בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 247/97
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט מ' אילן
המערערת: סבג רחל
נגד
המשיבים: 1.
סבג מרסל
2.
משיח מזל
3.
בוכרה לאה
4.
סבג חנניה
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
בתיק עז.4706/93 מיום 27.11.96 שניתן על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל
תאריך הישיבה: ט' באדר תשנ"ט
(25.2.99)
בשם
המערערת: עו"ד אסתר דנון
בשם המשיבים: עו"ד מנחם קגנובסקי
פסק-דין
השופט מ' אילן:
השאלה שעלינו להכריע בה בערעור זה היא, האם יש
להחיל את סעיף 146 לחוק הירושה, התשכ"ה1965- (להלן: "חוק
הירושה") על עזבונו של המנוח אברהם סבג ז"ל, או שמא רק למערערת, גב'
רחל סבג, זכויות של אלמנה.
עיקרי העובדות
המנוח, אברהם סבג (להלן: "המנוח"),
נישא במהלך חייו שלוש פעמים. מאשתו הראשונה התגרש כדין, והיא אינה צד לדיון זה.
שתי בנותיו מנישואיו אלה הן המשיבות 2 ו3-. המחלוקת התעוררה בין שתי נשותיו
הנוספות.
המשיבה נישאה למנוח ב4.11.64-, ומנישואים אלה
נולד להם בן (המשיב 4). לאחר שנים עלו יחסי השניים על שרטון, והאשה חויבה להתגרש
מבעלה בפסק דין של בית הדין הרבני. משסירבה, השליש המנוח את הגט ואת הכתובה בבית
הדין. ב6.4.81- ניתן פסק דין שהתיר למנוח לשאת אשה שניה על פני המשיבה. ב8.7.87-
ניתן פסק דין שחייב את המשיבה לקבל גט מהמנוח, אך ב12.1.89- ניתן פסק דין נוסף,
שלפיו אין לכוף את האשה בקבלת הגט, עקב סכסוכים בין בני הזוג בעניין הרכוש ועקב
סירובו של המנוח לפעול בצורה הנקובה בפסק דין נוסף של בית הדין הרבני, שניתן, לפי
המצוין, בְּ"כ"ד תמוז תשמ"א". עד ה26.12.89-, מועד הדיון
האחרון בעניין זה, המשיבה עדיין לא לקחה את גטה. ב23.5.91- נישאו המנוח והמערערת.
ב19.5.93- נפטר המנוח, והמשיבה פנתה בבקשה
לבית המשפט המחוזי למתן צו ירושה. היא טענה, כי המערערת והיא זכאיות יחד למחצית
העזבון, כשלמחצית השניה זכאים הילדים (משיבים 2-4). המערערת, לעומת זאת, טענה כי
היא זכאית לרשת את מחצית העזבון והילדים את חציו השני, בעוד המשיבה אינה זכאית
לדבר.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' גרסטל) פסק כי:
"מבחינה
עובדתית אני קובעת כי המנוח היה נשוי בעת פטירתו הן למבקשת והן למשיבה...במקרה כזה
חל סעיף 146 לחוק הנ"ל (חוק הירושה - מ.א.)...דעתי היא, כי סעיף 146 הנ"ל
איננו מתנה את החלוקה האמורה בכך שהמנוח ינהל משק בית משותף עם שתי הנשים גם יחד
ויקיים עם שתיהן חיים אינטימיים. מלשון הסעיף עולה כי תנאי יחיד הוא שמדובר בהיות
שתי הנשים נשואות לו...
מכל
האמור לעיל, התנגדות המבקשת נדחית. המשיבה זכאית לקבל צו ירושה כמבוקש על ידיה,
דהיינו, באופן שהיא והמבקשת תקבלנה 1/4 כל אחת, ואילו משיבים 2-4 יקבלו 1/6 כל
אחד. בקשת המבקשת למזונות מן העזבון - נדחית." (עמ' 5 ו7- לפסק הדין)
המערערת אינה משלימה עם פסק הדין, ומכאן הערעור בפנינו.
טענות הצדדים
בפי המערערת מספר טענות. ראשית, היא טוענת,
מעמדה האישי של אשה שגטה נכפה עליה הוא מעמד מיוחד, והוא שונה ממעמדה של אשה
נשואה. משנכפה על המשיבה גט, ומשהמנוח הפקיד עבורה גט וכתובה, אין לו עוד
מחויבויות כלפיה. משהיא משוללת כל זכויות כלפיו, אין להקנות לה זכות לרשת על פי
סעיף 146 לחוק הירושה.
