פסק-דין בתיק ע"פ 2468/03
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
2468/03
בפני:
כבוד המשנה לנשיא ת' אור
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
אשרף בן מסעד אלבויראת
נ
ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה
מיום 22.1.03 בת"פ 123/01 שניתן על ידי כבוד
השופטים: ס' ג'ובראן, ר' שפירא, ור"ש צמח
תאריך הישיבה:
ב' בכסלו התשס"ד
(27.11.03)
בשם המערער:
עו"ד גיורא זילברשטיין
בשם המשיבה:
עו"ד אורלי מור-אל
פסק-דין
השופטת א' חיות:
כללי
1. גופתו של מרדכי כהן (להלן: המנוח), נמצאה בחולות הסמוכים לאזור התעשייה בקיסריה ביום
5.1.01, בסביבות השעה 15:00, על ידי עובר אורח תמים, כשהיא מכוסה בחול וספוגה
בחומר דליק, ועליה מונחת חצי חבית פח מזופתת. מן הסימנים שעל הגופה התברר, כי
המנוח הוכה במכשיר קשה בעל שוליים חדים, נדקר בצווארו ובבטנו, וגרונו שוסף.
המערער ובן דודו (להלן: שאדי), ביצעו סמוך לפני מועד הרצח עבודות שיפוצים בבית הוריו
של המנוח בחדרה, שם התגורר גם המנוח באותה עת. ימים ספורים לאחר שנתגלתה הגופה,
נעצר המערער כחשוד ברציחתו של המנוח. בחזקתו של המערער נתפס כרטיס האשראי של
המנוח, וכן התברר כי המערער עשה שימוש בהמחאות של המנוח לצרכיו, לאחר מועד הרצח
ולפני שנתפס. עוד התברר כי לאחר מועד הרצח משך המערער סכום כולל של 8000 ₪ באמצעות
כרטיס האשראי של המנוח.
2. כתב האישום שהוגש ייחס למערער את מעשה
הרצח של המנוח, ועל פי המתואר בו, הגיעו המערער ושאדי ברכבו של המערער לבית המנוח
בבוקר יום הרצח, ושוחחו עמו בקשר לעבודות השיפוץ ובקשר לתשלום המגיע להם בעבורן.
עוד צוין, כי סמוך לאחר מכן עזבו המנוח, שאדי, והמערער את בית המנוח, כשהמנוח נוסע
ברכבו, ואילו המערער ושאדי נוסעים ברכבו של המערער. בסביבות השעה 09:30, שבו
המנוח, המערער ושאדי יחדיו לבית המנוח, ברכבו של המערער, וכעבור זמן קצר שוב עזבו
השלושה את הבית ונסעו לכיוון מרכז העיר חדרה, ברכבו של המערער. לאחר מכן לא נראה
עוד המנוח, כשהוא בחיים. על פי הנטען בכתב האישום, החליט המערער להמית את המנוח
ולשדוד את כספו, ולצורך כך הסיעו לחולות באזור התעשייה בקיסריה ושם גרם למותו
באופן שתואר לעיל. כתב האישום הופנה כנגד המערער בלבד, ואילו שאדי, שהינו תושב
קבטייה שבשומרון, לא נתפס, וממילא לא הואשם במעשה הרצח או בסיוע לביצועו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ס'
ג'ובראן, ר' שפירא, ור"ש צמח), הרשיע את המערער ברציחתו של המנוח, ואת הרשעתו
ביסס על שורה ארוכה של ראיות נסיבתיות, אשר לטעמו הובילו כולן למסקנה ברורה וחד
משמעית לפיה היה זה המערער שרצח את המנוח. הראיות הנסיבתיות עליהן ביסס בית משפט
קמא את ההרשעה הן בעיקרן אלה: המנוח נרצח בין השעה 09:30- עת נראה לאחרונה עם
המערער ושאדי- לשעה 15:00, עת נמצאה גופתו. בשעה 12:36 בוצעה שיחת טלפון באמצעות
המכשיר הסלולארי של המנוח לגברת זכיה מן היישוב ג'סר א-זרקא, עמה היה המערער בקשר
רומנטי. מהודעתה של זכיה הוכח כי שיחה זו התקיימה בינה ובין המערער וכי זכיה אינה
מכירה כלל את המנוח. המערער הגיע בצהרי יום הרצח לתחנת דלק הסמוכה למקום מציאת
הגופה, שם תדלק את רכבו ואף רכש דלק במיכל נייד (ג'ריקן). המערער ידע פרטים
מוכמנים על ביצוע הרצח, לרבות אופן הטמנת הגופה, שפיכת הנוזל הדליק על הגופה
וכיסויה בחבית מזופתת- פרטים אותם סיפר במהלך מעצרו לאימם אבו מוסטפא (להלן: אימם), עמו שהה בתא המעצר. המערער הגיע לחדרה לאחר הרצח, ומשך
כסף ממכשיר כספומט באמצעות כרטיס האשראי של המנוח. המערער חזר לביתו שבאום אל-פאחם
בשעות אחר הצהריים של יום הרצח, שם התקלח והחליף את בגדיו שהיו מלוכלכים, ואף שטף
את מכוניתו, ככל הנראה ביום המחרת.
