הפועלים ליסינג בע"מ נ. טיפול שורש-ניהול ושירותים למרפאות שינ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2462/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט מ' אילן המערערת: הפועלים ליסינג בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ 2. טיפול שורש, ניהול ושירותים למרפאות שיניים (רשת ארצית) בע"מ 3. אברהם ועקנין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.1.97 בת"א 380/92 שניתן על ידי כבוד השופט א' רובינשטיין בשם המערערת: עו"ד פ' רובין ועו"ד מ' שדה בשם המשיבים: עו"ד י' עשהאל ועו"ד א' צימרמן פסק-דין השופט ת' אור: העובדות 1. המערערת (להלן: הפועלים ליסינג או המערערת) היא חברת ליסינג. המשיבות מספר 1 ו2- (להלן: טיפול שורש או המשיבות) עוסקות במתן טיפולי שיניים במרפאות שונות בארץ. המשיב מספר 3 (להלן: ועקנין) הוא הבעלים והמנהל של המשיבות. בין "הפועלים ליסינג" ובין "טיפול שורש" נחתמו ארבעה הסכמי ליסינג מימוני (להלן: ההסכמים): האחד, מיום 26.9.1983. השני, מיום 10.10.1983. השלישי, מיום 30.1.1984. הרביעי, מיום 8.5.1984. על פי ההסכמים, התחייבה הפועלים ליסינג לרכוש ציוד רפואי על פי הזמנת והנחיית "טיפול שורש" (להלן: הציוד). כן התחייבה ל"השכיר" את הציוד ל"טיפול שורש" לתקופה של עשר שנים (להלן: תקופת השכירות). מנגד, התחייבה טיפול שורש "לשכור" את הציוד ולשלם "דמי שכירות" תקופתיים. "דמי שכירות" אלה היו צמודים למדד המחירים לצרכן. כן נקבע בהסכמים, כי בתום תקופת השכירות תעמוד ל"טיפול שורש" הזכות לרכוש את הציוד תמורת סכום מינימלי בשיעור של 1% מן התמורה הכוללת (להלן: אופצית הרכישה). כן נקבע, כי "טיפול שורש" תשלם, עם כריתת ההסכמים, 1% מן התמורה הכוללת, בגין הוצאות. יודגש, כי ההסכמים נוסחו, כאמור, כהסכמי "שכירות", ואף הכינויים שניתנו לצדדים היו כינויים של "משכירה" ו"שוכר". 2. הציוד נרכש כאמור בהסכמים ו"הושכר" כאמור בהסכמים. משסברה "טיפול שורש" כי ההסכמים, במהותם, הם הסכמי הלוואה וכי שיעור הריבית הגלום בהלוואה זו עולה על שיעור הריבית המכסימלי המותר לפי חוק הריבית, התשי"ז1957- (להלן: חוק הריבית או החוק) היא הגישה (בשנת 1992) תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים לסעד הצהרתי כי היא פרעה את מלוא חובותיה על פי ההסכמים, על פי שיעור הריבית המכסימלי המותר לפי חוק הריבית, ולסעד אופרטיבי, של החזר הסכומים ששילמה מעבר לכך. את תביעתה וזכאותה לסעדים האמורים ביססה "טיפול שורש" על שתי טענות חילופיות. האחת, הפרת מיגבלת הריבית המכסימלית על פי חוק הריבית. השנייה, הפרת חובת הגילוי לגבי שיעור הריבית הגלום בהסכמים והיותו מעל הריבית המכסימלית המותרת. מנגד, נטען על ידי "הפועלים ליסינג" בבית משפט קמא, כטענה מקדמית, בבקשה לדחיית התביעה על הסף שהגישה, כי התביעה התיישנה ולפיכך דינה להידחות על הסף. טענה זו נסמכה על כך שהתביעה הוגשה כשמונה שנים לאחר מועד כריתת ההסכמים, הוא המועד ממנו מתחיל, כך נטען, מירוץ ההתיישנות. לחילופין נטען, כי בכל תשלום ותשלום