פלוני נ. פרקליט המדינה

פסק-דין בתיק בג"ץ 2477/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2477/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פרקליט המדינה 2. פרקליטות מחוז מרכז 3. שלוחת תביעות כפר סבא 4. בימ"ש שלום בכפר סבא 5. פלוני עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ד' בסיון התשס"ז (21.5.2007) בשם העותר: עו"ד אבי אודיז ועו"ד שחר גרייף בשם המשיבים 4-1: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס בשם המשיב 5: עו"ד טליה גרידיש פסק-דין השופט י' אלון: 1. נגד המשיב 5 (להלן: הנאשם) הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בכפר סבא. על פי הנטען בו, הגיע הנאשם ב-8.8.06 בשעות אחר הצהריים למשרדו של המתלונן, העותר שבפנינו. הנאשם הגיע למקום מצוייד ב"סכין פרפר" ובמוט ברזל. הוא נכנס למשרדו של העותר, הטיח לעברו "אתה הרסת את הילדה שלי" והחל חובט בגופו במוט הברזל עד שהעותר נפל ארצה. בשלב זה הוציא מכיס מכנסיו את הסכין ודקר בה את המתלונן בחלקי גופו השונים. כתוצאה מחבלות קשות אלה נגרם למתלונן (העותר) שבר פתוח ושבר מרוסק. הוא נזקק מיידית לניתוח לקיבוע עצמותיו השבורות, נצפתה המטומה בכליתו והוא אושפז כשבוע בבית החולים. בשל מעשיו האמורים יוחסו לנאשם עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן גרימת חבלה לפי סעיף 333 לאותו החוק. בישיבה מיום 14.1.07 (דהיינו, כחמישה חודשים לאחר הגשת כתב האישום) הודיע בא כוח המאשימה לבית המשפט כי הצדדים הגיעו להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה בביצוע המיוחס לו ויורשע על פי הודאתו. אשר לעתירת הצדדים לעונש, הודיעה בא כוח המאשימה לבית המשפט כי על פי הסדר הטיעון שביניהם: "יישלח הנאשם לקבל תסקיר שירות המבחן לעניין העונש. אם תוכנו של התסקיר יהיה חיובי, להבדיל מהמלצה (או העדר המלצה), נסכים להגביל עצמנו לרף ענישה עליון של 20 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים. כמו כן, הסנגוריה תוכל לטעון לענישה מופחתת שלא במאסר. אם תוכנו של התסקיר יהיה שלילי, נטען לעונש באופן פתוח". בהתאם לאותו הסדר טיעון הודה הנאשם באותה הישיבה בכל המיוחס לו בכתב האישום והורשע על פי הודאתו. בית המשפט הורה על עריכת תסקיר שירות המבחן, ודחה המשך הדיון להשלמת הטיעונים לעונש ליום 21.3.07. לאחר מכן ביקש שירות המבחן לדחות את מועד הטיעונים לעונש, והישיבה נדחתה ליום 29.5.07. 2. העותר דנן הינו כאמור נפגע העבירה וקורבן מעשי האלימות הקשים בהם הודה והורשע הנאשם. בעתירה שבפנינו עותר הוא, כי נורה לפרקליטות המדינה והמחוז לבטל את הסדר הטיעון שהושג בין הנאשם (המשיב 5) למאשימה בגדרו של כתב האישום הנ"ל, וכי נוסיף ונורה להם לתקן את כתב האישום באופן בו העבירות שיוחסו בו לנאשם בשל המעשים המיוחסים לו יהיו חמורות מאלו בהם הואשם. לאמור, חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, אשר העונש הקבוע לצידה הינו