4. חיזוק ממשי לראיות הנסיבתיות שהובאו, מצא
בית המשפט המחוזי בשקריו של המערער ובסתירות המהותיות שעלו מתוך הגרסאות השונות שהציג.
בחקירתו מסר המערער תחילה כי בבוקר יום הרצח הגיע לבית המנוח יחד עם אדם נוסף,
פועל שאסף באום אל-פאחם. המערער לא ידע למסור פרטים באשר לזהותו של אותו פועל, ואף
כינה אותו לעיתים "אחמד" ולעיתים "מוחמד". המערער הוסיף וסיפר
כי באותו מעמד דרש מן המנוח לפרוע חוב עבור עבודות השיפוצים, והם נדברו להיפגש
מאוחר יותר באותו יום. עוד סיפר המערער כי נסע עם אותו פועל לקניון חדרה, שם הבחין
במנוח, וזה נתן לו המחאה על סך 10,000 ₪, וכן 1,000 ₪ במזומן, סכום שאותו משך
המנוח, לדברי המערער, באמצעות כרטיס האשראי שלו. לאחר המפגש בקניון, כך הוסיף
המערער וסיפר בחקירתו, נסע יחד עם הפועל ועם המנוח אל בית המנוח בחדרה, ברכב
המערער, וכן טען כי אף החזיר את המנוח מביתו לקניון, שם, בשעה 10:00 לערך, נפרדו
דרכיהם. באותו שלב, נסע המערער, על פי גרסתו, ליישוב קציר, יחד עם הפועל, על מנת
לנקות בית, אך משהגיעו למקום התברר כי הבית נקי, ועל כן שבו לאום אל פאחם, מקום
מגוריו של המערער, שם ירד הפועל מן הרכב. המערער הוסיף וטען כי באותו שלב הכניס את
רכבו לשטיפה באום אל פאחם למשך כשעתיים, תידלק בתחנת דלק מקומית בסכום של 150 ₪
במזומן ולבסוף, שב לביתו בעיר. המערער הכחיש כי שאדי נלווה אליו בבוקרו של אותו
יום במפגשיו עם המנוח, וכן הכחיש תחילה כי השתמש בכרטיס האשראי של המנוח לאחר מועד
הירצחו. בהמשך שינה המערער את גרסתו בעניין זה, וטען כי מצא את כרטיס האשראי של
המנוח ברכבו בעת שטיפתו, ואף הודה כי עשה בו שימוש עד שנעצר.
