פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 2466/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2466/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. פלונית 3. היועץ המשפטי לממשלה ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (סגן הנשיא, השופט פ' אסולין), מיום 7.3.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 1260/03 בשם המערער: עו"ד משה קריספין בשם המשיבות 1 ו-2: עו"ד דן שלם בשם המשיב 3: עו"ד טלי מרקוס פסק-דין ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (סגן הנשיא, השופט פ' אסולין) מיום 7.3.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 1260/03, תמ"ש 1264/03 ותמ"ש 1266/03. 1. בין הצדדים התנהלו מספר הליכים בפני מספר שופטים בבית המשפט לענייני משפחה באילת, וכן בפני בית המשפט קמא: בתמ"ש 1260/03 (תיק זה נפתח בבית המשפט באילת, ובבית המשפט בבאר שבע ניתן לו המספר: תמ"ש 3930/07) עתר המערער להסדרת המפגשים בינו לבין הבת הקטינה שלו ושל משיבה 1 (להלן: הקטינה והמשיבה, בהתאמה) (תיק הסדרי הראיה); ביום 30.6.2004 עתר המערער לכך שהקטינה תהא במשמורתו (תמ"ש 1264/03, תיק המשמורת); ביום 16.10.2006 עתר המערער למינוי אפוטרופוס לדין לקטינה (תמ"ש 1266/03, תיק מינוי האפוטרופוס). ביום 24.10.2006, במסגרת דיון בתיק הסדרי הראיה, קבע השופט אסולין כי הוא אינו מוצא לנכון לעכב את בירור תיק המשמורת עד אשר יתברר תיק מינוי האפוטרופוס. זאת מכיוון שתיק המשמורת נקבע לשמיעת הוכחות ליום 24.10.2006, והתביעה למינוי אפוטרופוס הוגשה רק ביום 16.10.2006, וכן לאור העובדה שהקטינה עצמה אינה צד בתיק המשמורת. הובהר כי המחלוקת בנוגע למשמורת הקטינה הינה מחלוקת המתקיימת בין הוריה של הקטינה ולא בין הקטינה לבין מי מהוריה, ועל כן, כפי שמקובל בתיקי משמורת, "אין למנות אפוטרופוס לדין עבור הקטינה בהליך המשמורת". בדיון שהתקיים בתיקי הסדר הראייה והמשמורת ביום 15.2.2007 נדונה, בין היתר, בקשת המשיבה להעתיק מגוריה, יחד עם הקטינה, מהעיר אילת למרכז הארץ. בהחלטתו של השופט אסולין, שניתנה באותו דיון, צוין כי המערער סבור שנאסר על המשיבה להעתיק מגוריה מהעיר אילת, וכי יש להותיר על כנו צו שניתן על ידי בית המשפט, לפיו נאסר על המשיבה לעשות כן, גם לאחר בירור התובענות בעניין הסדר הראייה והמשמורת. בניגוד לעמדה שיוחסה למערער, נקבע כי אין כל איסור או מגבלה על המשיבה מלהעתיק מקום מגוריה מחוץ לעיר אילת. יחד עם זאת, נקבע כי מקום מגוריה של הקטינה לא ישונה עד שיינתן פסק דין בתיק המשמורת. התיקים נקבעו להוכחות לצורך קביעת משמורתה הקבועה של הקטינה והסדרי ראייתה. בנוסף חויב המערער בהוצאות לטובת המשיבה בסך של 5,000 ₪. צוין כי בהתאם להסכמת הצדדים ביום 24.10.2006, יימשך הדיון בתיק בפני בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. 2. קדם דיון ראשון בתיק מינוי האפוטרופוס נקבע ליום 7.3.2007, בפני השופט אסולין. באותו יום הגיש המערער בקשה לפסילת השופט. את בקשתו סמך המערער שתי עילות מרכזיות: האחת-טענה כי קביעתו של בית המשפט מיום 24.10.2006, לפיה אין למנות אפוטרופוס לדין עבור הקטינה בהליך המשמורת, בטרם הובא בפניו תיק מינוי האפוטרופוס, ובטרם הוגש בו כתב הגנה ולפני שהתקיים בו דיון, מעידה על גיבוש דעה בנוגע לתוצאת ההליך, ויש בה משום חשש ממשי למשוא פנים ולקביעת עמדה בתובענה שטרם נדונה. העילה השניה לפסלות קמה, לטענת המערער, בעקבות תלונתו לנציבת תלונות הציבור על שופטים. במסגרת תלונתו הלין המערער על תחלופת השופטים הרבה בהליכים המתקיימים בין הצדדים. בנוסף, הלין כנגד השופט אסולין, על שמחק תיקים שעמדו לדיון בפניו. נטען כי מאחר והנציבה קיבלה את טענותיו במלואן, ובשים לב לעובדה שמכותבים נכבדים מהמערכת המשפטית נחשפו להחלטתה, והשופט אסולין קיבל לידיו את חומר התלונות כנגדו, קיים חשש ממשי כי השופט יגרום לעיוות דין ולא יקיים הליך אובייקטיבי. הוכחה לכך שיש הצדקה לפסול את השופט מצא המערער בהחלטת השופט מיום 15.2.2007, במסגרתה השית השופט על המערער הוצאות שהינן חריגות, לדעת המערער. נטען כי באותו דיון התקבלו במלואן טענותיו ועמדתו של המערער לעניין העתקת מקום מגורי הקטינה והמשיבה, ולמרות זאת בית המשפט, בטעות, ייחס לו התנגדות להעתקת מגורי המשיבה מאילת. המערער סבר כי קיים קשר בין תלונתו לנציבה לבין החלטת בית המשפט לחייבו בהוצאות, אשר מושפעת מדעה קדומה ומשוא פנים. המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה בשל השיהוי בהגשתה וכיוון שהיא אינה מבססת תשתית לפסילת השופט. 