עיריית תל אביב-יפו נ. חברת שיכון אזרחי בע"מ

החלטה בתיק ע"א 2464/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2464/04 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערערת: עיריית תל אביב-יפו נ ג ד המשיבה: חברת שיכון אזרחי בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו מיום 18.1.04 בה.פ. 912/00 שניתן על-ידי כבוד השופטת צ' ברון תאריך הישיבה: ל' בסיון התשס"ו (26.06.06) בשם המערערת: עו"ד רמי אפרים בשם המשיבה: עו"ד יצחק מקמל פסק דין השופטת ד' ברלינר: 1. בתאריך 27.11.49 נחתם חוזה חכירה בין עיריית תל-אביב (להלן – המערערת או העירייה) לבין חברת שיכון אזרחי בע"מ (להלן – המשיבה או החברה) ביחס למבנה המצוי ברחוב לה גרדיה 19 בתל-אביב (גוש 7090 חלקה 8) (להלן: המבנה). תקופת החכירה היתה 49 שנה עד 31.7.1998, עם אפשרות לחדש את החכירה לתקופה נוספת של 49 שנה בתנאים שפורטו בחוזה. בשנת 2000 הגישה המשיבה המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ובה עתרה למתן צו מניעה נגד המערערת האוסר עליה להחכיר דירות במבנה ללא הסכמתה ואישורה של המשיבה. כמו כן עתרה כי בית המשפט יורה למערערת להאריך את החכרת הנכס למבקשת לתקופה נוספת של 49 שנה. בית המשפט קיבל את העתירה בחלקה והורה למערערת להאריך את החכירה למשיבה לתקופה נוספת של 49 שנה שתחילתה ב-1.8.98. על החלטה זו – הערעור בפנינו. פסק דינו של בית משפט קמא 2. כאמור, בית משפט קמא סבר כי המשיבה זכאית להארכת חוזה החכירה. הממצאים, עליהם ביסס בית המשפט החלטתו היו כדלקמן: א. סעיף 1(2) לחוזה החכירה (להלן: החוזה) קובע כי גם אם החברה לא הגישה בקשה בכתב להארכת החכירה, על העירייה להודיע לה לפחות 8 חודשים לפני תום תקופת החכירה, כי עליה לפנות בכתב תוך חודש ולבקש את חידוש החכירה. בית משפט קמא לא ראה באף אחד מהמכתבים ששלחה העירייה לחברה, מכתב העונה על דרישה זו. ב. כיון שכך – אין חשיבות לשאלה אם המשיבה פעלה כנדרש ממנה והגישה במועד בקשה להארכת החכירה. המשיבה טענה שהגישה בקשה שכזו ואף צירפה העתק צילומי של המכתב שנשלח לעירייה. העירייה טענה כי מכתב שכזה לא התקבל אצלה. בית המשפט לא הכריע למעשה בסוגיה זו, משום שבכל מקרה לדעתו זכאית החברה להארכה מכֹח סעיף 1(2) הנ"ל. בנוסף, קבע בית המשפט כי ניתן לראות גם בעצם הגשתה של התובענה הנוכחית משום דרישת הארכה. ג. עוד קבע בית משפט קמא, כי אין כל נפקות לעובדה שזמן רב לפני תום תקופת החכירה, פנתה החברה בבקשה לביטול החכירה שכן העירייה התנתה את ביטול החכירה בתשלום. המשיבה לא הסכימה לשלם והחכירה לא בוטלה. ד. הסיכום העובדתי של בית משפט קמא היה כי כדי לשלול את זכותה של החברה להאריך את תקופת החכירה לתקופה של 49 שנים נוספות, היה צורך באחד משניים: או הסכמה מפורשת של החברה לויתור על זכותה או פנייה של העירייה כנדרש בסעיף 2(1). אף אחד משני