5. הגרסה שמסר המערער בחקירתו, אינה מתיישבת
עם עדויות שהובאו ולפיהן תידלק את רכבו ביום הרצח בשעה 13:47 בקיסריה, ועם ראיות לפיהן בשעה 14:11 בוצעה בחדרה משיכת כספים באמצעות כרטיס האשראי של המנוח (שהמערער כבר
הודה שהיה ברשותו). בניסיון ליישב בין הגרסה שהציג בחקירה ובין ראיות אלה, שינה
המערער את גרסתו, והעיד בבית המשפט כי בעת שהיה באום אל פאחם ולאחר שמצא את כרטיס
האשראי של המנוח ברכבו, תידלק את הרכב, אך לא נסע לביתו, כפי שסיפר תחילה, אלא נסע
לקיסריה, תידלק שוב את רכבו ושם יצר קשר טלפוני עם סרסור על מנת "להזמין"
שתי נערות ליווי. על פי גרסה חדשה זו, נסע המערער לחדרה לאחר שתדלק את רכבו
בקיסריה, משך באמצעות כרטיס האשראי של המנוח 2000 ₪, נפגש עם נערות ליווי שהזמין
בבית מלון בעיר, ולאחר מכן שב לביתו.
6. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המערער,
בציינו כי מדובר בגרסה כבושה ובלתי סבירה. בית המשפט קבע בהקשר זה כי אין זה סביר
שהמערער יתדלק את רכבו פעמיים בתוך פרק זמן כה קצר, ומצא כי ניסיונותיו של המערער
להרחיק עצמו ממקום הרצח באזור קיסריה, בהציגו גרסה שקרית לפיה היה באום אל פאחם
מאז השעה 10:00 בבוקר, מחזקים את התשתית הראייתית נגדו. בית המשפט הפנה לסתירות
נוספות בגרסאות שהציג המערער, בין השאר לגבי הימצאותו של כרטיס האשראי בידיו, הדרך
שבה נודע לו הקוד הסודי של אותו הכרטיס, וכן באשר לדרך שבה הגיעו לידיו המחאות
חתומות של המנוח. בעניין זה טען המערער תחילה כי המנוח נתן לו שתיים מבין שלוש
ההמחאות, כשבועיים לפני הרצח, אך בבית המשפט חזר בו וציין כי שלוש ההמחאות ניתנו
לו ביום הרצח. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע ממצאים המצביעים על חוסר מהימנותה של
גרסת המערער. בהקשר זה הצביע בית המשפט על כך שהמערער הכחיש תחילה כל היכרות עם
שאדי ואף טען כי זה כלל לא עבד אצל המנוח. רק בהמשך חקירתו נתרצה המערער והודה כי
שאדי הוא בן דודו, וכי ביצע עמו את עבודות השיפוץ בבית המנוח. יחד עם זאת, דבק
המערער בגרסה לפיה לא נלווה אליו שאדי ביום האירוע, וכי היה זה פועל מאום אל פאחם,
שאת פרטיו, למעט שמו הפרטי, אינו יודע. בית המשפט לא האמין למערער בעניין זה, וקבע
כי קיימת סבירות גבוהה לכך ששאדי הוא האיש עמו הגיע המערער לבית המנוח בבוקר יום
הרצח. בקביעתו זו התבסס בית המשפט המחוזי על עדותו של אחי המנוח, אשר זיהה את שאדי
ברכבו של המערער באותו בוקר, וכן על עדותו של המתדלק בתחנת הדלק בקיסריה, שהעיד כי
ראה יחד עם המערער אדם נוסף, לגביו מסר פרטים ונתונים התואמים את תיאורו של שאדי.
כמו כן, ציין בית המשפט כי מעדותו של הסרסור אצלו "הזמין" המערער את
נערות הליווי עולה כי המערער אמר לו שהנערות מיועדות עבורו ועבור אדם נוסף. עדותם של
המתדלק והסרסור יש בהן כדי להצביע על כך שהמערער לא היה לבדו בצהרי יום האירוע,
בניגוד גמור לגרסה שהציג, וכאמור סבר בית המשפט המחוזי כי קיימת סבירות גבוהה
שהאדם הנוסף שהיה עמו היה שאדי. הכחשה נוספת של המערער שהופרכה, נוגעת לעובדה כי
המערער מילא מיכל נייד בדלק, בעת שתדלק את רכבו בתחנת הדלק בקיסריה, בצהרי יום
הרצח. המערער הכחיש עובדה זו, אך היא הוכחה בעדותם של המתדלק ושל פקידת הקבלה
בתחנה, וכן בחשבונית שהוצגה. למרות הכחשתו, בחר המערער שלא לחקור את המתדלק ואת
פקידת הקבלה, ועובדה זו נזקפה אף היא לחובתו, בייחוד נוכח כך שגופת המנוח נמצאה
כשעליה נוזל דליק, וכן נוכח כך שבבית המערער נתפס מיכל נייד מפלסטיק ועליו חול. ממצא
נוסף הפוגם במהימנות המערער, מצא בית משפט קמא בהפרכת הגרסה שמסר המערער, ולפיה
התקשר למנוח מספר ימים לאחר הרצח. שיחה כזו לא אותרה, ומכך הסיק בית המשפט כי
המערער בדה את השיחה, בניסיון להראות שלא ידע על מות המנוח.
