דש גמל ופנסיה בע"מ נ. ישראל גרינברג

31 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 24665-11-24 ע"א 27506-11-24 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המערערת בע"א 24665-11-24 והמשיבה בע"א 27506-11-24: דש גמל ופנסיה בע"מ נגד המשיבים בע"א 24665-11-24 והמערערים בע"א 27506-11-24: 1. ישראל גרינברג 2. יעקב לוינרד המשיבה בע"א 24665-11-24 ובע"א 27506-11-24: היועצת המשפטית לממשלה ערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת מ' אגמון-גונן) בת"צ 2855-09-14 ות"צ 44598-12-12 מיום 30.07.2024 תאריך ישיבה: כ"ב אייר התשפ"ה (20 מאי 2025) בשם המערערת בע"א 24665-11-24 והמשיבה בע"א 27506-11-24: עו"ד רון ברקמן; עו"ד ברק טל; עו"ד נחום קובובסקי; עו"ד נדב ויסמן; עו"ד גלעד שיף; עו"ד אופיר חוגרי; עו"ד אידן רגב בשם המשיבים בע"א 24665-11-24 והמערערים בע"א 27506-11-24: עו"ד אמיר איבצן; עו"ד רועי דריזון בשם המשיבה בע"א 24665-11-24 ובע"א 27506-11-24: עו"ד יואב שחם פסק-דין השופט חאלד כבוב: ההליכים שבכותרת עניינם בשני ערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מיכל אגמון-גונן) בת"צ 2855-09-14 ות"צ 44598-12-12 מיום 30.07.2024, בגדרה נדחתה בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענות ייצוגיות אלו. גיבושו של הסדר הפשרה בא על רקע הליך גישור אליו הופנו הצדדים על-ידי בית משפט זה, במסגרת דיון שהתקיים ביום 09.01.2023 בשלושה ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט קמא מיום 25.08.2021 ומיום 07.01.2022 – בו התקבלה התובענה הייצוגית מושא ההליכים שבנדון, לאחר ניהול הליך הוכחות. בדיון קדם-הערעור שהתקיים לפניי ביום 20.05.2025, הסכימו הצדדים, בהמשך להצעת בית המשפט, על מספר שינויים בהסדר הפשרה המתוקן. נוכח מספר מחלוקות שעוד נותרו, הוגשה בהמשך עמדתה של היועצת המשפטית לממשלה, וכן התייחסות הצדדים לה. בכפוף למספר שינויים, צומצמו גדרי המחלוקת אל מול עמדת היועצת המשפטית לממשלה, ובעקבות הודעת הצדדים בנדון – בשלה העת להכריע בשאלת אישור הסדר הפשרה. סבורני, וכך אמליץ לחבריי, כי יש לאשר את הסדר הפשרה ולתת לו תוקף של פסק דין, וזאת בכפוף למספר שינויים. הכול, כפי שיפורט להלן. רקע והשתלשלות העניינים ביום 30.06.2007 הושלמה עסקה בה נמכרו למיטב דש גמל ופנסיה בע"מ (להלן: הנתבעת) זכויות הניהול של קופת הגמל 'תגמולים' (להלן: קופת הגמל או הקופה). קופה זו נוסדה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ונוהלה עד לעסקה על ידי חברות שהיו בשליטת בנק הפועלים. העסקה התבצעה על רקע 'רפורמת בכר', שנועדה להגביר את התחרות בשוק ההון בישראל, ולצמצם את ניגוד העניינים של הגופים השונים הפועלים בו. במסגרת הרפורמה, חויבו הבנקים למכור את אחזקותיהם בקופות גמל וקרנות נאמנות בתוך זמן קצוב. ראשיתו של ההליך בשתי תובענות ייצוגיות ובקשות לאשרן שהוגשו כנגד הנתבעת בשנים 2012 ו-2014 לבית המשפט המחוזי בתל אביב. התובענות הוגשו בשם שתי קבוצות, האחת תכונה להלן קבוצת העצמאים והשכירים, והשנייה תכונה קבוצת אנשי הקבע, אשר הצטרפו לקופת הגמל עד למועד העסקה. בתובענות נטען כי קיימים הסכמים בין חברי הקבוצה לבין החברות שניהלו את קופת הגמל, לעניין שיעור דמי הניהול שניתן לגבות מחברי הקבוצה. נטען כי הסכמים אלו מחייבים גם את הנתבעת, וכי למרות זאת, בחלוף 3 חודשים ממועד העסקה, הנתבעת החלה, באופן חד צדדי, לגבות מחברי הקבוצה דמי ניהול בשיעור שחרג מאותם הסכמים. הסעד שהתבקש בתובענות, אם כן, היה השבת הכספים שגבתה הנתבעת ביתר, ומניעת המשך גביית דמי הניהול בניגוד להסכמים. הנתבעת מצידה טענה כי קופת גמל היא מוצר תקנוני, כך שלא ניתן לערוך הסכמים לבר-תקנוניים בנוגע לדמי הניהול הנגבים; וכי אלו נגבו על ידה בהתאם להוראות הדין, התקנון והרגולטור. לאחר שהדיון בתובענות אוחד (להלן: התובענה הייצוגית או התובענה), אישר בית משפט קמא (סגן הנשיאה השופט י' ענבר) ביום 30.08.2015 את בקשות האישור בנוגע לחברי שתי הקבוצות (להלן: חברי הקבוצה), בעילות של הפרת חוזה, הפרת חובת נאמנות, הפרת חובה חקוקה, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. לא למותר לציין כי הנתבעת הגישה על החלטה זו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, וזו נמחקה לבסוף, לבקשתה. ביום 25.08.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת מ' אגמון-גונן) בו התקבלה התובענה הייצוגית, לאחר ניהול הליך הוכחות. נקבע, כי אין מניעה להתקשר עם עמיתים בקופת גמל בהסכמים לבר-תקנוניים בנוגע לשיעור דמי הניהול, שכן הוראות החוק והתקנון עליהן הסתמכה הנתבעת קובעות אך את תקרת דמי הניהול המותרת לגבייה, ואין כל מניעה להסכים על שיעור דמי ניהול נמוך יותר, במסגרת אותה תקרה. כן נקבע, כי במהלך השנים אכן נכרתו הסכמים מסוג זה עם חברי הקבוצה: כך נקבע, כי ביחס לקבוצת העצמאים והשכירים, התחייבה הנתבעת לגבות דמי ניהול רק מסכומי ההפקדות, ולא מסכום הצבירה; וביחס לקבוצת אנשי הקבע, התחייבה לגבות דמי ניהול בשיעור שלא יעלה על 2 ל"י לשנה, כאשר למעשה מדובר היה בשיעור אפס. נקבע שהסכמים אלו תקפים ומחייבים את הנתבעת, כך שלא הייתה רשאית להעלות את דמי הניהול באופן חד צדדי, ומשכך הפרה הסכמים אלו. עוד נקבע, כי על הנתבעת מוטלות חובות אמון ונאמנות כלפי העמיתים, שכן מערכת היחסים בין הנתבעת לעמיתים מתאפיינת בפערי מידע וכוח מובהקים; וכי הנתבעת הפרה חובות אלו, כאשר נמנעה מלבחון את הסכמי ההצטרפות שנחתמו, הסתמכה על תקנון קופת הגמל ללא בדיקה משפטית ראויה, וכן גבתה דמי ניהול בניגוד להסכמים ומבלי ליידע את העמיתים כראוי על אודות הגבייה. נוכח האמור נקבע, כי על הנתבעת לחדול מגביית דמי הניהול ביתר מחברי הקבוצה, וכי עליה להשיב את הסכומים שגבתה שלא כדין לחשבונות העמיתים. אגב כך נדחתה עמדת הנתבעת לפיה מערכת היחסים בין קופת הגמל לעמיתים היא של 'חוזה יחס', הניתן לשינוי בחלוף הזמן ושינוי הנסיבות. קבוצת העצמאים והשכירים הוגדרה בפסק הדין כך: "כל אדם ו/או קבוצת בני אדם, אשר התקשר עם תגמולים בע"מ או גד גמולים חברה לניהול קופות גמל בע"מ עד ליום 1.10.1977, לשם השתתפות בתכנית חסכון לעצמאים ו/או לשכירים 'תגמולים' (להלן – קופת הגמל') תמורת דמי ניהול לגביהם הותנה כי הם ייגבו אך ורק מסכומי ההפקדות השנתיים בלבד, ואשר הנתבעת, לאחר רכישת ניהול קופת הגמל על ידיה, ניכתה אותם מדי שנה מסכומי החיסכון שהצטברו בקופת הגמל לאורך השנים כקרן וכרווחים". וקבוצת אנשי הקבע הוגדרה כך: "כל אדם ו/או קבוצת בני אדם, מקרב אנשי צבא הקבע, אשר התקשר עם תגמולים בע"מ או גד גמולים חברה לניהול קופות גמל בע"מ עד ליום 30.6.2007 (להלן – 'מועד ההעברה') לשם השתתפות בתכנית חיסכון לעצמאים ו/או לשכירים 'תגמולים' (להלן – 'קופת הגמל'), תמורת דמי ניהול לגביהם הוסכם כי הם יהיו בשיעור 2 ל"י לשנה ושלמעשה היו בשיעור אפס". בפסק הדין המשלים שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 07.01.2022 (להלן: פסק הדין המשלים), הועמד סכום ההשבה לחברי הקבוצה על סך של 399,984,000 ש"ח, בהתאם לחוות דעת מעודכנת שהוגשה. נקבע, בהתאם להעדפת הנתבעת, כי הכספים יוחזרו לחברי הקבוצה בדרך של השבה ממוצעת. ביחס לפסיקת שכר הטרחה והגמול, בית המשפט שקל את העובדה שמדובר בהליך מורכב יחסית, שכלל חקירות וסיכומים מקיפים, אשר הוביל להישג מרשים לחברי הקבוצה; וקבע כי בנסיבות אלו מוצדק לקבוע שכר טרחה וגמול על הצד הגבוה. עם זאת, צוין כי סכום ההשבה הכספי הגבוה שנפסק לטובת חברי הקבוצה כתוצאה מההליך, אינו משקף באופן ישיר את היקף העבודה על התובענה, אלא נובע גם מהיקף דמי הניהול שנגבו, ובתוך כך מהתשואות שהניבה הנתבעת לחוסכים. בראי נסיבות אלו, נקבע, כי תשלום שכר הטרחה וההוצאות לעורכי הדין המייצגים יחושב על פי המדרגות שנקבעו בפסיקה, ותוך הוספת מדרגה נוספת בשיעור 1% בגין סכומי ההשבה שמעל למאה מיליון ש"ח. על כן, הועמד סכום זה על סך של 15,982,754 ש"ח. הגמול לתובעים הועמד על סך של 2.3 מיליון שקלים, על-פי שיעור של כ-15% משכר הטרחה שנקבע. כיוון שהסכומים חושבו בשיטת האחוזים ועל הצד הגבוה, נקבע כי אין להוסיף להם מע"מ. עוד נקבע, כי סכומי שכר הטרחה והגמול ישולמו מתוך סכום ההשבה לחברי הקבוצה, בשל התכלית של תשלומים אלו לעידוד הגשת תובענות ייצוגיות ראויות, ומכוח דיני עשיית העושר, לפיהם מתחייב כי חברי הקבוצה שזכו לפיצוי בעקבות הגשת התובענה – הם שיישאו בהוצאות ההליך. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שלושה ערעורים: ערעור הנתבעת על פסק הדין העיקרי (ע"א 7771/21) (להלן: ערעור הנתבעת בע"א 7771/21), ערעורה על פסק הדין המשלים (ע"א 1451/22), וערעור התובעים על פסק הדין העיקרי והמשלים (ע"א 1036/22), ואלו נידונו במאוחד (להלן כולם יחד: הערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי). בהחלטת חברי, הנשיא י' עמית, בבקשת עיכוב הביצוע בע"א 7771/21 מיום 24.01.2022, עוכב ביצוע ההשבה לחברי הקבוצה; אך נדחתה הבקשה לעכב את האיסור על המשך גביית דמי הניהול, כפי שנקבע בפסק הדין. ביחס לשכר הטרחה והגמול, הורה בית המשפט על תשלום מחצית שכר הטרחה בלבד, תוך שהמחצית השנייה תעוכב; וכן הורה על תשלום הגמול לתובעים. עם זאת, יצוין כבר עתה, שבדיון שהתקיים לפניי צוין כי בהסכמת הצדדים, ועל אף ההחלטה שניתנה, בפועל – עוכב מלוא תשלום שכר הטרחה וכן הגמול לתובעים, כך שלמעשה תשלומים אלו לא שולמו עד כה. ביום 09.01.2023 התקיים דיון בערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובסיומו הומלץ לצדדים לפנות להליך גישור. בהחלטת בית משפט זה מיום 18.01.2023 צוין, כי בהתאם להמלצת בית המשפט, הסכימו הצדדים לקיים הליך גישור בפני עו"ד ד"ר עמוס גבריאלי. בהמשך, הודיעו הצדדים לבית המשפט כי בתום הליך גישור אינטנסיבי, עלה בידם להגיע להסדר פשרה (להלן: הסדר הפשרה המקורי). הצדדים הגישו לבית משפט זה את ההסדר, אשר עיקריו יפורטו בהמשך, תוך שביקשו לאשרו מבלי שבית המשפט יידרש לפרוצדורה הקבועה בסעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק). בפסק הדין שניתן בערעורים ביום 03.07.2023, נכתב על-ידי השופטת ע' ברון כך: "כפי שנאמר בפתח הדברים, בנסיבות המקרה שלפנינו סברנו כי ראוי לסיים את ההליך על דרך הפשרה. לאחר דיון ממושך בערעורים מצאנו כי מאזן הסיכויים והסיכונים שנפרש לפנינו אינו נוטה באופן מובהק לאף אחד מהצדדים, וכי על הפרק עומדות שאלות כבדות משקל – בין היתר בנוגע לטיב ההתקשרות בין חברי הקבוצות ובין קופת הגמל, ובתוך כך השאלה אם מדובר בחוזי יחס אם לאו; פרשנותן ותוקפן של ההסכמות שהושגו ביחס לחיוב בדמי ניהול, בשים לב לחלוף הזמן ולשינוי הנסיבות הרגולטורי המשמעותי שחל בשוק ההון הישראלי; שיקולי צדק ותום לב; היקף הקבוצות כפי שהוגדרו בפסק הדין, בהינתן השוני הנטען בין החברים בתוך הקבוצה; ועוד. נוסף על כך, הפיצוי הכספי לחברי הקבוצות שעליו הורה בית המשפט המחוזי הוא יוצא דופן בהיקפו, כ-400 מיליון ש"ח כאמור, לצד הוראה האוסרת על גביית דמי ניהול גם בעתיד, ואלה מעצימים עד מאוד את הסיכון שכל אחד מהצדדים נוטל על עצמו אם עמדתו בהליך תידחה. כך על אחת כמה וכמה כאשר מביאים בחשבון את המשאבים הניכרים שכבר הושקעו על ידי הצדדים בניהול ההליך עד כה. יש אפוא לברך את הצדדים על כך שהיו קשובים להערותינו, וניהלו הליך גישור רציני ומעמיק שהוביל להגשת הבקשה לאישור הסדר פשרה" (ההדגשה אינה במקור – ח' כ'). וביחס להסדר הפשרה שהוגש לאישור בית המשפט, צוין כי: "עיון בבקשה לאישור הסדר הפשרה ובמכתבו של המגשר מלמדים על עבודה רצינית ומעמיקה שנעשתה על ידי כל המעורבים; ובזהירות הראויה ייאמר כי על פני הדברים ההסדר המוצע נראה מאוזן, הוגן וראוי בנסיבות המקרה". יחד עם זאת, נקבע שלא ניתן להיעתר לבקשת הצדדים להימנע מהפרוצדורה לאישור הסדר פשרה המנויה בחוק תובענות ייצוגיות, שתכליתה בחינה עצמאית ובלתי תלויה של בית המשפט את ההסדר. הודגש כי בחינה זו נועדה להכפיף את הסדר הפשרה לביקורת שיפוטית הדוקה, ולפיקוח אפקטיבי של בית המשפט, במטרה לוודא שמדובר בהסדר ראוי, הוגן וסביר, בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה. בתוך כך צוין, כי בענייננו נחוץ הפיקוח השיפוטי ביתר שאת, נוכח היקף הסוגיות העקרוניות שעל הפרק, כמו גם היקפה הכספי של התובענה. בהתאם לכך נקבע, כי יש להשיב את הדיון לערכאה הדיונית, שתדון בהסדר הפשרה על פי הפרוצדורה שבחוק, הכוללת בין היתר בחינת התנגדויות שיוגשו להסדר, וכן מתן אפשרות ליועצת המשפטית לממשלה להביע את עמדתה כנאמנת הציבור. הודגש, כי פרוצדורה זו נועדה להגן גם מפני 'בעיית הנציג' האינהרנטית להליך הייצוגי; וכי הדברים נכונים גם מקום בו הסדר הפשרה גובש בסיועו של מגשר מנוסה ומקצועי, על אף שהדבר עשוי להפיג במידת מה את החשש לניגוד עניינים. נוכח האמור נקבע, כי הערעורים יימחקו תוך שטיעוני הצדדים יישמרו להם; והתובענה תוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיידרש לבקשה לאישור הסדר הפשרה, בהתאם לפרוצדורה הקבועה בחוק. ביום 06.07.2023 הורה בית המשפט המחוזי לפרסם הודעה בדבר הגשת הבקשה לאישור הסדר הפשרה, ולהמציא עותק מהבקשה לידי היועצת המשפטית לממשלה (להלן גם: היועצת), שתהיה רשאית להגיש תגובתה. ביום 22.12.2023 הוגשה עמדת היועצת ביחס להסדר הפשרה, בה צוין כי אין היא מתנגדת לסכום הפשרה הכולל המוסכם; אך לצד זאת, פורטו הערותיה המהותיות ביחס להסדר, ובתוך כך התנגדותה למספר רכיבים בהסדר. בעקבות עמדת היועצת, ביום 04.02.2024 הגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי את הסדר הפשרה המתוקן, בבקשה לאשרו, וכן הגישו תגובותיהם להתנגדות היועצת. ביום 17.03.2024 הוגשה "תשובה מטעם היועצת המשפטית לממשלה ביחס לתגובות הצדדים להתנגדות שהוגשה מטעמה וביחס להסדר הפשרה המתוקן", בה עמדה על הקשיים שצוינו בהתנגדותה, אשר לא קיבלו מענה מלא במסגרת ההסדר המתוקן. עיקרי הסדר הפשרה המתוקן להלן יובאו עיקרי הסדר הפשרה המתוקן. יובהר לעניין זה, כי תיאור רכיבי הסדר הפשרה להלן, וכן בהמשך פסק הדין, מובא לצורך בהירות הדיון בלבד; ובכל מקרה של סתירה בינו לבין הסדר הפשרה, יגבר האמור בהסדר הפשרה, אלא אם נאמר במפורש אחרת. השבה ופיצוי בגין העבר במסגרת הסדר הפשרה, התחייבה הנתבעת להשיב לחברי הקבוצה סכום כולל של 120 מיליון ש"ח, כאשר 100 מיליון ש"ח מתוכו ישולמו בהשבה ישירה לחברי הקבוצה, ו-20 מיליון ש"ח ישקפו את סכום דמי הניהול שלא נגבו מחברי הקבוצה ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ביום 25.08.2021, ועד למועד בו יאושר הסדר הפשרה. הוסכם כי ככל שהסכום שלא נגבה יעלה על סך של 20 מיליון ש"ח, הנתבעת תהיה רשאית לגבות מהעמיתים הקיימים דמי ניהול בגין התקופה בה לא נגבו, עד שהסכום שלא נגבה יעמוד על 20 מיליון ש"ח; וכן להפך, ככל שהסכום יפחת מ-20 מיליון ש"ח, תמשיך הנתבעת לא לגבות דמי ניהול עד שהסכום שלא נגבה יעמוד על סכום זה. הוסכם כי סכום ההשבה לחברי הקבוצה יחושב לפי דמי הניהול שנגבו מחברי הקבוצה בין השנים 2007 ל-2009, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית; כאשר, ככל שהסכום לא יספיק להחזר מלא, ההשבה תבוצע באופן יחסי. הוסכם על סכומים מינימליים לביצוע ההשבה לחברי הקבוצה. כך, בהסדר הפשרה המקורי, ביחס לחברי קבוצה שהינם עמיתים פעילים בקופת הגמל, הוסכם שתבוצע השבה רק לאלו הזכאים לפיצוי בסך הגבוה מ-20 ש"ח, וביחס לעמיתים שאינם פעילים, רק לאלו הזכאים לפיצוי בסך הגבוה מ-130 ש"ח. עם זאת, בהסדר הפשרה המתוקן, קיבלו הצדדים את עמדת היועצת באופן חלקי, והורידו את הסף המינימלי ל-8 ש"ח ביחס לעמיתים עם חשבון פעיל, ו-100 ש"ח ביחס לעמיתים ללא חשבון פעיל. בהסדר הפשרה המקורי הוסכם כי כספי ההשבה בגין חברי הקבוצה הזכאים לסכום הנמוך מהסף המינימלי, תועבר יחד עם כלל כספי ההפרש שבין סכום הפשרה הכולל לבין הסכום שהושב (בין היתר בגין חברי הקבוצה שלא אותרו) אל חשבון רווחי קופת הגמל. בתיקון להסדר, ובהמשך להערת היועצת, הוסכם כי כספים אלו יועברו אל חשבון רווחי הקופה, או לקרן לניהול ולחלוקת כספים הנפסקים כסעד, שהוקמה לפי סעיף 27א (להלן: הקרן לניהול ולחלוקת כספים), בהתאם להחלטת בית המשפט. בהסדר הפשרה המקורי הוסכם, כי לחברי הקבוצה שאינם בעלי חשבון פעיל, תועבר ההשבה באמצעות המחאה, העברה בנקאית או תשלום לקופה המקבלת, בהתאם לשיקול דעת הנתבעת. בעקבות הערות היועצת, נקבע תעדוף לאופן ביצוע ההשבה לעמיתים אלו, על פי הסדר הבא: ניוד לקופה אליה עברו כספי העמית; העברה בנקאית לחשבון העמית; ומשלוח המחאה לכתובת המגורים המעודכנת, או העברה באפליקציית 'ביט'. צוין כי ביחס לעמיתים שחסרה לנתבעת כתובתם לצורך משלוח המחאה, יבקשו הצדדים מבית המשפט ליתן צו למרשם האוכלוסין למסור לנתבעת את פרטי כתובתם של עמיתים אלו בצורה מרוכזת, בהתאם לתקנה 13(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010, וסעיף 29(ב) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965. בהמשך להערת היועצת, הוסכם כי ביחס לעמיתים שנפטרו, סכום ההשבה יועבר למוטבים, ככל שלנתבעת ידועים פרטיהם. עוד הוסכם כי הצדדים יגיעו להסדר עם רשויות המס בדבר ניכוי מס במקור של כספי ההשבה; ובעקבות הערות היועצת, הוסכם שהעמיתים שתבוצע להם השבה בפועל יקבלו הודעה בדבר ניכוי המס שבוצע להם. הסדרה עתידית ביחס להסדרה העתידית, הוסכם שהנתבעת תהיה רשאית לגבות מחברי הקבוצה דמי ניהול בשיעור שנגבה על ידה במועד מתן פסק הדין, וזאת בכפוף לפרסום הודעה בעיתון יומי. כן הוסכם כי הקופה תהיה רשאית להעלות את דמי הניהול, מבלי שהתקופה בה לא נגבו דמי הניהול בעקבות פסק הדין תיחשב כ'תקופת הנחה', לעניין חוזר גופים מוסדיים 2017-9-15 "דמי ניהול במכשירי החיסכון הפנסיוני – תיקון" (11.09.2017) (להלן: חוזר דמי ניהול). בעקבות הערת היועצת בהקשר זה, הבהירו הצדדים לבית המשפט כי אלו מסכימים שהעלאה של דמי הניהול לשיעור הגבוה מזה שנגבה ערב מתן פסק הדין, תדרוש הודעה פרטנית לעמיתים, בהתאם לחוזר דמי ניהול. גמול ושכר טרחה בהסדר הפשרה המליצו הצדדים לבית המשפט על תשלום שכר טרחה בסך 15,860,878 ש"ח, בתוספת מע"מ, ותשלום גמול לכל אחד מהתובעים המייצגים בסך 1,150,000 ש"ח, בתוספת מע"מ. הצדדים הבהירו לעניין זה כי סכום זה חושב בהתאם למדרגות שיעור שכר טרחה וגמול המעוגנות בפסיקה; והוסכם כנקודת האמצע שבין חישוב שכר הטרחה בכל אחת מהתובענות הייצוגיות בנפרד, ובין חישוב במאוחד. ביחס לשאלה האם הנתבעת תישא בתשלומים אלו או שהתשלומים ייגרעו מסכום ההשבה לחברי הקבוצה, לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות, והם ביקשו למסור את ההכרעה בנדון לבית המשפט, במסגרת סמכותו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). הצדדים הסכימו כי ההכרעה תתבצע על בסיס הטיעונים שהוגשו בכתב, וויתרו על קיום דיון נוסף. נקבע כי שני שלישים מסכום שכר הטרחה ישולמו בתוך 30 ימים מהמועד שבו פסק הדין המאשר את הסדר הפשרה יהפוך חלוט, ושליש מסכום שכר הטרחה ישולם רק לאחר אישור המפקח על השלמת מימוש ההסדר. בעקבות הערת היועצת, ההסדר תוקן כך שחלק זה ישולם רק לאחר שתינתן החלטת בית המשפט בעקבות הגשת הדו"ח המסכם. החלטת בית המשפט המחוזי ביום 30.07.2024 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת מ' אגמון-גונן) מושא הערעורים שלפניי, בה נדחתה הבקשה לאישור הסדר הפשרה. בית המשפט התמקד בהחלטתו, בעיקרו של דבר, בשני קשיים מרכזיים שנקבע כי קיימים בהסדר הפשרה: ראשית, בית המשפט מצא קושי בסכום הפיצוי הכולל שנקבע בהסדר הפשרה, ביחס לסכום ההשבה שנקבע בפסק הדין. בהקשר זה צוין, כי המדובר בהסדר חריג, שכן הצדדים הגיעו להסדר לאחר ניהול הליך הוכחות מלא, ולאחר מתן פסק דין שקבע קיומם של הפרות ונזקים לחברי הקבוצה. צוין כי בהתאם לכך, הסיכויים והסיכונים אינם נוגעים יותר להליך הדיוני, אלא לשלב הערעור. וכך נכתב לעניין זה בהחלטה: "30. [...] לא השתכנעתי כי נימוקי הצדדים לקחו בחשבון את הסיכויים והסיכונים הראויים לשלב שלאחר קבלת התביעה הייצוגית בפסק דין מנומק שניתן לאחר שמיעת הראיות וסיום המשפט בנסיבותיו הספציפיות. תשלום סכום השבה של 120 מליון ₪ בשני חלקים כמתואר בהסדר המוצע המתוקן, מהווה כרבע בלבד מהסכום שנפסק בפסק הדין בהתחשב בנתונים האמיתיים המלאים של התובענה. בנסיבות העניין, הסיכו[י]ים והסיכונים שהצדדים צריכים לקחת בחשבון בתום לב ובהתחשב באינטרס של הקבוצה המיוצגת, מתייחסים לסכום שכבר נפסק ואינם מהווים חישוב ערטילאי כשכל צד מעריך את סיכויי התביעה להתקבל. 