סימסה ליביו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2480/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2480/04 ע"פ 2523/04 ע"פ 2552/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי המערער בע"פ 2480/04: המערער בע"פ 2523/04: המערער בע"פ 2552/04: סימסה ליביו מקסים דיין מורשקו אלכסנדר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 11.2.04, בתיק פ' 40012/02, שניתן על ידי כבוד השופט א' שהם תאריך הישיבה: י"ח באדר ב' תשס"ה (30.3.2005) בשם המערער בע"פ 2480/04: בשם המערער בע"פ 2523/04: בשם המערער בע"פ 2552/04: עו"ד משה ישראל, עו"ד צבי פורר עו"ד שלום פדידה עו"ד אסנת מוליארסקי בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא 1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט א' שהם), הרשיע את המערערים בסופו של הליך ממושך בעבירות אלו: תקיפה בנסיבות מחמירות, כליאת שווא, חטיפה וניסיון לחטיפה מהארץ, עבירות לפי סעיפים (בהתאמה) 382(א) בשילוב עם סעיף 381(א)(1), 377, 369 ו-370 בשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כמו כן הורשע מערער 3 בעבירה של התחזות כעובד ציבור, לפי סעיף 283 לחוק העונשין. בעקבות הרשעתם, גזר בית המשפט המחוזי למערערים עונשים אלה: למערער 1, סימסה ליביו (להלן: "ליביו") – 36 חודשי מאסר, מחציתם בפועל והיתרה על-תנאי, וכן קנס בסך 20,000 ₪ או 9 חודשי מאסר תמורתו. למערער 2, מורשקו אלכסנדר (להלן: "מורשקו") – 28 חודשי מאסר, מתוכם 10 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי. למערער 3, דיין מקסים (להלן: "דיין") – 30 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי. הערעורים שבפנינו מופנים כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. 2. האישום וממצאיו של בית המשפט המחוזי בחודש ינואר 2001 שימש ליביו כמנהל תפעול בחברת כוח-אדם, נאות גולן שירותי חקלאות בע"מ (להלן: "חברת נאות גולן"), שעסקה בהבאת עובדים זרים לענף הבנייה בישראל. בין יתר העובדים שהעסיקה החברה באתרי בניה בחיפה, היו שלושה אזרחים רומנים (להלן: "המתלוננים"): דפין גילאה (להלן: "דפין"), איבון פוטרניצה (להלן: "איבון"), וקונסטנטין דוברין (להלן: "קונסטנטין"). על פי גרסת המשיבה, על רקע של אי-שביעות רצון מתפקודם של המתלוננים, החליט ליביו לכפות עליהם לעזוב את ישראל ולשוב לרומניה. לצורך כך הוא שכר את שירותיהם של מורשקו ודיין. זה האחרון שירת במשטרת ישראל עד לתאריך 19.12.00, ואף שהמינוי שלו כבר לא היה בתוקף, הוא נתבקש על ידי ליביו להגיע למפגש עם המתלוננים כשהוא לבוש מדים, מתוך כוונה לטעת בלבם את האמונה כי פעולת הגירוש מבוצעת בחסות החוק. אדם נוסף שעל פי גרסת המשיבה היה שותף לקשר, אוגוסטין קורויאן (להלן: "אוגוסטין"), הועמד אף הוא לדין, אולם בית המשפט המחוזי החליט לזכותו. ביום 26.1.01 התקשר אוגוסטין למתלוננים, והודיע להם כי החברה החליטה להעבירם לעבוד באתר באזור