7. בצד הרכיבים העובדתיים של עבירת הרצח,
שהוכחו, כאמור, בראיות נסיבתיות, קבע בית המשפט כי הוכח גם היסוד הנפשי הנדרש
בעבירת הרצח. את הביסוס לכך מצא בית המשפט באופיין של הפגיעות במנוח- שיסוף גרונו,
הדקירות בצוואר ובבטן, והכאתו בחפץ קשה בראשו- המקימות חזקת כוונה להמתת המנוח,
וכן ביסוד ההכנה שהתקיים במקרה זה בכך שהמערער הוביל את המנוח לאזור חולות נטוש. עוד
קבע בית המשפט כי מעשיו של המערער לאחר הרצח, מלמדים אף הם על קיומה של כוונת המתה
לכתחילה. לפיכך, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף
300(א)(2) לחוק העונשין, בציינו כי בנסיבות כפי שהוכחו, ניתן להרשיע את המערער גם
בביצוע רצח על פי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, בשל העובדה שגרם במזיד למותו של
המנוח, תוך ביצוע שוד או כדי להקל על ביצוע שוד. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי אין
הוא רואה צורך להכריע בשאלה האם היה לשאדי חלק בביצוע הרצח עצמו אם לאו, בציינו כי
גם אם היה שאדי במקום הרצח, ואפילו היה הוא הדומיננטי בביצוע הרצח עצמו, אין בכך
כדי להפחית מחלקו של המערער, למצער כמבצע בצוותא של מעשה הרצח.
טענות המערער
8. המערער מלין בפנינו על הרשעתו, וטוען כי
זו מבוססת על ראיות נסיבתיות אשר מהן לא עולה מסקנה ברורה וחד משמעית לגבי אשמתו.
המערער מוסיף וטוען כי השינוי שחל בגרסה אותה מסר בחקירתו לעומת זו שהציג בבית
המשפט, נבע מתוך רצונו להסתיר את העובדה שהשתמש בכרטיס האשראי של המנוח בלא רשותו,
וכן מתוך רצונו להסתיר את העובדה שנפגש עם נערות ליווי, אך לטעמו אין ללמוד מכך על
מעורבותו בגרימת מותו של המנוח. עוד טוען המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם
מהעובדה שמעשיו ביום הרצח ובימים שאחריו אינם מתיישבים עם התנהגות של מי שביצע פשע
ומנסה להסתיר את מעשיו. בהקשר זה מציין המערער את פגישתו עם המנוח ביום הרצח לעיני
כל, את השימוש בכרטיס האשראי של המנוח בימים שלאחר הרצח, ובייחוד ביום הרצח בתחנת
הדלק בקיסריה, סמוך למקום הרצח, וכן את השימוש במכשיר הטלפון הסלולארי של המנוח.