התנאים הללו לא התקיים. ה. בתאריך 28.11.99 (לאחר תקופת החכירה) נשלח מכתב על-ידי העירייה אל המשיבה ובו בקשה לשתף פעולה לביטול רישום החכירה (להלן: בקשת הביטול). אליבא דבית משפט קמא, מכתב זה מגלם הכרה מצד המערערת כי החכירה עדיין בתוקף. טיעוני המערערת 3. העירייה סומכת את ערעורה על שלושה אדנים מרכזיים: פרשנות החוזה ויישומו הקונקרטי, שיהוי וכן חוסר תום לב. באשר לפרשנות החוזה, לטענת המערערת כוונתו של הסכם החכירה היתה "כי אם לא תפנה המשיבה לבקש הארכת תקופת החכירה בהתאם להסכם במועד, אזי בטרם תבוטל החכירה ובטרם יקבע כי תקופת החכירה לא תוארך יהיה ברור לחוכרת, היא המשיבה, כי תקופת החכירה עומדת להסתיים וכי תהיה בידה האפשרות לבקש להאריך את תקופת החכירה". משכך, המכתבים אותם שלחה העירייה לחברה עומדים בתנאי הסכם החכירה. מה גם ששאלה זו לא היתה במחלוקת בין הצדדים. המחלוקת נסובה סביב השאלה האם הגיעו אל המשיבה המכתבים מטעם המערערת (המאזכרים את סיום תקופת החכירה) והאם נשלח מכתב מטעם המשיבה המבקש את הארכת החכירה. בית משפט קמא הסיט את המחלוקת לכיוון תוכנם של המכתבים בהבדל משאלת הגעתם, ובכך שגה. ובאותו הקשר: שומה היה על בית משפט קמא לקבוע שמכתב מטעם המשיבה המבקש את הארכת תקופת החכירה, מעולם לא נשלח. חזותו של המכתב, שהוצג על-ידי המשיבה (מוצג ו'), העובדה שלא נשלח באופן מסודר, וודאי לא במכתב רשום וכן חקירתו הנגדית של המשיב מובילים בהכרח למסקנה זו. היעדר קביעה בנושא זה, משליך הן על עצם קיום זכותה של המשיבה להארכת החכירה והן על שאלת אמינותה ותום ליבה. בנוסף, מלינה המערערת על כך שבית משפט קמא לא קבע כי החברה זנחה את הנכס ולא גילתה בו ענין וכן לא קבע כי החכירה תמה שנים רבות קודם לכן בהסכמת הצדדים. לשיטת המערערת, לא ניתן ללמוד מבקשת הביטול מאום על זכויותיה של המשיבה במקרקעין. באשר לשיהוי: המשיבה במשך שנים רבות יצרה מצג לפיו ויתרה על זכויותיה. ויתור זה החל כבר בשנות השישים והשבעים ולכל המאוחר עם החלטתה על ביטול זכות חכירתה לפני למעלה מעשרים שנה. בנוסף, "גם מרגע שהמערערת הודיעה למשיבה על סיום תקופת החכירה, חלפו כשנתיים עד שהמשיבה החלה לפעול בניסיון להחזיר הגלגל אחורנית". פער הזמנים, הצדיק את דחיית תובענת המשיבה על הסף. ולענין חוסר תום לב: בהתנהלות המשיבה יש משום חוסר תום לב מובהק וברור. במשך עשרות שנים הזניחה את הנכס והתעלמה ממנו. התעלמות זו באה לידי ביטוי גם בכך שלא השיבה למכתביה הרבים של העירייה. הניסיון בדיעבד להיבנות מהחכירה ולהאריכה, נובע מכך שהמשיבה כרגע רואה סיכוי לרווח, שעל כן היא נזכרת בקשר שלה לנכס. המשיבה "מטרפדת" בכך את הניסיון למכור לחוכרים המחזיקים בדירות מזה זמן רב את הזכויות בהן. עוד מצביעה המערערת על כך שהמשיבה לא גילתה את כל העובדות הרלוונטיות הידועות לה לבית המשפט ואף ניסתה להטעותו. טיעוני המשיבה 4. בסיכומים