3. בית המשפט, בהחלטה מיום 7.3.2007, דחה את בקשת הפסלות. נקבע כי מקומן של השגות המערער על ההחלטה מיום 24.10.2006 להתברר בפני ערכאת הערעור, ולא במסגרת הליך פסלות. הובהר כי ההכרעה האמורה ניתנה לאחר שבא-כוח המערער עצמו עתר באותו דיון לכך שבית המשפט יכריע תחילה בשאלת מינוי אפוטרופוס לדין עבור הקטינה. הוער, כי שאלה אחרת היא האם יש באותה החלטה משום מעשה בית דין בנוגע לתובענה למינוי אפוטרופוס, ואולם עניין זה יתברר במסגרת התיק העיקרי. אשר למועד העלאת הבקשה, צוין כי כבר בפתח הדיון ביום 24.10.2006 הסכימו באי כוח הצדדים כי אם לא יסתיים הדיון באותו יום הוא ימשיך להתנהל בפני אותו מותב. צוין כי מתוך עמדה זו של המערער ברור, כפי הנהוג ביחס לתיקים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, שכלל התיקים בין הצדדים ידונו בפני אותו מותב. על כן, אין מקום לטענת המערער כי בעת שניתנה ההחלטה מיום 24.10.2006 הוא לא ידע כי מכלול ענייניהם של הצדדים ימשיך לידון בפני אותו מותב. בית המשפט ציין כי יש להצטער על כך שהמערער השהה בקשתו לפסילת המותב עד אשר קיבל את ההחלטה מיום 15.2.2007, אשר לא נשאה חן מלפניו. עוד נקבע כי עצם הגשת התלונה לנציבה אינה עילה לפסלות. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות, ומוסיף כי טעה בית המשפט כשקבע כי היה על המערער להגיש ערעור בגין ההחלטה מיום 24.10.2006. לטענת המערער, בהעדרה של החלטה מנומקת לגופו של עניין ועל בסיס פרישת מלוא טענות הצדדים בעניין מינוי האפוטרופוס, לא ניתן כלל להגיש ערעור על ההחלטה. אשר לקביעת השופט כי הצדדים הסכימו בדיון מיום 24.10.2006 כי הדיונים ביניהם ישמעו בפני השופט אסולין, נטען כי אין זה מדויק. לטענת המערער, הצדדים הסכימו כי הדיונים יתנהלו בפני שופט אחד בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, אולם לאור תחלופת השופטים בתיק, לא היה להם ברור כי השופט אסולין הוא שידון בתיקים, ולכן לא הוגשה בקשת הפסלות קודם לקבלת הזמנה לדיון, במחצית חודש פברואר. נטען כי בהחלטות מיום 7.3.2007 מאשר בית המשפט כי רק בהחלטה מיום 15.2.2007 הועברו תביעותיהם של הצדדים להמשך דיון בפניו. המשיבים סבורים כי יש לדחות את הערעור מאחר ובקשת הפסלות לוקה בשיהוי ובהעדר עילת פסלות. 5. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ראשית, בקשת הפסלות הוגשה, על פניו, בשיהוי רב, שיש בו, כשלעצמו, כדי להביא לדחייתה. הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם); ע"א 10035/03 פרג' נ' נזאל (לא פורסם)). בית המשפט קבע בהחלטתו כי הצדדים הסכימו באופן מפורש שההליכים יתנהלו בפניו כבר בדיון מיום 24.10.2006. בהנחה שכך היה הדבר, הרי שהגשת הבקשה למעלה מארבעה חודשים לאחר מכן, לוקה בשיהוי רב. 6. בין אם הוגשה הבקשה בשיהוי רב, כאמור לעיל, ובין אם לאו, נוכח העובדה שבהחלטה מיום 7.3.2007 ציין בית המשפט כי ענייניהם של הצדדים נדונים בפניו, "כפי שנקבע בהחלטה מיום 15.2.2007", הרי שגם לגופו של עניין לא מצאתי הצדקה לקבלת הערעור. פסילתו של שופט מלשבת בדין תעשה רק מקום שהטוען לפסילה הראה קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, וכי דעתו של השופט "ננעלה", כך שלא יוכל לקיים את ההליך באופן הראוי (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3)573). על כן, אין די בכך שעל בית המשפט לדון מחדש באותו עניין בו דן בעבר, או בעניין דומה לו, כדי לגרום לפסילתו של בית המשפט. יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות, עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין ננעלה, כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ע"א 99/03 מקט ספורט (בית