המערערת מדגישה, כי אי לקיחת הגט והכתובה אינה
מעלה ואינה מורידה לעניין זה, משום שלדעתה, התנהגות המשיבה בהימנעה מעשות כן לקתה
בחוסר תום לב.
לצד חוסר תום הלב טוענת המערערת גם לחשש
לפגיעה בתקנת הציבור ובעקרונות הצדק. לדעתה, הענקת חלק בעזבון למשיבה תהיה מנוגדת
לעקרונות הללו משום שהמשיבה היתה סרבנית גט, שנהגה בחוסר תום לב כאמור ובניגוד
לפסק דין רבני. לדעת המערערת, פעולתה של המשיבה כוּונה להשיג מנכסיו של המנוח, ויש
לפעול לפי הכלל, ש'אין יוצאת חוטאת נשכרת'. מכאן מסיקה המערערת, כי הצדק ותקנת
הציבור מחייבים לראות במשיבה גרושה.
טענה נוספת של המערערת מתמקדת בלשונו של סעיף
10 לחוק הירושה. לדידה, יש להחיל במקרה זה את סעיף 10 הנ"ל ולא את סעיף 146
לחוק. סעיף 10 משתמש בביטוי "בן זוג", ומאחר שרק המערערת היתה בת
זוגו של המנוח בעת פטירתו, רק היא יורשת אותו. לדעת המערערת, טעה בית המשפט
קמא כאשר קבע, כי למנוח היו שתי בנות זוג בעת פטירתו, והיא מסבירה, שהיתה לו רק בת
זוג אחת, היורשת לפי פרק 2 לחוק הירושה.
ועוד: לדעת המערערת, המשיבה זכאית לכתובתה
בלבד, ואין להחיל כאן את סעיף 104(א)(3) לחוק הירושה, בדבר חישוב סכום הכתובה כחלק
מן העזבון אם המוריש היה חייב בו ערב מותו. משהושלש סכום הכתובה לטובת המשיבה,
אומרת המערערת, סילק המנוח את חובו, וערב מותו לא היה חייב למשיבה דבר. בכך מוצו
כל הזכויות שהיו לה כתוצאה מקשר הנישואין עם המנוח, והיא אינה זכאית לכל חלק מן
הירושה.
היקש מעניין עושה המערערת בין המקרה שלפנינו
לבין דין הירושה החל על ידועים בציבור (סעיף 55 לחוק הירושה). היא סבורה, שיש
לראות בהתנהגותו של המנוח מעין צוואה, שעל פיה המערערת היתה בת זוגו היחידה
בשעת מותו, ולמשיבה אין כל זכות בירושתו. הרציונאל הוא, שההסדר של "מעין
צוואה" מבוסס על ההנחה, שבעצם קיום חיים משותפים כבני זוג נשואים בתקופה
שקדמה למות המוריש, גילה המוריש את כוונתו לראות בבן הזוג הנותר את בן זוגו לכל
דבר ועניין - לרבות לעניין ירושתו. רציונאל זה מתקיים, לדעת המערערת, בענייננו,
שהרי המערער לא רק חי בנתק מוחלט מהמשיבה, אלא גם הפקיד את גטה ואת כתובתה ואף נשא
אחרת על פניה. מכאן מבקשת המערערת להסיק, שראה עצמו גרוש מן המשיבה, ובודאי שלא
היה בכוונתו להוריש לה נכס כלשהו מנכסיו.
עוד טוענת המערערת, כי המשיבה מושתקת מלטעון
שאינה גרושה ושהיא זכאית לרשת את המנוח כאלמנתו, משום שמיום שהמנוח נשא את המערערת
לאשה ועד יום מותו, היא לא נקטה כל הליך שהוא לקביעת מעמדה כאשת המנוח או לשלילת
נישואיו למערערת. משום כך סבורה המערערת, שהחלת סעיף 146 לחוק הירושה על המקרה תהא
שגויה.