31. בהסדר פשרה המושג בשלב הערעור, לאחר שהתביעה כבר התקבלה לאחר מיצוי ההליך עד תומו, ואף שההסדר מושג במסגרת הליך גישור, ראוי ליתן משקל לסיכויים שהתממשו בפסק הדין שקיבל את התביעה. אשר לסיכויים ולסיכונים בערעור, קבע בית המשפט כאמור כי: "לאחר דיון ממושך בערעורים מצאנו כי מאזן הסיכויים והסיכונים שנפרש לפנינו אינו נוטה באופן מובהק לאף אחד מהצדדים". נראה כי הצדדים לא נתנו די משקל לקביעה זו של בית המשפט העליון, אני סבורה כי הסדר הפשרה לא נתן מספיק משקל לכך. מאזן סיכויים וסיכונים בערעור שאינו נוטה במובהק לאף אחד מהצדדים, מחייב, לטעמי, השבת מחצית הסכום שנפסק בפסק הדין המלא". שנית, בית המשפט מצא קושי בכך שלמול ההפחתה המשמעותית שבוצעה בסכום ההשבה בהסדר הפשרה ביחס לסכום שנקבע בפסק הדין, לא בוצעה הפחתה מקבילה בסכומי שכר הטרחה והגמול. נקבע, כי הדבר מעורר חשש ממשי לקיום בעיית הנציג, בגינו הועבר ההסדר לבחינת בית המשפט המחוזי מלכתחילה, באופן שאינו מאפשר אישור הסדר הפשרה המתוקן. זאת, בפרט, מקום בו הצדדים נמנעו מלהכריע בשאלה האם סכומים אלו יושתו על הנתבעת או על חברי הקבוצה, וביקשו שבית המשפט יכריע בשאלה זו במסגרת סמכותו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט; בקשה לה התנגדה היועצת. בהקשר זה, בית המשפט ציין כי על אף שבפסק דינו המשלים נקבע כי סכומי שכר הטרחה והגמול יוטלו על חברי הקבוצה – בנסיבות שבהן סכום ההשבה פחת באופן דרסטי, יש להטיל תשלומים אלו על הנתבעת. כן חזר הוא על קביעתו כי הסכומים ישולמו ללא תוספת מע"מ, נוכח אופן חישוב שכר הטרחה על הצד הגבוה. בנוסף על קשיים אלו, בית המשפט התייחס למספר רכיבים נוספים בהסדר המעוררים קושי, מן הטעם שלא תוקנו בהתאם להערות היועצת באופן מלא. זאת, בפרט, בנוגע לרף ההשבה המינימלי לחברי הקבוצה, שהופחת באופן שאינו מספק ביחס לעמדת היועצת; ובנוגע לצורך למצות את מלוא הפיצוי לחברי הקבוצה שיאותרו, בטרם תועבר יתרת הכספים לקרן לניהול ולחלוקת כספים. לצד זאת, בית המשפט ציין לחיוב את העובדה שהצדדים תיקנו את ההסדר בהתאם להערות היועצת במספר רכיבים, בין היתר בנוגע לתשלום לעמיתים שנפטרו; לצורך בהודעה לעמיתים בדבר שיעור המס שינוכה; ולגבי תשלום מלוא שכר הטרחה רק לאחר אישור בית המשפט על מימוש ההסדר. ביחס לבקשת הצדדים כי יינתן צו לרשות האוכלוסין, התקבלה עמדת היועצת לפיה ככל שיש בכך צורך, על הנתבעת לפנות בעצמה לרשות האוכלוסין לקבלת פרטי כתובתם של העמיתים. במכלול הדברים, מכאן ומכאן, נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי כי ההסדר המתוקן אינו ראוי והוגן כלפי חברי הקבוצה; וכי ההסדר יאושר רק אם יתוקן על דרך של שינוי רף ההשבה ומנגנון הפיצוי כך שיתרת סכום ההשבה תועבר לקרן רק לאחר תשלום פיצוי מלא לחברי הקבוצה שיאותרו; שינוי סכומי הגמול ושכר הטרחה, בהתאם להערות היועצת בעניין, ובאופן שתשלומם יוטל על הנתבעת; והסכמה על סכום השבה בסך מחצית מהסכום שנפסק בפסק הדין. מכאן הערעורים שלפניי. בשולי הדברים יצוין, כי מטעם התובע המייצג בתובענה ייצוגית אחרת שהוגשה נגד הנתבעת, הוגשה התנגדות נוספת להסדר הפשרה, לפיה הגדרת מעשה בית הדין בהסדר הפשרה היא רחבה ובכך עלולה לחסום את בירור התובענה הייצוגית בעניינו. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.07.2024 נקבע כי הבהרות הצדדים ביחס לכוונתם בהסדר הפשרה הניחו את דעת בית המשפט כי ההסדר מנוסח כראוי בהקשר זה. טענות הנתבעת בע"א 24665-11-24 ביחס לקביעת בית המשפט המחוזי לעניין סכום הפשרה, טענה הנתבעת בערעורה בע"א 24665-11-24 כי סכום הפשרה בסך 120 מיליון ש"ח הוא יוצא דופן כשלעצמו, בפרט כאשר משולם במזומן ולא בצורה של הטבה; ואף היועצת המשפטית לממשלה לא מצאה להתנגד לו. כן נטען, כי שגה בית משפט קמא בהקשר זה כאשר לא ייחס משקל לקביעת בית משפט זה בפסק דינו, לפיה על פני הדברים ההסדר "מאוזן, הוגן וראוי בנסיבות המקרה". ביחס לקביעה לפיה מתחייבת השבת מחצית מסכום ההשבה שנקבע בפסק הדין נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי שכן קביעת בית משפט זה בפסק דינו כי מאזן הסיכויים והסיכונים אינו נוטה באופן מובהק לאחד מהצדדים, אין משמעה בהכרח שהסיכויים הם זהים ("50-50") ועל בית המשפט לבחון את משקלן של טענות הערעור. נטען כי בית המשפט המחוזי ניצב בהקשר זה בפוזיציה בעייתית, שכן עליו לבחון את משקלן של טענות הערעור המערערות על קביעות פסק הדין שלו עצמו; ובהקשר זה הלה כלל לא ניתח את טענות הנתבעת בערעור ואת המשקל שיש לייחס לכל אחת מהן, והתעלם מהשאלות כבדות המשקל שהועלו בערעור הנתבעת בע"א 7771/21, עליהן עמד גם בית משפט זה בפסק דינו. לגופו של עניין נטען, כי הנתבעת העלתה בערעורה טענות כבדות משקל כאמור, ובכללן טענות להיעדר עילה, אשר עשויות היו להוביל לקבלת הערעור במלואו; ו-'טענות הפחתה', שהיו עשויות להוביל להפחתה ניכרת בסכום ההשבה. טענות הנתבעת להיעדר עילה, עניינן בטענה לקיומו של חוזה יחס הנתון לנסיבות משתנות; בטענה לפיה הפרשנות החוזית של ההסכמים מאפשרת העלאת דמי הניהול; ובטענה כי מנגנון דמי הניהול כפוף לתקנון קופת הגמל, בהיותה מוצר תקנוני. ביחס לטענות ההפחתה, אלו נוגעות בעיקרן למועד ההצטרפות לקופה של חברי קבוצת אנשי הקבע, ולאנשי קבע שסיימו שירותם. טענות אלו, בצירוף הטענה לפיה יש לאפשר לנתבעת גבייה של עלות ניהול הקופה (0.3%) בתוספת רווח סביר (0.2%), מובילות, לטענתה, להפחתה של כ-350 מיליון ש"ח מסכום ההשבה שנקבע בפסק הדין המשלים. ביחס לקביעה כי על יתרת כספי ההשבה לעבור לחברי הקבוצה לצורך השלמת הפיצוי, נטען שהדבר יחייב את הנתבעת לערוך חלוקה כפולה, שאינה מעשית וכרוכה בעלויות תפעוליות רבות. כן נטען, שחלוקה כזו מעוררת קשיים ביחס לניכוי המס במקור. אשר לרף המינימלי שבו יועבר הפיצוי לחברי הקבוצה, נטען כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את עמדת היועצת בעניין זה ללא נימוק, שכן שאלת הרף המינימלי קשורה לנסיבות הפרטניות של כל מקרה; ובנסיבות העניין, נוכח סכום ההשבה החריג והעומס התפעולי שיוטל על הנתבעת, חיובה להשקיע בפרוצדורת ההשבה סכומים העולים בחלק מהמקרים על סכום ההשבה עצמו – איננו מעשי והוגן. בהקשר זה נטען, כי עלות ההשבה ביחס לחברי הקבוצה שאינם עמיתים פעילים, מוערכת בכ-50 ש"ח עד 80 ש"ח לכל עמית. כן הוצגו נתונים המשקפים, על-פי הנטען, שבנסיבות העניין הסכומים המצויים מתחת לרף ההשבה המינימלי הם סכומים זניחים ביחס לסכום הפשרה הכולל. בנוגע לחשש מפני 'בעיית נציג' שעלה מהחלטת בית המשפט, הדגישה הנתבעת כי ההסדר גובש בעזרת מגשר בעל שיעור קומה, שהוא גורם חיצוני ואובייקטיבי להסדר, שגיבש בעצמו את ההסדר והציע אותו לצדדים. נטען, כי במצב דברים זה מתמעט החשש ל'בעיית הנציג', ויש לייחס להסדר 'חזקת סבירות'. ועוד ברקע הדברים, נטען כי על ביהמ"ש המחוזי היה לזמן את הצדדים לפניו לדיון כמקובל בהליכי בקשה לאישור הסדר פשרה, בטרם דחה את הבקשה. בסוגיית שכר הטרחה והגמול, נטען כי בית המשפט שגה כאשר שינה את עמדתו העקרונית כפי שהוצגה בפסק הדין המשלים וקבע כי סכומים אלו ישולמו על-ידי הנתבעת ולא על-ידי חברי הקבוצה. עוד עמדה הנתבעת על כך שבניגוד לעמדת היועצת, היא אינה רואה מניעה להכריע בעניין זה בהתאם לסעיף 79א לחוק. טענות התובעים בע"א 27506-11-25 ערעור התובעים בע"א 27506-11-25 נסוב בעיקר על סוגיית שכר הטרחה והגמול. כך נטען, כי מדרגות האחוזים עליהן מבוסס שכר הטרחה שהומלץ בהסדר הפשרה, הן מדרגות המקובלות בפסיקה, לרבות החלת המדרגה בשיעור 10% גם על הסכומים שמעל למאה מיליון ש"ח. כן נטען, כי קיימים טעמים מוצדקים לכך שסכומי שכר הטרחה והגמול התחשבו גם בתוצאה המתקבלת מחישוב נפרד של התובענות, וזאת מאחר שהתביעות התבססו על מערכת עובדתית ומשפטית שונה; כללו עילות שונות ונגעו להסכמים שונים; וכן כי במסגרת כל אחת מהן התמודדו התובעים עם טענות הגנה שונות; הוגשו כתבי טענות נפרדים; ונשמעו עדים שונים. צוין כי אף הנתבעת יוצגה על ידי שני משרדי עורכי דין שונים בהקשר זה. עם זאת, בעצת המגשר, ובהתחשב בכך שהדיון בתובענות אוחד וניתן בהן פסק דין מאוחד, חישוב הסכומים נערך כממוצע בין חישוב התביעות כנפרדות, ובין חישוב מאוחד. עוד נטען, כי המדרגה בשיעור 1% שנקבעה בפסק הדין המשלים היא מדרגה חריגה וייחודית בנוף הפסיקתי, אשר עלולה להוביל לתמריץ שלילי לניהול תובענות בהיקפים כספיים גבוהים. כן נטען, שנימוק בית המשפט המחוזי לפיו שכר הטרחה בהסדר אינו ראוי ביחס להפחתה בסכום ההשבה - הוא שגוי, שכן מתקבלת תוצאה 'אבסורדית' לפיה העובדה שהתובענה בה הושג הסדר הפשרה הגיעה לפסק דין – היא בעוכרי התובעים. ביחס לסוגיית המע"מ, נטען שנהוג להוסיף לסכומי שכר הטרחה בתובענות ייצוגיות תוספת מע"מ, והדבר הוא בגדר 'מושכלות יסוד'. כן ביחס לגמול, נטען כי יש להוסיף מע"מ על הגמול שנפסק, בהתאם לפסיקה לפיה הגמול לתובעים מהווה "עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי". ביתר הנושאים הצטרפו התובעים, בעיקרו של דבר, לעמדת הנתבעת, וביחס לחלקם העירו בקצרה. כך, ביחס לסכום הפשרה, נטען כי בית משפט קמא לא ציין כל פרמטר קונקרטי המעיד על כך שסכום הפשרה