לוד, ובשעות הלילה של יום המחרת הוא הגיע עם רכב ואסף את המתלוננים ומיטלטליהם. בהגיעם ללוד פגשו המתלוננים את המערערים, וליביו הודיע להם כי הם חייבים לעזוב את הארץ ולחזור לרומניה. לגרסת המשיבה, ליווה ליביו את הדברים באגרוף שהטיח בפניו של דפין, בעוד שדיין טלטל את איבון, וכל זאת כדי לאלץ את המתלוננים להיכנס לרכב שעתיד היה להסיעם לנמל התעופה. בשלב זה ניסו שניים מהמתלוננים להימלט, ובעוד שדפין נלכד, לא הצליחו הקושרים ללכוד את קונסטנטין. בשלב כלשהו, ובעוד הוא בתוך הרכב, הצליח דפין להתקשר לאחד, עדי לקשר (להלן: "לקשר") מ"קו לעובד", ודיווח לו על האירוע. דפין ואיבון הוסעו לנמל התעופה כשהם מלווים במורשקו ודיין, בעוד שליביו ואוגוסטין נסעו בשני רכבים נוספים, האחד מלפנים והאחר מאחור. בהגיעם לנמל התעופה החזיק מורשקו בידיו את דרכוניהם של המתלוננים ואת כרטיסי הטיסה, אולם בטרם החלו ההליכים לקראת הטיסה הגיע למקום עדי לקשר, והוא ביקש מכל החבורה להילוות אליו למשטרת נמל התעופה, ובדרך זו סוכל גירושם של המתלוננים. 3. המערערים כפרו בעובדות המפלילות שיוחסו להם. ליביו התגונן בטענה כי הניסיון לשלב את המתלוננים בעבודות בנייה נכשל פעם אחר פעם, ומאחר והם לא היו יכולים להיות מועסקים על ידי מעביד אחר, הוחלט להחזירם לרומניה. ליביו הוסיף וטען, כי המתלוננים ניסו לשכנעו לאפשר להם להישאר בישראל, אולם ליביו השיב כי הדבר נוגד את החוק, ומדעתו לא שינה גם כשדפין הציע לו סכום של 1000 דולר. על פי גרסת ליביו, השתכנעו לבסוף דפין ואיבון לעזוב את ישראל, בעוד שקונסטנטין נמלט ועקבותיו אבדו. ליביו הכחיש מכל וכל את הטענה לפיה נהג באלימות במי מן המתלוננים, ואף טען כי תלונתם באה לעולם רק מתוך כוונה שבעקבות כך ייפתחו הליכים פליליים בהם יידרשו להעיד, ובדרך זו תסוכל הכוונה לגרשם, לפחות עד למסירתה של עדותם בבית המשפט. 4. מורשקו טען כי אותה עת הועסק בעבודות אבטחה, והוא נשכר על ידי ליביו כדי להגן עליו. מערער זה הכחיש בעדותו בבית המשפט כי הופעל כוח נגד המתלוננים, והוא אף טען כי מסר לידי אחד מהם (דפין) את הטלפון הסלולארי, שבדיעבד התברר כי שימש מתלונן זה כדי להזעיק את לקשר. הגרסה בה התגונן דיין היתה שהוא כלל לא הציג את עצמו כשוטר, ולמעשה הוא נלווה לליביו כמחווה אישית ולא במטרה לקבל שכר, ומתוך כוונה שנוכחותו תרתיע את המתלוננים מלתקוף את ליביו. 5. במרכז ראיותיה של המשיבה עמדה עדותו של דפין, אותה אימץ בית המשפט המחוזי באומרו את אלה (ראו עמ' 394 לפרוטוקול הדיון): "הנני קובע, באורח חד משמעי, כי עדותו של המתלונן, דפין גילאה, הינה עדות מהימנה וכי יש לקבל את גירסתו כגרסה אמינה, גם אם בהסתייגות מה לגבי פרטים מסויימים שאינם יורדים לשורשו של עניין. התרשמתי עמוקות, חרף החקירה הנגדית הקשה בה עמד דפין, כי דבריו משקפים את האמת לאמיתה, וכי אין כל שחר לטענת העלילה שהועלתה נגדו ע"י הסנגורים, כולם. לא התעלמתי מסתירות מסויימות בין הדברים שמסר העד במשטרה לבין דבריו בבית