גגולשוילי גיא נ. מדינת ישראל

ע"פ 94 / 2463 בפני: כבוד השופט א. מצא כבוד השופט י. קדמי כבוד השופט י. טירקל המערער: גגולשוילי גיא נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.3.94 בתיק ת.פ.ח. 401/91 שניתן על ידי כבוד השופט גרוס. תאריך הישיבה: ז' בסיון התשנ"ז (12.06.97) בשם המערער: עו"ד ששי גז בשם המשיבה: עו"ד נאור פסק-דין השופט י. קדמי 1. פתח דבר זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו הורשע המערער בעבירות של שוד מזוין [עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין] ורצח [עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין]; ונדון למאסר עולם. הערעור מכוון כנגד ההרשעה; ולחלופין - כנגד מידת העונש. 2. העובדות להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור: א. ביום 31.5.92, התגלו במשרד ברחוב פליקן 104, באנטוורפן, בלגיה, שתי גופות: האחת של גבר, יוסף יעקובי (להלן: "המנוח") והשניה של שותפתו, דניאל הימלר (להלן: "המנוחה"). על הגופות נמצאו סימני חבלה קשים, כבל היה כרוך סביב צווארן וכתמי דם היו מפוזרים מסביב. המשרד - שבו ניהלו השניים עסק של ממכר תכשיטים - היה הפוך; והכספת שבו היתה פרוצה וריקה מתכשיטים, שהוחזקו בה בדרך כלל. תוצאות הנתיחה שלאחר המוות לימדו: כי המנוחים נורו תחילה ולאחר מכן נחבלו בעודם חיים. המנוח נורה פעמיים; בעוד שהמנוחה נורתה פעם אחת בלבד. ב. לאחר כארבעה חודשים, נעצרו בארץ שני חשודים בביצוע הרצח הכפול: המערער ואחד לוי בן דוד (להלן: "לוי"). נגד השניים הוגשו שני כתבי אישום נפרדים, בהם יוחסה לכל אחד האחריות - המשותפת עם חברו - לשוד ולרצח; ועניינו של כל אחד מהם נדון והוכרע על ידי הרכב אחר. ג. המערער ומשפחתו התגוררו באנטוורפן, בה ניהל האב עסק עצמאי. המערער - שעזב את מסגרת לימודיו בגיל 16 - הצטרף לעסק של אביו; ועד מהרה היה לאחראי על כל הקשור למגעים עם ספקים ורכישת סחורה. ד. בתקופת לימודיו באנטוורפן, הכיר המערער את לוי, בן גילו ובעל רקע משפחתי דומה. השניים התיידדו וחברותם העמיקה עם השנים. עובר לאירוע, היתה למערער חברה בשם נדיה; ולא אחת בילו השניים - המערער ונדיה - עם לוי וחברתו ליליאן. ה. מחומר הראיה שנפרש בפני בית המשפט עולות העובדות הבאות באשר לנסיבות השוד והרצח: (1) ביום שישי, 29.5.92, נפגשו השניים - המערער ולוי - עם שני המנוחים, במשרד שבו קיימו האחרונים את עסקם, ואשר בו התרחשו השוד והרצח. הפגישה התקיימה במהלכו של משא ומתן, שקיים לוי עם המנוחים לגיבוש עסקה מסחרית, במסגרתה היו אמורים לוי והמערער לרכוש מהמנוחים תכשיטים למכירה בקונסיגנציה בחנותה של משפחת המערער. את הפגישה אירגן לוי, שהכיר את המנוחים; ובמהלכה הוצג בפניהם המערער כשותפו של לוי לעיסקה. במהלך הפגישה, הציגו המנוחים בפני לוי והמערער תכשיטים שונים. אך לאחר דין ודברים, סוכם כי התכשיטים לא ילקחו על ידי השניים באותו יום, אלא בפגישה נוספת שנקבעה ליום שני הסמוך, במהלכה יוצגו על ידי המנוחים תכשיטים נוספים. (2) ביום ראשון 31.5.92 - שהוא, כידוע, יום מנוחה בבלגיה - התקשר לוי טלפונית לביתו של המערער סמוך לשעה 09:00; ובעקבות השיחה, כעבור כשעתיים, הגיעו לוי וחברתו אל בית המערער. המערער ולוי הסתגרו באחד החדרים, כאשר חברותיהם, נדיה וליליאן, מצויות בחדר אחר; ובהתאם לרישומי חברת הטלפונים, קוימה אותה שעה שיחת טלפון מדירתו של המערער למשרדם של המנוחים. פרק זמן קצר לאחר מכן, נסעו