עשרים שנות מאסר וסמכות השיפוט בה הינה לבית המשפט המחוזי. לטענת העותר, גורמי התביעה והפרקליטות פגעו בזכויות המוקנות לו בחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001 (להלן: החוק). הם לא הודיעוהו כנדרש בסעיף 8 לחוק את מהלכי והתנהלות ההליכים הפליליים כנגד הנאשם, לא התייחסו לטרוניותיו כנגד העבירות הקלות יחסית שיוחסו לו בכתב האישום אל מול חומרתם המופלגת והקשה של מעשי האלימות שביצע בו הנאשם, ולא הודיעוהו על האפשרות לעריכת הסדר טיעון עמו. על כל אלה, לא ניתנה לו זכותו להביע עמדתו לעניין הסדר הטיעון שגיבשה התביעה עם הנאשם בטרם הושג הסדר הטיעון ובטרם הוצג בבית המשפט. זאת, בניגוד לאמור בסעיף 17 לחוק, ולפיו: "זכות להביא עמדה לעניין הסדר טיעון 17. נפגע עבירת מין או אלימות חמורה שקיבל הודעה לפי סעיף 8(ג)(2) על האפשרות שהתביעה תגיע להסדר טיעון עם הנאשם, זכאי שתינתן לו הזדמנות להביע את עמדתו בעניין זה לפני התובע, לפני קבלת החלטה בעניין; אלא אם כן קבע פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות במשטרה, לפי העניין, כי יש בכך כדי לפגוע באופן ממשי בניהול ההליך...". 3. הפרקליטות והתביעה מציינים בתגובתם, כי: "מאז הגשת כתב האישום פנה המתלונן (העותר) מספר פעמים אל משרדי התביעה המשטרתית בכפר סבא ושוחח עם ראש השלוחה, עורך דין אלפר. בשיחות אלה שטח העותר בפני עורך דין אלפר את עמדתו בדבר הצורך במיצוי הדין עם הנאשם, פירט בפניה את מצבו הבריאותי והנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתקיפה, וקיבל ממנה מידע אודות מצבו של התיק ותנאי השחרור של הנאשם בהתאם לסעיף 8 לחוק. בנוסף, ביום 25.10.06, לבקשת בא כוח העותר מיום 24.10.06, הועבר לעיונם של העותר ובא כוחו העתק כתב האישום נגד הנאשם בהתאם לסעיף 9 לחוק. כן עודכנו העותר ובא כוחו בדבר שינוי תנאי מעצר הבית, בהם היה נתון הנאשם". המשיבים מוסיפים בתגובתם, כי "במקביל" התנהלו מגעים בין התביעה המשטרתית לנאשם "אשר בסופם הגיעו הצדדים לכלל הסדר הטיעון". לאור כל זאת, מסכמים המשיבים עניין זה בתגובתם כדלהלן: "בירור עם ראש ענף תביעות במחוז מרכז העלה, כי כאשר החליט לאשר את הסדר הטיעון האמור עמדה בפניו עמדתו של העותר בדבר הצורך במיצוי הדין עם הנאשם והוא הביאה בחשבון במסגרת שיקוליו. ביום 14.1.07 הודיעו הצדדים לבית משפט השלום בכפר סבא על הסדר הטיעון אליו הגיעו. הנאשם הודה והורשע בכתב האישום, והתיק נדחה לטיעונים לעונש ליום 20.3.07" (בינתיים נדחה הדיון, כאמור לעיל, ליום 29.5.07). 