המשפט, וגם נתתי דעתי לניסיונותיו של העד להפיק תועלת אישית מתלונתו. הסתירות עליהן הצביעו הסניגורים, אינן מהותיות ... מהימנים עלי דבריו של המתלונן, כי ניסה את מזלו בבריחה מהמקום, וכי ניסיונו זה סוכל תוך שימוש באלימות." מאידך, קבע בית משפט קמא (ראו עמ' 395), כי ליביו הותיר עליו "רושם עגום ביותר", וגם מורשקו "לא הרשים ... במהימנותו" (עמ' 395). באשר לדיין נקבע, כי "עדותו ... נמצאה כבלתי מהימנה לחלוטין" (עמ' 395). להשלמת התמונה אוסיף, כי עדותו של דפין נתמכה בעדותו של לקשר, בפניו התחנן דיין בעת מפגשם בנמל התעופה למחול לו על מעורבותו בפרשה, והתנהגות זו של דיין נשנתה גם בעת שיחתו עם קצין המשטרה בן-לולו. זאת ועוד, עדותו של דפין נתמכה גם בדברים שנרשמו במהלך החקירה מפיו של מורשקו (ההודעות ת/12, ת/14), אף שמערער זה חזר מחלק מהדברים בעדותו בבית המשפט, ותלה את קולר האשם לסתירות בין ההודעות לעדותו בחוסר שליטתו בעברית, ובכך שאמרותיו נגבו ללא עזרתו של מתורגמן. נימוקי הערעור 6. המערערים, המשיגים בפנינו כנגד הרשעתם, הפנו את חיצי ביקורתם, בראש ובראשונה, כנגד עדותו של דפין. נטען, כי עד זה בדה מלבו את הגרסה בדבר האלימות שכביכול הופעלה נגדו, מתוך כוונה להאריך בדרך זו את שהייתו בישראל. מורשקו חזר וטען כי נקלע באופן תמים ומקרי לאירוע, כאשר נתבקש לאבטח את ליביו עקב החשש שהמתלוננים יתקפו אותו. באשר לדיין, מערער זה טען כי האירוע בו נטל חלק התרחש ימים לא רבים לאחר שסיים את שירותו הפעיל במשטרה, ועל כן לא סבר כי במעשיו כרוכה עבירה. על כל אלה הגיבה המדינה באומרה כי יש לדחות את הערעורים מטעמיו של בית משפט קמא. דיון 7. בטרם החלה שמיעתם של שלושת הערעורים, הונחה בפנינו בקשתו של עו"ד מ' ישראל, בא-כוחו של ליביו, להגשתן של שתי ראיות נוספות. כידוע, בבקשות מסוג זה מצווה בית משפט שלערעור לשים לנגד עיניו את הכלל בדבר סופיות הדיון, ומכלל זה הוא יחרוג מקום שמתקיימים שניים: המערער לא היה יכול להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בפני הערכאה הדיונית, ויש בראיות אותו פוטנציאל אשר עשוי לשנות את תוצאתו של ההליך השיפוטי (ראו ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 289, 296; ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4), 689, 698). ובאשר לענייננו, הראיה הראשונה והחשובה מבין השתיים אותן ביקש עו"ד ישראל להגיש, היא תצהירו של דפין שנערך ונחתם בחודש אוקטובר 2004, ברומניה. הראיה האחרת היא תצהירו של מאלנקה דומיטרו, שלטענתו שמע את גרסתו החדשה של דפין לאירועים, והיה עד לחתימתו של האחרון על התצהיר. מטבע הדברים, מתקיים בשני תצהירים אלה התנאי הראשון אותו הזכרתי, לאמור, ליביו לא יכול היה להציגם במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, שהרי הם הגיעו לידיו רק לאחר שההליכים שם הסתיימו. גם התנאי האחר מתקיים בשני תצהירים אלה, וכוונתי לכך שאם תתקבל הגרסה אותה הציג דפין בתצהירו החדש, כי אז יהיה