אור קובה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2481/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2481/13 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערער: אור קובה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 04.04.2013 בת.פ. 83/12, שניתנה על ידי כבוד השופטת י' אמסטרדם בשם המערער: עו"ד צדוק חוגי בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת י' אמסטרדם) מיום 4.4.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 83-12. 2. נגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום, המייחס לו, ולשני נאשמים נוספים (להלן – מורנו ומוהרסז), עבירות של שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיפים 402(ב) ו-499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מן החומר עולה כי מורנו ומוהרסז הורשעו על פי הודאתם, ואילו המערער בחר לטעון לחפותו. ביום 18.3.2013 נגזר דינו של מורנו, וניתנה החלטה בעניינו של מוהרסז (להלן – גזר הדין). בגזר הדין קבע בית המשפט בין השאר כי "נוכח הנסיבות שצוינו בתסקיר, וכן בשל אישיותו החלשה [של מוהרסז], שגרמה להיגררותו אחר [מורנו] וה"אחר", החלטתי לאחר התלבטות לא מועטה לאמץ את המלצת שירות המבחן" (ההדגשה הוספה – א' ג'). 3. ביום 24.3.2013 ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו. לטענת המערער, ה"אחר" אליו התייחס בית משפט קמא בגזר הדין הוא המערער עצמו, שכן כתב האישום מייחס לשלושת הנאשמים ביצוע בצוותא של העבירות. עוד טוען המערער כי לא זו בלבד שבית המשפט הזכיר אותו בגזר הדין, אלא שבית המשפט קבע כי מוהרסז נגרר אחר המערער, ובכך קבע את חלקו של המערער בקשר שבין שלושת הנאשמים. לשיטת המערער, קביעות אלה מקימות חשש ממשי למשוא פנים. זאת, בפרט נוכח העובדה שבמסגרת בירור האשמה בעניינו של המערער עומדות שאלות כגון האם המערער הוא אותו "אחר", ושאלת חלקו של ה"אחר" בביצוע העבירות המיוחסות לו. באת כוח המשיבה הגיבה לבקשתו של המערער ביום 3.4.2012. לשיטתה, לא קמה עילת פסלות בעניינו של המערער, שכן קביעותיו של בית המשפט נאמרו במסגרת ההליך נגד מוהרסז, ואין בהן כל קביעה לגבי המערער ואשמתו. 4. ביום 4.4.2013 דחה בית משפט קמא את בקשת הפסלות. בהחלטתו קבע בית המשפט כי טרם גיבש עמדה בעניינו של המערער, וכי הדבר צוין במפורש בגזר הדין. עוד קבע בית המשפט כי עמדת הפסיקה היא שבית משפט הדן בעניינם של מספר שותפים הקשורים לאותה פרשה אינו נדרש לפסול עצמו, אף אם הרשיע וגזר את דינם של חלק מן השותפים. יוער, כי דיוני הוכחות בעניינו של המערער נקבעו לימים 21.4.2013 ו-25.4.2013. 5. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. למערער טענות נגד ההחלטה הן במישור הדיוני הן במישור המהותי. תחילה טען המערער כי בית המשפט המחוזי לא קיים דיון בבקשת הפסלות בנוכחות הצדדים, ובכך פגע בזכות הטיעון של המערער. לשיטת המערער, נוכח הוראת סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ובהתאם להלכה הפסוקה, היה צריך בית משפט קמא לקיים דיון בנוכחות המערער. בנוסף, חזר המערער בערעורו על הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא בדבר גיבוש דעה מוקדמת, והדגיש כי קביעתו הפוזיטיבית של בית המשפט בדבר היגררותו של מוהרסז אחר המערער מונעת ממנו להיות פתוח לשכנוע ביחס לטענותיו של המערער. כמו כן, סבור המערער כי העובדה שמורנו ומוהרסז הורשעו על פי עובדות כתב האישום, כפי שציין גם בית המשפט בהחלטתו, רק מחזקת את המסקנה שבית המשפט קיבל את התזה שהציגה התביעה, לפיה המערער הוא חלק מן הקשר העברייני. לסיום טוען המערער כי בעניין כגון זה יש חשיבות גם לפגיעה במראית פני הצדק. ביום 9.4.2013 הגיש המערער "בקשה למתן הוראות לבית משפט קמא", בגדרה ביקש להורות לבית משפט קמא לעכב את הדיונים בעניינו עד להכרעה בערעור הפסלות. יצוין, כי בבקשתו כלל לא ציין המערער מהם מועדי הדיון אותם מתבקש בית משפט קמא לעכב. ביום 11.4.2013 הגיבה המשיבה לערעור ולבקשה למתן הוראות. יוער, כי המשיבה לא הביעה עמדה לעניין החובה לקיים דיון בבקשת הפסלות בערכאה הדיונית, אולם ציינה כי מועדי ההוכחות בתיק מיועדים להתקיים בעוד זמן קצר. בנסיבות אלה סברה המשיבה כי אם יידרש בית משפט קמא לקיים דיון בבקשת הפסלות, תעוכב שמיעת הראיות והדבר יביא לסרבול ההליך. לגופם של דברים, טענה המשיבה כי בית משפט קמא גזר את דינם של הנאשמים האחרים על פי הודאתם ומבלי להכריע בראיות, ולכן לא קמה עילת פסלות. המשיבה הוסיפה וטענה כי בית משפט קמא צמצם למינימום את התייחסותו למערער בגזר הדין, ואף התייחס למערער כאל "האחר". 