4. מתגובת המשיבים עולה, כי אכן לא ניתנו לו לעותר זכויותיו כ"נפגע עבירה" על פי סעיף 17 לחוק. המשיבים לא מילאו אחר הוראת סעיף 8(ג)(2) לחוק, לפיה: "נפגע עבירת מין או אלימות חמורה שביקש זאת, זכאי לכך שהגופים המפורטים בתוספת השלישית יידעו אותו על פרטים נוספים בהליך הפלילי בקשר לעבירה שממנה נפגע, לרבות לעניין זכותו לפי סעיפים 16 ו-17, כמפורט באותה תוספת". סעיף 17 לחוק, שצוטט בפתח הדברים, עניינו בזכותו של נפגע העבירה "להזדמנות להביע את עמדתו" בעניין "אפשרות לעריכת הסדר טיעון עם הנאשם". הזדמנות שכזו, עניינה כמובן מאליו בשלב שבו טרם הוחלט בתביעה על הסדר טיעון, ובטרם תימסר הודעה על כך לבית המשפט. טענת המשיבים בתגובתם, כי לאור השיחות שניהל ראש ענף התביעות במחוז מרכז עם העותר (שלא ידענו ולא הוגד לנו מתי התקיימו, באיזה שלב של ההליכים ומה היה תוכנן), עמדה בפני ראש ענף התביעות "עמדת העותר בדבר הצורך במיצוי הליכים עם הנאשם" – טרם החליט לאשר את הסדר הטיעון – לאו טענה היא. המשיבים אינם טוענים כלל כי האפשרות לעריכת הסדר הטיעון הובאה בפני העותר או כי נמסרה לו על ידם הודעה לעניין זה, כזכותו על פי סעיפים 8(ב)(ג), 17 ו-14 לתוספת השלישית לחוק. הוראות החוק לעניין זכויות נפגע העבירה לקבלת ההודעות בדבר אפשרות להסדר טיעון ולהבעת עמדתו לעניין זה – טרם קבלת ההחלטה – ברורות הן ומפורשות. על התביעה להודיע לנפגע העבירה דבר קיומה של אפשרות זו מבעוד זמן, וליתן לו האפשרות להגיב עליה, והכל בטרם יוחלט אם לאשר את הסדר הטיעון. אין לנפגע העבירה "זכות וטו" או אפילו מעין "זכות הצבעה" לעניין אישור הסדר הטיעון על ידי התביעה. יתרה מזו, עמדתו של נפגע העבירה לעניין הסדר הטיעון המוצע לא תהווה אלא חלק ממכלול השיקולים שהתביעה מצווה עליהם לעניין זה והנתונים כמכלול בשיקול דעתה הבלעדי. אולם זכות הקנה לו המחוקק לדעת מראש על אפשרות עריכת הסדר הטיעון בין התביעה לנאשם ופרטי אותו הסדר הטיעון. וגם זכות להגיב להסדר הטיעון המוצע, בטרם יאושר, הקנה המחוקק לנפגע העבירה. זכויות אלה יוצרות מטבע ברייתן את חובת התביעה ליידע נפגע העבירה מבעוד זמן וליתן לו ההזדמנות להביע עמדתו בעניין זה. כל זאת, בטרם תחליט התביעה אם לאשר ההסדר. אך מובן הוא כי פועל יוצא לזכויות אלו של נפגע העבירה ולחובות אלה של התביעה, יהיה בחובתה של התביעה לשקול את עמדת המתלונן בטרם תחליט בדבר אישור הסדר הטיעון. 5. ודוק. סעיף 17 לחוק וסעיף 8(ב)(ג) הימנו, קובעים את זכותו של נפגע העבירה להביע עמדתו לגופו של הסדר הטיעון המוצע במסגרת נפרדת ומובחנת משאר חובות היידוע שחבה כלפיו התביעה ביחס להליכי המשפט והמעצר של הנאשם. לאור זאת, הנחת העבודה שהניח בענייננו הממונה על התביעה לעניין עמדת העותר "בדבר הצורך במיצוי הדין" עם הנאשם – אינה ממין העניין והזכות הקבועים בסעיף 8(ב)(ג) ו-17 לחוק בדבר שלב "הסדר הטיעון" המוצע. המשיבים אינם מפרטים בתגובתם מתי הביע העותר את עמדתו לעניין הצורך במיצוי הדין עם הנאשם ומה היו הנתונים שהוצגו לו קודם שהביע אותה עמדה. התביעה לא יידעה אותו בדבר האפשרות להסדר הטיעון, לא הציגה לו את הסדר הטיעון המוצע, וממילא לא נתנה לו ההזדמנות להביע עמדתו לעניין הסדר טיעון זה. נמצא לנו, איפוא, כי הזכות שהקים המחוקק לעותר בסעיף 17 לחוק – לא ניתנה לו. התביעה לא קיימה חובתה כלפי העותר על פי הנדרש ממנה בסעיף 17 לחוק וקיבלה החלטתה לעניין הסדר הטיעון מבלי שהובאה בפניה עמדתו של העותר לעניין זה, ומבלי ששקלה את עמדתו בכלל שיקוליה בטרם אישרה הסדר הטיעון. 