן צדדים לתביעה. בענין שפירא דובר על בקשה לצירוף נתבע ונקבע שם כי עם הגשת הבקשה הביעו מבקשיה את כוונתם החד משמעית להתדיין עם אותו נתבע על ידי פניה לבית המשפט ולכן מוצדק לראות את מירוץ ההתיישנות כמופסק עם הגשת הבקשה לצירוף בעלי דין נוספים. כמו כן מבקש המערער להסתמך על רע"א 8500/02 זמיר סוכנויות לביטוח בע"מ ואח' נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) שם הצביעה השופטת חיות על האפשרות כי טענה מסוג "פרעתי" תהווה "תובענה" כמשמעותה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות ותעצור את תקופת ההתיישנות. 17. לגישת המערער, אם טענת הגנה מסוג "פרעתי", אותה מעלה נתבע בהליך הגנתי, או בקשה לצירוף נתבע חדש, שאינו צד להליך המקורי, מהווים "הליך אזרחי", ושבכוחם להשעות את מרוץ ההתיישנות, על אחת כמה וכמה גם בקשה של נתבע להתיר לו להגיש תביעה נגדית – הנה "הליך אזרחי". מבקשה שכזו משתקף רצונו החד משמעי של המבקש שלא לוותר על זכותו ולהתדיין עם יריבו בבית המשפט. לכן לגישתו התקיים בענייננו "הליך אזרחי" המשעה את מרוץ ההתיישנות. 18. עוד ציין המערער כי ממילא, "זכות הגישה לבית המשפט" מהותית לא פחות מ"הזכות לחסינות" הטמונה בטענת ההתיישנות וכי בתחרות בין שתי הזכויות, קבעה הפסיקה, כי זכות הגישה לבית המשפט עדיפה. טענות המשיבים 19. בכל הנוגע לתשלום האגרה טוענים המשיבים כי המערער בחר להביא את התביעה רק ב- 25.9.2001. אחר-כך בחר להתעלם מהחלטת הרשמת, שחייבה אותו לשלם את האגרה מייד, איפשר להתיישנות לחול על כל התביעה, ובחר לשלם מחצית האגרה לאחר שחלה ההתיישנות. במצב זה מן הדין שתגבר "חסינותם" של המשיבים. לגישתם, קבלת תשלום על ידי הגזברות, לאחר ההתיישנות, פגעה בזכותם המהותית לחסינות מחמת התיישנות ולכן זכותם לטעון כנגד קבלת/תשלום מחצית האגרה. 20. המשיבים מפנים לתקנה 13(ד) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 על פיה בית המשפט רשאי, לאחר שדחה את הבקשה לפטור מאגרה, להרשות את תשלום האגרה תוך זמן שיקבע, ובלבד שזמן זה לא יעלה על חודשיים. בענייננו, בין ההחלטה שלא לדחות את תשלום האגרה לבין התשלום, חלפו כשבעים יום. ברור איפוא שאם אין בכוחו של השופט להאריך את המועד מעבר לחודשיים, כי אז קבלה אדמיניסטרטיבית על ידי פקיד, כעבור שבעים יום, אין בכוחה להכשיר דבר שלא ניתן להכשירו. 21. בכל הנוגע לתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות טוענים המשיבים כי מסעיף 2 לחוק ההתיישנות ניתן ללמוד שההתיישנות היא של תביעה (ולא של זכות). לכן, ה"תובענה" שמדובר בה בסעיף 15 היא תביעה לקיום זכות מן המשפט המהותי והליך שאיננו תביעה לקיום זכות – חוק ההתיישנות ממילא אינו עוסק בו. לכן גם לגישתם בקשת רשות להתגונן איננה תביעה ואיננה "תובענה". 22. המשיבים מדגישים בעניין זה כי בבקשת הרשות להתגונן, שהגיש בזמנו המערער, לא נכללה בקשה להרשות הגשת תביעה שכנגד וכי זה כלל לא היה הסעד, שהתבקש על ידי המערער באותה בקשה. עוד מוסיפים המשיבים כי גם בכתב הערעור, שהגיש המערער על ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן, לא ביקש המערער להרשות לו להגיש תביעה שכנגד אלא טען שאין לו כל יריבות עם המשיבה 1. זאת ועוד: המשיבים מוסיפים כי לא מתקיימות אף יתר דרישות סעיף 15. כך למשל התביעה שהגיש לבסוף המערער, היא התביעה שלפנינו, אינה "באותה עילה" כפי שבאה לידי ביטוי "בתביעה שכנגד", עליה דיבר המערער בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן. 23. לחילופין מבקשים המשיבים כי ידחה על הסף מחמת התיישנות כל חלק של התביעה המתייחס למה שאירע לפני 25.9.1994 (שבע שנים עובר למועד הגשת התביעה על ידי המערער). דיון 24. שתי שאלות נפרדות עומדות לפנינו בנושא ההתיישנות. הראשונה – האם אי תשלום האגרה במועד ותשלומה רק ב- 9.12.2001, בחלוף תקופת ההתיישנות, מביא להתיישנות התביעה. השניה – האם האמור בתצהיר, שצורף לבקשת הרשות להתגונן, בו הודיע המערער על כוונתו להגיש תביעה שכנגד אם תתקבל בקשתו למתן רשות להתגונן, הוא בגדר הגשת "תובענה" לבית משפט, לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות. המסקנות בתמצית 25. עמדתי בשאלה הראשונה היא, בקצרה, שאת התביעה נשוא הדיון יש לראות, לצורך ההתיישנות, כתביעה שהוגשה במועד בו הוגשה בפועל (25.9.2001) אף שהאגרה שולמה באיחור. בנושא זה דעתי כדעת כב' הרשם אזר. ואולם, קבלת טענה זו איננה סוף פסוק. אין ללמוד מכך שחלקים מהתביעה לא התיישנו כטענתם החלופית של המשיבים. לטענה זו לא נדרש כב' הרשם, וגם בית המשפט המחוזי, שסבר שהתביעה התיישנה, ממילא לא עסק בה. נושא זה טעון השלמה ובירור, ויש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שבמסגרת הדיון בתביעה, בין כטענה מקדמית ובין אחרת יברר מהם אותם חלקים בתביעה שהתיישנו, אם בכלל. 26. בשאלה השניה, לעומת זאת, עמדתי היא כעמדת בית המשפט המחוזי: אין לראות את האמור בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן, בדבר תביעה שכנגד שתוגש אם תינתן הרשות להתגונן, כהגשת "תובענה" העוצרת את מרוץ ההתיישנות עד סיום ההליכים בבקשת הרשות להתגונן. 27. ודוק: עשוי להיות הבדל בין קבלת טענתו הראשונה של המערער (אותה יש, כאמור, לדעתי לקבל) לבין קבלת הטענה השניה (אותה יש, כאמור, לדעתי, לדחות). קבלת הטענה הראשונה לפיה התביעה הוגשה ב-25.9.2001 אין פירושה שכל התביעה לא התיישנה. עדיין יש לבחון, כאמור, אם התביעה לא התיישנה באופן חלקי. לעומת זאת, קבלת הטענה השניה (שלדעתי יש לדחותה) מביאה לתוצאה לפיה כל התביעה לא התיישנה. אם נכונה טענתו השנייה של המערער, המסקנה היא כי מירוץ ההתיישנות נעצר למלוא התקופה שבין הגשת בקשת הרשות להתגונן (28.12.1994) ועד קבלת הבקשה במסגרת הערעור ביום 17.2.1997. 28. יש איפוא הבדל מעשי בין קבלת או דחיית כל אחת מהטענות בנושא ההתיישנות. אילו סברתי כי המערער צודק בטענתו השניה, לא היה עוד צורך מעשי לדון בשאלה הראשונה משלא היה נוצר "סד זמנים" שהיה מונע את פתיחת ההליך מחדש. ואולם, משהגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור בטענה השניה להידחות – יש לדון בכל אחת מהשאלות בנפרד. השאלה הראשונה 29. המשיבים טוענים, כזכור, כי משלא שולמה האגרה במועד, עת נדחתה הבקשה לדחיית תשלום האגרה או תשלומה בתשלומים, ולחלופין, משלא הוגשה והתקבלה בקשה להארכת מועד לתשלום, הרי שקבלה אדמיניסטרטיבית של האגרה על ידי הגזברות אין בה כדי להכשיר את ההליך, ויש לראות את התביעה, נשוא הדיון, כתביעה שלא הוגשה. 