המערער, לוי וליליאן - ברכבו של המערער - לבנין המשרדים שבו נמצא משרדם של המנוחים. (3) כאשר הגיעו השלושה לבנין המשרדים האמור, המתין להם המנוח בכניסה ופתח להם את דלת הבנין. המערער ולוי עלו עם המנוח למשרד; ואילו חברתו של לוי נשארה ברכב סמוך לבנין. (4) בהיותם במשרד, הביאה המנוחה - לבקשתו של המנוח - תכשיטים; והשלושה - המנוח, לוי והמערער - ישבו ובחנו אותם. לפתע, שלף לוי אקדח וירה בשני המנוחים: שני כדורים פגעו במנוח וכדור אחד במנוחה. המנוחים לא מתו מייד מפגיעות הכדורים; אך מכיון שללוי לא היו עוד כדורים, השתמשו השניים ב"אמצעים ידניים" על מנת להחיש את מותם. בין היתר, השתמשו השניים במספריים ובחפצים כבדים. ו. לוי נקרא כעד מטעם התביעה במשפטו של המערער, אך סירב להשיב לשאלות שהוצגו לו; וההודעות שמסר בחקירתו במשטרה התקבלו כראיה. ככל שהדברים דרושים לבירור הערעור, עולות מן ההודעות האמורות העובדות הבאות: (1) לוי והמערער תכננו לשדוד את המנוחים. על פי התכנון השוד היה אמור להתרחש במהלך הפגישה הראשונה שהתקיימה ביום שישי. ברם, אומץ לבו של לוי בגד בו, והוא דחה את המשך הפגישה ליום ראשון (ולא ליום שני כפי שטוען המערער). (2) ביום ראשון, הגיע לוי עם חברתו ליליאן לדירת המנוח ושם התבודדו השניים באחד החדרים. מאותו חדר התקשר לוי עם המנוח; ובאותה הזדמנות, שיחק המערער באקדחו של לוי ולמד לדעת כי מצויים בו שלושה כדורים בלבד. (3) לאחר שיחת הטלפון עם המנוח, נסעו המערער, לוי וחברתו ליליאן למשרדם של המנוחים. המערער ולוי עלו עם המנוח למשרד ואילו ליליאן המתינה להם במכונית. (4) במהלך הצגת התכשיטים בפניהם, שלף לוי את האקדח שהביא עמו וירה בשני המנוחים; והמערער הצטרף אליו והשלים את מלאכת המתתם של המנוחים, כשהוא חובל בהם בפסל עץ ובמכשיר טלויזיה. לדבריו, לוי לא חבל במנוחה, והיה זה המערער לבדו שחבל בה והמיתה. (5) לאחר שהמנוחים הומתו, אסף המערער את התכשיטים, הכסף וכל דבר בעל ערך שהיה במשרד והכניסם לתוך שני תיקים; ובד בבד עשה מאמצים לטשטש את הסימנים שהיו עשויים להוכיח כי נכח במקום ושפך מים על כל מקום שנגע בו, כשהוא מקפיד לכסות את אצבעותיו בשקיות ניילון. (6) לבסוף, עזבו השניים את הבנין כאשר לוי לובש את מכנסיו של המערער - שנשאר בתחתוני בוקסר קצרים - הואיל ומכנסיו שלו הוכתמו בדם. כל אחד מהשניים נשא על גבו אחד מהתיקים שלתוכם הכניס המערער את התכשיטים ודברי הערך האחרים; ומשיצאו מן הבנין הגיעה ליליאן עם הרכב ואספה אותם. (7) השלושה נסעו אל ביתו של המערער; ומשם יצא לוי יחד עם חברתו אל מחוץ לגבולותיה של בלגיה, כשברשותו השלל ותוך שהוא מבטיח למערער להיות איתו בקשר. ז. גירסתו של המערער שונה לחלוטין, ואלה עקריה: (1) לטענת המערער, לוי שכנע אותו להצטרף אליו כשותף לעיסקת קונסיגנציה מפתה עם המנוח. לצורך זה, יזם לוי את הפגישה עם המנוחים ביום שישי; אך מטעמים שנותרו שמורים עמו, מנע לוי את סיום המו"מ באותו יום. ביום הרצח - יום ראשון - השפיע לוי על המערער - לטענתו - להצטרף אליו לפגישה נוספת; וזאת למרות שסוכם עם המנוחים שהפגישה תתקיים ביום שני. (2) לדבריו, לא היה המערער שותף לתכנון שוד ורצח ועובר ליציאה למשרדם של המנוחים, הוא לא ידע: ראשית - כי לוי קיים שיחה מביתו למשרדם של המנוחים; ושנית - והוא עיקר - כי לוי מחזיק ברשותו ונוטל עמו אקדח ושלושה כדורים. (3) כאשר היו המערער ולוי במשרדם של המנוחים ועסקו - כפי שהוא האמין - בבחירת תכשיטים, נשמעו לפתע