6. השאלה הניצבת בפנינו עתה הינה, מה המשמעות המשפטית והאופרטיבית הנובעת ממחדלה זה של התביעה ומקיפוח זכותו זו של העותר. הקושי הכרוך בהכרעה זו נובע בענייננו מהעובדה שעוד ביום 14.1.07 הודיעה התביעה לבית המשפט בו עומד הנאשם לדין את דבר הסדר הטיעון. הנאשם הודה בעבירות ובמעשים המיוחסים לו והורשע בדינו על פי הודאה זו, וביום 29.5.07 תתקיים ישיבת בית המשפט בה יישמעו הטיעונים לעונש, ייחתם הדיון וייגזר הדין. מצב דברים זה דורש מעצם טיבו את עריכת האיזון בין זכות העותר שנפגעה במחדלה האמור של התביעה, לבין זכויותיו הדיוניות והמהותיות של הנאשם אשר הודה זה מכבר במיוחס לו בבית המשפט, הורשע בדינו על פי אותה ההודאה ועומד הוא בימים הקרובים ליתן הדין על המעשים והעבירות שהורשע בהם. נקדים ונאמר, אילו עמדנו במצב בו הסדר הטיעון טרם הוצג בפני בית המשפט והנאשם טרם הורשע על פי הודאתו בגידרו של אותו הסדר טיעון, דין היה על פני הדברים שנשקול להורות לתביעה לבחון מחדש את אישור הסדר הטיעון לאחר שינתנו לנפגע העבירה זכויותיו לעניין זה כקבוע בחוק. שכן, זכויות אלה – מעצם טיבן – משקפות את כבודו של נפגע העבירה (וראה לעניין זה בסעיף 1 לחוק). אולם, תוצאת דברים שכזו בשלב הדיוני אליו הגיעו הליכי משפטו של הנאשם דנן תוביל מניה וביה לפגיעה קשה ומהותית בו ובזכויותיו על פי דין. לאמור, היה ויבוטל הסדר הטיעון, תעמוד בפני הנאשם הבחירה בין חזרה בו מהודאתו וביטול ההרשעה לבין עמידתו בהודאתו ובהרשעתו, מבלי הסדר הטיעון לעניין העונש. באפשרות הראשונה, יימצא הנאשם בפתח משפטו המחודש בסיטואציה מכבידה ביותר של מי שהודה והורשע וחזר בו מהודאתו, על כל הכרוך בכך. באפשרות השניה, יימצא הנאשם נותן את הדין, שמלכתחילה עוגן במסגרת הסדר טיעון ולפתע חשוף הוא לסיכוי החמרה בדין מעל ומעבר למוסכם בהסדר הטיעון. 7. בבואנו להכריע מי מהשתיים מטה את הכף – זכותו של נפגע העבירה שקופחה או זכויותיו של הנאשם העומדות להתקפח – נדרשים אנו לבחינה מוקפדת של עוצמות אותן הפגיעות ותוצאותיהן – מכאן ומכאן. נתונים חשובים לבחינה זו יהיו הן במישור הזמן והן במישור העובדות הקונקרטיות, ועל כולן נצטרך לתור אחר מידרג העדפה נורמטיבי באותה התנגשות זכויות. מישור הזמן מהו? ככל שההליך הפלילי בו נתון הנאשם מצוי בשלב מתקדם יותר, כן תגבר הנטיה להעדיף מניעת הפגיעה בזכויותיו, והיפוכם של דברים ככל שההליך נמצא בשלבים מוקדמים. ניקח לדוגמה מקרה בו הוצג הסדר הטיעון, הנאשם הודה והורשע ודינו נגזר. נוסיף ונקצין – הוא מרצה כבר את מאסרו. ומהעבר השני, הסדר הטיעון התגבש בין נציג התביעה לנאשם, אך טרם אושר על ידי המוסמך לכך בתביעה, או שכבר אושר וטרם הוצג בבית המשפט, או שהוצג בבית המשפט והנאשם טרם הודה או שהודה וטרם הורשע. ברור כי נדרשת התייחסות שונה לעניין האיזון הנדרש בכל אחת מהסיטואציות