יצחק קלמנטינובסקי,עו"ד נ. סאסי גואטה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2482/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: עו"ד יצחק קלמנטינובסקי נגד המשיב: סאסי גואטה ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט השלום ברמלה בבש"א 1442/98 מיום 3.3.98, שניתנה על ידי כבוד השופט שמואל ברוך בשם המערער: בעצמו בשם המשיב: עו"ד אלישע חנינוביץ פסק-דין ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום ברמלה (כבוד השופט ש' ברוך) בבש"א 1442/98 (במסגרת ת"א 1046/97) מיום 3.3.98, בה דחה בית-המשפט את בקשת המערער כי יפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים. בין הצדדים מתנהלים הליכים בבית-משפט קמא, שעניינם תביעתו של המשיב כנגד המערער, עו"ד במקצועו, בגין סכומי כסף אשר לטענת המשיב נגבו עבורו על-ידי המערער אך לא הועברו לרשותו, ותביעה שכנגד בגין חוב שכר-טרחה. שמיעת ההוכחות בתיק הסתיימה, והוגשו סיכומי הצדדים, אולם טרם ניתן פסק-דין. בשלב זה התברר למשיב, כי בסיכומיו מודה המערער כי גבה סכומים נוספים בשמו של המשיב לאחר הגשת התביעה, וקיזז אותם משכר-הטרחה המגיע לו לטענתו. נוכח זאת הגיש המשיב בקשה לפיצול סעדים, על-מנת שיוכל בעתיד לתבוע סכומים אלה. טרם ניתנה החלטה בבקשה חזר בו המשיב ממנה, והמירהּ בבקשה לתיקון כתב-תביעתו נוכח הודיית המערער ובלא צורך בהגשת ראיות נוספות. בהחלטתו מיום 10.2.98 נעתר בית-המשפט לבקשה לתיקון כתב-התביעה, אך פסק לזכות המערער הוצאות בסך 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ, בגין העיכוב בהגשתה. בית-המשפט קבע, כי ההוצאות יעמדו לתשלום רק לאחר שיינתן פסק-דין בתיק העיקרי. בעקבות החלטה זו הגיש המערער בקשה לבית-המשפט כי יפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים. בבקשתו העלה המערער מספר רב של טענות, אשר את חלקן זנח בערעור, ולכן לא יפורטו. האירוע הראשון עליו מסתמך המערער התרחש ביום 1.7.97, במהלך ישיבת קדם-משפט, כאשר ניסה בית-המשפט לתאם מועד נוח לצדדים לשמיעת ההוכחות. לטענת המערער, לאחר שדחה מועד שהציע בית-המשפט בלא שבדק לפני כן ביומנו, משום שידע שאינו פנוי באותו יום, פנה אליו בית-המשפט בהצעת תאריך אחר, והוסיף ב"עוינות מופגנת", כי הוא מקווה שלמערער אין ברית מילה באותו יום. עוד טוען המערער, כי במהלך ישיבת ההוכחות (ביום 9.10.97) התערב בית-המשפט בצורה לא אובייקטיבית לחלוטין בחקירותיו של המערער. בהתייחס לבקשה לפיצול סעדים, מדובר בבקשה שגויה על-פניה, אשר במקום לדחותה העבירהּ בית-המשפט לתגובת המערער. עוד טוען המערער, שבמהלך הדיון בבקשה לפיצול סעדים אמר בית-המשפט למשיב כי ייתן לו "כל סעד שיבקש". לטענת המערער ניסה בית-המשפט במהלך הדיון בבקשה להכשירה בכל דרך, ולבסוף כשנמחקה פסק לזכותו הוצאות בסכום נמוך שלא לתשלום על-אתר. טענה נוספת של המערער מופנית כלפי סירובו של בית-המשפט להעניק לו אורכה להגשת כתב הגנה מתוקן בשל מחלה, וזאת למרות השיהוי הרב שבהגשת כתב-התביעה המתוקן. בהחלטתו לדחות את בקשת הפסילה מציין בית-המשפט כי הלכה למעשה הסתיים ההליך. כמו-כן מציין בית-המשפט כי די בשיהוי הרב שבו הוגשה הבקשה על-מנת להביא לדחייתה. לגוף טענותיו של המערער, מציין בית-המשפט כי