יריות. המערער נרתע - לדבריו - לאחור וראה שהמנוח מנסה להגיע אל הדלת ומתמוטט. לוי רדף אחרי המנוח ובינתיים התמוטטה גם המנוחה ונפלה על הרצפה. (4) בשלב זה השתלט על המערער, לדבריו, לחץ נפשי כבד: הוא סבב בחדר הלוך וחזור; ובעשותו כן, נתקל בטלוויזיה שהיתה שם והפילה. בינתיים לוי נאבק עם המנוח ואילו המנוחה ניסתה להגיע בזחילה אל הטלפון, אשר נפל - לטענתו - בין השולחן לקיר. המערער חשש, לטענתו, שהמנוחה תזעיק את המשטרה; ולכן משך אותה ברגליה והרחיקה מן הטלפון. אותה עת, הבחין המערער כי לוי הטיח את מכשיר הטלויזיה שהיה במשרד לעבר המנוח ששכב על הרצפה, קפץ עליו וצעק לעברו: "תמות כבר". (5) בעודו חובל במנוח, הורה לו לוי - כשהוא נועץ בו "מבט מפחיד" כהגדרתו - להתחיל לאסוף את כל הסחורה. המערער עשה כפי ש"נצטווה", אסף את הסחורה והכניס אותה לשני תיקים: האחד, תיק שנמצא במקום; והשני - תיק צבעוני שהביא עימו לוי מהבית. יחד עם זאת, לקח המערער שקית ומים וניגב את המקומות שבהם נגע, על מנת למחוק את טביעות אצבעותיו. (6) במקביל, גילתה המנוחה סימני חיים, ולוי דקר אותה במספריים. המערער סובב - לדבריו - את ראשו מן המראה המזעזע של דקירת המנוחה. תוך כדי כך, הבחין המערער כי המשטרה הגיעה לבנין, ואמר ללוי כי הוא בורח. לוי הורה לו להישאר; והמשטרה עזבה את המקום לאחר שהתברר לשוטרים שדלת הכניסה החיצונית של הבנין נעולה. מאוחר יותר עזבו הוא ולוי את המקום בעזרתה של ליליאן. ח. ככל שניתן ללמוד מחומר החקירה, לוי ביקר בחנותו של המערער לאחר הרצח וסיפר לו שכל משפחתו נעצרה. לדבריו, אמר לו המערער בהזדמנות זו, שאינו רוצה לקיים עימו מגע כלשהו; אך בפועל, כפי שמסר אחיו של המערער, נראה כי הקשר בין השניים לא נותק. מכל מקום, המערער מודה כי הקשר בינו לבין לוי התחדש, כאשר הגיע לארץ לרגל חגיגת בר המצווה של אחיו. לוי נעצר כאשר בא אל המערער על מנת להיפרד ממנו בטרם יצא לחו"ל; וכמה ימים לאחר מעצרו של לוי, נעצר גם המערער. ט. סיכומם של דברים: (1) המערער מכחיש, שהיה שותף לתכנון מוקדם של שוד ורצח כפי שטוען לוי; ומבחינתו שלו, הגיע ביום הארוע למשרדם של המנוחים להשלמת מו"מ אמיתי של עסקה מסחרית כשרה, מבלי לדעת שלוי נושא אקדח. (2) המערער אינו מכחיש: כי היה נוכח במשרד כאשר לוי ירה במנוחים ולאחר מכן חבל בהם והמיתם; כי הרחיק את המנוחה מן הטלפון לבל תזעיק את המשטרה; וכי אסף את התכשיטים, הכסף ודברי הערך שהיו במקום ומסרם, בסופו של דבר, ללוי. (3) טענתו של המערער היא: כי לוי הפתיע אותו ביריות שירה במנוחים; כי מחמת ההפתעה נוצר אצלו לחץ נפשי כבד; וכי עשה מה שעשה בהיותו נתון ללחץ הנפשי האמור וכאשר הוא חושש שמא לוי יפגע גם בו. 3. ההכרעה בביהמ"ש המחוזי א. הרשעתו של המערער מבוססת על שניים אלה: על הודעתו של לוי במשטרה, שנתקבלה כראיה מכוח הוראותיו של סעיף 10א לפקודת הראיות, לאחר שסירב להעיד; ועל חוסר האמון המוחלט בגירסה שהציג המערער לזכותו, בדבר אופיה של נוכחותו במקום הארוע ובדבר הטעם לסיוע שהגיש ללוי. ב. בית המשפט בחר לתת אמון מלא בגירסה שהציג לוי בהודעתו במשטרה; ונימק זאת, בין היתר, בטעמים הבאים: (1) ההודעות שמסר לוי מתאפיינות בהגיון פנימי; ויש בהן כדי לשפוך אור על התמיהות שמותירה גירסתו של המערער. (2) ללוי לא היה מניע להפללת המערער, לאחר שהוא עצמו הודה באחריותו שלו לשוד ולרצח. (3) לגירסתו של לוי נמצאו בחומר הראיות גורמים מאמתים, וביניהם: קיום שיחת הטלפון מבית המערער למשרד