צריך לקבוע כי דפין שיקר בעדותו בפני בית המשפט, וקביעה זו עשויה להוביל לזיכויו של ליביו, וככל הנראה גם לזיכויו של מורשקו. למשיבה ניתנה ארכה כדי לגבש את עמדתה לבקשה להגשתן של הראיות הנוספות, ולבסוף הודיעה כי לא תתנגד לכניסתו החוזרת של דפין לישראל כדי שתתאפשר חקירתו על תצהירו, אולם היא אינה מוכנה להתחייב שלא להעמידו לדין אם יתברר כי שיקר בעדותו הראשונה. עמדה זו של המשיבה, אף שהיא מובנת, הציבה בפני המערערים הדבקים בטענת חפותם, קושי רב. כמובן, אפשר שגרסתו החדשה של דפין היא גרסה בדויה, שמטעמים כאלה או אחרים שוכנע להעלותה על הכתב כדי לסייע למערערים, ולפחות לליביו, בהגנתם. אולם, אפשר שגרסתו החדשה של דפין משקפת אמת עובדתית, ועל כן מניעת המערערים מלהעמידה לביקורתו של בית משפט שלערעור, עלולה שלא לשרת את עשיית הצדק. במצב זה סברתי כי יש לנקוט בדרך ביניים, היינו, לקבל את התצהירים והקלטת בה תועדה חתימתם כראיות, אולם גם לשים לנגד עיני בכל הנוגע למשקלן של הראיות את העובדה כי הן לא עמדו במבחנה של החקירה הנגדית בבית המשפט. כך נהגתי, ובמהלך הצפייה בקלטת נעזרתי בדובר השפה הרומנית, אשר מצא כי התמליל שהוגש לנו משקף נאמנה את הנאמר בקלטת. עם זאת, אקדים כבר עתה את המאוחר ואבהיר, כי שוכנעתי שדין גרסתו החדשה של דפין להדחות, באשר היא מופרכת מעיקרה. 8. בטרם אגש לנמק את מסקנתי זו, אביא להלן את דבריו של דפין בתצהירו, כפי שתורגמו על ידי עו"ד ב' גולדשטיין: "בערב הנ"ל [ליל האירוע – א' א' לוי] הוסבר לי על ידי מר ליביו מה הסיבה שבגינה אני צריך לחזור לרומניה, אחרי שקיבלתי את ההסברים שלו, היתה לי שיחה עם עמיתי וסוכם בינינו שנאמר למר ליביו שאנחנו מסכימים לחזור לארצנו, וכאשר נגיע לשדה התעופה ניגש לתחנת המשטרה בנמל התעופה ונתלונן שהוכרחנו להגיע לשדה התעופה על מנת להישלח לרומניה. אולם למעשה, אף אחד לא הכריח אותנו לעשות שום דבר בניגוד לרצוננו. אני ידעתי שהאפשרות היחידה להמשיך לשהות בישראל ולהרוויח יותר כסף על ידי עבודה ב'שחור' (עבודה לא חוקית) בלי להיות מגורשים על ידי המשטרה, היא להיות תחת חסותה של התלונה שמוגשת נגד המעסיק. ניצלתי את ההזדמנות שנוצרה, בלי לחשוב על ההשלכות שיכולות להיות לתלונה השקרית שאני אתן ... עוד כשהופעתי בבית המשפט בישראל, רציתי להודות בכך, שתוכן תלונתי היתה המצאה שלנו, אבל מכיוון שרציתי להמשיך לעבוד עוד בישראל פחדתי שאני אענש או אגורש מישראל ובגלל זה המשכתי לדבוק בתלונה שהגשתי ... ברצוני לחזור ולומר שוב, שלא קיבלתי מכות מאף אחד ולא הוכרחתי להגיע לשדה התעופה, ונסעתי לכיוון שדה התעופה אחרי שאמרנו לליביו שאנחנו מסכימים לחזור לארצנו." דפין הוסיף ואמר, כי מצפונו ייסר אותו, ועל כן החליט להעמיד את הדברים על דיוקם, מבלי שהובטחה לו תמורה כלשהי. 