שנעשה על ידי "טיפול שורש" גלום מרכיב של ריבית מופרזת, וכי מירוץ ההתיישנות לגבי מרכיב זה בכל תשלום ותשלום, מתחיל מיום התשלום, ולפיכך התביעה התישנה בחלקה, ככל שמדובר במרכיב הריבית המופרזת הכלול בתשלומים שנעשו למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה. כן טענה "הפועלים ליסינג", לגופו של עניין, כי העיסקאות אינן עיסקאות הלוואה, אלא, עסקאות שכירות או מכר בתשלומים, ולפיכך, אינן כפופות לחוק הריבית. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי דן תחילה בבקשה שהגישה "הפועלים ליסינג" לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. בהחלטתו (מיום 1.3.94) דחה כבוד השופט י' צמח את טענת ההתיישנות. הוא קבע: "תחילת תקופת ההתיישנות בהלוואה - ביום הקבוע לפרעונה, לא ביום נתינתה. ... דין זה חל, לדעתנו, על תשלום ריבית מופרזת. עילת התביעה בגין תשלומים אלה מתגבשת במועד שבו החלו התובעים לשלם ריבית זו, לא ביום שבו נכרתו ההסכמים. כיוון שכאמור מדובר לפי הטענה בעסקת הלוואה מוסווית, שאת כל תשלומיה יש לראות כמכלול אחד, מנין תקופת ההתיישנות מתחיל בתום פרעונם של סכום הקרן ושל הריבית המותרת. במקרה זה היתה בידי התובעים הזכות לייחס את התשלומים הראשונים לתשלום הקרן והריבית המותרת, ואת האחרונים, לריבית המופרזת. ... לכן בשים לב לשיעורי הריבית המירבית החוקית החלים על פי החוק על 'מילווה צמוד ערך', פרעו התובעים, לטענתם, כמפורט בנספח ה' לכתב התביעה, את הקרן ואת הריבית המותרת, והחלו לשלם ריבית מופרזת, במועדים אלה (כמפורט בסעיף 22(ג) לכתב התביעה): הסכם 1 - ביום 30.4.92; הסכם 2 - ביום 23.3.92; הסכם 3 - ביום 1.5.91; הסכם 4 - ביום 1.8.91. מירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל במועדים אלה. על כן התביעה לא התישנה עדיין. בעניין זה מסכים בית המשפט לעיקר הטעמים שפירטו התובעים בסיכומיהם בכתב ... קביעה זו, המתירה לתובעים לתבוע את השבת הריבית המופרזת אחרי פרעון הקרן והריבית המותרת, גם נותנת הגנה ראויה ללווים, מפני מלווים המבקשים לנצל את מצוקתם בגביית ריבית מופרזת שלא כדין" (שם, בעמודים 8-6). 4. משנדחתה טענת ההתיישנות דן בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' רובינשטיין) בגוף המחלוקת. הוא גדר את המחלוקת בשתי השאלות הבאות: האחת, האם חבה "הפועלים ליסינג" בחובת גילוי ל"טיפול שורש" בעניין ההסכמים, לרבות בעניין גובה הריבית הגלומה בהסכמים ובעניין היותה מעל הריבית המותרת לפי חוק הריבית. ואם כן, האם היא עמדה בחובתה זו. השנייה, האם עיסקאות ליסינג מימוני בכלל והעיסקאות נשוא ההסכמים בפרט הן "עיסקאות אשראי" במובן סעיף 1 לחוק הריבית, ולפיכך, כפופות לחוק הריבית ולשיעור הריבית המכסימלי הקבוע בו. בית המשפט בחן תחילה את השאלה הראשונה. לאחר בחינה מקיפה הגיע למסקנה ש "הפועלים ליסינג" לא הפרה את חובת הגילוי. 