המערער מוסיף וטוען כי לא הוכח כל מניע למעשה הרצח, וכי במידה שהמניע המיוחס לו
הוא כספי, כטענת המדינה, יכול היה להשיג את אותה תוצאה בלא לרצוח את המנוח, משום
שחפציו של המנוח היו נגישים לו במסגרת עבודתו בבית המנוח. לבסוף טוען המערער כי
אין לתת כל משקל ראייתי לעדותו של אימם, בשל אופיו המפוקפק ובשל העובדה כי מסר את
עדותו בתקווה לקבל טובות הנאה. בהקשר זה מציין המערער כי אימם פנה למשטרה רק כחודש
לאחר שפרטים אלה נודעו לו מפי המערער, כביכול, ועוד הוא מציין כי חלק מהפרטים שמסר
אימם פורסמו באמצעי התקשורת, וכלל לא היו מוכמנים, ומכאן שאין כל וודאות בכך שאותם
פרטים נמסרו לו מפי מי שביצע את מעשה הרצח.
דיון
9. אין בידינו לקבל את הטענות שהעלה המערער
כנגד הרשעתו בדין. הלכה פסוקה היא כי ראיות נסיבתיות יש בכוחן לשמש בסיס מספיק
להרשעתו של נאשם, אם הן מצביעות על המסקנה המרשיעה כמסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת
ממכלול הראיות שהוצגו (ראו: ע"פ 565/77 יעיש לוי נ' מדינת
ישראל פ"ד לב(1) 692, 694; ע"פ 6359/99 קורמן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 653, 662). במקרה
שלפנינו, אכן מרכיבות הראיות הנסיבתיות שהוצגו תמונת פסיפס ברורה שניתן לזהות בה את
המערער כמי שביצע את הרצח, והמערער לא הציג מנגד הסבר לעובדות שהוכחו, באופן המקים
אפשרות מציאותית הסותרת את אשמתו (ראו: ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). שקריו של המערער תומכים
בראיות הנסיבתיות שהוצגו נגדו, ובצדק מצא בהן בית המשפט חיזוק למסקנה המרשיעה
שאליה הגיע (ראו: ע"פ 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל פ"ד
כ"ח(2) 203, 218; דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' סולימאן אל עביד
פ"ד נא(1) 736, 802). טענת המערער לפיה הסיבה לשקריו אלה היא רצונו להסתיר את
השימוש בכרטיס האשראי של המנוח ללא רשותו ואת פגישתו עם נערות הליווי, אין בה כדי
להסביר את היקף השקרים, וכן את שקריו של המערער לגבי פרטים אחרים שאינם נוגעים כלל
לעניינים אלה. כך, באשר לעובדה שהמערער הכחיש את מילוי המיכל הנייד בדלק בתחנה
בקיסריה, וכן נמנע מלחקור את העדים שהעידו על כך. כך באשר לטענתו כי הגיע לביתו
ביום הרצח כשבגדיו נקיים ורכבו שטוף, טענה שנסתרה בעדויות בני משפחתו, אשר סיפרו
כי הגיע בבגדים מלוכלכים ושטף את הרכב עם אחיו למחרת הרצח. וכך באשר לעובדה
שהמערער הכחיש את היכרותו עם שאדי, בן דודו. זאת ועוד, אין זה סביר בעינינו כי אדם
הנחשד במעשה רצח שלא ביצע, יבחר למסור גרסה שקרית על מנת להימנע מהפללה עצמית
בעבירה קלה יותר (השימוש הבלתי מורשה בכרטיס האשראי של המנוח), או על מנת להימנע מאי
נעימות חברתית (בשל המפגש עם נערות הליווי), ויסתיר את הגרסה האמיתית אשר יש בה
כדי לנקותו מהחשד ברצח המיוחס לו (השוו: ע"פ 497/92 הנ"ל, פסקה 12).
10. טענתו הנוספת של המערער, לפיה התנהגותו
אינה מתיישבת עם התנהגות של מי שביצע פשע ומנסה להסתיר את הקשר שלו למעשה, נדחתה
על ידי בית המשפט המחוזי, ובדין נדחתה. אכן, השימוש שעשה המערער בכרטיס האשראי של
המנוח, ובטלפון הסלולארי שלו, קושרים אותו למעשה הרצח, אך העובדה שהתנהגותו זו
הינה התנהגות מפלילה, אינה מוליכה למסקנה ההפוכה שאותה מבקש המערער להסיק. בצד
ההנחה המונחת ביסוד טענת המערער, ולפיה יש לייחס לו התנהגות רציונאלית, קיימות גם
אפשרויות אחרות. כך, למשל, ייתכן שהמערער לא ידע כלל כי ניתן לעקוב אחר פעולותיו
אלה, וכן ייתכן כי ביצע את המעשים המפלילים הללו מבלי שהביא בחשבון את השלכותיהם.