הראוי הוא דווקא 200 מיליון ש"ח, תוך שהודגש כי אין חולק שנימוקי הערעור והשאלות המשפטיות המתעוררות אינם ניתנים למדידה מדויקת. ביחס לרף ההשבה המינימלי, נטען שמנגנוני הפיצוי שהוסכמו "לקחו בחשבון יעילות ותועלת", וראויים ביחס לעלויות התפעוליות. תשובת היועצת המשפטית לממשלה לערעורים היועצת המשפטית לממשלה עמדה בתשובתה על התנגדותה לחלק מרכיבי הסדר הפשרה, כפי שהוצגה בבית משפט קמא, בנושאים שיפורטו להלן. כך, ביחס להסדרה העתידית, היועצת עמדה על התנגדותה לכך שהנתבעת תחדש את גביית דמי הניהול בכפוף להודעה בעיתון יומי, בלבד. לעמדת היועצת, על הנתבעת למסור לכל עמית הודעה מפורשת, מפורטת ופרטנית על העלאת דמי הניהול, בטרם החזרה לגבייה. זאת נוכח הספק, העולה מההליך, בנוגע לשאלה האם העלאת דמי הניהול הייתה כדין בעבר. לטענתה, הדבר מתחייב גם מהוראת סעיף 4 לחוזר דמי ניהול, שעניינו "הגברת השקיפות בעת העלאת שיעור דמי ניהול". יחד עם זאת, היועצת לא התנגדה לעצם החזרה לגביית דמי הניהול, תוך שהשאירה את שאלת הצורך בקבלת הסכמה פרטנית מהעמיתים בדבר הגבייה, לשיקול דעת בית המשפט. זאת, בשים לב לטענות הנתבעת בערעור לפיהן היה מותר לה מלכתחילה לשנות את דמי הניהול ללא הסכמת העמיתים. ביחס לגובה רף הזכאות להשבה פרטנית, ציינה היועצת כי בניגוד לטענת הנתבעת, מדובר ברכיב מהותי ובעל חשיבות בהסדר, המעורר שאלה ביחס להגשמת תכלית החוק בדבר "מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין", אחת מתכליות החוק המנויות בסעיף 1(3) לחוק. צוין כי בהתאם לסעיף 20(ג)(1) לחוק, יש לבחון האם הפיצוי הכספי הפרטני הוא מעשי, ובתוך כך האם ניתן לבצעו בעלות סבירה. ביחס לחברי הקבוצה שהם עמיתים פעילים, ציינה היועצת כי, כמקובל בפסיקה, עליה להשיב להם את כספם בכל סכום זכאות, ללא רף השבה מינימלי. זאת, בשים לב לעלויות הנמוכות הכרוכות בכך, נוכח הקשר השוטף המתקיים, הכולל בתוכו גם חיובים וזיכויים; ונוכח חובות הנאמנות של הנתבעת כלפי העמיתים כחברה המנהלת של קופת הגמל, הכוללות בתוכן ממילא את החובה להשיב לעמיתים כל סכום כספי שנגבה מהם ביתר, אף ללא קשר לקיומה של תובענה ייצוגית בנדון. עם זאת, ביחס לחברי הקבוצה שאינם עמיתים פעילים, היועצת לא התנגדה לעצם האפשרות לקבוע רף זכאות מינימלי לביצוע ההשבה הפרטנית; אך ציינה כי לעמדתה יש מקום לכך רק כאשר העלויות הכרוכות בהשבה פרטנית אינן סבירות. בהקשר זה ציינה, כי הרף המינימלי בסך 100 ש"ח שהוצע בהסדר הפשרה המתוקן הוא אינו סביר באופן מובהק. כך, ביחס לטענת הנתבעת בכל הנוגע לעלויות ההשבה, צוין כי הנתונים שסיפקה הנתבעת אינם מגובים בתצהיר; וכן כי נתונים אלו מבוססים על העלות המשוערת ביחס לביצוע ההשבה באמצעות המחאה, על אף שההסדר תוקן כך שהשבה באמצעות המחאה מתועדפת נמוך מבין אפשרויות ההשבה. צוין, כי בהסדרי פשרה רבים נקבע רף השבה שנע בין 10 ש"ח ל-50 ש"ח. בהקשר זה הפנתה היועצת לחוזר הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, חוזר גמל 2020-2-2 "משיכת כספים מחשבונות קטנים – תיקון" (16.06.2020), במסגרתו נקבע שחברה מנהלת של קופת גמל תשלח המחאה לעמיתים שהקשר עמם נותק, הזכאים ליתרה צבורה של 10 ש"ח לפחות. לעמדת היועצת, חוזר זה אינו חל על העניין במישרין אך ניתן ללמוד ממנו על רף ההשבה המינימלי הראוי. בסיכומו של דבר, היועצת ביקשה להותיר לשיקול דעת בית המשפט את גובה הרף המדויק הראוי, ובלבד שיהיה נמוך משמעותית מ-100 ש"ח, בשים לב לסכומים המקובלים בפסיקה כפי שתוארו על ידה. ביחס לשאלה לאן תועבר יתרת הכספים בגין חברי הקבוצה שלא יועבר להם הפיצוי, לעמדת היועצת יש לחלק את הכספים בין חברי הקבוצה שיאותרו, עד לקבלת השבה מלאה של הסכומים שנגבו מהם שלא כדין, בהתאם לקביעות פסק הדין המשלים. זאת, על פי סעיף 20(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות, המאפשר לבית המשפט לחלק את יתרת הפיצוי בין חברי הקבוצה באופן יחסי לנזקיהם, ובלבד שחבר קבוצה לא יקבל פיצוי מעבר למלוא הפיצוי המגיע לו. ביחס לשאלה מהו 'מלוא הפיצוי' המגיע לחברי הקבוצה בהתאם לסעיף זה, הוצג כי הפסיקה מתחבטת בשאלה האם חבר קבוצה שקיבל את מלוא סכום הפשרה הוא מי שזכה ל'מלוא הפיצוי' בהתאם לסעיף זה, כאשר ברע"א 2957/17 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז נ' שוורצמן (17.03.2024) (להלן: עניין שוורצמן), הותיר השופט ע' גרוסקופף את הסוגיה בצריך עיון. היועצת ציינה שלעמדתה, מאחר שגובה ההשבה בהסכמי פשרה אינו נקבע רק בהתאם לסיכויים והסיכונים הכרוכים בניהול ההליך, אלא גם בהתאם לשיקולים נוספים, ביניהם שמירה על משאבים שיפוטיים ומניעת הימשכות ההליכים – פיצוי ששולם לחבר קבוצה במסגרת הסדר פשרה אינו מהווה בהכרח 'מלוא הפיצוי' המגיע לו; אך כל מקרה ונסיבותיו. כן צוין, שמאחר שאמת המידה לאישור ההסדר היא היותו "ראוי, הוגן וסביר", ברי כי יכולים להיות מספר סכומי פשרה שונים שיוגדרו כפיצוי ראוי בנסיבות העניין, כך שאין בהכרח באישורו של סכום כ'סביר' כדי ללמד על כך שהעברת סכום פיצוי נוסף לחברי הקבוצה תהיה מעבר ל'מגיע' להם. בנסיבות העניין צוין, כי לעמדתה הסכום שישולם לחברי הקבוצה במסגרת הסדר הפשרה, דהיינו דמי הניהול שנגבו מהם בין השנים 2009-2007, אינו מהווה בהכרח 'מלוא הפיצוי'. זאת, בין היתר, מן הטעם שסכום ההשבה המוצע בהסדר הוא נמוך משמעותית מהסכום שנפסק בפסק הדין; ומאחר שאחד השיקולים לאישור הסדר הפשרה בכללותו הוא הצורך בסיום ההליך המתמשך, ובמתן סעד לחברי הקבוצה בתוך פרק זמן קרוב. בתוך כך, ביחס לכספי הפיצוי של חברי הקבוצה שהפיצוי המגיע להם אינו עובר את רף ההשבה המינימלי שייקבע, צוין כי לא מדובר ב'סבב שני' של חלוקה, שכן סכומים אלו יהיו ידועים מראש וניתן יהיה להעביר אותם לחברי הקבוצה המאותרים כבר בסבב החלוקה הראשון. ביחס לקושי בניכוי המס במסגרת חלוקה כפולה, צוין שהעניין לא אמור להוות מכשלה, שכן בסבב החלוקה הנוסף יחולו אותן הוראות שיחולו בסבב הראשון. אשר לסכום ההשבה שנקבע בהסדר, היועצת לא התנגדה לסכום שנקבע, וביקשה להותיר את השאלה בדבר גובה סכום ההשבה הראוי – לשיקול דעת בית המשפט. זאת, בשים לב להערות בית משפט זה בפסק דינו מיום 03.07.2023, לפיהן על הפרק עומדות שאלות כבדות משקל; כי מאזן הסיכויים והסיכונים אינו נוטה במובהק לאף אחד מהצדדים; וכי יש לסיים את ההליך בדרך של פשרה. עוד הפנתה היועצת בהקשר זה, ולמען שלמות התמונה, להצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מספר 16), התשפ"ד-2024 (ה"ח ממשלה 1785, 22.07.2024) (להלן: הצעת תיקון מס' 16 לחוק תובענות ייצוגיות); וציינה, שבמסגרתו מוצע לקבוע כי בהחלטה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד מבטח או חברה מנהלת שעילתה הפרה של חוזה ארוך טווח, בית המשפט ישקול, בין היתר, את עוצמת הפגיעה הפוטנציאלית בנתבע, לעומת עניינם של חברי הקבוצה; את הקושי בהבאת הראיות, בשים לב, בין היתר, למשך הזמן שחלף; וכן שינויים שחלו בחקיקה ובאסדרה בעניין נושא הבקשה, מאז כריתת החוזה כאמור. עוד ציינה היועצת שאין לקבל את הטענה שיש לייחס להסדר פשרה שהתגבש בגישור 'חזקת סבירות'; תוך שהודגש כי אמת המידה לבחינת הסדר פשרה אינה חריגה קיצונית ממתחם הסבירות, כטענת הנתבעת, אלא האם ההסדר "הוגן, ראוי וסביר", בהתאם לסעיף 19(א) לחוק. בנוגע לשכר הטרחה והגמול, הציגה היועצת קיומו של קושי בכך שסכומי שכר הטרחה והגמול לא הופחתו, ביחס לסכום ההשבה לקבוצה שהופחת באופן משמעותי מזה שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; וביחס לכך שהתועלת לחברי הקבוצה מההסדרה העתידית פחתה, מקום בו הוסכם שהנתבעת תהיה רשאית לשוב לגביית דמי הניהול. אשר למדרגת החישוב שמעל למאה מיליון ש"ח, התנגדה היועצת להחלת מדרגה בשיעור 10%; אך הותירה את הנושא לשיקול דעת בית המשפט, תוך שהצביעה על מדרגה מקסימלית לעמדתה בשיעור 4%. בנוגע לאופן החישוב, העירה היועצת כי מאחר שההליכים אוחדו בשלב מוקדם בהליך, עוד לפני שהתקבלה התשובה לבקשת האישור ובטרם החלו דיוני ההוכחות – אין הצדקה לחישוב נפרד של שכר הטרחה; וכל קביעה אחרת עלולה להוביל בעתיד לפיצול מלאכותי של תביעות. בשאלת תוספת המע"מ, ציינה היועצת כי דומה שהסכומים הגבוהים מקיימים את תכליות החוק גם ללא תוספת מע"מ, והדבר עולה גם מהחלטת בית המשפט המחוזי – אך השאירה את הסוגיה ה"קונקרטית-יישומית" לשיקול דעת בית המשפט. ביחס לשאלה על מי לשאת בתשלומי שכר הטרחה והגמול, הציגה היועצת את המחלוקת הפסיקתית שקיימת בשאלה זו, כאשר עמדתה העקרונית של היועצת היא שככלל, על הנתבע לשאת בתשלום זה, שכן התובענה נדרשה עקב התנהלותו. הוטעם כי תשלום שכר הטרחה על חשבון חברי הקבוצה, יגרע מכספי הפיצוי לו הם זכאים, ובפרט בענייננו, נוכח ההפחתה המשמעותית שבוצעה בסכום ההשבה ביחס לפסק הדין. בראי תכליות החוק, נטען כי השתת התשלום על חברי הקבוצה תפגע בתכלית של מתן סעד הולם לנפגעים, ואילו הטלתו על הנתבעת תגשים הן תכלית זו, הן את התכלית ההרתעתית של החוק. עוד הפנתה היועצת בהקשר זה להצעת תיקון מס' 16 לחוק תובענות ייצוגיות, בה מוצע לקבוע כלל לפיו הנתבע הוא שיישא בתשלומי הגמול ושכר הטרחה, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. יחד עם זאת, הדגישה היועצת כי במקרה בו ייקבע שיש להטיל את התשלום על הקבוצה, יש לחשב את שכר הטרחה באחוזים מתוך סכום ההשבה המופחת, קרי מסכום ההשבה 'נטו'. הדיון שהתקיים לפניי וההסכמות שהושגו בו ביום 20.05.2025 התקיים לפניי דיון קדם-ערעור. במהלך הדיון, הציגה הנתבעת הסכמתה לשני שינויים שייעשו בהסדר הפשרה, בקשר עם הערות שעלו מטעם היועצת המשפטית לממשלה. ראשית, על אף שבערעור שהגישה, התנגדה הנתבעת למשלוח הודעות פרטניות לחברי הקבוצה, במהלך הדיון עלה כי זו אינה מתנגדת שיישלח לחברי הקבוצה מכתב פרטני, שיבהיר כי בעקבות הסדר הפשרה, הנתבעת שבה לגבות את דמי הניהול שגבתה ערב מתן פסק הדין. זאת, תוך שעמדה על