9. הקושי אשר מעוררת גרסתו החדשה של דפין, והוא אשר גרם לי לדחותה, מקורו בכך שגרסה זו נוגדת אף את תיאור האירועים כפי שנשמע מפיו של אחד המערערים שבפנינו – מורשקו אלכסנדר. מערער זה, שאיש אינו מעלה על דעתו כי ביקש לפגוע בהגנתו-שלו או בהגנתם של המערערים האחרים, נחקר, כאמור, במשטרת ישראל, ובהודעה ת/14 שנרשמה מפיו בליל האירוע, מסר כי ליביו הזמינו לבצע "עבודה של שומר", וכאשר נפגשו בלוד הוסיף ליביו ואמר: "בוא יש עבודה, 3 רומנים, אתה רק שומר אני לא רוצה שתרביץ". בהודעה נוספת שנרשמה מפיו של מורשקו בתאריך 31.1.2001, הוא חזר ופרט את האירועים, לאמור: "הגיע אוטו פיג'ו או סיטרואן באוטו היו שוטר עם בגדים של משטרה וכובע, שלושה רומנים ונהג ... באוטו היו הרבה דברים של רומנים, בגדים ונעליים. בדיוק שהם הגיעו ראיתי שניים רומנים פתחו דלת של האוטו והתחילו לרוץ. השוטר רדף אחרי אחד וליביו רדף אחרי השני. ליביו תפס אחד רומני ושוטר לא תפס את הרומני השני והוא ברח. השוטר הביא את הרומני לאוטו ... שמעתי את הרומנים אומרים בעברית לא רוצה לנסוע אין כסף" (ראו ת/12). דבריו אלה של מורשקו תואמים היטב את עדותו של דפין בבית המשפט. באותו מעמד מסר דפין כי חשש לשוב לרומניה עקב החובות שרבצו עליו ("יצאתי מפוחד מהמכונית כי חשבתי שאני מלא חובות ברומניה ואיך אני אשלם אותם", ראו עמוד 4 של פרוטוקול הדיון). הוא גם סיפר על ניסיון הבריחה שלו, ולעניין זה מסר כי מי שרדפו אחריו היו מורשקו ודיין. אכן, מורשקו טען בהודעה ת/12 כי מי שלכד את דאפין היה ליביו, אולם לא מן הנמנע כי מורשקו נהג כך כדי להצניע את חלקו בפרשה, שהרי לטענתו תפקידו היה "לא להרביץ" אלא להגן על ליביו בלבד. אכן, מורשקו חזר בו מהאמירות המפלילות שנרשמו בהודעותיו, אולם בית משפט קמא סבר כי נכון להעדיף את תוכנן של ההודעות על פני העדות בבית המשפט, ולא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה לשנות ממסקנה זו. אדרבא, אותה מסקנה מתחייבת גם מכך ששלושת המתלוננים ניסו להימלט, ואחד מהם אף הצליח בכך, ואינך יכול שלא לתהות כיצד משתלבת בריחה זו (אותה אישר מורשקו גם בעדותו בבית המשפט – ראו עמ' 172 לפרוטוקול) עם הטענה לפיה יציאת המתלוננים מהארץ היתה על דעתם ומבלי שהדבר נכפה עליהם. יתרה מכך, ליביו גייס לעזרתו גם את דיין שהתייצב כשהוא לבוש במדי שוטר, ולעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של השופט המלומד של בית משפט קמא, לפיה נוכחותו של דיין נדרשה כדי לטעת בלב המתלוננים תחושה כי מדובר בפעולה החוסה בצלו של החוק, וכן כדי להרתיע מפני התנגדות. אולם, זה לא היה הצעד היחיד בו נקט ליביו עובר למפגשו עם המתלוננים, והוא טרח והזמין גם את מורשקו, ואף אם אניח כי תפקידו של זה האחרון היה רק כדי לשמור על ליביו, על כורחך אתה מוסיף ותוהה מדוע הקדים ליביו וערך את כל ההכנות הללו, כשהאמין, לטענתו, שהוא מבצע פעולה כשרה למהדרין שיסוד הכפייה נעדר ממנה. לא זו אף זו, אם יש ממש בטענת ליביו לפיה תפקידם של דיין ומורשקו היה להגן עליו, כיצד ניתן ליישב את העובדה שנלמדה מפיו של מורשקו, ולפיה דיין השתתף במרדף אחר אחד המתלוננים שנמלטו, וכיצד מתיישבת אותה טענה עם כך שכאשר החלה החבורה עושה את דרכה לנמל התעופה, לא נסע מורשקו עם מי ששכר אותו כדי שיגן עליו (ליביו), אלא דווקא עם שניים מהמתלוננים, אותם הוא טרח וליווה גם בבית הנתיבות עצמו. ואם נותר ספק כי המערערים ידעו היטב שהם נותנים את ידם למעשה לא-כשר, נדמה כי אין טוב מלהזכיר את תחנוניו של דיין בפני העד לקשר וקצין המשטרה נ' בן-לולו למחול לו על מעורבותו בפרשה, ולהניח לו ללכת לדרכו. 