את טיעוניה של המערערת חותמים שני טיעונים:
הראשון הוא, כי תביעתה של המשיבה אינה עומדת ברמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת בתביעה נגד
עזבון. הטיעון השני מתבסס על פסק הדין שנתן בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו
(נד6-398/, מפי כבוד השופט י' פליטמן) בתביעתה של המשיבה לחלק בקרן הפנסיה של
המנוח. בית הדין פסק שם, כי לצורך תקנות קרן מקפת (מרכז לפנסיה ותגמולים, אגודה
שיתופית בע"מ), המשיבה אינה בגדר "אלמנת" המנוח, שזכאית להשתכר
מפנסיית השארים שהותיר אחריו. המערערת טוענת, שמשיקולים של אחידות הדיון, אין זה
ראוי לקבוע למשיבה מעמד אחר במקרה שלפנינו.
טיעוני המשיבה מסתכמים בטענה אחת פורמלית
ומרכזית והיא, שיש להחיל על המקרה את סעיף 146 לחוק הירושה. היא מסבירה, שנישואיו
של המנוח למשיבה לא בוטלו והיא לא התגרשה ממנו, ועל כן נותרו נשואים על פי דין.
דיון
בית משפט זה פסק, בהזדמנויות שונות, כי השאלה,
אם פלונית היא בת-זוגו של פלוני, תוכרע לפי הצורך במתן גט כדי לשים קץ לקשריה
עימו, אפילו המדובר בנישואי ספק ובדרישה לגט לחומרא. כך, אין גם חשיבות לטיבה של
מערכת היחסים שהיתה בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש.
בעניין פלדמן נ' פלדמן (ד"נ 14/66, פ"ד כ(4) 693), למשל, התעוררה
השאלה, מה דינה של יבמה שנישאה לזר בלי שחלץ לה יבמהּ? לאחר דיון בסוגיה, האם האשה
ספק מקודשת מן התורה (ובשל ספק זה היא זקוקה לגט וזכאית לרשת את בעלה), או שמא היא
אינה מקודשת כלל (והדרישה לגט היא רק חומרא דרבנן, כך שאין לה כל זכות ירושה
בעזבון הבעל) נפסק, שהאלמנה היתה מקודשת מספק וזקוקה לגט, ובכך הוקנה לה מעמד של
אשת המנוח, המזכה אותה לקחת חלק בירושתו (שם, עמ' 695, מפי מ"מ הנשיא, השופט
זוסמן). בעניין אחר קבע בית המשפט זכאותה של אשה לירושת בן זוגה, כאשר היתה זקוקה
לגט פיטורין ממנו, במקרה שבּו שבה לחיות עימו בצוותא לאחר גירושיהם ובית הדין קבע,
כי יש לראותה כמי שלא היתה נשואה אך גם לא כגרושה (ע"א 524/87 היוה"מ
נ' צביה ביהם, פ"ד מג(3) 485, 487 ; עיין גם מ' גולדברג, י' פלומין, א'
מעוז דיני ירושה ועזבון (א' מעוז עורך, מהדורה חמישית מורחבת ומעודכנת,
תשנ"ג) עמ' 12. ולעניין ירושת בן זוג בכלל ראה שם, 15-19).
עניין חלקה בירושה של מי שחויבה בגט אך סירבה
לקחתו, ובשל כך הושלש גיטה והופקדה כתובתה וניתן לבעלה היתר לשאת אשה נוספת על
פניה, לא נדון עדיין. לפי קו המחשבה האמור, צריך היה לפסוק מיד, כי המשיבה זכאית
לרשת את מחצית עזבונו של המנוח יחד עם המערערת, מאחר שהיא זקוקה לגט. אלא שלאור
משמעותו של היתר הנישואין שקיבל המנוח, לצד הרעיון שמאחורי כללי הירושה על פי דין,
יתכן שלפנינו חריג, ושיש לקבל את טענת המערערת ולקבוע, שהמשיבה אינה בגדר
"אשתו" של המנוח לצורך חוק הירושה. כתוצאה מכך, היה מחולק עזבונו של
המנוח כך, שהמשיבים 2-4 יקבלו מחצית, ואילו המערערת תקבל את המחצית השניה, בלא
שתצטרך להתחלק בה עם המשיבה. אסביר קודם את הלך מחשבתי, ולאחר מכן אסביר גם מדוע
הגעתי, לבסוף, למסקנה אחרת.