המנוחים סמוך לפני האירוע, כאשר המערער מתכחש לה; וההשתלטות המהירה על המנוחים, ממנה ניתן ללמוד שהשניים פעלו בצוותא. ג. לעומת זאת, כאמור לעיל, הביע בית המשפט חוסר אמון מוחלט בגירסת המערער; כאשר זה נעוץ בעיקרו בארבעה אלה: (1) בחוסר העקביות שגילה המערער בחקירתו: בגירסה הראשונה שמסר, בשיחתו עם אחיו, טען המערער כי חלקו בפרשה מצומצם לכך שהיה "נהגו" של לוי; בגירסה נוספת שניתנה באותו יום לחוקריו, הכחיש המערער כל קשר ומעורבות בשוד וברצח; בגירסתו האחרונה - הציג המערער את גירסת "המשתתף התמים" כמפורט לעיל; ואילו גירסת הלחץ הנפשי והפחד, שאילצוהו, לדבריו, למלא אחר הוראותיו של לוי, התפתחה בהדרגה תוך כדי מסירת ההודעות. (2) בקיומה של שורה של תמיהות, העולות מגירסתו של המערער וביניהן: אם לוי התכוון לבצע את השוד מבלי לשתף את המערער, לשם מה הזמינו להצטרף אליו והפכו לעד ראיה; ואם המערער האמין שהמדובר בעיסקה כשרה, מהו ההסבר להסתרתה מהוריו והעיקר לאי השלמתה ביום ששי ולקיום המשכה ביום ראשון דוקא, כאשר אין פעילות בבנין המשרדים שבו בוצע הרצח. (3) הוריו של המערער, לא עסקו במכירת תכשיטים בחנותם. אף על פי כן, לא נעשו על ידי המערער שום הכנות לקליטת מוצרים יקרי ערך בחנות; והמערער לא סיפר לאיש ממקורביו - כולל חברתו - על העיסקה עם המנוחים, על אף שנחזתה כמוצלחת ביותר מן ההיבט העסקי. (4) הופעתו של המערער בבית המשפט, לא עולה בקנה אחד עם הדמות "העלובה" אותה הוא מציג בגירסתו: מתפתה על נקלה, נתון למרותו המוחלטת של לוי, מאבד עשתונות וממלא אחר הוראותיו של רוצח. 4. הערעור כנגד ההרשעה ואלה בתמצית עקרי השגותיו של ב"כ המערער כנגד הרשעת שולחו: א. האמון בגירסת לוי טענתו המרכזית של ב"כ המערער היא ששגה בית המשפט המחוזי בכך שהעדיף את גירסתו של לוי על פני גירסת המערער. לשיטתו, גירסתו של לוי מלאה בסתירות פנימיות ולוקה באינטרסנטיות; והעיקר - היא באה מפיו של מי שתכנן הכל, זייף דרכונים וטיפל ברכוש הגנוב לאחר הרצח. עדות של עד כזה הינה מפוקפקת מעצם טבעה; ולא ניתן על כן לעשותה בסיס עיקרי להרשעתו של אחר. מאידך גיסא, טוען ב"כ המערער, כי מרשו היה, בסופו של דבר, עקבי בגירסתו; ושלא כמו לוי, לא חשש לעלות על הדוכן ולהעמיד עצמו לחקירה שכנגד. לטענת הסניגור, המערער נהג בגילוי לב והדבר ניכר מכך שלא הסתיר דברים העומדים לחובתו. אכן, הגירסה מותירה תמיהות, אך לשיטת הסניגור אין בכוחן להביא לדחייתה; ומכל מקום די בה כדי להקים ספק, לפחות, לזכותו של המערער. ב. אימוץ חלקי של גירסת לוי שלא כדין לצד ובנוסף לאי היכולת לסמוך על הגירסה שמסר לוי בהודעותיו במשטרה, מוסיף ב"כ המערער וטוען, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך, שאימץ מתוך הודעותיו של לוי רק את הקטעים המסבכים את המערער באחריות לשוד ולרצח, תוך התעלמות מחלקים אחרים של ההודעות המעמידים אותן בספק; וזאת - ללא כל הנמקה או הסבר. ובמקום שבו "מפלגים" הודעה - מתחייבת הנמקה. ג. חוסר סמכות בשל אי עמידה בדרישת "הפליליות הכפולה" סמכותו של בית המשפט לדון את המערער בשל שוד ורצח שבוצעו בבלגיה, נעוצה בהוראות סעיף 7א לחוק העונשין, כנוסחו בעת ביצוע העבירות. סעיף זה - כמו גם הסעיפים 15 ו- 14 שבאו במקומו עם כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין - קובע כתנאי לסמכותם, של בתי המשפט בישראל דרישה של "פליליות כפולה": על-פי הדין הישראלי ועל-פי הדין הבלגי. לטענתו של ב"כ המערער משמעותה של