30. בענין זה לא היה, לדעתי, מקום לקבל את עמדת המשיבים. המשיבים ביקשו לראות תביעה שהוגשה, היתה תלויה ועומדת, ומעולם לא נמחקה "כאילו" נמחקה, כיוון שלטענתם צריך היה למחוק אותה. אין, לדעתי, מקום לפיקציה זו. השאלה אם תביעה היתה תלויה ועומדת היא, בראש ובראשונה, שאלה שבעובדה. לא שמענו מבעלי הדין, שלאחר ששולמה האגרה באופן ובמועד ששולמה היתה פניה ישירה לרשם בית המשפט כדי שייקבע שלא היה (כטענת המשיבים) מקום לקבל את האגרה במועד בו התקבלה. סעיף 90 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מסמיך את הרשם לדון ולהחליט ולהורות ככל שיראה לנכון בבקשות "בכל עניין הנוגע לניהול של הליך". אילו היתה בקשה כזו, ואילו היתה החלטה של רשם הדוחה את טענות המשיבים, יכולים היו אלה לערער עליה. במקום ללכת בדרך המלך ולהעמיד, במישרין את סוגיית מועד תשלום האגרה להכרעה שיפוטית, בחרו המשיבים בדרך של תקיפה עקיפה – העלאת נושא תשלום האגרה במסגרת בקשתם למחיקה על הסף מחמת התיישנות. בצדק ציין הרשם אזר בהחלטתו: "...מרגע שמוגשת התובענה לבית המשפט היא תלויה ועומדת, ואי תשלום האגרה אינו מאיין את קיומה. לשם כך דרושה בקשה למחיקת התובענה והחלטה למחיקתה. כל עוד לא התקבלה החלטה שיפוטית כזו התביעה ממשיכה להתקיים והיא תלויה ועומדת..." דעתי היא כי אין עלינו לעסוק בשאלה "מה היה אילו" הוגשה בקשה ישירה (ראו והשוו: רע"א 510/03 שני נ' קופת חולים מאוחדת (לא פורסם)). 31. ועוד: הפגם של אי תשלום האגרה במועד איננו פגם היורד לשורש העניין. על כן ניתן ללמוד מרוחה של תקנה 2(ד) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 המורה: "חובת תשלום אגרה 2. (א) ... (ב) ... (ג) ... (ד) נזקק בית משפט להליך ונתן בו פסק דין או החלטה, ומתברר כי האגרה לא שולמה, לא יוצא ולא יינתן העתק או עותק מפסק הדין או מההחלטה, אלא אם כן שולמה האגרה במלואה. (ה) ... (ו) ..." "הסנקציה" שמבקשים המשיבים להטיל בגין אי תשלום האגרה במועד – קביעה לפיה התובענה "כאילו" לא הוגשה – אינה עולה בקנה אחד עם רוחה של תקנה זו. 32. המשיבים בחרו בדרך של תקיפה עקיפה, להבדיל מדרך של תקיפה ישירה. לשוני בין דרכי התקיפה עשויה להיות נפקות לענין התוצאה (ראו: רע"פ 4398/99 הראל נ' מ"י, פ"ד נד (3) 637) 33. על כן, דעתי היא כי דין הטענה הראשונה להתקבל במובן זה שתבוטל הקביעה בפסק הדין נשוא הערעור ולפיה "לא היה מקום לראות בהליך שהגשתו לא הושלמה הליך שהוגש במועד בטרם חלוף תקופת ההתיישנות." 34. עם זאת אין זה סוף פסוק. על בית המשפט יהיה לבחון, כאמור, את הטענה (החלופית) ולפיה חלקים מהתביעה התיישנו. השאלה השניה 35. סקרתי בקצרה את המחלוקות שבין הצדדים בענין הטענה השניה, ולדעתי די בהכרעה בסוגייה אחת כדי להצדיק את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ההליכים בענין בקשת הרשות להתגונן לא עצרו את מרוץ ההתיישנות. 36. סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. קובע: "תובענה שנדחתה 15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." "תובענה" הוגדרה בסעיף 1 לחוק ההתיישנות כ"הליך אזרחי לפני בית משפט". 37. בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן טען המערער מה שטען לגבי נזקים שגרם לו, לטענתו, עו"ד דנציגר. בסעיף ז(3) לתצהירו כתב, והדברים כבר צוטטו: "על פי חוות דעת משפטית שקבלתי מן הראוי כי בנסיבות קשות וחמורות אלו תנתן לי רשות להתגונן כנגד תביעת המשיב כדי שאוכל להגיש תביעה כנגד עו"ד אריה דנציגר" אחת המחלוקות בין הצדדים היא אם מדובר ב"תובענה". בודאי שאין המדובר ב"תובענה" במובנה הקלאסי, אך בא-כוח המערער טוען כי יש לראות את הדברים כתובענה לצורך סוגיית ההתיישנות. המערער סומך ידו כאמור על ענין שפירא לעיל. בית המשפט העליון ציין שם כי בשאלה שלפניו יש פנים לכאן ולכאן. ובסופו של דבר הגיע לכלל מסקנה, כי התביעה לא התיישנה. וכך הסביר זאת השופט ש' לוין: "לאחר שיקול רב, שבגדרו נעה דעתי חליפות לכאן ולכאן, הגעתי לכלל מסקנה שהדין עם המערערים בע"א 748/89 ועם המשיבה ברע"א 4619/92 וברע"א 4634/92. לצורך הניתוח המשפטי בחנתי את השאלה מה היה הדין לו נדחתה, בשני העניינים שלפנינו, בקשת הצירוף. אין ספק בדבר שבמקרה זה יכלו התובעים להגיש תובענה בו ביום, כאשר תקופת הביניים בין הגשת בקשת הצירוף לבין החלטת הסירוב לא הייתה מובאת בחשבון תקופת ההתיישנות. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע ... והנה פסקנו ברע"א 68/89 'צור' חברה לבטוח בע"מ נ' מחמוד ואח'[, פ"ד מג (2) 624] וחזרנו ופסקנו בע"א 502/88 א' שמעון נ' עיזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל ואח'[, פ"ד מד (3) 833], 'שאין לפרש את הדיבור "נדחתה" בסעיף 15 הנ"ל כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא משמעותו רחבה יותר, והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקצה מכוח החלטת בית המשפט, כגון... (כ)שהתובענה הופסקה' (רע"א 68/89, בעמ' 627). בגדר ההלכה האמורה יש לראות אפוא אף את בקשת הצירוף כ'תובענה'. האם מתקבל על הדעת שיראו אותה כתובענה לעניין סעיף 15 ולא יראו אותה כ'תובענה', המפסיקה את תקופת ההתיישנות, אם הבקשה נתקבלה?" (שם, בע' 371). 38. המערער כזכור טוען כי אף בענייננו כך: לדבריו, נפסק בענין שפירא כי גם "בקשה" היא "תובענה" לצורך סעיף 15. בענין שפירא היתה זו בקשה לצרוף נתבע נוסף, ובמקרה שלפנינו בקשה להתיר הגשת תביעה שכנגד. עוד הזכיר המערער את החלטתה של השופטת חיות, בענין זמיר. האופן בו מוצגת החלטה זו בסכומי המערער רחוק מלהיות מדוייק. בענין זמיר, לא הוכרעה השאלה אם טענת "פרעתי", המועלת בהוצאה לפועל, יש בה כדי להוות הליך אזרחי המשהה את תקופת ההתיישנות. השאלה הושארה בצריך עיון בלי שבית המשפט הכריע בה (ראו פיסקה 4 להחלטה). 39. המערער טוען כי ההליך שהתקיים בינו לבין המשיבים היה בקשה בה ביקש רשות להתגונן ועוד ביקש כי יותר לו להגיש תביעה כנגד המשיב 2. הצגת דברים זו איננה מדוייקת. המערער ביקש רשות להתגונן, הא ותו לא. להלן הנוסח המלא של בקשתו: "בקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת לדחות תביעת המשיבה על הסף ולחילופין למחוק את הכותרת בסדר דין מקוצר ולחילופין ליתן למבקש רשות להתגונן כנגד תביעת המשיבה. להלן הנימוקים לבקשה: א. כל העובדות והנימוקים לביסוסה של הבקשה מפורטים בזאת בתצהיר המבקש. ב. בית המשפט הנכבד מתבקש לראות בעובדות ובנימוקים המפורטים בזאת בתצהיר המבקש כחוזרים ונשנים בבקשה זו. ג. מן הדין ומן הצדק להיענות לבקשה." תכלית הבקשה היתה קבלת רשות להתגונן, וזו גם כותרתה. עניין התביעה שכנגד מופיע רק בתצהיר, שצורף לבקשה, וגם זאת רק כנימוק לבקשה, ליתן למערער רשות להתגונן. בקשת רשות להתגונן כשמה כן היא. מדובר לכל היותר ב"מגן" ולא ב"חרב". הכוונה להגיש תביעה כנגד המשיב 2, אם תינתן הרשות להתגונן מול תביעת המשיבה 1, והבאה לידי ביטוי רק בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן, אינה יכולה להחשב כ"תובענה" לעניין סעיף 15. זאת ועוד: אפילו היה בית המשפט נעתר לבקשת הרשות להתגונן בלי לקבוע, כפי שנקבע בערעור לבית המשפט המחוזי, שהמערער אינו יכול להגיש תביעה שכנגד, לא היה בכך בלבד כדי לאפשר הגשת תביעה שכנגד והדרך לכך הייתה עוד ארוכה. הלכה היא כי: "נתבע בסדר-דין-מקוצר החפץ להגיש תביעה שכנגד, יבקש היתר להגיש כתב הגנה (שיכול שיהא מוגבל לטענות שהעלה בתצהירו) כדי לאפשר לו בדרך זו להגיש תביעה שכנגד; ואם לא עשה כן, יוכל עדין לבקש רשות לתקן את התצהיר שנהפך כתב הגנה כדי לצרף אליו תביעה שכנגד" (בר"ע 64/69 גנון נ' צפריר פ"ד כג (1) 620, 621; ראו והשוו גם ע"א 285/88 העמותה מוסדות קליוולנד והקריה ברעננה ואח' נ' ש.