בניגוד לשיטות משפט מערביות, הגירושין בדין
היהודי אינם פעולה שיפוטית. התרת קשר הנישואין נעשית על ידי הצדדים עצמם, ולאחר
תקנת הרגמ"ה, יש צורך בהסכמת שני בני הזוג לגירושין. כך, רצונם של בני הזוג
להתגרש מספיק, ובית הדין אינו יכול לכפות עליהם את המשך הנישואין למרות רצונם. הצד
השני של אותו מטבע הוא, שבלעדי הסכמת הצדדים ושיתוף הפעולה ביניהם אין אפשרות
להוציא גירושין אל הפועל. אפילו ציווה בית הדין על גירושין, בני הזוג אינם מגורשים
אלא משעה שהגט נמסר בפועל מהגבר לידי האשה. בית הדין אינו יכול להתיר בעצמו את קשר
הנישואין. עם זאת, בית הדין יכול לנקוט אמצעים שונים כדי להמריץ את הצדדים להתגרש.
כאן יש הבדל בין מעמדו של הבעל לבין מעמדה של האשה. לפי דין תורה, מותר היה הגבר
במספר נשים, ולכן במקרים מסוימים ניתן גם היום, לאחר חרם דרבינו גרשום האוסר על
הגבר לשאת אשה על אשתו, לתת לו "היתר נישואין", המרשה לו לשאת אשה שניה.
לעומת זאת, אין אפשרות ל"היתר נישואין" שכזה לאשה, והיא מנועה להינשא כל
עוד לא קיבלה גט מבעלה [על החרם דרבנו גרשום ועל ההבדל בין אמצעי הכפיה הננקטים
נגד איש סרבן לבין אלה הננקטים נגד אשה סרבנית עיין פ' שיפמן דיני המשפחה
בישראל (כרך א', מהדורה שניה, תשנ"ה), עמוד 416 ואילך ; א' רוזן-צבי דיני
המשפחה בישראל - בין קודש לחול (תש"ן) 255 ואילך ; ב' שרשבסקי דיני
משפחה (מהדורה רביעית מורחבת, תשנ"ג) 327-337, ובמיוחד מעמוד 331 ; ז'
ורהפטיג "כפיית גט להלכה ולמעשה" שנתון המשפט העברי ג-ד
(תשל"ז) 153. ראה גם הדיונים בבג"צ 301/63 מרים שטרייט נ' הרב הראשי
לישראל ואח', פ"ד יח(1) 598 ובד"נ 10/69 רחל בורונובסקי נ'
הרבנים הראשיים לישראל ואח', פ"ד כה(1) 7].
בענייננו נתן בית הדין פסק דין, המחייב את
המשיבה להתגרש מן המנוח. משסירבה לקבל את הגט, השליש המנוח את הגט ואת הכתובה
והפקידם בבית הדין. לאחר שעשה כן השתחרר, למעשה, מכל חיוביו כלפיה, וניתן לו
"היתר נישואין", שהתיר לו לשאת את המערערת לאשה על פני רעותה, המשיבה.
להלכה, היתר הנישואין שקיבל המנוח אינו מנתק
את קשר האישות שלו עם המשיבה (אשתו הראשונה לצורך העניין), אך למעשה, ממלא ההיתר
תפקיד של גירושין, בהתירו לגבר להינשא לאשה שניה שרק עימה הוא חי [ראה לעניין זה
גם דבריו של פרופ' שיפמן, בדונו בהיתר נישואין כהגנה בפני אשמת ביגמיה - שיפמן
לעיל, בעמודים 265-266]. משום כך סבור הייתי, שיש לראות את המשיבה כבעלת מעמד
כפול, כך שמעמדה לפי הדין הדתי אינו כמעמדה לצורך דין הירושה האזרחי: באופן פורמלי
עודנה נשואה - לפי הדין הדתי, אך לאור הרציונאל שמאחורי ההיתר, יש לראותה, לצורך
דיני הירושה, כגרושה שאין לה זכויות בירושתו של המנוח.
יש שיקשו: כיצד זה תהא אשה נשואה לפי הדין
הדתי אך לא נשואה לפי דין הירושה האזרחי? והרי מעמדה של אשה יהודיה נקבע לפי הדין
האישי שלה? התשובה היא, שהשאלה שבפנינו אינה מיהי אשה נשואה בדרך כלל, אלא מיהי
אשה נשואה לצורך סעיף 146 לחוק הירושה. אף שבדרך כלל אני סבור, כי יש לתת ללשון
החוק את המשמעות הרגילה שלה, יש והמשמעות תצמח מתוך ההקשר של הדברים. אומר השופט
זוסמן בבג"צ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 471, 513:
"דיבור
שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו. הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים, ומכאן שיש לפרשו לפי
המטרה שאותו חיקוק - הוא ולא אחר - בא לשרת".