דרישה זו היא, שיש לבחון את "אחריותו" של שולחו על פי החוק הבלגי; ולא להסתפק בבירור אם רצח ושוד מהווים "עבירה" גם בבלגיה. סעיף 66 לחוק העונשין הבלגי - מסביר ב"כ המערער - קובע, שאדם נושא באחריות כ"שותף לעבירה" מכח עזרה שהגיש לעבריין העיקרי, רק במקום שהעזרה שהגיש היתה כזאת שבלעדיה לא היה המעשה יכול להתבצע. במקרה דנא - מסכם ב"כ המערער את טענתו בהקשר זה - אין ספק, שלוי היה מסוגל לבצע את המעשה ללא מעורבותו של המערער; ודי בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לסמכותו של בית המשפט לדונו. ד. הרשעה כ"מסייע" ולא כ"מבצע בצוותא" לשיטתו של ב"כ המערער, לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין, מן הראוי היה לבחון את אחריותו של המערער - אם תידחה גירסתו - באספקלריה של דיני "הצדדים לעבירה" שקובע התיקון. לפי הדין החדש, באה מעורבותו של המערער - כפי שקבע אותה בית המשפט המחוזי - בגדר מעורבות של "מסייע" כמשמעותו בסעיף 31 לחוק העונשין; ולכך השלכה משמעותית ביותר על העונש הצפוי לו, כמפורט בסעיף 32 לחוק העונשין. הערעור כנגד גזר הדין א. כאמור, טענתו של ב"כ המערער היא, כי על פי ממצאיו של בית המשפט המחוזי, אין להרשיע את המערער כ"מבצע בצוותא" - במינוח של תיקון 39 לחוק העונשין - אלא כ"מסייע" בלבד; ואם תתקבל עמדתו - עתירתו היא, כי יגזר על המערער עונש הולם בהתאם להוראות סעיף 32 לחוק העונשין. ב. בהקשר זה, מדגיש ב"כ המערער, כי לוי טוען בערעור שהגיש כנגד פסק הדין שניתן בעניינו שלו, שיש להנותו מ"אחריות מופחתת" עפ"י הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין. לדעתו של ב"כ המערער, לטענה זו של לוי השלכה כפולה על עניינו של המערער: ראשית היא תומכת בגירסתו לפיה הופתע על ידי "התנהגות בלתי צפויה" מצידו של לוי, וזו מוסברת עתה ב"פגם נפשי" שמכוחו מצפה לוי להנאה מ"אחריות מופחתת" כאמור; ושנית - התוצאה תהיה שהמערער ישא לבדו במלוא האחריות והעונש, בעוד שלוי, האחראי האמיתי, יצא בעונש קל. 6. ההכרעה בערעור כנגד ההרשעה א. קבילותן ומשקלן הראייתי של הודעותיו של לוי במשטרה על פי הילכת חג' יחיא (דנ"פ 4390/91 פ"ד מ"ז(3) 661), רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבל את ההודעות שמסר לוי בחקירתו במשטרה, לנוכח "שתיקתו" שעה שעמד על דוכן העדים; ואנכי לא מצאתי פגם בכך שבית המשפט התייחס בפסק דינו אך ורק ל"קטעים" העוסקים במישרין במעורבותו של המערער בביצוע השוד והרצח. נראה, כי הטעם העומד בבסיס גישתו האמורה של בית המשפט נעוץ בכך, שבבסיס הרשעתו של המערער עומדים, בסופו של דבר, "נוכחותו" במקום ביצוע השוד והרצח והמעשים שעשה שם עפ"י הודייתו שלו; כאשר אותם "קטעים" מהודעותיו של לוי, שבית המשפט ראה לאמצם וליתן בהם אמון מלא, מחזקים את המסקנה המתחייבת מה"נוכחות" וה"מעורבות" כאמור, ומציגים הסבר הגיוני ל"תמיהות" המלוות את "גירסת ההסבר" שמציע המערער. על רקע זה רשאי היה בית המשפט המחוזי לנהוג כפי שנהג. בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך, שלוי הוא ה"עבריין העיקרי", "המוח" ו"הרוח החיה" בפרשה נושא האישום. ברם, אין בכך כדי לפגום, מלכתחילה, במהימנות ההודעות; ובית המשפט המחוזי רשאי היה לבחון את משקלן על פי אמות המידה המקובלות, על אף "מעמדו" האמור של לוי ועל אף "שתיקתו" על דוכן העדים. בית המשפט המחוזי, קבע את עמדתו בקשר למהימנות הקטעים האמורים בהודעותיו של לוי, על ידי השוואתם לגירסת