5. משנדחתה טענת אי הגילוי, פנה בית משפט קמא לבחינת השאלה השנייה, שאלת סיווגה של עיסקת הליסינג המימוני בכלל ושל העיסקאות נשוא ההסכמים בפרט כ"עיסקת אשראי" במובן סעיף 1 לחוק הריבית. בית המשפט קבע, כי העיסקאות נשוא ההסכמים הן "עיסקאות אשראי" במובן סעיף 1 לחוק הריבית ולפיכך כפופות לחוק הריבית. זאת, מבלי לקבוע עמדה בשאלה הכללית, האם עיסקאות ליסינג מימוני בכלל הן "עיסקאות אשראי". בלשונו, "האם עיסקות הליסינג בענייננו הן עיסקות אשראי, אומר כבר עתה כי במכלול השיקולים סבורני כי המדובר באשראי, ועל כן חל חוק הריבית" (שם, בעמוד 26). בית המשפט המחוזי ציין בהרחבה את שיקוליו ונימוקיו, וכך מתאר הוא את מסקנתו: "באתי לכלל מסקנה, בבחינת 'בתרי' העיסקות נשוא התיק, כלשון השופט מני בעניין סטרן נ' אפשטיין הנזכר, כי מאפייניהן הם של עיסקות אשראי. אמנם אמרתי לעיל, לשם הרקע, דברים בענין עיסקות ליסינג מימוני בכלל, אך אין לו לביה"מ אלא התיק שלפניו, ולכן - כמובן - אינני בא לקבוע מסמרות באשר לעיסקות ליסינג בכלל. לא כל שכן שאין פס"ד זה עוסק בעיסקות דו-צדדיות, כפי שהיה בפסה"ד סטרן נ' אפשטיין, להבדיל מעיסקות משולשות-צדדים (ראה גם להלן סעיף 9). מכל מקום, בסופו של דבר, השאלה לענייננו שלנו, עניין הריבית, היא האם עיסקות ספציפיות אלה הן אשראי; ולדעתי התשובה חיובית. עסקה של הנתבעת הוא בראש וראשונה כסף; לא רק בהיותה חלק מקבוצתו של בנק, אלא גם בכך שמהות עיסקויה (צ"ל עיסוקיה - ת"א) הם העמדת כספים לטובת עיסקות, שכל הצדדים מפיקים תועלות מסוימות מהן; הנתבעת פעלה, בין השאר, באמצעות סניף בנק. אמנם, לעיסקות חזות פורמלית של שכירות; אך בתוכן חבוי מכר - מהספק לנתבעת; קרי, מבחינה מהותית, העיסקה היא מכר, אף שלא לוותה בהעברת בעלות בין הנתבעת לתובעים (ולכן גם נעשתה בלי רישום משכון). מבחינה פורמלית, הבעלות נותרת של הנתבעת, ועוברת בתום כל התשלומים ועם תשלום 1%; מבחינת החזות החיצונית של העיסקה, מדובר בשכירות בין הנתבעת לתובעים; אך אלה האחרונים אף לא יכלו לבטל את השכירות אם רצו, וההסדר היה 'כרטיס בכיוון אחד'. ואולם, בתוך תוכן של העיסקות, המדובר אינו בשכירות, אף לא במכר בתשלומים; המדובר במימון. בסופו של דבר, מה נתנה הנתבעת? כסף, אשראי" (שם, בעמודים 34-33). משלא היתה מחלוקת על כך, שהריבית הגלומה בהסכמים אלה עלתה על הריבית המותרת לפי חוק הריבית, חייב בית המשפט קמא, את "הפועלים ליסינג" בהשבת הסכומים אשר גבתה מעבר למותר לפי החוק, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. כן חייב אותה בתשלום הוצאות המשיבים בשיעור של 15% מן הסכום הסופי שעליה להשיב. מכאן ערעורה של "הפועלים ליסינג" בפנינו. הטענות בערעור 6. המערערת חוזרת בערעורה על טענת ההתיישנות. לטענתה, עילת התביעה התיישנה משעברו למעלה משמונה שנים מיום כריתת ההסכמים. לטענתה, מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה עילת התביעה, וזו נולדה ביום כריתת ההסכמים בהם נקבעה ריבית מופרזת בניגוד לחוק הריבית. לחילופין, עילת התביעה התיישנה משעברו למעלה משבע שנים מיום תחילת ביצוע ההסכמים. לטענתה, אם תאמר כי עילת התביעה לא נולדה עם כריתת ההסכמים, כי אז, לכל המאוחר, היא נולדה במועד ביצוע התשלום הראשון