11. אשר למניע, ככלל אין על המאשימה להוכיח את
המניע למעשה העבירה (ע"פ 563/79 עאדי נ' מדינת ישראל פ"ד
לד(2) 608; ע"פ 7386/96 יעקובוב נ' מדינת ישראל (לא
פורסם)). יחד עם זאת נקבע כי "היעדרו של מניע נראה לעין עשוי להשפיע על
שיקוליו של בית המשפט במקרים שבהם הראיות המצביעות על הנאשם כעל מבצע העבירה הן
נסיבתיות בלבד, כי אז העדר של מניע עשוי לעורר ספק באשמתו. במלים אחרות - אי-קיומו
של מניע עשוי להשפיע, בנסיבות מסוימות, על שיקוליו של בית המשפט ולכן אין כל פסול
בכך שבית המשפט מברר בכל מקרה אם נמצא מניע למעשהו של הנאשם שבפניו" (עניין עאדי
הנ"ל, 615). במקרה שלפנינו קבע בית המשפט כי החובות שבהם היה המערער שרוי,
והעובדה שנטל את כרטיס האשראי של המנוח והמחאות שלו, מלמדים כי לפחות אחד המניעים
לרצח היה כספי. בערעורו טען המערער בהקשר זה, כי אין לראות במניע הכספי עילה לרצח
המנוח על ידו, משום שיכול היה להסתפק בגניבת רכושו של המנוח בעת עבודתו בביתו.
טענה זו דינה להידחות, ולו מפני שנגישותו של המערער לכרטיס האשראי של המנוח
ולהמחאותיו, במהלך עבודות השיפוץ, לא הוכחה כלל. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי לא
שלל את האפשרות שלצד המניע הכספי היה מניע נוסף, לאומני, למעשה הרצח, וזאת נוכח
האכזריות שבה בוצע הרצח, ונוכח מעורבותו של שאדי, לפחות בחלק מן המהלכים הנוגעים
לביצועו. אף אנו לא ראינו לשלול אפשרות זו, ומכל מקום, אין מדובר במקרה שבו נעדר
מעשהו של המערער כל מניע נראה לעין, עד כי יש בכך כדי לעורר ספק באשר לאשמתו.
12. אשר לעדותו של אימם. בית המשפט המחוזי היה
מודע היטב לבעייתיות שמעורר עד זה, אך ציין כי הוא מסתמך על עדותו נוכח התמיכה
שמצא לה במכלול הראיות, ובייחוד נוכח העובדה שאימם מסר פרטים מוכמנים, עליהם יכול
היה ללמוד רק ממי שמעורב ברצח. המערער, מצדו, לא הביא כל תימוכין לטענתו כי מדובר
בפרטים שניתן היה ללמוד עליהם מאמצעי התקשורת. הציטוטים מן העיתונות, אותם הביא
המערער בסיכומיו בפני בית המשפט המחוזי, מלמדים על כך שהיה פרסום בדבר ביצוע הרצח
תוך התעללות במנוח, ובדבר כיסוי הגופה בחבית מתכת. לעומת זאת, אין באותם ציטוטים אזכור
לכך שהגופה כוסתה בחול, שנשפך עליה חומר דליק, או לכך שכוסתה בחבית מזופתת. לפיכך,
צדק בית משפט קמא בקביעתו כי על פרטים אלה, שאותם מסר אימם, לא יכול היה ללמוד אלא
ממי שהיה מעורב ברצח.
מכל הטעמים שפורטו לעיל, לא מצאנו מקום
להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה.
ש
ו פ ט ת
המשנה לנשיא, השופט ת' אור:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א'
חיות.
ניתן היום, י"ח טבת, תשס"ד (12.01.04).
המשנה לנשיא ש
ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03024680_V03.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il