ג'אן)(1994) נ' כהן (לא פורסם); ע"א 6858/05 פלוני נ' פלוני (לא פורסם); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 265). הדגש הינו, על כן, לא רק בהליך הדיוני במסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת, אלא בשאלה המהותית, והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין (ע"א 5107/03 יוסף עדאס ובניו חברה לבניין ופיתוח (1992) בע"מ נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ (לא פורסם)). ככל שניתן להבחין בין ההליכים השונים למרות הדמיון ביניהם, יהא בכך כדי לחזק את הנחת היסוד הקשורה במקצועיותו של השופט ובהגינותו, כי יוכל לשנות מהחלטותיו הקודמות תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים (מרזל, בעמ' 266). 7. במקרה הנוכחי קבע בית המשפט, בהחלטה מיום 24.10.2006, כי הוא אינו מוצא לנכון לעכב בירור תיק המשמורת עד אשר יתברר תיק מינוי האפוטרופוס, הן בשל הפער בבשלות התיקים, והן מהטעם שהקטינה אינה צד לתיק המשמורת, המתנהל בין הוריה, כך שאין למנות עבורה אפוטרופוס בהליך המשמורת. מדובר בהחלטה לכאורית, שעניינה סוגיה משפטית, אשר אינה נוגעת למהימנות או ממצאים שבעובדה. היא ניתנה במסגרת דיון בתיק הסדרי הראיה, בעקבות בקשת המערער, מבלי שנשמעו ראיות וטענות הצדדים בתיק מינוי האפוטרופוס, שכן אלו טרם הובאו בפני השופט נוכח השלב המוקדם בו מצוי היה התיק באותה עת. חזקה על בית המשפט, כי כאשר יפרשו בפניו מלוא טיעוני הצדדים במסגרת תיק מינוי האפוטרופוס, הוא יכריע בהם לגופם, מבלי שההחלטה מיום 24.10.2006 תמנע ממנו לשקול באופן מקצועי וענייני את התובענה לגופה. במצב דברים זה, אין יסוד למסקנה שבית המשפט גיבש את עמדתו בשאלת הצורך במינוי אפוטרופוס לקטינה, וכי חרץ את גורל התביעה באופן שדעתו "נעולה" ולבו לא יהיה פתוח לשמיעת טענות המערער במסגרת הדיון בתיק מינוי האפוטרופוס לגופו. 8. ככל שבקשת המערער נובעת מחוסר שביעות רצונו מהחלטת בית המשפט מיום 24.10.2006 לעניין מינוי האפוטרופוס, ומההחלטה מיום 15.2.2007, הן לעניין העמדה שיוחסה לו, והן בקשר לחיובו בהוצאות, הרי שאפילו אתעלם מהשיהוי המונע העלאת הטענות כעת, הלכה היא כי אי שביעות רצונו של צד להליך מהחלטות בית המשפט מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם); מרזל, בעמ' 178-174). זאת ועוד, ככל שהמערער מבסס את בקשת הפסלות על הגשת התלונה לנציבה וההחלטה בה, כבר נפסק כי אין בהגשת תלונה נגד שופט, כשלעצמה, כדי לבסס עילת פסלות (ע"א 5714/97 מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"פ 7472/96 טלמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). יתרה מכך, גם קבלת התלונה או חלק ממנה, עדיין אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות (ע"א 941/06 רוזנצוויג נ' רהיטי צרעה בע"מ (לא פורסם); ע"א 4800/06 לבה מגמשת יבוא ושיווק בע"מ נ' הרציג (לא פורסם); ע"א 7329/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)). אכן, תהיינה נסיבות בהן עצם הגשת התלונה, ובעיקר תוכן התלונה, תהיה מרכיב בתשתית הראייתית המניחה חשש ממשי למשוא פנים. אולם, נראה כי אין זה המקרה שבפני. עיקרה של תלונת המערער כנגד השופט נוגעת למחיקת בקשות שונות על הסף. בכך אין משום עילה לפסלותו של בית המשפט. בנסיבות העניין לא מצאתי יסוד לטענה כי החלטות שקיבל בית המשפט, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן (ולעניין זה אין אני נצרכת), והגשת התלונה לנציבה וההחלטה בה, מקימות עילת פסלות ומעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער. אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי החלטות בית המשפט ותלונתו לנציבה מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם); מרזל, בעמ' 115). אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישא בשכר טרחת עורך-דין של משיבות 1-2 בסכום של 2,500 ₪, ובשכר טרחת עורך-דין של משיב 3 בסכום של 2,500 ₪. ניתן היום, כ"ו באייר התשס"ז (14.5.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07024660_N02.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il