האמורות בין תוצאת הפגיעה בזכות נפגע העבירה (לפי סעיף 17 לחוק) לבין הפגיעה בזכותו של הנאשם. ככל שנימצא במעלה ההתקדמות הכרונולוגית בשלבים הנ"ל, כן יגבר השיקול של העדפת ההימנעות מפגיעה בזכות הנאשם. ככל שנימצא קרוב יותר לתחתית אותו המידרג, כן יגבר השיקול של העדפת תיקון הפגיעה שנפגעה זכותו של נפגע העבירה. כך הם הדברים לשיקולי מישור הזמן והעיתוי. מישור העובדות הקונקרטיות, עניינו יהיה בטיבם של המעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום ובטיבו וסבירותו של הסדר הטיעון שבנדון, גם אם בבדיקה שלאחר מעשה, בבחינת מעין "שימוע מתקן". היה ויימצא, גם בשלב מאוחר של ההליכים, כי הסדר הטיעון בלתי מאוזן בעליל ברמה המצדיקה התערבות הביקורת השיפוטית באותו ההסדר, יצטרף שיקול זה כמשקל נוסף לפגיעה שנפגעו זכויותיו של נפגע העבירה. אולם, היה ונמצא כי שיקולי התביעה באותו הסדר טיעון מצויים במתחם הסבירות ואין הוא נמנה על אותם חריגים בהם יתערב בית משפט זה בשיקולי התביעה, יצטרף שיקול זה כמשקל נוסף לשיקולי העדפת ההימנעות מפגיעה בזכויותיו של הנאשם. 8. בעניין דנן, הן מישור הזמן והן מישור העובדות הקונקרטי, מטים הכף שלא להיעתר לעתירה זו. השלב הדיוני הינו כאמור לאחר הצגת הסדר הטיעון בבית המשפט, לאחר הודאת הנאשם בכל המיוחס לו (בגידרו של הסדר הטיעון) ולאחר הרשעתו בדין על פי הודאתו. בתגובתם פירטו המשיבים בפירוט רב את השיקולים שעמדו ביסוד הסכמתם להסדר הטיעון. בין שיקולים אלה נמנים נסיבותיו האישיות של הנאשם ומשפחתו ונטילת האחריות על מעשיו. לאלה מצטרפים הליכי חקירה שנסתיימו נגד העותר בעניין עבירות מין וסמים שביצע על פי הנטען בבתו של הנאשם – בגינן עומד להיות מוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט המוסמך. אותם מעשים נטענים בוצעו על ידי העותר בבתו הקטינה של הנאשם, בטרם ביצע הנאשם בעותר את מעשי העבירה נשוא כתב האישום דנן. המשיבים מציינים בתגובתם לעתירה, כי לאותם מעשים המיוחסים לעותר היתה השלכה נפשית קשה על הנאשם ומשפחתו, ואלו באו בכלל שיקולי התביעה לאשר את הסדר הטיעון עם הנאשם. משבוחנים אנו שיקולים אלה, לא נוכל לאמור כי הסדר הטיעון דנן נמנה על פניו על אותם חריגים קיצוניים בהם תשקול ערכאה זו את ביטולו. שילובם של שני אלה – מישור הזמן ומישור העובדות הקונקרטי – מטים בעניין עתירה זו את מאזני השיקולים לעבר דחיית העתירה והותרת ההליכים הפליליים המתנהלים נגד הנאשם, כפי שהם. 8. מסקנה זו מתבקשת גם מתוך "מידרג הזכויות המתנגשות" המשתמע מהוראת סעיף 1 לחוק, כדלהלן: "חוק זה מטרתו לקבוע את זכויותיו של נפגע עבירה ולהגן על כבודו כאדם, בלי לפגוע בזכויותיהם על פי דין של חשודים, נאשמים ונידונים". מחד גיסא, זכויות נפגעי עבירה תכליתן כלשון המחוקק ב"הגנה על כבודם כאדם". מאידך גיסא, ערך ותכלית נאצלים אלה אינם דוחים מפניהם "זכויות על פי דין של הנאשמים". נוסיף ונאמר, כי זכויות על פי דין של נאשמים, גם הן ביסוד תכליתם