הטענה לפיה סעיף 4 לחוזר דמי ניהול אינו חל על המקרה, מהטעם שאין מדובר בהעלאה של דמי הניהול אלא בהשבת המצב לקדמותו. שנית, הגם שהנתבעת התנגדה בערעורה לכך שיתרת הפיצוי שתיוותר תועבר לחברי הקבוצה, בטענה שהדבר כרוך בעלויות תפעוליות משמעותיות, הסכימה במהלך הדיון שכספי הפיצוי שאינם עומדים ברף ההשבה המינימלי לחברי הקבוצה יחולקו בין העמיתים להם תבוצע השבה. זאת מן הטעם שמדובר בכספים אשר יהיו ידועים מראש, כך שניתן יהיה לצרפם כבר לסבב החלוקה הראשון. עם זאת, ביחס לכספי הפיצוי שיועדו לעמיתים שלא יאותרו, אשר ברי כי אינם ידועים מראש, עמדה הנתבעת על התנגדותה לחלוקתם בין שאר חברי הקבוצה, נוכח העלויות התפעוליות הכרוכות בביצוע סבב השבה נוסף. בהמשך הדיון הצעתי לצדדים הצעה הנוגעת למספר רכיבים בהסדר (להלן: הצעת בית המשפט), הצעה שסברתי שיש בה כדי לאזן כראוי בין הצורך בהגשמת תכליות חוק תובענות ייצוגיות – בשים לב לעמדת היועצת המשפטית לממשלה ולקשיים עליהם עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו; לבין החשיבות בסיום ההליך, המתמשך מזה שנים רבות, באופן יעיל ומהיר בדרך של פשרה. ביחס למרבית הסוגיות קיבלו הצדדים את הצעתי, ונקבע שהסכמות אלו תועלנה על-ידם על הכתב, ותוגשנה לבית המשפט. מאחר שבסוגיות מסוימות, הנוגעות לרכיב שכר הטרחה והגמול, לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמות, ונוכח בקשתה של היועצת להגיש עמדתה בנושאים אלו, הוסכם תחילה כי יינתן פסק דין חלקי שיאשר את הסדר הפשרה ביחס לרכיבים המהותיים של ההסדר; ואילו ביחס לסוגיית שכר הטרחה והגמול, הצדדים הסמיכו את בית המשפט להכריע בנושא זה בהמשך, על יסוד הכתובים. בהמשך, כאמור, הגיעו הצדדים להסכמות במרבית הסוגיות שנותרו במחלוקת, ומשכך מצאתי כי נכון יהיה להכריע בשאלת אישור הסדר הפשרה, על כלל רכיביה, במאוחד. בהמשך לדיון, ביום 22.05.2025 הגישו הצדדים להסדר הפשרה "השלמה מוסכמת להסדר הפשרה המתוקן" (להלן: ההשלמה המוסכמת), בה הוסכם כי התיקונים שלהלן יהוו חלק בלתי נפרד מהסדר הפשרה המתוקן (להלן, יחד: הסדר הפשרה הסופי): ביחס להשבת דמי הניהול לעמיתים בעלי חשבון פעיל בקופת הגמל במועד ביצוע הסדר הפשרה, צוין כי "סעיף 13 להסדר הפשרה המתוקן יתוקן באופן בו ימחקו המילים: 'למעט עמיתים שזכאים לפיצוי בסך הנמוך מ-8 ש"ח... בית המשפט הנכבד'. כלומר, השבת דמי הניהול לעמיתים זכאים בעלי חשבון פעיל בקופת הגמל נכון למועד ביצוע הסדר הפשרה תבוצע בכל סכום (ללא רף תחתון)". ביחס להשבת דמי הניהול לעמיתים שעזבו או יעזבו את קופת הגמל עד למועד ביצוע הסדר הפשרה, נכתב כי "סעיף 14 להסדר הפשרה המתוקן יתוקן כך שהמילים 'שזכאים לפיצוי בסך הנמוך מ-100 ₪' יוחלפו במילים 'שזכאים לפיצוי בסך הנמוך מ-70 ₪'. בנוסף, בסעיף 14 ימחקו המילים: 'אשר הפיצוי בגינם יועבר אל חשבון רווחי הקופה... בית המשפט הנכבד' ובמקומם יבואו המילים הבאות 'אשר הפיצוי בגינם יתווסף לסך הכספים המחולקים לעמיתים הזכאים במועד ביצוע הסדר הפשרה (הן העמיתים בעלי חשבון פעיל והן העמיתים שעזבו או יעזבו את קופת הגמל עד למועד ביצוע הסדר הפשרה) ויחולק ביניהם בהתאם למנגנון הקבוע בסעיפים 10-14 להסדר זה'. בנוסף, תמחק הפסקה שעניינה מתן צו למרשם האוכלוסין, החל מהמילים: 'ביחס לעמיתים שעל הנתבעת לשלוח אליהם המחאה וכתובתם לא ידועה לה...', ועד המילים: '...בצורה מרוכזת'". ביחס להעברת היתרות שלא שולמו, צוין כי "סעיף 16 להסדר הפשרה המתוקן יוחלף בנוסח הבא: 'במידה ולאחר ביצוע הסדר הפשרה יימצא כי סכום דמי הניהול שהושב לעמיתים הזכאים נמוך מסכום ההשבה במזומן (כהגדרת מונח זה לעיל) יועבר ההפרש אל הקרן לניהול ולחלוקת כספים הנפסקים כסעד שהוקמה לפי סעיף 27א לחוק תובענות ייצוגיות'". בנוגע להודעה לעמיתים הפעילים בדבר החזרה לגביית דמי הניהול בשיעור שהיה במועד פסק הדין, נכתב כי "סעיף 19 להסדר הפשרה המתוקן יתוקן כך שימחקו המילים: 'בכפוף לפרסום... להסכם זה', ובמקומם יבואו המילים הבאות: 'בכפוף למשלוח הודעה בה יובהר לכל עמית ועמית, כי בהתאם להסדר הפשרה המתוקן שאושר בפסק דין, חוזרת דש לגבות דמי ניהול כפי שיעורם ערב פסק הדין'". יחד עם זאת, צוין כי שני נושאים נוספים נותרו במחלוקת למול עמדת היועצת המשפטית לממשלה, נושאים שעניינם בשכר הטרחה והגמול, לגביהם הוסכם בדיון שאין בהם כדי לעכב את אישור הסדר הפשרה הסופי, ואת התחלת יישומו. נושאים אלו הם גובה שכר הטרחה והגמול; והשאלה האם שכר הטרחה והגמול ישולמו על ידי הנתבעת, או על חשבון הפיצוי לקבוצה. ביום 26.05.2025 ניתנה החלטתי בהמשך להשלמה המוסכמת, בה נקבע כי בשלב זה הדיון בשכר הטרחה והגמול יידחה, כפי שהוסכם במהלך הדיון; ונקבעו מועדים לעניין הגשת עמדות הצדדים בנושא זה לבית המשפט. בהודעת הצדדים, שהוגשה ביום 27.05.2025, אלו ביקשו מבית המשפט לאשר את הסדר הפשרה הסופי, כפי שהוסכם בדיון ובהתאם להשלמה המוסכמת שהוגשה. זאת תוך שהודגש הצורך במתן ההחלטה בדבר אישור הסדר הפשרה, נוכח הימשכות ההליכים במשך כ-13 שנים; לצד העובדה שהנתבעת הפרישה כבר בשנת 2021 את סכום ההשבה שנקבע בפסק הדין, והלה נושא מאז הפרשי הצמדה וריבית. כן ביקשו הצדדים שיאושר כבר כעת תשלום מקדמה על-חשבון שכר הטרחה והגמול. ביום 13.07.2025 הוגשה הודעתה של היועצת המשפטית לממשלה. במסגרתה, היועצת הודיעה כי לאחר שבחנה באופן מעמיק ובכובד ראש את הצעת בית המשפט ביחס לשאלה על מי יוטלו תשלומי שכר הטרחה והגמול, היא נותרה בעמדתה העקרונית לפיה יש להשית תשלומים אלו על הנתבעת במלואם. זאת, בהתאם לתכליות חוק תובענות ייצוגיות ולכוונת המחוקק, ובכדי להימנע מקביעת תקדים להטלת סכומים אלו על חברי הקבוצה, אף בחלקם; אך במיוחד בהתייחס לנסיבות הפרטניות של ההליך, נוכח ההפחתה המשמעותית בענייננו מסכום ההשבה, לאחר ניהול ההליך עד תום, ונוכח העובדה כי מדובר על כספי חיסכון פנסיוני ארוך טווח של חברי הקבוצה, המנוהלים בנאמנות על ידי הנתבעת. כן צוין, כי אין הצדקה לכך שחברי הקבוצה יקבלו פיצוי בחסר, מקום בו התובענה נדרשה בעקבות גביית כספים שלא כדין על ידי הנתבעת. הודגש, כי ההכרעה בסוגיה זו נתונה לסמכותו הבלעדית של בית המשפט, כך שקבלת עמדת היועצת לא תסכל את אישור הסדר הפשרה לגופו. עוד עמדה היועצת על התנגדותה להכרעה בסוגיה זו על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, תוך שטענה כי מסגרת דיונית זו אינה מתאימה לענייננו, בשים לב לחובת ההנמקה המוגברת החלה על הכרעה בבקשה לאישור הסדר פשרה ובפסיקת גמול ושכר טרחה; ומקום בו היועצת, כבעלת דין בהליך, מתנגדת להכרעה בדרך זו. ביחס לגובה סכומי שכר הטרחה והגמול, הודיעה היועצת כי ביום 22.06.2025 התקיימה באופן חריג פגישה של בא-כוח היועצת עם באי-כוח הצדדים, אך זו לא הובילה להסכמה כוללת בין הצדדים. עם זאת, צוין כי בנסיבות העניין, היועצת אינה מתנגדת להצעת בית המשפט לפסיקת שכר טרחה וגמול בסך כולל של 14,200,000 ש"ח, וזאת בכפוף לקבלת העקרונות המשפטיים המהותיים שהוצגו בעמדתה: בין היתר בנוגע לקביעת מדרגה מקסימלית בשיעור 4% בגין הסכומים שמעל למאה מיליון ש"ח; ולכך שחישוב שכר הטרחה צריך להיעשות במאוחד. צוין כי יתכן שעקרונות אלו עשויים היו להביא לפסיקת סכומים מעט נמוכים יותר מהצעת בית המשפט, אך לא נמצא מקום להתנגד לסכום זה, בשל העובדה שמדובר בתובענות ראויות שנוהלו משך שנים רבות במספר ערכאות והביאו לסכומי השבה משמעותיים לקבוצה; בהתחשב בשיקול הדעת הנתון לבית המשפט בפסיקת שכר טרחה וגמול; וכן בהתחשב בשיעור ההפחתה המגולם בהצעת בית המשפט ביחס לסכומים שהוצעו על ידי הצדדים במסגרת ההסדר. ביום 28.07.2025 הודיעו התובעים כי בעקבות שיח נוסף עם בא-כוח היועצת, הם מסכימים לקביעת שכר טרחה וגמול על בסיס הצעת בית המשפט, באופן שבו סכום שכר הטרחה יעמוד על סך של 12,200,000 ש"ח בתוספת מע"מ; והגמול יעמוד על סך של 2,000,000 ש"ח בתוספת מע"מ; וכל זאת בתוספת הפרשי הצמדה. צוין כי הסכמה זו הינה על דעת היועצת והנתבעת, כמתואר בעמדותיהן אשר צורפו להודעה. כך, בעמדת היועצת שצורפה, צוין כי זו אינה מתנגדת להסכמת הצדדים בכל הנוגע לגובה סכומי הגמול ושכר הטרחה; לרבות בסוגיית המע"מ ותוספת הפרשי ההצמדה. עם זאת, צוין כי ביחס לשאלה על מי יוטל תשלום שכר הטרחה והגמול, היועצת נותרה בעמדתה כי יש להשית את מלוא התשלום על הנתבעת; וכי אין מקום להכריע בסוגיה זו על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, כמפורט בהודעתה. כן צורפה להודעת התובעים עמדת הנתבעת, ובה צוין כי היא מסכימה לפסיקת שכר טרחה וגמול על בסיס הצעת בית המשפט, בהתאם לאמור בבקשה מטעם התובעים. ביחס לשאלה על מי יוטל התשלום, צוין כי הנתבעת הסכימה כבר במעמד הדיון להצעת בית המשפט לחלוקה ביחס של 10/6; ונטען כי בניגוד לאמור בעמדת היועצת, אין מדובר בהכרעה בסוגיה רוחבית, אלא בהכרעה נקודתית בתיק שנסיבותיו חסרות תקדים. כן חזרה הנתבעת על בקשת הצדדים להכריע בסוגיה על בסיס סעיף 79א לחוק בתי המשפט, בהתאם לאמור בהסכם הפשרה. דיון והכרעה לאחר עיון, ולאחר שקיימתי את דיון קדם-הערעור בנוכחות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הסדר הפשרה הסופי הוא ראוי, הוגן וסביר בנסיבות העניין, כך שיש לאשרו. זאת, בין היתר, בהתחשב בתכליות חוק תובענות ייצוגיות הקבועות בסעיף 1 לחוק; בשים לב להערות היועצת המשפטית לממשלה, ואף בלא להתעלם מהקשיים עליהם עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו – אך גם בהתחשב בצורך לסיים את ההליך בדרך יעילה ומהירה, על דרך הפשרה. לפיכך, אציע לחבריי שנאשר את הסדר הפשרה הסופי, וניתן לו תוקף של פסק דין. אעיר בתחילה, כי בעת הדיון בערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, סברנו חבריי להרכב ואני כי יש להשיב את הדיון בהסדר הפשרה לבית משפט קמא. זאת על מנת שידון בהסדר על פי ההליכים שנקבעו לצורך כך בחוק, ובין היתר לצורך מתן אפשרות ליועצת המשפטית לממשלה, כמו