(לעניין ריבוי משמעויות לדיבור אחד, לפי ההקשר שבו הוא
נכתב, ראה גם לאחרונה, בדעת המיעוט בע"פ 6182/98 שמואל שינביין נ'
היוה"מ (טרם פורסם), בפסקה 12 לפסק דינו של הנשיא ברק ובפסק דינו של
השופט קדמי. ראה גם ההפניות שם).
חוק הירושה יוצא מן ההנחה, שקיים לאדם רכוש
פרטי הניתן לו לא רק לימי חייו, אלא גם על מנת להורישו. החוק בא להסדיר את מידת
שליטתו של אדם בנכסיו לגבי הזמן שלאחר מותו, ואת השאלות מהן זכויותיה של המדינה
בעזבונו של הפרט ומהן הזכויות של בני המשפחה שהמדינה רשאית - וחייבת - להבטיח, ללא
התחשבות ברצון המוריש (ראה לעניין זה בדברי ההסבר להצעת חוק הירושה בנוסחה הראשון
(פרסום של משרד המשפטים, תשי"ב) עמ' 8. ראה גם ה"ח 344 (תשי"ח)
211, והדיון על החוק בקריאה השניה והשלישית בכנסת - ד"כ 42 (תשכ"ה)
952). החוק מניח, שזכות ירושה חוקית מגיעה לחוג הפנימי של משפחת המוריש, ומקפיד גם
על חלוקה של נכסי העזבון בתוך משפחת המוריש. בכך עוסק הפרק השני לחוק הירושה,
המגדיר מיהם יורשים על פי דין ומה אופן חלוקת העזבון ביניהם. בין השאר הוא מגדיר
גם את זכות הירושה של מי שהיה בן זוגו של המוריש בשעת מותו. לענייננו חשוב חלקו
הראשון של סעיף 11, המגדיר זכויות אלה, וזו לשונו:
"(א) בן-זוגו
של המוריש נוטל את המטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות,
למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון-
(1) אם הניח
המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים - חצי;
(2) ... "
(3)
כאן באה הוראת סעיף 146, שכותרתה "ירושה במקרים
מסויימים", ומוסיפה מקרה מיוחד, שעניינו ירושת בן הזוג:
"אדם
שבמותו היה נשוי ליותר מאשה אחת, מה שמגיע לבן-זוג בירושה על פי דין יחולק בין
אלמנותיו בשווה".
אין המדובר במי שיש לו שתי "בנות זוג",
כטענת המערערת (שאז יכולנו להבדיל בין אשה שנישואיה לאיש מתבטאים במעמד אישי בלבד
ולא בחיי שיתוף, לעומת מי שהוא חי עימה ומקיים עימה חיים אינטימיים). הסעיף מדבר
במי שהותיר אחריו שתי "נשים". זה מה שהניע את השופטת הנכבדה
דלמטה לחקור בדבר מעמדה האישי של המשיבה ולקבוע, כי לפי דינה האישי - ולפיכך גם
לפי דיני הירושה - היא עדיין נשואה למנוח. אך הרציונאל העומד בבסיס היתר הנישואין
שקיבל המנוח, יחד עם הרעיון, שבהיעדר צוואה הקובעת אחרת, צריכים נכסיו של מת לעבור
לקרובים לו, לפי סדר קרבתם וחשיבותם (ראה סעיפים 12-16 לחוק הירושה), מובילים
למסקנה, שבמקרה זה יש לדבוק בפרשנות המהותית של המונחים שבחוק ולא במשמעותם
הפורמאלית, שמא תצא חוטאת נשכרת. במלים אחרות, יש לקרוא את סעיף 146 לחוק הירושה
בהקשר של סעיף 10 לחוק זה. לו כך קבענו, התוצאה היתה, שלצורך העניין אין לראות את
המשיבה כמי שהיתה נשואה למנוח, וכי המערערת היא בעלת הזכות היחידה לרשת את חלקה של
בת הזוג בעזבונו, לפי סעיף 10 (יש לציין, שאיני סבור כי בקביעה כזו היינו מרוקנים
מתוכן את סעיף 146 לחוק. והרי ישנם מקרים נוספים, בהם יש לאדם אחד מספר נשים, ובהם
היה חל סעיף זה כלשונו. למשל: מוסלמי, שהיה נשוי ליותר מאשה אחת, או יהודי, שנישא
לאשה שניה כשנישואיו השניים תקפים, למרות שעבר עבירת ביגמיה - ראה מ' שאווה סוגיות
נבחרות בדיני אישים משפחה וירושה - לקט מאמרים בצירוף הערות ועדכונים (מהדורה
חמישית מורחבת, תש"ן) 555. למרות הדברים האמורים, פרופ' שאווה כלל בסעיף זה
כמובן מאליו את המקרה, בו יהודי קיבל היתר נישואין).