י.ל.ן., אחים נחום – חברה לבנין בע"מ, פ"ד מד (4) 413). בענייננו לא היתה מונחת בפני בית המשפט "בקשה" להגיש תביעה שכנגד אלא היתה מונחת הודעה שאם תינתן רשות להתגונן תתאפשר הגשת תביעה שכנגד. הטענה שמעלה המערער כאילו היתה מונחת בפני בית המשפט "בקשה" להגיש תביעה שכנגד נועדה, כך נראה, לנסות להביא את המקרה שלפנינו לגדר ההלכה שבעניין שפירא. 40. אין חולק כמדומני כי משלוח מכתבים בדבר כוונה להגיש תביעה לא יעצור את מרוץ ההתיישנות. כדי לעצור את המרוץ נדרשת הגשת "תובענה". אין די בכך שהמערער העמיד את המשיבים (ולמעשה רק את המשיבה 1) על כוונתו להגיש תביעה נגדם (ולמעשה רק נגד המשיב 2). לכן, לא ניתן לדעתי לראות את האמור בתצהירו של המערער, שצורף לבקשת הרשות להתגונן כ"תובענה" לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות. לדעתי, פרשנות לפיה לפנינו "תובענה" תהא בגדר מתיחת גבולותיו של הביטוי מעבר לגבולותיו הטבעיים. 41. אשר על כן, לדעתי, בדין דחה בית המשפט המחוזי את הטענה שסעיף 15 לחוק ההתיישנות עצר את מרוץ ההתיישנות. סיכום 42. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי יקבע אם חלק מהתביעה התיישן וידון ביתרת התביעה, השאלה אם סוגיית ההתיישנות החלקית תתברר יחד עם התביעה או בשלב מקדמי – מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. 43. לא יהיה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' פרוקצ'יה: 1. אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינה של חברתי, השופטת נאור על כל חלקיו. אני מסכימה כי לצורך התיישנות, יש לראות את מועד הגשתה של התביעה בפועל (ביום 25.9.01) כעוצרת את מירוץ ההתיישנות, חרף העובדה שהאגרה בגינה שולמה באיחור. מסקנה זו נגזרת, בעיקרה, מנקודת האיזון הראויה בין האינטרסים השונים הפועלים ברקע הגדרת היקפו של מוסד ההתיישנות: מן הצד האחד, הכרה בזכותו של בעל הדין להביא את עניינו בפני הערכאות, המוכרת כזכות בעלת אופי חוקתי; וכנגדה, האינטרס הפרטי והחברתי להגן על בעל הדין שכנגד ועל מערכת שיפוט מפני עיסוק בעניינים שאבד עליהם הכלח. נקודת האיזון בין השיקולים האמורים מצדיקה, דרך כלל, פרשנות צרה לתחולת דיני ההתיישנות, תוך הדגשת זכות הגישה לערכאות של בעל דין כזכות בעלת מעמד מיוחד. איזון זה תומך, בין שאר השיקולים, בראיית תובענה שהוגשה כמפסיקה את מירוץ ההתיישנות גם כאשר חל איחור בתשלום האגרה בגינה. 2. כן אני מסכימה, באשר לשאלה השניה, כי אין לנו צורך להכריע בשאלה המשפטית האם בקשה להגשת תביעה שכנגד המוגשת במסגרת בקשה לרשות להתגונן הינה בגדר "תובענה" לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות, שכן, כדברי השופטת נאור, במקרה זה לא היתה בקשה כזו, ואילו הבקשה לרשות להגן שהגיש המערער, כניסוחה, בודאי אינה עונה להגדרה "תובענה" כמשמעותה בסעיף 15 לחוק. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ט"ז בסיוון התשס"ה (23.6.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04024860_C05.docעע מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il