המערער ולנסיבות האירוע כפי שהוכחו בראיות אחרות מצד אחד וע"י העמדת תוכנם במבחני הגיון ושכל ישר מצד שני; וב"כ המערער לא הצביע על פגם או ליקוי שנפלו בדרך שבה הלך בית המשפט המחוזי בהקשר זה. אמנם, בית המשפט המחוזי לא יכול היה לעקוב אחר התנהגותו של לוי על דוכן העדים בשל כך שבחר בשתיקה, ואילו המערער העמיד את עצמו לחקירה נגדית. ברם, גם בכך לא היה כדי למנוע מבית המשפט להגיע לכלל מסקנה: כי הקטעים אותם איזכר מתוך הודעותיו של לוי משקפים את אשר התרחש במציאות; וכי ניתן לסמוך עליהם בכל הקשור לאופיה של מעורבותו של המערער בפרשה נושא האישום, לנוכח "חוסר ההגיון" ו"העדר ההסבר" המאפיינים את גירסתו של האחרון. ב. הסברו של המערער (1) גירסתו של המערער, לפיה "נקלע" לשוד ולרצח, שבוצעו באורח בלתי צפוי ע"י לוי, אינה עומדת במבחן ההגיון והשכל הישר; ובחינת התנהגותו של המערער - לפי גירסתו שלו - בכל אחד משלבי ההתרחשות מלמדת על כך. בשלב שלפני הפגישה עם המנוחים - המערער לא מצא לנכון לידע את אביו על הכנסת מוצר חדש, תכשיטים, למכירה בחנותם, לא טרח לעשות את ההכנות הדרושות לקליטתו ולאיחסונו של המוצר החדש בחנות ולא סיפר לאיש - לרבות לחברתו - על העיסקה המסחרית המוצלחת שהזדמנה לו; בשלב ההתרחשות גופה - המערער נטל חלק פעיל בהשתלטות על המנוחים ולו רק בכך שהרחיק את המנוחה מן הטלפון, לא עשה דבר על מנת למנוע את המתתם של המנוחים, אסף את שלל השוד וסילק כל הוכחה להימצאותו במקום; ואילו סמוך לאחר המעשה - מסר ללוי את מכנסיו על מנת שיוכל לצאת מן הבנין ולהגיע לדירתו ושם מסר לו את השלל. לצד כל אלה, חסר בגירסה זו העיקר והוא: הסבר מתקבל על הדעת ל"הזמנתו" ע"י לוי להיות נוכח בשוד וברצח כ"משקיף" וכ"עד ראיה"; כאשר ללוי אין כל אפשרות לדעת, כיצד יגיב לשוד ורצח "בלתי צפויים". אמנם, המערער טוען כי לוי הזמין אותו להצטרף אליו, על מנת לחזק את אמונם של המנוחים בכנות כוונותיו. ברם, המנוחים לא הכירו את המערער קודם לכן ולא פנו אל משפחתו על מנת לבדוק את כנותו ויושרו; ועיקרו של המו"מ התקיים עם לוי, כשהמערער אינו מתערב בו. במצב דברים זה, אין לבוא בטרוניה אל בית המשפט המחוזי על שדחה את גירסתו של המערער ומצא את התשובות לתמיהות המתחייבת ממנה, בגירסה שהציג לוי - בדבר מעורבותו של המערער - בהודעותיו במשטרה. (2) ככלל, "נוכחות" של אדם, שאינה "מקרית ומזדמנת", במקום שבו מתבצעים לעיניו שוד ורצח, מהווה "ראיה נסיבתית" כבדת משקל ל"מעורבותו" במתרחש; וכל עוד אין בפיו של אותו אדם הסבר אמין ומניח את הדעת השולל "מעורבות" כאמור, או לפחות מעמיד אותה בספק, עשויה היא לבדה - ועל אחת כמה וכמה כאשר לצידה ראיות נוספות התומכות בה - לשמש בסיס לקביעת אחריותו לשוד ולרצח. הכל, כמובן, בכפוף לנסיבות המיוחדות של כל מקרה; שהרי לעולם קיימת אפשרות - נדירה - של התרחשות "בלתי צפויה" המהווה הפתעה ל"נוכח", גם כאשר נוכחותו במקום אינה "מקרית". ברם, ל"נוכחות תמימה" בנסיבות כאלה, יש סממנים חיצוניים המעידים עליה; וסממנים כאלה לא קיימים במקרה דנן, גם כאשר אחריותו של המערער נבחנת על פי גירסתו שלו לבדה. (3) כאמור, המערער טוען ל"נוכחות תמימה", ומסביר את "מעורבותו" בשלב שלאחר היריות, ב"היסטריה" וב"פחד" שהשתלטו עליו, לנוכח האירוע הקשה והבלתי צפוי שהתרחש במפתיע לנגד עיניו. אכן, במקום שמדובר ב"נוכחות תמימה"; עשויים "היסטריה" ו"פחד" להוביל אדם להתנהגות בלתי סבירה. ברם, ה"העלמה" המוחלטת של העסקה ההולכת