כך הייתי פוסק, אלמלא ניתן פסק דין נוסף על
ידי בית הדין הרבני.
ביום 12.1.1989, כשנה וחצי אחרי שנתן את היתר
הנישואין למנוח, פסק בית הדין הרבני, כי אין לכוף את האשה לקבל את הגט, מפני שהבעל
אינו מקיים חיוב שבית הדין הטיל עליו בעניין הרכוש. וכך נאמר שם:
"...כל
עוד אין הסכמה בין הצדדים בנדון התכולה כנ"ל, אין לכוף את האשה בקבלת גט"
(ההדגשה אינה במקור - מ.א.)
נוצר מצב, שבו נפסק, מחד, שעל האשה לקבל גט, אך מאידך, שאין
לכוף אותה לכך.
בדרך כלל, כאשר ניתן היתר נישואין, בודק בית
הדין תחילה אם טענותיו של האיש מוצדקות. לדיון בבקשה להיתר מזומנת גם האשה, כדי
שתנמק את סירובה. אם מתברר שיש לאשה טענות צודקות, כגון שהבעל אינו ממלא אחרי
חיובים כספיים שפסק הדין הטיל עליו, או שלא החזיר לה את נכסיה המגיעים לה
וכיו"ב, היתר הנישואין לא יינתן. רק אם יתברר שאין לאשה טענות צודקות, יכול
בית הדין להחליט על מתן ההיתר (להרחבה בעניין זה ראה שרשבסקי לעיל, בעמ'
332-334). לצערי, בעניין שלפנינו יש אי בהירות לגבי השתלשלות הדיונים בבית הדין
הרבני. באי כח הצדדים, משום מה, לא ייחסו חשיבות לפסקי הדין הרבניים ולא צירפו
אותם כמוצגים בערעור זה. משום מה, גם תיק בית המשפט המחוזי לא הועבר לבית משפט זה
לצורך הדיון, אולם ביקשתי וקיבלתי אותו. בתיק בית המשפט המחוזי מצאתי חלק מפסקי
הדין של בית הדין הרבני, שהוגשו שם כמוצגים, אגב תצהיר. מסתבר, שגם מהמוצגים האלה
אין תמונה מלאה. פסק הדין הראשון מבחינה כרונולוגית, שנמצא בתיק בית המשפט המחוזי,
הוא צו, הנוגע למכירת דירת בני הזוג על ידי ההוצאה לפועל וחלוקת התמורה ביניהם,
כאשר מתוך הצו מסתבר, שהאשה מתנגדת למכירה הזאת, ואף מאיימת לתקוף את המשיב. הצו
הזה מתבסס על פסק דין שניתן ביום 21.10.79, שבו נקבע כי "הצדדים יתגרשו ודירת
מגוריהם תחולק ביניהם". פסק הדין מה21.10.79- לא צורף. המסמך הבא מבחינה
כרונולוגית הוא מחודשיים מאוחר יותר, מה6.4.81-, והוא נושא את הכותרת "פסק
דין". בית הדין האזורי מאשר בו למבקש (המנוח) לשאת אשה על אשתו, מרסל סבג.
