מדינת ישראל נ. פלונית

3 1 בבית המשפט העליון ער"א 2470/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבה: פלונית ערעור על החלטת הרשמת ש' עבדיאן מיום 3.3.2022 בבש"א 4697/21 בשם המערערת: עו"ד ישראל בלום; עו"ד מלי אומיד-ברגר בשם המשיבה: עו"ד אבי זוהר פסק-דין ערעור על החלטת הרשמת ש' עבדיאן מיום 3.3.2022 בבש"א 4697/21. ביום 4.7.2021 הגישה המערערת ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט ש' פרידלנדר) מיום 27.4.2021 בת"א 32354-01-13. במסגרת פסק הדין התקבלה תביעת המשיבה להטלת אחריות בנזיקין על המערערת, רשות הספנות והנמלים, בגין מחדלי אסדרה בתחום בטיחות השיט. בד בבד עם הגשת הערעור הגישה המערערת "למען הזהירות" בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. בתמצית נטען כי במסגרת פסק הדין בית המשפט המחוזי לא הכריע בסוגיית ההוצאות שיוטלו על המערערת, וקבע כי המשיבה ראשית להגיש שומת הוצאות. בהמשך לכך, ביום 18.6.2021 ניתנה פסיקתא מוסכמת אשר השלימה את פסק הדין לעניין רכיב ההוצאות. בנסיבות אלה לשיטת המערערת, רק ביום זה בו נקבעו ההוצאות ובית המשפט סיים את מלאכתו, החל המועד להגשת הערעור. עם זאת, למען הזהירות ביקשה המערערת להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק הדין. ביום 3.3.2022 נדחתה בקשת המערערת להארכת המועד. נקבע תחילה כי החלטת בית המשפט בסוגיית ההוצאות מהווה פסק דין נפרד. זאת משום שבפסק הדין העיקרי בהליך בית המשפט פסק באופן סופי בסעדים שהתבקשו בתביעה, והותיר סעד אחד ויחיד ללא הכרעה – החיוב בהוצאות. משמעות הדבר היא שפסק הדין בסוגיית ההוצאות אינו מאריך את המועד להגשת הערעור על פסק הדין העיקרי, ובהיעדר הארכת מועד לא ניתן יהיה לערער עליו. בהמשך לכך נקבע כי המערערת לא הצליחה להצביע על טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגשת הערעור. הרשמת ציינה כי היא מוכנה לצאת מנקודת הנחה כי סברת המערערת על פיה מניין הימים להגשת הערעור חל מיום מתן הפסיקתא בעניין ההוצאות היא טעות סבירה העשויה להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור, אולם בנסיבות העניין יש להעדיף את אינטרס המשיבה לסיום ההתדיינות בין הצדדים. מכאן הערעור שלפנַי המופנה נגד קביעתה של הרשמת כי המערערת לא הצביעה על טעם מיוחד להארכת מועד להגשת הערעור. נטען כי הבקשה להארכת מועד העלתה סוגיה משפטית מורכבת וסבוכה שטרם הוכרעה, ואף הרשמת הסכימה כי נוכח אי-הבהירות בפסיקה מדובר בטעות סבירה העולה כדי טעם מיוחד. בהמשך לכך, ומשעה שבוסס טעם מיוחד, אין טעמים בעלי משקל המצדיקים את דחיית הבקשה להארכת המועד. להיפך, מכלול השיקולים הצריכים לעניין מוליכים למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. ראשית, מדובר בהארכת מועד קצרה בת 5 ימים בלבד. שנית, מדובר בערעור בזכות הנסוב על שאלה משפטית גרידא שסיכוייו להתקבל גבוהים ביותר. זאת הואיל ופסק הדין מרחיב באופן משמעותי את היקף אחריותן של רשויות מאסדרות; פסק הדין עומד בניגוד להלכה הפסוקה לפיה אין להטיל על המדינה אחריות בגין עצם אי-התקנת תקנות ואין עליה כל חובה להתקין תקנות בכל עניין ועניין; ופסק הדין מטיל עליה אחריות לנזק בשיעור דומה לאחריות המעוול הישיר. בנסיבות אלה, לציבור יש אינטרס מובהק בבירור הערעור, כאשר החלטת הרשמת אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה לפיה בבקשה להארכת מועד יש להתחשב גם באינטרס הציבורי הגלום בבירור הסוגיה העיקרית. שלישית, המערערת שילמה את מלוא הסכום בו חויבה. רביעית, המשיבה ידעה כי בכוונת המערערת להגיש ערעור, עובדה המחלישה את הסתמכותה על פסק הדין. וחמישית, כאמור, המערערת פעלה בתום לב ואיחרה את המועד כתוצאה מטעות סבירה הנובעת מאי-בהירות הדין. בתשובתה טענה המשיבה כי המערערת לא הציגה טעם מיוחד להארכת המועד. אין לקבל את הטענה כי מדובר בטעות סבירה, ואף הרשמת לא קבעה זאת. מכל מקום, ככל שסברה המערערת כי קיימת אי-בהירות, הוטלה עליה חובת זהירות לנקוט במועד המוקדם מבין החלופות. המשיבה הוסיפה כי בבקשה שהוגשה לפני הרשמת כלל לא נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, ובכל מקרה אין ממש בטענה זו שכן פסק הדין מושא הערעור יישם כדין את ההלכות שניתנו בנושא. משכך אין גם כל ממש בטענה כי קיימת חשיבות ציבורית בבירור הערעור, שנטענה בעלמא וללא פירוט. בנוגע לטענת המערערת כי המשיבה ידעה על כוונתה להגיש ערעור, טענה זו נדחתה על ידי הרשמת ולא בכדי. המועד הראשון בו נודע למשיבה על כוונת המערערת להגיש ערעור היה ביום בו הוגשה הבקשה להארכת מועד. ולבסוף, גם התמשכות ההליכים לפני בית המשפט המחוזי, שנגרמה גם בעטיה של המערערת, מצדיקה ליתן משקל לאינטרס סופיות הדיון. דין הערעור להתקבל. החלטת הרשמת בעניין המועד להגשת ערעור על החלטה הקובעת שיעור הוצאות לאחר פסק דין סופי בעניין העיקרי השנוי במחלוקת בין הצדדים עומדת על מכונה. חרף האמור, בענייננו מתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת המועד להגשת הערעור. מסקנה זו מבוססת בעיקרה על קביעת הרשמת כי הטעות שנפלה בחישוב המדינה את מניין הימים להגשת הערעור היא טעות סבירה; על כך שחוסר בהירות מובהק בדין עשוי להוות טעם מיוחד להארכת מועד לנקיטת ערעור (וראו לדוגמה: בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה, פסקה 10 (10.12.2013)); ועל מהות הסוגיה הניצבת במוקד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, סיכויי הערעור הלכאוריים הלא מבוטלים והאינטרס הציבורי שבבירורו. ניתן היום, ‏כ"ט באייר התשפ"ב (‏30.5.2022). ש ו פ ט _________________________ 22024700_N02.docx לש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1