ומשתכללת עם המנוחים מכל הנוגעים בדבר, היציאה להשלמת המו"מ ביום ראשון דווקא בבנין עסקים ריק מאדם ואי הצגת הגירסה במלואה במפגש הראשון עם שלטונות החקירה, משמיטים את הבסיס מתחת לגירסת ה"נוכחות התמימה"; ועימה - מתחת לטענות ההיסטריה והפחד. (4) סיכומם של דברים: בדין דחה בית המשפט המחוזי את גירסת הנאשם ככל שהיא מתייחסת ל"נוכחות תמימה" ולמעורבות מחמת "לחץ ופחד"; וביכר על פניה את ההסבר שנתן לוי באימרותיו במשטרה, בדבר תכנון משותף לו ולמערער של השוד והרצח. המסקנה של "תכנון משותף" עולה כפורחת מן הנסיבות האובייקטיביות האופפות את השוד והרצח ומתחייבת הגיונית מן ה"נוכחות" במקום הארוע ומה"מעורבות" - שבה מודה המערער - בהשלמת ביצוען של שתי העבירות. ה"הסבר" שבאמצעותו מבקש המערער לצבוע בצבעי "תמימות" את נוכחותו ומעורבותו כאמור, הינו חסר הגיון; ובית המשפט המחוזי ביכר, בדין, את ה"הסבר" שנתן שני אלה לוי בהודעותיו במשטרה. ג. "מבצע בצוותא" או "מסייע" (1) ב"כ המערער טוען כי גם אם תתקבל גירסתו של לוי - ועל אחת כמה וכמה אם תעמוד בבסיס ההרשעה גירסתו של המערער לבדה - אין לראות במערער יותר מאשר "מסייע" ללוי בביצוע השוד והרצח; וזאת בהתחשב באופיה של מעורבותו, שלא חרגה - לשיטתו - בכל מקרה, מהגשת "סיוע" ללוי, שביצע לבדו את הרצח לפחות. לא אוכל לקבל עמדה זו. מקום שמתבצעת עבירה על ידי מספר אנשים כאשר לכל אחד מהם "תפקיד" בביצועה, באים כולם בגדר "מבצעים בצוותא"; ואין נפקא מינה מה טיבו של ה"תפקיד" שממלא כל אחד מהם, היכן הוא מתבצע ומתי. אכן, מן ההיבט ה"לשוני" אפשר שעל פי טיבו של התפקיד, יראה אחד מן המבצעים "עיקרי", כאשר האחרים "מסייעים" לו. ברם, זו תהיה הבחנה "לשונית-ספרותית" ולא הבחנה משפטית. בעיני המשפט, כולם "מבצעים". ה"מסייע" - אינו "מבצע" הממלא "תפקיד עזר" בביצוע ומאפשר בכך ל"מבצע" אחר לשכלל את מעשה העבירה; אלא - הוא מצוי מחוץ למסגרת ה"מבצעים", ומעשה הסיוע שלו הינו "חיצוני" לביצוע העבירה. ה"מסייע" אינו נוטל חלק בביצוע העבירה; ותרומתו לביצוע מתבטאת ביצירת התנאים לביצוע העבירה ע"י העבריין העיקרי. כאמור, בית המשפט המחוזי אימץ את "הסברו" של לוי למעורבותו של המערער, לפיו השוד והרצח תוכננו ע"י שניהם יחד; ולנוכח קביעה זו, אין מקום לספק, שהמערער היינו "מבצע בצוותא" לצידו של לוי ויחד עמו. אמנם, ימצא מי שיכנה את המערער "מסייע", משום שלא הוא שהפעיל את הנשק ולא הוא שהוביל את ביצוע השוד; ברם, מן ההיבט המשפטי אין מנוס מהקביעה שהמערער - כ"שותף" לתכנון ולביצוע הינו "מבצע בצוותא". [ראו: ע"פ 4389/93, 4497, פ"ד נ(3) 250, 239, מרדכי). מסקנה זו מתחייבת - כפי שכבר נאמר - גם מגירסתו של המערער, לנוכח דחיית ה"הסבר" המוצע על ידו ל"נוכחותו" במקום הארוע ול"מעורבותו" בהתרחשות. כאמור, הסבר זה של המערער, אינו עומד במבחני ההגיון והשכל הישר; ובהעדר הסבר - מתחייבת מנוכחותו וממעורבותו של המערער בהתרחשות, המסקנה ההגיונית היחידה לפיה היה "שותף" מלא ללוי מלכתחילה, כפי שהלה מתאר בהודעותיו. (2) בין השיטין, נתבקשה בחינה אחריותו של המערער לרצח גם באספקלריה של סעיף 34א לחוק העונשין. ברם, לנוכח דחיית גירסתו של המערער בדבר "תמימות" נוכחותו ומעורבותו, וקבלת הסברו של לוי בענין זה כמתיישב עם המסקנה המתחייבת מן הנסיבות, אין מקום לפניה להוראותיו של סעיף 34א הנ"ל. במקרה דנא, הרצח אינו מהווה עבירה "שונה או נוספת" - בה מדבר סעיף 34א האמור - אלא: המשך מתוכנן לשוד. השוד