נועדו ונחקקו להגן על זכויות יסוד. זכותו של נפגע עבירה לפי סעיף 17 לחוק, תכליתה להגן על כבודו שנרמס וחולל על ידי הנאשם. כבודו כאדם מקנה לו את הזכות שייעשה דין בנאשם ויבוא על עונשו. מנגד – גם זכותו זו של נפגע העבירה כפופה לכך שלא סתם דין ייעשה בנאשם אלא "דין צדק", ושהליכי הדין בעניינו יהיו הליכי צדק. ובלשונו של סעיף 1 לחוק: "… בלי לפגוע בזכויותיהם על פי דין של נאשמים". האיזון בין זכויות מתנגשות אלה וההכרעה ידה של מי מהן תיגבר – עניין הוא לכל עניין ומקרה לגופו. בעניין דנן, מצאנו כי האיזון הצודק והראוי שבין הדברים יהיה במניעת הפגיעה בזכות הנאשם (המשיב 5) אם נעדיף על פניה את זכות העותר שנתקפחה. 9. והערה בטרם סיום. בפתח הדברים לעיל עמדנו על מחדל התביעה למלא חובותיה כלפי העותר בהתאם לסעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001. מהנימוקים שפרטנו לעיל, דחינו את העתירה. אולם מקווים אנו כי התביעה תיתן ליבה ודעתה לדברים שפורטו בעניין זה לעיל, ותסיק המסקנות הנדרשות למניעת הישנות מחדל שכזה בעתיד. 10. לסיכום, אציע לחברותי למותב כי נדחה את העתירה מבלי צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: מסכימה אני עם פסק דינו של חברי השופט י' אלון אשר פרש את הבעייתיות והמורכבות הנובעת מהיחס בין זכויות נפגעי עבירה כפי שנקבע בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק נפגעי עבירה או החוק) לבין זכויות נאשמים; בצדק עמד חברי על הצורך לכבד את זכויות הנפגע בלי לפגוע בזכויות הנאשמים כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 1 לחוק המצהיר על תכליתו. חוק נפגעי עבירה היה בגדר חידוש חקיקתי חשוב אשר נקבעו בו הזכויות של נפגעי העבירה באופן הצהרתי בלא שהמחוקק קבע מהן התוצאות הנובעות מהפגיעה או ההפרה של זכויות הנפגעים, ביחס להליך הפלילי של אלה שפגעו בהם. עניין זה מעורר קשיים רבים שטרם נידונו בפסיקתנו ויש להניח כי עוד נצטרך להתמודד עם קשיים אלה בעתיד. ייאמר תחילה, כי על דרך הכלל, מקומן של שאלות אלה אינו בפני בית משפט זה אלא בפני בית המשפט הדן במשפטו הפלילי של הנאשם. בעיקר כך כאשר מדובר באישור הסדר הטיעון עם הנאשם או בגזירת דינו של הנאשם. אכן, טרם נקבע מעמדו של נפגע עבירה בהליך הפלילי של הנאשם שפגע בו; אולם לעת הזו כבר נקבע בחוק כי בעבירות מסוימות, חמורות ופוגעניות – עבירות מין ואלימות חמורה – יש לנפגע מעמד בפני רשויות האכיפה השונות. כך, למשל, לעניין הזכות להביע עמדתו בטרם יוחלט על עיכוב ההליכים נגד הנאשם, או בטרם תתקבל ההחלטה לעריכת הסדר טיעון. על פי הוראת סעיף 18 לחוק, זכאי נפגע עבירה לפי ההגדרה בסעיף 2 לחוק למסור לתובע הצהרה בכתב בעניין מידת הפגיעה שנגרמה לו וכן זכאי הוא לכך שהצהרתו תובא בפני בית המשפט בדיון על גזר דינו של הנאשם. כן נקבעו בחוק עוד זכויות "להישמע" ולקביעת עמדה בשלבים שונים של הליך אכיפת הדין על הנאשם. השאלה מה התוצאות של אי כיבוד זכויות אלה