6. דין הערעור להידחות. כבר נפסק, כי בפרשה ובה מספר נאשמים, ההכרעה בעניינם של חלק מן הנאשמים אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות ביחס לנאשמים האחרים (סעיף 155(א) לחוק סדר הדין הפלילי; ע"פ 301/75 סאלם נ' מדינת ישראל, פ"ד כט (2) 431 (1975); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 306-304 (2006) (להלן – מרזל)). כך הדבר בפרט כאשר הנאשמים האחרים מורשעים על פי הודאתם ותוך התבססות על עובדות כתב האישום בלבד, מבלי לשמוע ראיות (ראו למשל, ע"פ 9703/02 שילון נ' מדינת ישראל (5.1.2003)). במקרה דנא, ההתייחסות ל"אחר" בגזר הדין היא מצומצמת ביותר (השוו, ע"פ 25/86 אלדג'ם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (1) 163 (1986)). בנוסף, בגזר הדין ציין בית המשפט במפורש כי "ההתייחסות בגזר-דין זה ל'אחר' היא כמפורט בכתב האישום המתוקן בו הודו הנאשמים, בלי שמותב זה יקבע ממצאים מפלילים בעניינו" (פיסקה 28 לגזר הדין). זאת ועוד, ההחלטה כי מוהרסז נגרר אחר מורנו ואחר ה"אחר", אף היא אינה מלמדת כי ננעלה דעתו של בית המשפט בעניינו של המערער, שכן קביעותיו של בית משפט נסמכות על עובדות כתב האישום ועל תסקיר המבחן בעניינו של מוהרסז בלבד (השוו, ע"פ 4150/00 דהן נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 לפסק הדין (9.7.2000)). המסקנה כי אין לקבל את טענותיו של המערער מתחזקת נוכח השלב המקדמי שבו מצוי ההליך נגדו. מן החומר שלפניי עולה כי בית המשפט טרם החל בשמיעת ראיות בעניינו של המערער. על כן, אף אם בית המשפט גילה דעתו לעניין זיהוי המערער (וכאמור לעיל, נדמה שאין זה המצב), אין בכך כדי ללמד שהוא אינו פתוח לשכנוע לאחר שיציג המערער את גרסתו ואת הראיות אשר, לטענתו, עשויות לעורר את הספק הנדרש לקביעת חפותו. אמנם, ישנם מקרים חריגים שבהם מן ההכרעה בעניינו של נאשם אחד ניתן יהיה ללמוד כי ננעלה דעתו של בית המשפט ביחס לנאשם אחר (ראו, ע"פ 6725/04 מלכה נ' מדינת ישראל (3.8.2004)). עם זאת, המקרה דנא אינו נמנה על מקרים חריגים אלה. 7. אשר לטענה הדיונית בדבר אי קיום דיון בבקשת הפסלות: סבורני כי היה על בית משפט קמא לקיים דיון בבקשת הפסילה בנוכחות הצדדים. סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". משאין הוראה אחרת, חל הכלל בדבר נוכחות הנאשם אף על בקשות פסלות שופט בהליך פלילי (ראו גם, מרזל, בעמ' 321-319). החובה לקיים דיון בבקשת פסלות בנוכחות הצדדים אינה חלה על ערכאת הערעור (ראו, סעיף 147(ד) לחוק סדר הדין הפלילי; ע"פ 10818/08 אליעז נ' מדינת ישראל (22.1.2009); ע"פ 200/10 חן נ' מדינת ישראל (7.3.2010); ע"פ 1677/13 כהן נ' מדינת ישראל (7.3.2013)), אולם הערכאה הדיונית, אליה מוגשת בקשת הפסלות, אינה פטורה מקיום דיון בבקשה. אף על פי כן, במקרה הנדון קבועים דיוני הוכחות בעוד זמן קצר. בנסיבות אלה, החזרת התיק לבית משפט קמא לשם עריכת דיון, וזאת בפרט נוכח דחיית טענותיו של המערער לגופם של דברים, תביא לסרבול מיותר של ההליך (השוו, בש"פ 1635/06 רפפורט נ' מדינת ישראל (6.3.2006)). בנוסף, בפני בית משפט קמא עמדה בקשת פסלות ובה טיעוניו המפורטים והמנומקים של המערער. גם לכך יש משמעות בהחלטה לא להחזיר את התיק לבית משפט קמא בשלב זה של ההליך (השוו, ע"פ 1698/05 שמואלי נ' מדינת ישראל (14.3.2005)). 8. סיכומם של דברים, המבחן הכללי בשאלת פסלות שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הינו קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". הערעור לא מגלה עילה ליצירת חשש למשוא פנים בניהול המשפט. 9. אי לכך, הערעור נדחה. ניתן היום, ד' באייר התשע"ג (14.4.2013). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13024810_S03.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il