אליסף קראדי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2480/00 ע"פ 2638/00 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערער בע"פ 2480/00: 1. אליסף קראדי המערער בע"פ 2638/00: 2. מאיר קראדי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בבית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 28.2.2000 בת"פ 3/96 שניתנו על ידי כבוד השופט ב' אזולאי תאריך הישיבה: כ' אייר תש"ס (25.5.2000) בשם המערער בע"פ 2480/00: עו"ד ציון אמיר בשם המערער בע"פ 2638/00: עו"ד עמית בר בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין 1. בגדר תגרה בשוק בבאר שבע, שבה השתתפו בין השאר ארבעה מבני משפחת קראדי, נדקר אדם בירכו השמאלית ונפטר. הוגש נגדם כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע וזה הרשיע את ארבעת הנאשמים בעבירות שונות, אך בערעור שלפנינו נותרו במערכה אך שניים: אליאסף קראדי ומאיר קראדי. אליאסף קראדי - שדקר את המנוח - הורשע בהריגה ובתקיפה בנסיבות מחמירות; מאיר קראדי הורשע בסיוע לאחר מעשה ובתקיפה בנסיבות מחמירות. על אליאסף קראדי (להלן - מערער 1) הושתו שש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל מיום מעצרו והיתרה על תנאי. על מאיר קראדי (להלן - מערער 2) הושת עונש מאסר של שנתיים, מתוכו שנה אחת לריצוי בפועל מיום מעצרו והיתרה על תנאי. הערעור שלפנינו נסב על ההרשעות ועל מידת העונש. 2. המערער 1. לעניינו העלה סניגורו המלומד שתי טענות לענין ההרשעה וטענות לענין העונש. לענין ההרשעה נטען לפנינו שלא הוכח הקשר הסיבתי שבין מעשה הדקירה למותו של המנוח וכי לא הוכחה, עובר לדקירה, מודעותו של המערער לאפשרות מותו של המנוח. לענין העונש נטען שלא הובאו בחשבון במידה מספקת גילו הצעיר של המערער, חזרתו בתשובה ושאר נסיבות עליהן הצביע הסניגור. לא מצאנו ממש בטענות אלה. לא זו בלבד שהסניגור בבית המשפט המחוזי (שאינו הסניגור שהופיע לפנינו) הודה במפורש בקשר הסיבתי, אלא שמכלול הראיות מלמד שהקשר הסיבתי הוכח מעל לכל ספק סביר; דבריו של הפתלוג שהקשר הסיבתי הוכח רק "קרוב לוודאי" אין בהם בנסיבות הענין כדי להעלות או להוריד לאור ההבדל בין עגת הפתולוגים לעגת המשפטנים. למקרא עדותו של הפתולוג במלואה ושאר הראיות נחה דעתנו שהקשר הסיבתי הוכח מעל לכל ספק סביר. לענין טענתו השניה של הסניגור מוכנים אנו להניח, מבלי לפסוק, שעבירת ההריגה כוללת יסוד של מודעות לאפשרות של מות הקרבן; אך אנו סבורים שהדקירה בירך, שהיתה עמוקה וקשה, יכולה היתה ללמד על מודעותו של המבקש לאפשרות מותו של הקרבן. גם הטענה השלישית - לענין העונש אינה מקובלת עלינו, כאשר ההבדל בין מערער 1 ושאר הנאשמים הוא שמערער 1 - הוא לבדו - דקר את הקרבן. 3. המערער 2. לא מצאנו יסוד לערעור על הכרעת הדין; עם זאת מצאנו ממש בערעורו על גזר הדין. לא מצאנו שקיים משקל רב לעובדה שמערער 2 קרא לאנשים מבני משפחתו לעזרה, והסניגור המלומד שכנע אותנו שאין הבדל רב בין חלקו של מערער 2 וחלקו של נאשם אחר (מספר 3) שעונשו נגזר לששה חדשי מאסר לריצוי בעבודת שירות; עוד אנו סבורים שאין לתת משקל מופרז בענייננו לעבירה של סיוע לאחר מעשה שמערער 2 נתן למערער 1 וכי בענין זה החמיר השופט המלומד עמו יתר על המידה, אף מר למברגר, ברוב הגינותו, הודיע לנו שהוא משאיר ענין זה לשיקול דעתנו. התוצאה היא שאנו דוחים את ערעורם של שני המערערים על ההרשעה. אנו דוחים את ערעורו של מערער 1 על גזר הדין; אך אנו מקבלים את ערעורו של מערער 2 על גזר הדין ואנו משיתים עליו עונש מאסר לתקופה של ששה חדשים. המערער 2 יועמד בהסכמתו בפיקוח שירות המבחן במשך שנה אחת מהיום. אנו מבקשים מהממונה על עבודת השירות לדווח לנו מהי עבודת השירות שמערער 2 יוכל לעבוד. ניתן היום, כ' אייר תש"ס (25.5.2000). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00024800.B05