מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ נ. עיריית חדרה

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 247/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ח' כבוב המערערת: מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ נ ג ד המשיבה: עיריית חדרה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת ת' נאות פרי) בעת"מ 21671-10-23 מיום 01.01.2024 בשם המערערת: עו"ד בועז שגב פסק-דין השופט ח' כבוב: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת ת' נאות פרי), בעת"מ 21671-10-23 מיום 01.01.2024. במסגרתו נדחתה עתירת המערערת נגד החלטת עיריית חדרה (להלן: העירייה) מיום 19.09.2023 לפתוח בהליכי גבייה נגדה בגין חוב (מוכחש לטענתה) שיסודו בהוצאות משפט, בסך של 20,000 ₪, שנפסקו לטובת העירייה במסגרת הליך משפטי שבא אל סופו בחודש פברואר 2005. יודגש, כי העתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי אחזה פחות משני עמודים, ובגדרה נטען, באופן לָקוֹנִי, כי החוב התיישן זה מכבר, בחלוף למעלה מ-18 שנים; בנוסף נטען כי השיהוי בגביית החוב מעיד על כך שהחלטה לגבותו נגועה בשיקולים זרים; כן נטען כי נוכח חלוף הזמן קיים "נזק ראייתי" משמעותי ש"עולה על גובה מלוא החוב הנטען". בית המשפט המחוזי ניסה להביא את הצדדים לכדי פשרה, אולם ניסיון זה לא צלח משהצדדים לא הגיעו לעמק השווה. משכך נדרש בית המשפט להכריע בטענותיהם. ראשית, נדחתה טענת ההתיישנות – זאת מכיוון שמדובר בחיוב שהוא חלק מפסק דין, ולא 'החלטה אחרת', ובהתאם לסעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 רק "פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות [...]", מה שלא התקיים במקרה דנא. שנית, נדחתה הטענה בדבר נזק ראייתי – זאת משום שהמערערת טענה לקיומו של "הסדר או קיזוז, ויתור או מחילה" ועל כן הנטל להוכיח זאת רובץ לפתחה, בפרט משום שמדובר בהסדר "לא שיגרתי" שנכון היה לתעד אותו; כן הוער, כי בהקשר זה המערערת היא 'מונע הנזק הזול' מכיוון שאם היא הייתה משיבה למכתבי הדרישה שהעירייה שלחה לה בימים 09.02.2005 ו-29.06.2005 היה תיעוד מזמן אמת לטענותיה. טרם חתימה נקבע, כי הגם שההחלטה לגבות חוב זה בחלוף שנים כה רבות היא "החלטה תמוהה", בית המשפט לא שוכנע כי "המסקנה שההחלטה לדרוש היום את החוב הינה החלטה החורגת באופן ברור ממתחם הסבירות, עד כדי הצורך להתערב בהחלטה מבחינתו של בית המשפט" – היא המסקנה המתחייבת בנסיבות העניין. על פסק דין זה הוגש ערעור, ולצדו "בקשה לצו ביניים ו/או צו ארעי ו/או צו מניעה זמני", שאוחזת כעמוד אחד של טיעונים, ללא אסמכתאות כלל. בגדרה ביקשה, כאמור, לעכב את הליכי הגבייה משום חששה של המערערת "שבהיעדר סעד ביניים/סעד זמני עלולות להפוך חלק מטענותיה (כולן או מקצתן) לטענות תיאורטיות שלא יידונו. לדוגמה, טענת המערערת בעניין התיישנות החוב הנטען ושגיאת כב' בית משפט קמא בכך שלא סיווג את הצו להוצאות כ'החלטה אחרת' עלולות להפוך חסרות משמעות אם המערערת לא תוכל להשתמש בזכותה הדיונית על מנת ולעצור [כך במקור – ח' כ'] את הליכי הגביה בהם מאיימת הרשות. בנוסף, סביר להניח שהליכי הגביה בהם הרשות מאיימת יגררו נזקד מיותר למערערת, בדמות של נזקים כלכליים ותדמיתיים". בערעור גופו נטען, בין היתר, כי בית משפט קמא שגה בקביעותיו על אודות ההתיישנות, תוך שהודגש כי טענת המערערת בנדון הייתה "שהתקופה שבין שנת 2005 לשנת 2009 יוצרת שיהוי – הן שיהוי אזרחי שבגין זניחת החוב, הן שיהוי שבגין הנזק הראייתי והן (קל וחומר) שיהוי מנהלי". כמו כן נטען כי בית המשפט המחוזי שגה משלא הכריע בטענה על אודות קיומם של שיקולים זרים, משלא "דן ולא החליט בטענת 'הדבר מדבר בעד עצמו' [...] הדבר נכון בהיעדר גרסה עובדתית חולקת היה לקבל באופן מלא את גרסתה העובדתית של המערערת", וכן כי נפלה טעות בידו "כשלא דן ולא החליט בבקשה לתיקון פרוטוקול". לאחר עיון בערעור על נספחיו ובבקשה למתן סעד זמני – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בלא צורך בתשובה. זאת, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקסד"א); שחלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לשאלת ההתיישנות בדין יסודן, ולא ראיתי בכתב הערעור כל עילה המצדיקה את התערבותנו בהן. לא למותר לציין כי המערערת ניסתה לבצע 'מקצה שיפורים' ביחס לטענותיה בסוגיית השיהוי האזרחי, אך עיון בכתב העתירה מלמד כי לא נכלל בו כל התייחסות לטענה זו ולתנאיה (ראו למשל: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003)), אלא לשיהוי במובן המינהלי – טענה שבה דן בית משפט קמא ומצא לדחותה לגופה. אשר לטענות שעניינן בנזק ראייתי שנגרם למערערת, אלו נטענו, גם בהליך זה, באופן כוללני. ברם, כמפורט לעיל, בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, קביעות עובדתיות באשר להתנהלותה של המערערת, למשל ביחס לאי המענה מטעמה למכתבי הדרישה משנת 2005, ועל יסודם הגיע הוא לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות. לא זו אף זו, מקריאת פסק דינו, התמציתי, של בית המשפט המחוזי עולה כי פסק הדין נומק כראוי, וכי אין צורך לדרוש מבית המשפט נימוקים נוספים, או התייחסות לכל אחת מהטענות שהועלו על-ידי המערערת; טענתה המרכזית של המערערת, לעניין ההתיישנות, זכתה לדיון מבורר; אמנם בצדה העלתה המערערת טענות לקוניות שונות, שכאמור, לא נתמכו בתשתית עובדתית או משפטית, אך "לעתים – 'תפסת מרובה לא תפסת', ואל [...] לצפות להתייחסות מפורטת לכל טענה וטענה" (רע"א 11013/08 עיריית באר שבע נ' בלנקי (10.04.2009)). בהינתן האמור, סבורני, כי הערעור שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים בהם מדובר בערעור שאין לו סיכוי להתקבל, ומצאתי לדחותו בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקסד"א. הערעור נדחה אפוא בזאת. בנסיבות העניין ובשים לב לאופי הכרעתי, לא אעשה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה. ניתן היום, ‏כ"ח בטבת התשפ"ד (‏9.1.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 24002470_C01.docx אל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1