פסק הדין הזה מתבסס על פסק דין להיתר נישואין, שניתן ב-ל' בתשרי תשמ"א, ואושר
על ידי הראשון לציון ב-ב' באדר תשמ"א. פסק הדין מ-ל' בתשרי תשמ"א לא
צורף, ולא היתה לי אפשרות לראותו. המסמך הבא הוא פסק דין מה23.6.83-, שחוזר על הצו
בדבר פינוי הדירה ומכירתה. משתמע מכך, שהדבר לא בוצע, למרות הצו מיום 26.2.81. מכל
אלה היית מסיק, שנחה דעתו של בית הדין, שהבעל מילא את חיוביו ושהאשה מסרבת לקבל
גט, למרות שאין לה טענה מוצדקת, וכי לכן ניתן היתר נישואין, בהיות האשה ראויה
שיכפו עליה קבלת גט. במקרה כזה הייתי אומר, שאין היא נחשבת לבת זוג במובן הסעיפים
10 ו146- לחוק הירושה. דא עקא, שיש בתיק מסמך נוסף, מה12.1.89-. גם זה ניתן באותו
בית דין אזורי, ונושא את הכותרת "פסק דין". מתוך פסק הדין הזה מסתבר,
שהבעל ביקש לכוף על האשה קבלת גט, ובית הדין דחה את בקשתו, מפני שהבעל לא קיים את
כל חיוביו לגבי תכולת הדירה המשותפת. מבין השיטין של פסק הדין נובע, שההתחייבות של
הבעל היתה למסור את התכולה לבנם המשותף של בני הזוג. מהחומר שסקרנו עולה,
שבענייננו ניתן קודם היתר הנישואין, ורק לאחר שנים התברר, שלאשה טענות צודקות נגד
הבעל, אשר אינו מקיים את חיוביו לפי פסק הדין הרבני. היתר הנישואין לא בוטל, אף על
פי שברור מפסק הדין מיום 12.1.89, שבאותו מועד טרם נשא הבעל אשה אחרת. ולמרות
שההיתר לא בוטל נפסק, כאמור, שאין לכוף את האשה לקבל גט.
בנסיבות אלה נראה לי, שניטל הבסיס מהקביעה, שאין לראות
במשיבה אלמנת המנוח, בשל היותה "סרבנית גט". כל זמן שבית הדין הרבני
מסרב לכפות על המשיבה את קבלת הגט, מן הטעם שיש לה טענה צודקת כלפי הבעל, לא הייתי
אומר שיש לראותה כגרושה לצורך חוק הירושה. יתרה מזאת: לפי דין תורה שוב אינה
יכולה, לאחר פטירת הבעל, לקחת את הגט מבית הדין שבו הופקד, וממילא אינה יכולה גם
לקבל את כתובתה שהופקדה שם, והיא תצא קרחת מכאן ומכאן. העובדה שאינה יכולה לקבל את
הגט היום נובעת מכך, שבית הדין שבו הופקד הוא שליח הבעל למתן הגט ולא שלוח האשה
לקבלתו, שאין הבעל עושה שליחות לקבלה (שו"ע אבהע"ז סימן קמ), ומשנפטר
השולח בטלה השליחות.
אשר לטענה, כי המשיבה מושתקת מלטעון לחלק
בירושה, מאחר שלא עשתה דבר לקביעת מעמדה כאשת המנוח - אין לטענה זו כל בסיס, כי לא
היה על המשיבה לעשות פעולה כלשהי לקביעתו.
לא ירדתי לסוף דעת ב"כ המערערת בטענתה,
שהמשיבה לא עמדה ברמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת בתביעה נגד עזבון. אין כל מחלוקת
עובדתית, ולכן לא היה צריך להוכיח דבר. השאלה היא שאלת מעמדה של המשיבה מבחינה
משפטית.
גם את הטענה, כי משיקולים של אחידות הדיון לא
ראוי לקבוע למשיבה מעמד של אלמנה, לאור פסק הדין של בית הדין לעבודה, אין לקבל
לדעתי. בית הדין לעבודה דן בתביעת המשיבה לחלק בפנסיה של המנוח, לפי תקנות מסוימות
מאד - תקנות קרן הפנסיה המקיפה של קרן מקפת. הסעיף המזכה אלמנה בפנסיה של בן זוגה
לפי התקנות האלה שונה מסעיף 146 לחוק הירושה, נשוא דיון זה, ואין להקיש מפסק הדין
ההוא לפסק דין זה (ראה לעניין זה עמ' 3-4 לפסק הדין של בית הדין לעבודה).
לאור האמור, הייתי מציע לחברי לדחות את
הערעור, ולהשאיר על כנו את פסק הדין המחוזי, באופן ששתי הנשים יחלקו את חלקן
בירושת המנוח שווה בשווה. לאור לשון סעיף 11 לחוק הירושה ברור, כי משלא ניהלו משק
בית משותף בשנים האחרונות לחייו של המנוח, המשיבה אינה זכאית לחלק במטלטלין של
המנוח, ורק למערערת זכות בהם.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אילן.
ניתן היום, ט"ו בסיון תשנ"ט
(30.5.99).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97002470.T11