שהוגשו ואף בדיון בפנינו, העלה בא-כח המשיבה על נס את זכויותיה הקנייניות של החברה העולות מהוראות החוזה ומהעובדה שהן רשומות כדין בפנקסי המקרקעין. לשיטת המשיבה, היא פעלה כל השנים במבנה אלא שבמטרה להקל על הדיירים הפנתה אותם ישירות לעירייה. העירייה החליטה, בניגוד לחובתה החוזית והציבורית, להשיב את החלקה לרשותה תוך עשיית דין עצמי. בהמשך, מפנה המשיבה לאותם נימוקים שהועלו ונדונו בבית משפט קמא: זכות החכירה שלה לא בוטלה מעולם. אכן, היא הציעה בזמנו לבטל את החכירה אלא שהעירייה הציבה תנאי, קרי: תשלום עבור הביטול. התנאי לא מולא שעל כן החכירה בעינה. המערערת לא עמדה בתנאי החוזה לביטול החכירה שכן מעולם לא שלחה מכתב הודעה כמתחייב מהוראות סעיף 2 לחוזה. אדרבא, בבית משפט קמא הוכח, כי המשיבה מצידה שלחה אל המערערת את הבקשה בכתב להארכה בהתאם לקבוע בחוזה. באשר לשיהוי – לטענת המשיבה יש לדחות טענה זו על הסף שכן מדובר בזכויות קנייניות מוכחות הרשומות בפנקסי המקרקעין, מדובר בהתקשרות ארוכת טווח על פי חוזה ל-98 שנים, (49 השנים המקוריות + 49 שנות האופציה), והתביעה הוגשה בתקופה הסמוכה לאחר חלוף 49 השנים המקוריות. המערערת נטלה סמכות לא לה בסרבה לחדש את תקופת החכירה, בזמן שהיא עצמה ראתה במשיבה משום חוכרת של המקרקעין כפי שעולה אף מבקשת הביטול. דיון והכרעה 5. לאחר בדיקה של השתלשלות האירועים, המסמכים והתכתובות השונות בין בעלי הדין, נראה לי כי יש ממש בערעור. ככלל, מקובלת עליי טענת העירייה הן באשר לפרשנותו התכליתית של החוזה והן באשר לריח העז של חוסר תום לב העולה מהתנהלותה של החברה. להלן ארחיב. 6. מדובר בחוזה חכירה שראשיתו בתקופת קום המדינה עת הצורך למצוא פתרונות דיור לאוכלוסיות חלשות היה בשיאו. המערערת הקצתה בתקופה זו קרקעות לארגונים וחברות ואלה שמשו כגורם מתווך בינם לבין קבוצות דיירים. הגורמים המתווכים יצאו במקרים רבים מן התמונה לאחר שהדיירים שוכנו במבנים. המשיבה אשר במקור היתה גוף בעל אופי פוליטי, נמנתה עם אותם גופים משכנים, התקשרה עם העירייה וביקשה לנהל את המבנה, לשמש כחוכרת ראשית ולהחכיר את הדירות לחוכרי משנה. כך – בשיתוף עם העירייה פעלה החוכרת שנים רבות. אולם בשנת 1978 שלחה המשיבה לעירייה מכתב בזו הלשון: "... אנו מודיעים לכם בזה שאנו מוותרים על כל טיפול שלנו בגין העברת זכויותיהם על הדירות, במידה ויהיו מעוניינים בדבר וכן בכל סדור אחר בנדון. ברור שאנו מוותרים על כל זכויותינו בקשר לכך". לטענת המערערת – הויתור, מקורו בכך שהמשיבה נוכחה לדעת כי ניהול המבנה דורש השקעה כספית וכֹח אדם – ובכך לא היתה מסוגלת לעמוד ולא היתה מעוניינת. המכתב שצוטט לעיל עולה בקנה אחד ומאשש טענה זו. 7. בהמשך, בישיבת הנהלה של שכון אזרחי בע"מ שנתקיימה ביום 24.1.79 הוחלט כי "החברה מבטלת את זכות החכירה שלה על הנכס הנ"ל". בתגובה, ביום 14.5.79 השיב י' בליך, מנהל