אינה פשוטה, ואף אני סבורה כי היא תלוית נסיבות ואין תשובה כוללנית לדילמות שההתנגשות בין זכויות נפגע עבירה, לזכויות נאשם מעוררות. כל עניין ייבחן לגופו על פי השיקולים הרלוונטיים ותוך הימנעות מפגיעה בלתי מידתית בזכויות הנאשם. כמו בכל מצב של התנגשות בין זכויות יש להכריע מהי נקודת האיזון ההולמת הנותנת משקל ראוי לכל אחת מהזכויות המוגנות בדין. מכל מקום, זכויות הנפגע יהוו שיקול בין שיקולים אחרים - לא פעם כבדי משקל - ואין בהן לכאורה כדי להכריע את ההליך המתקיים בין המדינה לבין הנאשם. בנסיבות העניין שלפנינו כיוון בא כוח העותר את עיקר חיצי הביקורת נגד הטענה שחלף הזמן לאפשר לו לנקוט עמדה ביחס להליך הפלילי שמתנהל נגד הנאשם. טענתו התבססה על כך שהתביעה במחדליה היא האחראית לחלוף הזמן ולכן אין לתת לגורם הזמן כל משקל ויש להעדיף את זכויותיו של העותר כנפגע עבירה. טענה זו דינה להידחות, שכן לא התביעה היא הנושאת בתוצאה של התערבות בהליך בשלב זה אלא הנאשם שהודה בעובדות והורשע, הוא שעתיד להיפגע מההתערבות בעניינו. בבחינת הסוגיה של מתן מעמד לטיעוניו של נפגע עבירה, יש להבחין בין מצב בו לכאורה נמנעה התביעה מלהתייחס לטענות נפגע העבירה בחוסר תום לב כדי שלא תצטרך כלל לאפשר לו למצות זכויותיו, לבין מחדל ביורוקרטי – חמור ככל שיהיה – שלא דבק בו כל פגם של חוסר תום לב. בהביאנו בחשבון את ציר הזמן, עליו עמד חברי, הרי בנסיבות בהן פעלה התביעה בתם לב יש לתת לזכויות הנאשם את המשקל המכריע המתחייב מחלוף הזמן ומכך שבינתיים פעל על פי אינטרס הסתמכות. כך יהיה בדרך כלל, למעט במקרים שנגלה לתביעה כתוצאה ממתן שימוע מאוחר לנפגע העבירה, נתון מכריע שנעלם מעיניה בעת שהחליטה על הסדר הטיעון ואשר יש בו כדי לשנות את האיזון עד כדי חזרה מהסדר הטיעון על פי הכללים הרגילים שנקבעו בפסיקה ביחס לחזרה מהסדרי טיעון. בנסיבות העניין שלפנינו, לא נתגלה נתון חדש מכריע באופיו שלא היה בידיעת התביעה. יתרה מזו, העותר היה במגע עם בא כוח התביעה, אף כי לא לצורך הבעת עמדה בעניין הסדר הטיעון. עמדתו בדבר הצורך במיצוי הדין עם הנאשם נמסרה לתביעה בעוד מועד והעיקר, עוד בטרם גזר בית המשפט את דינו של העותר. בפני בית המשפט הובאה הצהרת העותר ולפיכך ידועה עמדתו לבית המשפט הדן בעניינו של הנאשם והוא רשאי לשקול אותה ולהביאה בגדר שיקוליו בעת גזירת הדין. מטעם זה אף אין לומר כי הפגיעה שנפגע העותר מדרך פעולתה של התביעה היא פגיעה מהותית מן הסוג שיש בו כדי להשפיע על שינוי עמדת התביעה כלפי הנאשם בשלב זה של ההליכים. אשר על כן, דין העתירה להידחות. ה נ ש י א ה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה עם פסק דינו של חברי השופט אלון ומצטרפת להערותיה של הנשיאה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, י' בסיון התשס"ז (27.5.07). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07024770_A07.doc עכב + הג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il