אין בבדיחה בעניין ברית המילה או באיזו מהחלטותיו, אשר המערער לא הגיש עליהן בקשת רשות ערעור, כל ביסוס לבקשה כי יפסול עצמו. אשר לאמירה כי ייתן למשיב "כל סעד שיבקש", זו נאמרה מתוך מורת רוח כלפי המשיב אשר הגיש בקשה מוטעית. בערעור בפני חוזר המערער על הטענות שפורטו לעיל. לדבריו, הפניית הבדיחה בדבר ברית המילה כלפיו - אדם חובש כיפה - אינה בדיחה כלל, והיא משקפת חוסר אמון. עוד טוען המערער, כי קביעתו של בית-המשפט בהחלטתו שלא לפסול עצמו, כי ההליך הסתיים הלכה למעשה, מעידה אף היא על חוסר האובייקטיביות של בית-המשפט. הוא הדין בהתייחס לקביעת בית-המשפט כי סכום ההוצאות שנפסק לזכות המערער במסגרת הבקשה לתיקון כתב-התביעה, לא יעמוד לתשלום על-אתר. אשר לקביעה כי השתהה בהגשת בקשת הפסילה טוען המערער, כי האירועים הראשונים עליהם הסתמך אך יצרו בלבו חשש סובייקטיבי ומייד עם התגבשותה של עילה הפסילה הגיש את הבקשה. בתגובתו לערעור טוען המשיב, כי בישיבת ההוכחות אכן התערב בית-המשפט בחקירתם של שני הצדדים, אך לא נוצר רושם או רמיזה כי הוא נוטה לצד זה או אחר, וההתערבות לא היתה חריגה בהיקפה או בתוכנה. אשר לבקשה לפיצול סעדים מודה המשיב, כי זו הוגשה בשל טעות, אשר באה על תיקונה במחיקת הבקשה ובפסיקת ההוצאות לזכות המערער. עוד מציין המשיב, כי טענת המערער שההליכים נוהלו באופן חד צדדי וכי בית-המשפט אפשר לב"כ המשיב לנהלם ככל העולה על רוחו אינה נתמכת בדוגמה כלשהי, והיא משוללת יסוד. דין הערעור להידחות. ראשית, צדק בית-המשפט קמא בקובעו כי המערער השתהה בהעלאת טענותיו. בבקשתו הסתמך המערער על אירועים אשר חלקם התרחש למעלה מחצי שנה לפני שהוגשה הבקשה. התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראתה של תקנה 471ב לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד1984-, שלפיה על בעל-דין לעורר את טענת הפסלות "מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות". ההגיון בבסיס ההוראה הינו, שבעל-דין אינו רשאי לנצור את טענת הפסלות לעת מצוא כחלק מהטקטיקה של ניהול המשפט. עליו להעלותה מייד כשמתחוורת לו עילת הפסילה, ואם לא עשה כן, מנוע הוא מלהסתמך בעתיד על אותה עילה (השוו: ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט (1) 854, 863). כמו-כן, רוב טענותיו של המערער מופנות, בסופו של דבר, נגד החלטות ביניים דיוניות של בית-המשפט קמא, אשר תוכנן לא נשא חן בעיניו. בית-משפט זה חזר ושנה כי הליך לפסילת שופט אינו מהווה ערעור על החלטות-ביניים, אשר כשלעצמן אין בהן, באופן רגיל, לגבש עילת פסילה (ראו, למשל, ע"א 369/97 אהרון לביא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אשר ליתר טענותיו של המערער, לא מצאתי כי הן מעוררות חשש ממשי למשוא פנים אשר יש בו להביא לפסילת השופט. אכן, ייתכן שלא נחה דעתו של המערער מניהול ההליך, אך בהיעדר חשש אובייקטיבי למשוא פנים אין בתחושותיו הסובייקטיביות של בעל-דין לבסס עילת פסלות (ראו ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 247). מכל הטעמים האמורים הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיב בבקשה זו בסכום של 5,000 ש"ח. ניתנה היום, י"ז באב התשנ"ח (9.8.98). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98024820.A02/דז/