המחלקה לדיור ושרותים דאז בעיריית תל-אביב כי: "... הוחלט להסכים לבטול זכות החכירה על הנכס הנ"ל ... בתנאי שחב' שכון אזרחי בע"מ תשלם לעירייה דמי טיפול להכנת המסמכים ...". המשיבה לא שילמה את דמי הטיפול הנדרשים מעולם ופורמאלית החכירה לא בוטלה. עם זאת, ניתן לראות בפניה זו אל העירייה מעין קו פרשת המים שכן לפחות מרגע זה מאילך - המשיבה לא ניהלה את המבנה וניתקה מגע עם הדיירים ואף עם העירייה. במשך השנים נשלחו מכתבים שונים אשר מוענו לחברת שיכון אזרחי באמצעות עורך הדין יהודה רותם וכן למנהל המשיבה (מכתב מיום 30.4.92). מכתבים אלה שעניינם סיום החכירה באופן פורמאלי, לא זכו למענה. המשיבה טוענת כי מכתבים אלה מעולם לא הגיעו לידה וכי עורך הדין יהודה רותם מעולם לא ייצג אותה. עיון בפרוטוקול עדותו של העד דיאמנט, מנהל המשיבה, (פרוטוקול מוקלט מיום 28.5.06, עמוד 6 ואילך), מגלה תשובות מתפתלות כמעט הייתי אומרת מתחכמות בנושא זה. בסופו של דבר מסכים העד דיאמנט כי עורך דין יצחק רותם שהוא בנו של עורך דין יהודה רותם ייצג אותו בעניינים מסויימים. עורך דין יצחק רותם הוא עורך הדין שבשלב מאוחר יותר שלח מכתב לעיריית תל-אביב בשם המשיבה בנוגע לנכס ומשרדו מצוי באותה כתובת אליה נשלחו המכתבים לאב. ובאותו הקשר: העיון באותו פרוטוקול מותיר סימני שאלה באשר לעצם תפקודה של המשיבה כחברה: לא היה טלפון, ספק אם היתה תיבת דואר, ספק אם אֵי מי עבד בה. כל הסממנים המאפיינים חברה חיה ונושמת, ככל הנראה לא התקיימו. יש לכך השלכה לבחינת הסוגיה של המשך ניהול המבנה על-ידי המשיבה ובעקיפין גם לקבלת גרסתה של העירייה כי מכתבים ששלחה – לא נענו ולא היתה כל התעניינות מצד המשיבה. 8. כפי שצוין לעיל (ראה פיסקה 2 ס"ק ג'), בית משפט קמא התווה למעשה שני ערוצים לענין סיום החכירה: האחד - הסכמה מפורשת של המשיבה לויתור על זכותה במבנה. השני – פניה של העירייה מכֹח סעיף 1(2) לחוזה. נראה לי כי צירוף הנתונים שפורטו לעיל מצביע על כך שהתמלאו דרישות הערוץ הראשון: המשיבה הודיעה למערערת מפורשות על כך שהיא מוותרת על זכויותיה ובישיבה מיום 24.1.79 הוחלט על כך גם באופן רשמי. התנהלותה בפועל של המשיבה הצביעה על כך כי ספק אם תפקדה כחברה באופן כללי, ומכל מקום ניתקה כל זיקה בינה ובין המבנה. הניסיון בדיעבד להיאחז בכך שהעירייה מצידה התנתה את שחרורה של המשיבה מהחכירה בתשלום מצידה, הוא ניסיון המבטא חוסר תום לב, וזאת בלשון המעטה. אי התשלום – מהווה המשך ישיר להתנערותה הכללית של המשיבה מכל מה שקשור במבנה – ואין בו משום חזרה מהודעתה בדבר ויתור על כל זכויותיה. 