והרצח הן העבירות שלשם ביצוען הגיעו המערער ולוי למשרדם של המנוחים; ואין מקום להפרדה בין השוד לבין הרצח - באופן שהרצח עשוי להוות "עבירה נוספת" - שהרי המנוחים הכירו את השניים, והרצח מתחייב מן השוד. ד. טענת "הפליליות הכפולה" (1) נקודת המוצא של ב"כ המערער בהקשר זה היא, שיש לבחון את אחריותו של המערער לשוד ולרצח עפ"י גרסתו שלו; ואם תתקבל גירסתו, כי אז אין ב"התנהגותו" של המערער - קרי: במעשים שעשה - במהלך השוד והרצח כדי להביאו בגדר "שותף" לעבירה על פי החוק הבלגי; וזאת - משום שלפי הוראותיו של חוק זה, אדם אינו נושא באחריות של "שותף" למעשהו של אחר, אלא במקום שהמעשה המיוחס לו, היה "חיוני" לשיכלולה של העבירה שביצע אותו אחר. לשיטתו של ב"כ המערער, "ההדדיות" הנדרשת כאן אינה מתייחסת אך ורק לעצם קיומו של "איסור" זהה, אלא מדברת גם בזהות של דיני "הנשיאה באחריות" להפרת האיסור. לשון אחר, הדרישה של ה"פליליות הכפולה" אינה מצומצמת - לטענת ב"כ המערער - לדין המהותי הקובע את העבירות, אלא מתרחבת וחלה גם על הדין הקובע את האחריות לביצוען; ובמקום שאדם שהגיש סיוע למבצע עבירה אינו נושא ב"אחריות" לביצועה של אותה עבירה במדינה הזרה - לא יהיה בית המשפט בישראל מוסמך לדונו בגינה. (2) משנדחתה גירסתו של המערער - והועדפה על פניה גירסתו של לוי - נשמט הבסיס מתחת לטענה האמורה; ואין היא דורשת הכרעה במקרה דנן. אחריותו של המערער לשוד ולרצח אינה אחריות של "שותף" בשל סיוע שהגיש ל"עבריין העיקרי"; אלא - אחריות ישירה של "מבצע בצוותא", שמילא במעשיו את התפקיד שהוקצה לו במסגרת תכנון השוד והרצח שתכנן יחד עם לוי. הטענה, המעניינת כשלעצמה, תישאר, איפוא, בצריך עיון לעת מצוא. ה. סיכומם של דברים (1) בדין דחה בית המשפט המחוזי את גירסתו של המערער, אשר ביקש להלך על קו הגבול שבין "נוכחות תמימה" ומעורבות מאוחרת "מאולצת" מכורח הנסיבות, לבין "נוכחות מתוכננת" ומעורבות עפ"י "הסכמה מוקדמת". (2) התנהגותו של המערער, כפי שהיא מתחייבת מן הנסיבות - גם מבלי להביא בחשבון את הודעותיו של לוי - מלמדת כי היה "שותפו" של לוי למעשה השוד; כאשר הרצח היה בלתי נמנע, בהתחשב בכך שהמנוחים הכירו את שניהם. (3) בית המשפט המחוזי היה רשאי: להעדיף את הגירסה שמסר לוי בהודעותיו במשטרה בכל הקשור לאופיה של "מעורבותו" של המערער בתכנון ובביצוע השוד והרצח, על פני הגירסה שהציג המערער בעדותו; ולמצוא ב"נוכחותו" של המערער במקום הארוע, על רקע הנסיבות האחרות שהוכחו וכשלצידה ה"הסבר" שנתן לכך לוי בהודעותיו במשטרה, בסיס מספיק לקביעת אחריותו לשוד ולרצח כ"מבצע בצוותא". (4) במצב דברים זה, אין לערעור כנגד ההרשעה על מה שיסמוך ודינו להידחות. 7. ההכרעה בערעור כנגד גזר הדין א. משנקבע כי המערער היה "מבצע בצוותא" לצידו של לוי, נשמט הבסיס מתחת לעתירתו לקצוב את עונשו כ"מסייע", בהתאם להוראותיו של סעיף 32 לחוק העונשין. ב. האפשרות שלוי יזכה בהקלה בעונשו מכוחה של "אחריות מופחתת", אינה מהווה עילה להנות גם את המערער ב"הקלה" על רקע זה. ג. אשר על כן, גם דינו של הערעור כנגד גזר הדין להידחות. 8. סוף דבר לאור כל האמור לעיל הנני מציע לחברי לדחות את הערעור, הן כנגד ההרשעה והן כנגד גזר הדין. ש ו פ ט השופט א. מצא אני מסכים. ש ו פ ט השופט י. טירקל אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י. קדמי. ניתן היום, כ"ד בחשון תשנ"ח (24.11.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94024630.H01 /שס