גם לבעלי עניין נוספים, להביע עמדה ביחס להסדר, ולהגיש התנגדות מנומקת להסדר הפשרה, ככל שימצאו לנכון לעשות כן. כמתואר לעיל, בית המשפט המחוזי דן בהסדר הפשרה, תוך דיון בהתנגדות היועצת להסדר, בעקבותיה הוגש הסדר הפשרה המתוקן. בית המשפט דחה בסופו של דבר את הבקשה לאשר את הסדר הפשרה המתוקן– ומכאן הערעורים שלפניי. בהקשר זה, כפי שציינתי כבר בפתח הדיון שהתקיים לפניי, לא ניתן להתעלם מן הקושי הכרוך בכך שבית משפט קמא התבקש לדון בהסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, אשר התגבש בהליך הערעור על פסק דינו שלו-עצמו. זאת, בין היתר, על רקע קביעותיו של בית משפט זה בפסק דינו לפיהן ערעור הנתבעת בע"א 7771/21 מעלה שאלות כבדות משקל, וכי מאזן הסיכויים והסיכונים אינו נוטה במובהק לאף אחד מהצדדים; ועל רקע העובדה שהסדר הפשרה קבע סכום פשרה נמוך בצורה משמעותית ביחס לסכום ההשבה שנקבע בפסק הדין. עוד אציין בהקשר זה, כי בשים לב למשמעותו הכספית של ההליך, כמו גם להיקפו, לטעמי, נכון היה בנסיבות העניין לזמן את הצדדים לדיון, חלף דחיית הסדר הפשרה בהחלטה, כפי שניתנה. בשים לב לכל אלו, וגם – לחשיבות והצורך בסיום ההליך, המתנהל מזה שנים רבות; לצורך להעניק סעד לחברי הקבוצה במועד רלוונטי; להיקפו הכספי המשמעותי של ההליך; ולמשמעויות בהמשך ניהולו עבור כלל הצדדים, מצאתי שנכון יהיה לדון בהסדר הפשרה המתוקן בבית משפט זה במסגרת הליך הערעור – על אף שמדובר בחריג לכלל (ראו והשוו: עניין שוורצמן, בפסקה 10). אישור הסדר פשרה וסכום ההשבה המסגרת הנורמטיבית לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית קבועה בסעיפים 19-18 לחוק, המפרטים את ההליכים הנדרשים מבית המשפט בעת שהלה בוחן הסדר פשרה שהוגש לאישורו. בחינת הסדר הפשרה על ידי בית המשפט, נועדה להתמודד עם 'בעיית הנציג' בהליך הייצוגי, המתבטאת ביתר שאת בשלב הסדר הפשרה, בו מייצגי הקבוצה והנתבעת עלולים להגיע להסדר המיטיב עמם, אך הפוגע במצבם של חברי הקבוצה המיוצגת (רע"א 1394/24 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' זיס, פסקה 15 (24.04.2025) (להלן: עניין אופטיקה הלפרין)). סעיף 19(א) לחוק קובע כי לצורך אישורו של הסדר פשרה, על בית המשפט להשתכנע שההסדר "ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה". לעניין זה, מונה סעיף 19(ג)(2) לחוק מספר שיקולים בהם על בית המשפט להתחשב בהחלטתו לאשר או לדחות את הסדר הפשרה, כאשר אחד משיקולים אלו הוא "הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה". בענייננו, התעורר מצב חריג בו התשובה לשאלת "הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו" לכאורה ידועה. זאת, שכן הצדדים הגיעו להסדר הפשרה הנידון במהלך הדיונים בערעור, לאחר שבית המשפט נתן פסק דין אשר הכריע, לגופו של עניין, בתובענה הייצוגית, וקבע בו סכום השבה מדויק. בהקשר זה צדק בית המשפט המחוזי, במידת מה, בקובעו כי "הסיכו[י]ים והסיכונים שהצדדים צריכים לקחת בחשבון בתום לב ובהתחשב באינטרס של הקבוצה המיוצגת, מתייחסים לסכום שכבר נפסק ואינם מהווים חישוב ערטילאי כשכל צד מעריך את סיכויי התביעה להתקבל". עם זאת, קביעתו זו אינה מייחסת משקל ראוי לשאלות כבדות המשקל שמתעוררות מערעור הנתבעת בע"א 7771/21, ולהשפעתן על סיכויי הערעור וסיכוניו, אף ביחס לסכום ההשבה שכבר נפסק – שאלות עליהן עמד בית משפט זה בפסק דינו מיום 03.07.2023. בפרט, מצאתי קושי בקביעת בית משפט קמא כי "מאזן סיכויים וסיכונים בערעור שאינו נוטה במובהק לאף אחד מהצדדים, מחייב, לטעמי, השבת מחצית הסכום שנפסק בפסק הדין המלא"; קביעה בגינה, בין היתר, מצא בית המשפט לדחות את הבקשה לאישור הסדר הפשרה. ודוק: כפי שציינו הצדדים להסדר הפשרה, הקביעה כי מאזן הסיכויים והסיכונים אינו נוטה במובהק לאף אחד מהצדדים, אינה מלמדת על כך שסכום ההשבה נדרש להיות בהכרח מחצית מסכום פסק הדין, ועשויים להתקיים מספר סכומי השבה המגלמים הסדר פשרה "ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה". זאת בפרט בהתחשב בכך שהסדר פשרה נבחן בראי כלל רכיביו, ובנסיבות העניין בכללותן. כן יוזכר בהקשר זה שסעיף 19(ג)(2) אינו מגביל את השיקולים אליהם יתייחס בית המשפט (בציינו כי בית המשפט יתייחס "בין השאר" לשיקולים המפורטים בו), כך שבית המשפט רשאי להתחשב גם בשיקולים נוספים, ביניהם למשל משך הזמן בו מתנהל ההליך. אשר לעמדת היועצת, זו לא מצאה להעיר גם במסגרת תשובתה לעניין סכום ההשבה; והותירה כאמור את השאלה בדבר שיעורו המדויק של סכום זה לשיקול דעת בית המשפט. זאת בהתחשב בהערות בית משפט זה בפסק דינו מיום 03.07.2023, בנוגע לשאלות כבדות המשקל העומדות על הפרק; לסיכויים והסיכונים בהליך; ולצורך בסיום ההליך בדרך של פשרה. בהקשר זה הפנתה היועצת בתשובתה, כאמור, להצעת החוק הממשלתית לתיקון מס' 16 לחוק תובענות ייצוגיות; ופירטה את השיקולים אותם נדרש יהיה לשקול על פי ההצעה, בהחלטה לאישור תובענה ייצוגית נגד מבטח או חברה מנהלת בעילה של הפרת חוזה ארוך טווח. כך, בסעיף 7 להצעת תיקון מס' 16 לחוק, אליו הפנתה היועצת בתשובתה, מוצע לקבוע את סעיף 8א לחוק, שכותרתו "בקשה לאישור בתביעה נגד מבטח או חברה מנהלת – הוראות מיוחדות". סעיף זה קובע כך: "(א) בסעיף זה, "חוזה ארוך טווח" - חוזה לתקופה שאינה מוגבלת או חוזה לתקופה העולה על עשרים שנה, ובלבד שנכרת עד ליום י' בטבת התשע"ה (1 בינואר 2015), ואינו ניתן לשינוי אלא בהסכמת הצדדים, למעט תקנון של קופת גמל כמשמעותו בסעיף 16 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005. (ב) בהחלטתו בבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד מבטח או חברה מנהלת שעילתה הפרה של חוזה ארוך טווח, ישקול בית המשפט, לעניין התקיימות האמור בסעיף 8(א)(2), בין השאר, את אלה: (1) אם ניתן אישור רשמי ובכתב מאת הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, או מי מטעמו, המתייחס במפורש להפרה נושא הבקשה; (2) עוצמת הפגיעה בנתבע במקרה של הכרעה לטובת הקבוצה, לעומת עניינם של חברי הקבוצה באישור הבקשה; (3) קושי בהבאת ראיות הנוגעות לעניין נושא הבקשה בשים לב, בין השאר, למשך הזמן שחלף מעת שנכרת החוזה האמור; (4) שינויים בחקיקה ובאסדרה שחלה בעניין נושא הבקשה, שנעשו מאז כריתת החוזה האמור. (ג) [...]". ובדברי ההסבר להצעה זו, נכתב כך: "תיקון זה נועד להתמודד עם מקרים ייחודיים של חוזים ארוכי טווח בתחום הביטוח והחיסכון הפנסיוני, המפוקח באופן הדוק על ידי רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון, שנחתמו בעבר בסביבה רגולטורית ומשפטית שונה מזו הקיימת היום. במקרים רבים קיימות מגבלות על היכולת לשנות חוזים אלה באופן חד–צדדי לאורך תקופת החוזה, כאשר חלק מהתנאים בחוזה אינם מותאמים למציאות העכשווית וכאשר בחלק מהמקרים קיים אישור אסדרתי מפורש בכתב מרשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון שניתן לחוזה או לפעילות בעניין ההפרה נשוא הבקשה. ישנם מקרים העונים למאפיינים שתוארו לעיל שבהם אין הצדקה לניהול התובענה הייצוגית, שכן זוהי אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת" (הצעת תיקון מס' 16 לחוק תובענות ייצוגיות, עמ' 1281). למקרא הצעת החוק עולה כי המחוקק ביקש, במסגרת הצעת תיקון זו, לעצב את אופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בעת אישור הסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות הנוגעות לחוזים ארוכי טווח בתחום הפיננסי. בהתייחס לענייננו אנו, בפרט רלוונטי כי המחוקק ביקש לקבוע שעל בית המשפט יהיה להתחשב גם בשינויים שחלו בחקיקה ובאסדרה מאז כריתת החוזה. אמנם, ברי כי הצעה זו, שטרם אושרה, אינה בעלת תוקף מחייב בנוגע לתובענה שלפניי, אך היא מאפשרת בכל זאת ללמוד על אודות כוונת המחוקק, כפי שמתבטאת בהצעת החוק הממשלתית, גם ביחס למאזן הסיכויים והסיכונים המשתקף מהליכים כגון ערעורה של הנתבעת בע"א 7771/23; ומתוקף כך, על השאלה האם הסדר הפשרה שלפניי, לרבות סכום ההשבה שנקבע בו, הוא ראוי. זאת בפרט, מאחר שאחת השאלות אשר עומדות על הפרק, בהתאם לקביעותיו של בית משפט זה במסגרת פסק דינו, היא השאלה האם בין הנתבעת לבין חברי הקבוצה נכרתו 'חוזי יחס', הניתנים לשינוי בחלוף הזמן ועם שינוי הנסיבות הרגולטוריות; ובראי דברי ההסבר לפיהם התיקון נועד להתמודד עם חוזים "שנחתמו בעבר בסביבה רגולטורית ומשפטית שונה מזו הקיימת היום". לאור מכלול הדברים האמורים, סבורני שבנסיבות העניין, סכום הפשרה בהסדר הוא ראוי, בהתחשב בסיכויים ובסיכונים העומדים בשלב הערעור, המשתקפים, בין היתר, מהטענות שהעלתה הנתבעת בערעורה בע"א 7771/23. לא למותר לציין כי את סכום הפשרה, כשאר רכיבי הסדר פשרה, יש לבחון גם בראי ההסדר בכללותו, לרבות העובדה שסכום זה יועבר לחברי הקבוצה בדרך של פיצוי 'מזומן' ולא בצורה של הטבה; ולרבות היקפו המשמעותי, מבחינה אבסולוטית, של סכום הפיצוי. כן יש להתחשב בכך שהסדר הפשרה יוביל לסיומו של ההליך, המתנהל כבר מזה כ-13 שנים. ודוק: הסדר פשרה בתובענה ייצוגית כולל בתוכו, בהכרח, ויתורים הדדיים. כפי שציין השופט גרוסקופף בעניין שוורצמן: "ראוי להזכיר כי פשרה היא פרי של איזונים וויתורים הדדיים. מצד אחד, היא מבטיחה סעד מהיר וודאי ומביאה לחיסכון בזמן ועלויות. מאידך גיסא, אין היא משקפת את התועלת המירבית או המיטבית ביותר בעבור חברי הקבוצה. כפי שציינתי בעבר: 'הסדר פשרה, אפילו כאשר עסקינן בהליך ייצוגי, מגלם קניית סיכונים של שני הצדדים, ועל כן, מטבע הדברים, הוא כולל ויתורים הדדיים. קניית הסיכון יכולה להתייחס לעובדה או לשאלה משפטית השנויה במחלוקת, וכן להתפתחויות עתידיות אפשריות. מכאן שהסדר פשרה 'ראוי, הוגן וסביר' הוא 'כזה שמציע לקבוצה הטבה או פיצוי המשקפים נאמנה את הסיכויים והסיכונים הגלומים בהליך מבחינת כל אחד מהצדדים... ועל כן גם כאשר מדובר בהליך ייצוגי – אין ככלל הצדקה לדחייתו של הסדר מוצע רק משום שאינו מבטיח לחברי הקבוצה פיצוי בשיעור המרבי שהיה נפסק לטובתם אם התובענה הייצוגית היתה מתקבלת במלואה' [...]" (עניין שוורצמן, בפסקה 25). על כן מצאתי כי הסדר הפשרה הוא ראוי, הוגן וסביר בהתחשב במכלול נסיבות העניין. משכך, גם לא מצאתי שמתעורר בענייננו הצורך לדון בטענת הנתבעת בדבר 'חזקת הסבירות' שיש לייחס להסדר הפשרה, ככזה שגובש בסיועו של מגשר – אל מול הקשיים עליהם עמדה היועצת בהקשר זה. רף ההשבה המינימלי בהסדר הפשרה המתוקן הוסכם על רף מינימלי להשבת דמי הניהול לחברי הקבוצה, בסך 8 ש"ח עבור חברי הקבוצה שהם עמיתים פעילים, ו-100 ש"ח עבור חברי הקבוצה שאינם עמיתים פעילים. היועצת המשפטית לממשלה הביעה התנגדותה לגובה הרף המינימלי שהוצע ביחס לאלו שאינם עמיתים פעילים; ולעצם קביעת רף מינימלי ביחס לעמיתים הפעילים. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת היועצת לעניין זה, תוך שצוין בהחלטתו כי "הסכום שהוסכם – הן המינימלי, הן המקסימלי, נמוך מכדי לממש את תכלית החוק". נקודת המוצא לדיון בנושא זה היא הוראת סעיף 20(ג) לחוק, הקובעת כך: "(1) מצא בית המשפט כי פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות הענין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה ובין מסיבה אחרת, רשאי הוא להורות על מתן כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור, כפי שימצא לנכון בנסיבות הענין; (2) הורה בית המשפט על מתן סעד כספי לטובת הציבור, יורה על העברת הכספים המיועדים לכך לקרן שהוקמה מכוח סעיף 27א [...]" (ההדגשה אינה במקור – ח' כ'). ביחס לסעיף זה, צוין בעניין שוורצמן כי: "[...] דרך המלך היא מתן פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, וזאת בהלימה למטרת ההליך הייצוגי במתן סעד הולם למי שנפגע מהפרת הדין (סעיף 1(3) לחוק). מקום בו הדבר אינו אפשרי, תהא הסיבה אשר תהא, ניתן להורות על מתן סעד אחר לטובת חברי הקבוצה, כולם או חלקם, או לטובת הציבור, כאשר מתן סעד כספי לטובת הציבור ייעשה בדרך של העברתו לקרן לניהול ולחלוקת כספים, ובדרך זו בלבד (ראו גם עע"מ 2748/15 מי אביבים 2010 בע"מ נ' ליבוביץ, פסקה 41 (1.9.2019); ע"א 3604/22 פז נ' פלאפון תקשורת בע"מ, פסקה 6 (23.5.2023) (להלן: עניין פז)). פסיקת סעד לטובת הציבור נועדה, איפוא, למנוע מצב בו הנתבע לא יישא בסכום הפיצוי, כולו או חלקו, אך בשל כך שקיים קושי להעבירו לחברי הקבוצה באופן ישיר, וזאת אומנם על חשבון מתן סעד הולם למי שנפגע במישרין, אך באופן המתכתב עם מטרת החוק באכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו (סעיף 1(2) לחוק)" (עניין שוורצמן, בפסקה 39). היינו, סעיף זה קובע כי לשם חלוקת סעד לטובת הקבוצה או הציבור, נדרש להראות שפיצוי כספי לחברי הקבוצה או חלקם "אינו מעשי בנסיבות העניין", בין היתר, מן הטעם שלא ניתן לבצע את התשלום "בעלות סבירה". כן מורה הסעיף כי מתן סעד כספי לטובת הציבור ייעשה באמצעות הקרן לניהול ולחלוקת כספים, בלבד. ביחס לעמיתים הפעילים, מקובלת עליי עמדת היועצת, עליה חזרה גם בתשובתה, לפיה אין כל הצדקה ממשית לקביעת רף מינימלי בעניינם. זאת, נוכח העלויות התפעוליות המזעריות הכרוכות בהשבת הכספים לעמיתים בעלי חשבון פעיל; וחובת הנאמנות המוטלת על הנתבעת כלפי העמיתים, בכובעה כמנהלת קופת גמל. בהקשר זה, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, והסכימו שלגבי עמיתים אלו לא ייקבע בהסדר הפשרה הסופי רף השבה מינימלי כלל. משקיבלו הצדדים את ההצעה, לא נותר כל קושי בעניין זה. גם ביחס לחברי הקבוצה שאינם עמיתים פעילים, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט, והסכימו שרף ההשבה המינימלי בהסדר הפשרה הסופי יעמוד על 70 ש"ח. אמנם, מדובר בסכום מעט גבוה יותר מהסכום עליו הצביעה היועצת בתשובתה כסכום המקובל בפסיקה (10 ש"ח – 50 ש"ח). אולם, מצאתי שסכום זה הוא ראוי בנסיבות העניין. זאת, בשים לב לטענת הנתבעת בדבר קיומן של עלויות תפעוליות בלתי מבוטלות לאיתור חברי הקבוצה, בסך 50 ש"ח עד 80 ש"ח לכל חבר קבוצה, המובילות לכך שהיחס בין עלות ביצוע התשלום לבין גובה התשלום עצמו, עלול להיות בלתי סביר, בהתאם לסעיף 20(ג); כן בהתחשב בהיקף ההשבה המשמעותי שיבוצע על ידי הנתבעת במסגרת ההסדר; ובשים לב לכך שהיועצת השאירה לשיקול דעת בית המשפט את גובה הרף הראוי, ובלבד שתבוצע כאמור הפחתה משמעותית מהרף בסך 100 ש"ח. בנסיבות אלו, סבורני שהרף בסך 70 ש"ח מהווה הפחתה משמעותית בהקשר זה. אף לא למותר לציין כי שאלת גובה הרף המינימלי מושפעת גם מהקביעה לאן תועבר יתרת הכספים בגין חברי הקבוצה שאינם עומדים ברף המינימלי. בהקשר זה, כפי שאפרט להלן, בהתאם להסכמה שנתנה הנתבעת בדיון, הסכום שמתחת לרף ההשבה המינימלי יחולק מראש לחברי הקבוצה שיאותרו, כבר בסבב ההשבה הראשון, כך שיתווסף לפיצוי הישיר שיועבר אליהם. גם בכך יש כדי לחזק את מסקנתי לפיה הרף המינימלי בסך 70 ש"ח הוא ראוי, בנסיבות העניין. העברת יתרת סכום ההשבה בהסדר הפשרה המתוקן הוסכם כי יתרת כספי ההשבה, הן זו שתיווצר ביחס לחברי קבוצה שסכום ההשבה לו הם זכאים אינו עומד ברף המינימלי, הן זו שתיווצר ביחס לחברי הקבוצה שלא יאותרו – תועבר לטובת רווחי קופת הגמל או לקרן לניהול ולחלוקת כספים, בהתאם להחלטת בית המשפט. לעמדת היועצת, יש לחלק את כלל יתרת הכספים שיוותרו עד לגובה סכום ההשבה, בין חברי הקבוצה שיאותרו. גם בהחלטת בית המשפט המחוזי צוין כי "תחילה, יש למצות את מלוא הפיצוי לחברי הקבוצה שאותרו, והיתרה, ככל שתיוותר כזו תועבר לקרן.. כמפורט בעמדת ה[יועצת]". היועצת הפנתה בתשובתה בהקשר זה לסעיף 20(א)(3) לחוק, הקובע כך: "(3) [...] הורה בית המשפט על תשלום פיצוי כספי בסכום כולל כאמור, רשאי הוא להורות בדבר חלוקה בין חברי הקבוצה, באופן יחסי לנזקיהם, של יתרת הסכום שתיוותר אם חבר קבוצה, אחד או יותר, לא דרש את חלקו, לא הוכיח את זכאותו לפיצוי או לסעד, לא אותר או שלא ניתן לחלק לו את חלקו מסיבה אחרת, ובלבד שחבר קבוצה לא יקבל פיצוי כספי או סעד אחר מעבר למלוא הפיצוי או הסעד המגיע לו; נותרה יתרת סכום לאחר החלוקה לחברי הקבוצה כאמור, יורה בית המשפט על העברתה לקרן שהוקמה מכוח סעיף 27א; בית המשפט ייעד את הכספים לתחום הקרוב לנושא התובענה הייצוגית שהוגשה; נוכח בית המשפט כי העברת הכספים לתחום קרוב כאמור אינה מתאפשרת בנסיבות העניין, רשאי הוא להורות כי הכספים ייועדו לתחום אחר, הקרוב ככל האפשר לנושא התובענה". ביחס לסעיף זה ציינה היועצת בתשובתה, כי מתעוררת השאלה מהו 'מלוא הפיצוי' אשר מעבר אליו אין לחלק לחבר קבוצה פיצוי כספי נוסף; והעלתה שיש לבחון שאלה זו בראי נסיבות העניין. לעמדתה, בענייננו סכום ההשבה שנקבע במסגרת הסדר הפשרה, המבוסס על דמי הניהול שנגבו בין השנים 2009-2007, אינו מהווה 'מלוא הפיצוי' המגיע לחברי הקבוצה בהתאם לסעיף זה, נוכח הנסיבות בגינן מובא הסדר הפשרה לאישור. עמדה זו מקובלת עליי, ואיני רואה כל מניעה שחברי הקבוצה יזכו להשבה מעבר לפיצוי עליו הוסכם בהסדר, עד לתקרת זכאותם כפי שנקבעה בפסק הדין המשלים. זאת, במטרה להגשים את תכלית חוק תובענות ייצוגיות שעניינה "מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין", הקבועה בסעיף 1(3) לחוק. כמתואר לעיל, התייחסות הנתבעת בערעור ביחס לסוגיה זו, לפיה אין מקום לחלק את יתרת הכספים לחברי הקבוצה, נגעה ליתרת כספי ההשבה בכללותה. אולם, ביחס לכספים שמקורם בחברי קבוצה שסכום ההשבה לו הם זכאים אינו עומד ברף המינימלי, ברי כי חלוקה זו אינה טומנת בחובה עלויות נוספות, שכן הנתבעת תדע מראש באילו סכומים מדובר. ואכן, הנתבעת העלתה במהלך הדיון, ביחס לכספים אלו, שתסכים לחלוקתם בין שאר חברי הקבוצה כבר בסבב החלוקה הראשון. על כן, הוסכם שהכספים בגין חברי קבוצה שאינם עומדים ברף המינימלי שהוסכם, בסך 70 ש"ח, יחולקו בין שאר חברי הקבוצה, בהתאם לסעיף 20(א)(3) לחוק. זאת, באופן יחסי, ועד לתקרת זכאותם של כל אחד מחברי הקבוצה, על פי פסק הדין המשלים. עם זאת, ביחס ליתרת סכום ההשבה הנוגעת לחברי הקבוצה שלא עלה בידה של המשיבה לאתרם, מסקנתי היא אחרת. מאחר שהכספים בגין חברי הקבוצה שלא יאותרו לא יהיו ידועים מראש, חלוקת כספים אלו בין שאר חברי הקבוצה תדרוש 'סבב שני' של חלוקה. הנתבעת טענה כי סבב כזה יטיל עליה עלויות תפעוליות בלתי מבוטלות, ושאינן סבירות, וזאת בנוסף על אלו שיוטלו עליה במסגרת סבב החלוקה הראשון. בנסיבות אלו, ואף שלא נעלמה מעיני טענת המשיבה לפיה טענה זו של הנתבעת לא גובתה בתצהיר, לא מצאתי כי נדרש סבב השבה נוסף לחברי הקבוצה; והצדדים קיבלו את הצעתי לפיה הכספים בגין חברי הקבוצה שלא יאותרו, יועברו לקרן לניהול ולחלוקת כספים, כפיצוי לטובת הציבור, בהתאם לסעיף 20(ג)(2) לחוק. רכיב ההסדרה העתידית מעמדת היועצת, כפי שהתבטאה גם בתשובתה, עולה שאין היא מתנגדת לקביעה לפיה הנתבעת תהיה רשאית לשוב ולגבות את דמי הניהול שגבתה ערב מתן פסק הדין; ובהתאם, הושארה על-ידה שאלת הצורך בגביית הסכמה פרטנית מהעמיתים לעניין זה, לשיקול דעת בית המשפט. זאת, בשים לב לטענות הנתבעת לפיהן היה מותר לה מלכתחילה לשנות את דמי הניהול ללא הסכמת העמיתים. גם מעיון בהחלטת בית המשפט המחוזי עולה כי ההסכמה על חזרה לגביית דמי הניהול לא נכללה בנימוקי ההחלטה על דחיית הסדר הפשרה. למעשה, הערות היועצת לעניין ההסדרה העתידית, התמקדו אך באופן מתן ההודעה על החזרה לגביית דמי ניהול. כך לעמדתה, הנתבעת מחויבת לשלוח הודעות פרטניות לעמיתים על חזרה לגביית דמי הניהול, בהתאם לסעיף 4(א) לחוזר דמי ניהול, שעניינו "הגברת השקיפות בעת העלאת שיעור דמי ניהול". מנגד, לטענת הנתבעת, חוזר זה אינו מתאים לענייננו, שכן אין מדובר בהעלאה של דמי הניהול מעבר לאלו שנגבו ערב מתן פסק הדין (שלגביה הנתבעת אינה חולקת שזו כפופה להוראות החוזר), אלא בחזרה לגביית דמי הניהול שנגבו ערב מתן פסק הדין. סעיף 4(א) לחוזר דמי ניהול קובע כך: "ביקש גוף מוסדי להעלות את שיעור דמי