9. קביעה כי התקיימו דרישות הערוץ הראשון – די בה כדי להביא לקבלת הערעור. בפועל – כפי שיובהר להלן גם הערוץ השני – מומש באופן המפסיק את החכירה. כזכור, תקופת החכירה המקורית אמורה היתה להסתיים ביום 31.7.98. ואכן בתאריך 22.12.97, כשמונה חודשים טרם סיום התקופה, פנתה העירייה לחברה באמצעות עורך הדין יצחק רותם בזו הלשון: "הריני להודיעכם, כי תקופת החכירה ... צפויה להסתיים ביום 31.7.98. אנו מבקשים כבעלים, לקבל את הסכמתכם כי הארכת תקופת החכירה לתקופה נוספת של 49 שנה, תוענק ע"י העירייה ישירות למשתכנים, שהם כיום במעמד של חוכרי משנה ... נודה תשובתכם בהקדם על מנת שנוכל לפעול בהתאם". מכתב זה וכן מכתבים נוספים ברוח דומה לא זכו למענה. מועד חידוש חוזה החכירה חלף והמשיבה לא טרחה להודיע כי היא מבקשת לממש את האופציה להארכת חוזה החכירה לארבעים ותשע שנים נוספות. 10. בית משפט קמא סבר כי מכתב זה ואחרים ברוח זו – אינו עומד בדרישת סעיף 1(2) שזו לשונו: ".... ואם החברה לא הגישה בקשה בכתב לעיריה כאמור, תודיע לה העיריה לפחות שמונה חודשים לפני תום תקופת החכירה עפ"י חוזה זה במכתב רשום כי עליה לפנות לעיריה בכתב בתוך חדש ימים מתאריך קבלת המכתב של העיריה ולבקש את חידוש החכירה כאמור לעיל". אליבא דבית משפט קמא: "אין במכתב זה התייחסות כלשהי לצורך להגיש בקשה להארכת תקופת החכירה ... בנסיבות אלה, גם לו קבעתי שהמבקשת לא המציאה לעירייה בקשה להארכת החכירה, היא עדיין רשאית לעשות זאת, משום שהעירייה לא שלחה לה הודעה כפי שהיתה צריכה לעשות בהתאם להוראות סעיף 1(2) בחוזה החכירה". נראה לי כי בכך שגתה כבוד השופטת קמא. גם פרשנות מילולית, על אחת כמה וכמה פרשנות הנשענת על אומד דעתם של הצדדים מצביעה על כך שהמכתב מקיים את דרישות סעיף 1(2). אין צורך לומר כי פרשנות הנשענת כאמור על אומד דעתם של הצדדים על-פי תכליתו של ההסכם – שוב איננה מהווה חידוש באשר לפרשנות חוזים ובית המשפט הולך בדרך זו מקום שהדבר מתבקש. (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991), פ"ד מט(2) 265 ופסקי הדין שהגיעו בעקבותיו). אין ספק שהכוונה היתה כי העירייה תיתן למשיבה התראה מספקת על סיום החכירה, באופן שתוכל להיערך לכך. זו היתה תכלית הדרישה. המכתב שצוטט לעיל עונה בעליל על דרישה זו: יש בו אמירה כי החכירה עומדת להסתיים והתאריך שבו יקרה הדבר, ויש בו גם אמירה כי הכוונה היא להעניק את החכירה ישירות לדיירים, במילים אחרות המשיבה תצא מן התמונה. ומהי יציאה מן התמונה אם לא סיום החכירה. לפיכך, גם מילולית וגם תכליתית המכתב – די בו. אין מקום לדרישה של נוסח מסוים שהיא ורק היא תענה לדרישה. כאשר המשיבה לא הגיבה למכתב – יש בכך גם קבלה מצידה. התוצאה היא כי גם לפי ערוץ זה – יש לקבוע כי החכירה הסתיימה. 