פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק בג"ץ 2484/15 בבית המשפט העליון בג"ץ 2484/15 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 3. בית הדין האזורי בתל אביב עתירה למתן צו על נאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד ליטל פרל עוזיאל ועו"ד קרן ראובן כהן החלטה השופט י' עמית: 1. עניינה של העתירה בבקשת העותר, כי נבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, בגדרו נתקבל ערעור שהגישה המשיבה 1 (להלן: האישה) להורות, בין היתר, על רישום מחצית זכויות הבעלות בדירת אמו של העותר על שמה. בד בבד עתר העותר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. 2. העותר והמשיבה 1 נישאו זה לזה בשנת 1986 ולהם ארבעה ילדים משותפים. ביום 15.3.2009 הגיש העותר תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב וכרך לה תביעה לחלוקת רכוש. ביום 14.1.2010 התגרשו הצדדים. 3. במסגרת הדיון בחלוקת הרכוש נחלקו הצדדים, בין היתר, בשאלת הבעלות בדירת מגורים הרשומה על שם אמו של העותר. בתמצית, טענה האישה כי מחצית מזכויות הבעלות בדירה שייכות לה מכוח חוזה לרכישת הדירה שנחתם בין אמו של העותר לבין העותר והאישה ביום 30.5.1994. מנגד, טען העותר כי החוזה הוא למראית עין בלבד והוא נערך על מנת שיתאפשר לבני הזוג לקבל הלוואה מהבנק לטובת השקעה בעסק משותף. להשלמת התמונה יצוין, כי בעקבות החוזה נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובת העותר וגרושתו. עוד יצוין כי אמו של העותר נפטרה כשלושה חודשים לאחר החתימה על החוזה והעותר הוא היורש הבלעדי של אמו על פי חוק הירושה, תשכ"ה-1965. 4. ביום 1.10.2013 קיבל בית הדין הרבני האזורי את עמדת העותר ופסק, בין היתר, כי אין לשנות את רישום הזכויות בדירה, למעט שינוי ברישום בגין צו ירושה; כי על העותר לפטור את האישה מחוב המשכנתא ולהמציא אישור מתאים על כך מהבנק וכי בכפוף להמצאת האישור, תבוטל הערת האזהרה הרשומה על הדירה לטובת הצדדים. בנוסף, דחה בית הדין את תביעת העותר לחייב את האישה בתשלום מחצית מהחובות שאינם רשומים גם על שמה ופסק כי הצדדים ישאו בחלקים שוים בחובות הרשומים על שניהם, במידה וימצאו. 5. על פסק דינו של בית הדין האזורי, הגישה האישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול. ביום 4.2.2015 הפך בית הדין הרבני הגדול, פה אחד, את פסק דינו של בית הדין האזורי וקיבל את עמדת האישה. נפסק, בין היתר, כי החוזה למכירת הדירה שנחתם בין הצדדים לאמו של העותר הוא חוזה כשר ובעל תוקף משפטי לכל דבר; כי יש לבצע את רישום הדירה כפי שעולה מהחוזה קרי, מחצית מהזכויות על שם העותר ומחצית מהזכויות על שם האישה; כי תביעת האישה להחזר תשלומים ששילמה במשותף עם העותר בגין המשכנתא נדחית וכי תביעת העותר מן האישה, להחזרים על תשלומי המשכנתא ששילם לבדו, נדחית אף היא. 6. מכאן העתירה שלפנינו. העותר טוען כי פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול "חורג חריגה קיצונית ממתחם הסבירות וסותר באופן שלא יעלה על הדעת את ההיגיון הבריא והשכל הישר. מקריאת פסק הדין עולה, כי נכתב הוא תוך התעלמות מוחלטת ממסמכים רלוונטיים, משמעותיים וערכיים אותם צירף העותר מבעוד מועד". עוד טוען העותר, בין היתר, כי פסק הדין שולל את זכותו הבסיסית לרשת את אמו על פי חוק הירושה; כי לא הגיוני שגרושתו "אשר עשתה הכול להשאירו חסר כל "תזכה" במחצית מדירת אמו שנרכשה על ידי האם בכספים שצברה בעמל רב..." וכי תוצאת פסק הדין אינה הגיונית שכן היא מחייבת את העותר להעביר לידי המשיבה מחצית מדירת המגורים ובד בבד גם לשאת באופן בלעדי בחובות המשותפים שצברו הצדדים במהלך השנים. עוד מוסיף העותר וטוען, כי בדיון בערעור שהתקיים ביום 13.2.2014 תמכו שניים משלושת הדיינים בהחלטת בית הדין האזורי ואילו הדיין השלישי, שכתב את פסק הדין, היה דווקא בדעת מיעוט וכי "נדמה, כי עקב המחסור החמור בדיינים נאלץ בית הדין הרבני הגדול לסגור את התיק שהונח לפתחו ללא שהעמיק בחומר אשר הוצג בפניו ואשר בחלקו לא ניקרא כלל ועיקר". 7. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה מושרשת היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על בתי דין רבניים וכי התערבותו שמורה למקרים חריגים בלבד בהם יש בידי העותר להצביע על חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או שעה שנדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של משפט או בית דין אחר (ראו, לדוגמה, בג"ץ 9028/14 פלוני נ' פלונית בפסקה 3 (18.1.2015)). אין זה המקרה בענייננו. טענות העותר הן ערעוריות במובהק. הטענות ל"חריגה קיצונית ממתחם הסבירות וסתירה של ההיגיון הבריא והשכל הישר" ולהתעלמות בית הדין הרבני הגדול ממסמכים וראיות רלוונטיים, נטענו בעלמא וללא ביסוס של ממש וטוב היה משלא הועלו. פסק הדין של בית הדין הרבני משתרע על שלושה עשר עמודים מפורטים בהם מנמק בית הדין כיצד הגיע למסקנותיו. בית הדין סמך מסקנתו, בין היתר, על נטל ההוכחה הרובץ על המערער כמי שטוען כי חוזה המכירה הוא חוזה למראית עין. אכן, העותר אינו שבע רצון מהתוצאה אליה הגיע בית הדין הרבני הגדול אך העובדה שפסק דין שניתן בבית הדין האזורי נהפך על ידי בית הדין הרבני הגדול, בוודאי אינה מצביעה על "חריגה קיצונית ממתחם הסבירות" וסתירה "באופן שלא יעלה על הדעת את ההיגיון הבריא והשכל הישר". גם טענות העותר כאילו יש במצוקת הדיינים בבית הדין הרבני הגדול להוכיח שפסק הדין ניתן ללא התעמקות בתיק, מוטב היה לו לא היו נטענות כלל. 8. על יסוד האמור, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, א' באייר התשע"ה (20.4.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15024840_E02.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il