הניהול, ישלח הגוף המוסדי לעמית ולבעל רישיון הנותן לעמית ייעוץ פנסיוני מתמשך או שיווק פנסיוני מתמשך, אם ישנו, הודעה במסמך נפרד על העלאת שיעור דמי הניהול הנגבים מהעמית [...]". כמו כן, סעיף 4(ב) קובע כי מתכונת ההודעה תהיה בהתאם לנספח א' לחוזר; וכן קובע הוראות נוספות בנוגע להודעה, לרבות אמצעי הקשר באמצעותם תישלח, ומועדי השליחה הנדרשים. מקובל עליי, אם כן, כי לכל הפחות מתעורר ספק בשאלה האם החזרה לגביית דמי ניהול שהפסיקו להיגבות בעקבות פסק דין, במסגרת הסדר פשרה, מהווה 'העלאת שיעור דמי ניהול' בהתאם לחוזר זה. בכל אופן, כאמור, הנתבעת הבהירה בדיון שהתקיים לפניי וכן בהודעה שהוגשה מטעם הצדדים, כי היא מסכימה למשלוח הודעות פרטניות לחברי הקבוצה, בהן יוסבר כי בהתאם להסדר פשרה שאושר בפסק דין, חוזרת המשיבה לגביית דמי ניהול בשיעור שנגבה ערב מתן פסק הדין. בנסיבות אלו, סבורני שהסכמה זו עונה על התכלית של הערת היועצת בעניין זה, הערה שתכליתה בצורך לספק לעמיתים את המידע באופן פרטני, מפורש ומפורט. לא מצאתי שנדרש לקבוע הוראות נוספות ביחס להודעה הפרטנית, מעבר למתכונת שהובהרה על ידי הצדדים. וביחס לקביעה שהנתבעת תהיה רשאית לשוב ולגבות את דמי הניהול מחברי הקבוצה. סבורני כי בנסיבות העניין, בהיעדר התנגדות היועצת, ונוכח קביעתו הלכאורית של בית משפט זה בפסק דינו בדבר השאלות כבדות המשקל העומדות על הפרק – יש לאשר את הסכמת הצדדים בנוגע להסדרה העתידית. ודוק: גם בהקשר זה, רכיבי ההסדר נבחנים בכללותם; והסכמת הנתבעת כי תודיע לכל עמית ועמית בנוגע להעלאת דמי הניהול, מקלה גם היא במידה מסוימת על אישור רכיב זה של ההסדר. שכר הטרחה והגמול ביחס לפסיקת הגמול לתובעים ושכר הטרחה לבאי-כוחם אגב הגעה להסדר פשרה בתובענה ייצוגית, מוקנה לבית המשפט שיקול הדעת הבלעדי לקביעת סכומי התשלומים; כאשר הסכומים המוצעים על ידי הצדדים להסדר מהווים המלצה בלבד, אשר בית המשפט אמנם רשאי להתחשב בה, אך אינו מחויב לפעול על פיה (ראו: סעיף 19(ו) לחוק תובענות ייצוגיות; עניין שוורצמן, בפסקה 50). השיקולים לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה מנויים בסעיפים 22 ו-23 לחוק, בהתאמה. בין שיקולים אלו נמנים, בין היתר, התועלת שהביאה התובענה לחברי הקבוצה; מורכבות ההליך, לרבות הטרחה, הסיכון וההוצאות שהיו כרוכים בהגשת התובענה וניהולה; ומידת חשיבותה הציבורית של התובענה. ניתן לחלק שיקולים אלו גם לשיקולי התשומה שהושקעה בהליך; התפוקה שהניב לחברי הקבוצה; ושיקולי מדיניות ציבורית (עניין אופטיקה הלפרין, בפסקה 24). ככלל, ביחס לתובענות ייצוגיות בהן הסעד הוא כספי, נקבע בפסיקה כי יש לפסוק גמול ושכר טרחה באחוזים מתוך הסעד שניתן בפועל לחברי הקבוצה, וזאת בשיעור מדורג, כאשר ככל שסכום הסעד הכספי גדל, אחוז שכר הטרחה קטן (שם, בפסקה 25. וראו גם: ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט, פ"ד סה(2) 681, 688-686 (2012)). כמתואר, בהסדר הפשרה המתוקן המליצו הצדדים על שכר טרחה וגמול בסך כולל של כ-18 מיליון ש"ח, בתוספת מע"מ; והציגו את אופן החישוב המוביל לתוצאה זו. במסגרת הערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי, בראשית דרכו של ההליך שלפניי, העלו הצדדים טענות בנוגע למספר סוגיות כאלו ואחרות שהתעוררו בעקבות אופן החישוב שהציגו הצדדים. במהלך הדיון שהתקיים, הוצעה לצדדים הצעת בית המשפט לפסיקת שכר טרחה וגמול בסך כולל של 14,200,000 ש"ח. הצעה זו ניתנה שלא במנותק מהסוגיות שהועלו בעמדת היועצת, כאשר מידותיה של ההצעה נתפרו במיוחד לנסיבותיו הייחודיות של הליך זה, לרבות משכו החריג; העברתו בין הערכאות השונות; הליך הגישור הממושך שהתקיים; כמו גם הסכומים המשמעותיים העומדים על הפרק. לאחר הדיון, המשיכו הצדדים לקיים סיג ושיח בנדון, בניסיון לייתר ולסלק את המחלוקות המעטות שעוד נותרו; ובמהלך תקופה זו אף הוגשה עמדת היועצת בסוגיה. כפי שתואר, ביום 28.07.2025 הודיעו התובעים כי עלה בידם להגיע להסכמות עם בא-כוח היועצת בכל הנוגע לסוגיית גובה הגמול ושכר הטרחה, כך שקיימת בין הצדדים הסכמה לפסיקת שכר טרחה בסך 12,200,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וגמול בסך 2,000,000 ש"ח בתוספת מע"מ. ואכן, למקרא עמדת היועצת ביחס להודעת התובעים עולה כי זו אינה מתנגדת לפסיקת שכר טרחה וגמול בסכומים אלו; וכך גם עולה מעמדת הנתבעת. בשים לב לכל האמור לעיל, בנסיבותיו הייחודיות והפרטניות של הליך זה, ובמטרה להביא את ההליך לסיום על דרך הפשרה, מצאתי כי נכון יהיה לאשר את ההסכמות כפי שהן, כך שסכום שכר הטרחה יעמוד על 12,200,000 ש"ח בתוספת מע"מ, והגמול יעמוד על 2,000,000 ש"ח בתוספת מע"מ. לא למותר לציין כי מצאתי סכום זה כראוי גם בראי השיקולים שפורטו לעיל, בשים לב לטרחה הרבה שהושקעה בניהול ההליך; לסכום ההשבה המשמעותי שיועבר לחברי הקבוצה, אף לאחר שהופחת ביחס לזה שנקבע בפסק הדין המשלים; ולתרומתה הציבורית של התובענה. בנסיבות אלו, ולאור ההסכמה שהושגה, לא מצאתי צורך להכריע בסוגיות העקרוניות אשר הועלו מלכתחילה בכתבי הטענות. הסוגיה האחרונה שלא הוסכמה בין הצדדים היא בשאלה האם תשלומי שכר הטרחה והגמול יוטלו על הנתבעת, או שמא יופחתו מסכום ההשבה לחברי הקבוצה. אמנם, במעמד הדיון הוצעה לצדדים הצעת פשרה לפיה תשלום שכר הטרחה והגמול יוטל בחלקו על הנתבעת ובחלקו על חברי הקבוצה, ביחס של 10/6, בהתאמה. עם זאת, במהלך הדיון לא הושגה הסכמה בסוגיה זו, ובהמשך היועצת אף הגישה עמדתה בנושא ולפיה היא עומדת על התנגדותה לכך שסכומים אלו יוטלו על חברי הקבוצה, אף בחלקם, ובפרט בנסיבותיו הפרטניות של הליך זה. על כן, מטעמי התנגדות היועצת הנטועים בנסיבות העניין, כאשר עמדתה בסוגיה התקבלה גם על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו, וכן בראי מכלול ההסכמות שהושגו בסופו של יום בענייננו, מצאתי כי נכון יהיה לקבוע שסכומים אלו יוטלו במלואם על הנתבעת. זאת, בין היתר, בשים לב לצורך שלא להפחית סכום נוסף מסכום ההשבה שנקבע לחברי הקבוצה, אשר ממילא הופחת משמעותית מהסכום שנקבע בפסק הדין המשלים. נוכח קביעה זו, מתייתרת גם השאלה האם יש מקום להכריע בסוגיה זו בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, אף שדומה כי גם לו הייתי פוסע בנתיב זה הייתי מגיע לתוצאה זהה. כמו כן, לא מצאתי להתערב בחלוקה שנקבעה בהסדר הפשרה המתוקן לפיה שליש משכר הטרחה יעוכב עד להחלטת בית המשפט על סיום ההסדר – זאת, בין היתר, בשים לב לכך שהיועצת המשפטית לממשלה הותירה לשיקול דעת בית המשפט את השאלה האם מדובר בחלוקה מספקת, כפי שעולה מהעמדה שהוגשה לבית המשפט המחוזי. בהתאם לפסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי, ולהערת היועצת בעניין, מסכום שכר הטרחה שנקבע יש להפחית את שכר הטרחה שנפסק בבקשת האישור בסך 88,500 ש"ח, לגביו צוין כי יופחת משכר הטרחה שיינתן בפסק הדין הסופי (וראו גם סעיף 23(ג) לחוק תובענות ייצוגיות). כן מצאתי להורות כי הסכום שהופחת משכר הטרחה והגמול ביחס לסכום שהומלץ בהסדר הפשרה, יתווסף לסכום ההשבה לחברי הקבוצה. זאת בהתאם לעמדה שהובאה על ידי בא-כוח היועצת בדיון שהתקיים לפניי, ובהתאם לפסיקה שקבעה כי מקום בו הסכימה הנתבעת לתשלום זה לתובעים ולבאי-כוחם, היא אדישה להסטתו אל חברי הקבוצה (עניין אופטיקה הלפרין, בפסקה 25). סוף דבר סיכומו של דבר, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאשר את הסדר הפשרה הסופי, בכפוף לכלל השינויים שתוארו לעיל; ואציע לחבריי שכך נעשה. על כן, אם תישמע דעתי, נורה כדלהלן: בכפוף לשינויים עליהם הסכימו הצדדים במהלך הדיון ביום 20.05.2025, ולאמור בפסקאות 10-4 להשלמה המוסכמת מטעמם מיום 22.05.2025, כמפורט בפסקה 47 שלעיל, ובכפוף לאמור בפסקאות 73-72, 78-77, 84-83, 88, ו-92-90 שלעיל, ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסדר הפשרה הסופי (קרי – הסדר הפשרה המתוקן, המצורף לפסק דין זה ומסומן "א"; וכן התיקונים להסדר המתוקן, שפורטו בפסקאות 10-4 להודעת הצדדים, המצורפת לפסק דין זה ומסומנת "ב"). בהתאם לסעיפים 19(ד2) ו-20(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות, הקרן לניהול ולחלוקת כספים תייעד את הכספים שיועברו אליה במסגרת ההסדר למימון פעולות לטובת הציבור בתחום הפיננסי, לרבות פעולות חינוך, ייעוץ, הסברה והנגשת מידע, תוך מתן עדיפות לסיוע לאוכלוסיות מוחלשות. הגמול לתובעים המייצגים יעמוד על 2,000,000 ש"ח (קרי, 1,000,000 ש"ח לכל אחד מהתובעים), בתוספת מע"מ, ושכר הטרחה לבאי-כוחם יעמוד על 12,200,000 ש"ח, בתוספת מע"מ. הנתבעת תעביר את הגמול לתובעים ושני שלישים משכר הטרחה לבאי-כוחם, וזאת בתוך 30 ימים מהמועד שבו פסק דין זה יהפוך חלוט. יתרת שכר הטרחה תשולם בתוך 30 ימים מהחלטת בית המשפט על מימוש ההסכם. הצדדים יפרסמו הודעה בדבר אישור הסדר הפשרה בשני עיתונים יומיים בתפוצה ארצית וכן בעיתון כלכלי יומי בתפוצה ארצית, על חשבון הנתבעת. נוסח ההודעה יוגש לאישור בית משפט זה בתוך 7 ימים ממועד מתן פסק דין זה, והיא תפורסם בתוך 7 ימים ממועד אישור הנוסח. גודל האותיות בהודעה לא יפחת מהאמור בתקנות הגנת הצרכן (האותיות בחוזה אחיד ובתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן), התשנ"ה-1995. לאחר הפרסום יומצא עותק מההודעה למנהל בתי המשפט לשם רישומה בפנקס התובענות הייצוגיות. לאחר השלמת ביצוע הסדר הפשרה, יגיש המפקח על מימוש ההסכם דו"ח מסכם לבית המשפט, כאמור בפסקה 24 להסדר הפשרה המתוקן. דו"ח זה יישלח גם ליועצת המשפטית לממשלה. לאחר מכן, תינתן החלטת בית המשפט בדבר תשלום יתרת שכר הטרחה. העתקים של פסק דין זה ושל הסדר הפשרה המתוקן בצירוף הסכמות הצדדים יישלחו למנהל בתי המשפט. חאלד כבוב שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט חאלד כבוב. ניתן היום, י"ט אב תשפ"ה (13 אוגוסט 2025). יצחק עמית נשיא גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט א' ב'