11. כמשקל נגד למכתב דלעיל, הציג מנהל המשיבה בפני בית משפט קמא, מכתב מרושל – כתוב בכתב יד, בו הודיע כי הוא מבקש לחדש את חוזה החכירה של הבניין לארבעים ותשע שנים נוספת. לטענתו, שלח מכתב זה לעירייה בתאריך 18.11.97. בית משפט קמא לא הכריע בשאלת האותנטיות של המכתב וחוסר ההכרעה – יש בו בנסיבות הענין משום הטלת ספק בקיומו ובשליחתו בזמן אמת. העובדה שנשלח בדואר רגיל מבלי לוודא קבלתו – מגבירה את הספק. מכל מקום, משלא נקבע פוזיטיבית כי המכתב נשלח בזמן – אין להתייחס אליו כראיה והוא אינו יכול לכרסם במשקל ההודעה המצויה במכתב מיום 22.12.97 כאמור לעיל. 12. ועל כל אלה: המעט שניתן לומר על התנהלותה של המשיבה בהינתן כל העובדות שפורטו לעיל הינו כי יש בהתנהגותה משום חוסר תום לב. לאורך כל הדרך לא מילאה המשיבה את חובתה לדיירים כחוכרת ראשית. במכתב משנת 1978 התנערה מחובות אלה באופן פומבי, ובהמשך לא היה לה כאמור כל קשר וזיקה למבנה, והיא התעלמה מפניות ומכתבים. דרישתה המאוחרת להכיר בהמשך החכירה כדי לזכות ברווחים אם יהיו מהעברת החכירה לדיירים, יש בה משום ניסיון לקצור פירות אותם לא זרעה, ומהו ניסיון זה אם לא חוסר תום לב מובהק. עיקרון תום הלב חולש זה מכבר על כל תחומי המשפט הישראלי. כידוע, המקור מצוי בסעיף 39 לחוק החוזים (לחוק החוזים) התשל"ג-1973 אשר קובע כי : "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה." ברע"א 6339/97 משה רוקר ואח' נ' משה סלומון ו-3 אח', פ"ד נה(1) 199, 279, הגדיר הנשיא ברק (כתוארו אז) את עיקרון תום הלב - "עקרון תום הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עקרון תום הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם" השופט ברק (כתוארו אז) בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ל"ה(1) 828, 838-839 דן בהשלכות של הפרת החובה: "לעיתים תוצאת אי קיום החובה (חובת תום הלב – ד.ב.) היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעיתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעיתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסויימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראות החוזה. לעיתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת". לענייננו – הכרה במשיבה כמי שמימשה את האופציה להארכת חוזה החכירה, יהיה בה משום הכרה בפעולה שבוצעה בחוסר תום לב – ופעולה שכזו – "אינה משתכללת ואינה תופסת". מעבר לכך, יש לזכור כי ההליך בו נקטה המשיבה בבית משפט קמא הוא המרצת פתיחה. בגדר מושכלות יסוד סעד הצהרתי יינתן בכפוף לעקרונות היושר והצדק, ראה ע"א 656/79 מורי ס' גרינפלד נ' יעקב קירשן ואח', פ"ד לו(2) 309, עמ' 318-319, שם נאמר: בית המשפט אינו חייב לתת סעד הצהרתי, אפילו קיימת הזכות או מתקיים המצב, שלכאורה מצדיקים מתן הצהרה, שכן - נקודת המוצא היא, כי הדבר נתון לשיקול-דעת בית המשפט, הרשאי לתת דעתו, בגדר שיקוליו, לכללים, שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק (ע"א 440/70; ע"א 227/77; ע"א 436/59; ע"א 413/68; ע"א 61/76). בהתחשב בכך שכל הדרכים מובילות במקרה זה לתוצאה אחת, קרי: אי הכרה בחידוש החכירה – אין מקום לדיון מקיף בטענת השיהוי. על קצה המזלג אומר כי גם בטענה זו יש מן האמת. כאמור, המשיבה נטשה רעיונית ומעשית את ניהול המבנה לפני עשרות שנים ופנייתה הרשמית הראשונה בבקשה למימוש אופציית החכירה החוזרת נעשתה כשלוש שנים לאחר הזמן אשר נקבע בחוזה. סוף דבר 13. דינו של הערעור להתקבל. תקופת החכירה של המשיבה הסתיימה לכל המאוחר ביום 31.7.98. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט א' רובינשטיין: פסק דינה של חברתי השופטת ברלינר מקובל עלי. התיק שלפנינו על הנגלה בו אינו יחיד במינו; לא אחת מגיעים לפתחו של בית משפט זה שרידים מעידן ישראלי אחר, שפס מן העולם, שליחים מכוכב שכבר אבד במרחבי הגלקסיה, אך מדי פעם שולח קרן עמומה. היׁה היה היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית. במדינה שבדרך מילאו המפלגות, לחבריהן ולאוהדיהן, תפקידים שבמדינה כהלכתה ממלאים בחלק ניכר גופי הממלכה, בתחומי בריאות, עבודה, שיכון ועוד (ראו גם א' רובינשטיין, "מיישוב למדינה – מוסדות ומפלגות", בתוך הישוב בימי הבית הלאומי (תשל"ו-1976, ב' אליאב עורך, 131, 245-244). "שיכון אזרחי" קמה כאחת מאלה. בראשית ימי המדינה עדין נמשך דבר זה. חוזה החכירה נשוא התיק נחתם ב-27.11.49, שנה ומחצה לאחר קום המדינה, בעת גלי עליה גדולים. גם הדירות שהוקמו תאמו את הזמן והמקום (ראו פרוטוקול ועדת השכירויות של העירייה מ-24.6.98 – מהן בנות חדר אחד, מהן בנות 1.5 חדרים ומהן בנות 2 חדרים, הא ותו לא). בחוזה שלפנינו נוסף שמה של החברה המשכנת – המשיבה – בכתב יד; הדעת נותנת כי הוכן בעירייה חוזה דומה לחברות משכנות שונות, שאפשר שגם הן ייצגו גופים פוליטיים. לא למותר לציין כי סעיף 41 לחוזה קובע "חוזה זה ייכנס לתוקפו לאחר שיאושר על ידי הממשלה". הכספים שנדרשה החברה המשכנת – המשיבה – לשלם הן בתשלום ראשון והן בדמי חכירה (שגולגלו, כעולה מן הראיות, אל המשתכנים) היו זעומים, גם במונחי הימים ההם. חלפו שנים, החברה החליפה ידיים כנמסר ו"הופרטה" אף מתוך אמה הפוליטית, אך נותרה לה גחלת עוממת של זיקה כמעט וירטואלית לנכס, שלאחר שכמעט כבתה לבקשתה שלה ב-1978, נעשה ניסיון להחיותה - אלא שהוא לא יצלח. תפקיד התיווך של המשיבה נסתיים, ואין מקום להחיותו כדי להעשירה. אם יש מקום משפטי לתשלומים בהליכי העברה (שאני מניח שביסודם הם כיום בין רוכשי דירות למוכריהן הפרטיים), ועל כך איני מביע דעה, ראוי שתיהנה מהם קופת הציבור, הבעלים. כל זאת על פי המצב המשפטי בצד הקנייני גופו, שתואר אל נכון בפסק דינה של חברתי, וכאמור אני מצרף דעתי לדעתה; וכל שלמדנו הוא פרק נוסף בתולדותיה של כוונה ציבורית טובה, לשיכון בעל אופי ציבורי, בגלגוליו הישראליים לידי ידיים פרטיות, משל לרבים כמותו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, כ"א בטבת התשס"ז (11.1.07). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04024640_Z15.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il