10. המסקנה העולה מכל האמור היא, כי בחינתם של האירועים כמכלול, אינה מותירה ספק כי תצהירו החדש של דפין, שביקש לנטרל כל רכיב של אלימות מהתנהגות המערערים, רחוק מלשקף את אשר התרחש בפועל. מכאן התוצאה הנוספת, לאמור, לא זו בלבד שהתצהיר האמור אינו מסייע להגנת המערערים, אלא שגם אינך יכול שלא להרהר מי או מה דרבן את דפין לבדות מלבו את גרסתו החדשה לאירועים. התשובה לשאלה זו תישאר עלומה, אולם מסקנה אחת נותרת על כנה, היינו, שגם אם היו הראיות הנוספות מונחות בפני בית המשפט, הוא לא היה יכול להימנע מהתוצאה המרשיעה. לפיכך, הייתי דוחה את הערעור כנגד הכרעת הדין. הערעור כנגד העונש 10. באי-כוחם המלומדים של המערערים ביקשונו להקל בעונשם של שולחיהם, ולעניין זה הפנו אותנו לפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 7988/01 אבי גורן נ' מדינת ישראל, בו הוחלט, ברוב דעות, להקל בעונשו של מערער אשר ביקש להוציא מישראל עובדת זרה, לאחר שהחליט לנתק קשר רומנטי שהתפתח ביניהם. באותו מקרה הופחת העונש מ-18 חודשי מאסר ל-6 חודשים בלבד, אולם כאן גם המקום להדגיש, כי שופטי הרוב נהגו כך, בעיקר, לנוכח נסיבותיו האישיות המיוחדות של אותו מערער, והחשש כי מאסרו יהיה כרוך בתוצאה הרסנית במיוחד. מכאן שאין לראות באותו פסק דין הלכה בכל הנוגע לרמת הענישה הראויה בעבירות הנעשות כלפי עובדים זרים. יתרה מכך, עניינם של המערערים בפנינו שונה. למורשקו הרשעות קודמות בעבירות אלימות ורכוש, ובגין אחת מהן הוא אף נשא בעונש מאסר. דיין, אשר נמנה בעבר על שורותיהם של אנשי החוק, נתן את ידו זמן קצר בלבד לאחר פרישתו ממשטרת ישראל לביצוען של עבירות, תוך שהוא משתמש במדים. ובאשר לליביו, זה שימש כמנהל תפעול בחברת כוח-אדם, ומכוח תפקידו מותר להניח כי ידע שגירושם של עובדים זרים, אינו עניין המסור לשיגיונותיו של המעסיק, אלא חייב לבוא על פתרונו בדרכים אותן קבע המחוקק. עובדים אלה, שנדדו מארצם עקב מצוקה כלכלית, זקוקים להגנתו של בית המשפט, באשר נדמה לעתים קרובות, קרובות מדי, כי חירותם ורווחתם הם בעיניהם של רבים דברים זניחים ושוליים, ומכאן ההתעמרות בה אנו נתקלים, חדשות לבקרים. לאור זאת הבעתי את דעתי בע"פ 7988/01 הנ"ל וממנה לא שיניתי, כי הענישה בתחום זה צריכה לכלול, על דרך הכלל, רכיב של מאסר בפועל. לפיכך, אני מציע להותיר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ב בניסן תשס"ה (21.4.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04024800_O17.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il