שכלל בתוכו ריבית מופרזת. מרכיב הריבית המופרזת נכלל בתשלום הראשון, כך נטען, לאור כללי זקיפת התשלומים שבסעיף 49 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, לפיו, נזקפים התשלומים, תחילה לחשבון ההוצאות, לאחר מכן, לחשבון הריבית, ולבסוף, לחשבון הקרן. לעצם העניין, היא חוזרת על טענתה כי עיסקאות ליסינג הינן במהותן עיסקאות שכירות ייחודיות. לטענתה, עיסקאות ליסינג בכלל, ועסקאות הליסינג בענייננו בפרט, כוללות בחובן, שורת הוראות האופייניות לחוזי שכירות, ובכלל זה, ולדוגמה - הוראות בדבר ביטוח הנכס על ידי המשכירה (שהפרמיה בגינו משתלמת על ידי השוכר); הוראה בדבר חובת השוכר לשמור על הנכס ולטפל בו כראוי; והוראה בדבר חובת השוכר להחזיר את הנכס בתום תקופת השכירות. לדידה, בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, אין במספר הצדדים לעיסקה כדי להוות אינדיקציה למהותה של העיסקה. כמו שגם קירבתה המשפחתית התאגידית כחברת בת של בנק הפועלים, אין בה, כך נטען, כדי להוות אינדיקציה על מהות העיסקה. יתירה מזו, ענף הליסינג הוכר זה מכבר, כענף לגיטימי וייחודי הן בפסיקה והן בחקיקה, אשר ייחדה הוראות ספציפיות ייחודיות לענין הענף. למשל, תקנות מס הכנסה (ניכויים מיוחדים למשתמש בציוד בשכר-מכר), התשמ"ט1989-; סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א1981-; תקנה 5(ד) לתקנות המשכון (סדרי רישום ועיון), התשנ"ד1994-; תקנה 5 לתקנות החברות (אגרות, פרטי רישום וטפסים), התשמ"ט1989-; צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב)(תיקון), התשנ"ב1992-; כללי הבנקאות (שירות ללקוח (גילוי נאות ומסירת מסמכים)), התשנ"ב1992-. לפיכך, אין להחיל את חוק הריבית על עיסקאות הליסינג שהן עיסקאות שכירות ולא "עיסקאות אשראי". מוסיפה המערערת וטוענת, כי עיסקת הליסינג מוצגת כלפי רשויות מס ערך מוסף וכלפי רשויות מס הכנסה כעיסקת שכירות, ותוצאות המס נגזרות בהתאם. השוכר מדווח כי שכר נכס ומשלם דמי שכירות, והוא מנכה מס תשומות על פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו1975- (להלן: חוק מס ערך מוסף) כיאה לעיסקת שכירות, ולא כעיסקת הלוואה. כן מדווח הוא לרשויות מס הכנסה כי הוא משלם דמי שכירות, ומנכה את כל דמי השכירות כהוצאה בייצור ההכנסה, על פי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה). גם המשכיר מדווח על עיסקת שכירות ותוצאות המס נגזרות בהתאם. לאחר שתוצאות המס נגזרו על פי סיווג של העיסקה כעיסקת שכירות, ולאחר שהמשיבות נהנו מיתרונות המס הגלומים בסיווג זה, אין מקום, כך נטען, לשנות את סיווג העיסקה לעיסקת הלוואה ולהחיל עליה את חוק הריבית, ולתת למשיבות הנאה נוספת על פי חוק זה, בדרך של הפחתת שיעור הריבית. טענה חילופית של המערערת היא, כי לכל היותר ניתן למתוח את גבולותיה של עיסקת הליסינג משכירות למכר בשיעורין, אשר גם הוא איננו כפוף לחוק הריבית. הלכה מושרשת היא, בפסיקתו של בית המשפט העליון, כך נטען, כי חוק הריבית איננו חל על עיסקאות מכר בתשלומים (ע"א 448/92 סטרן נ' אפשטיין, פ"ד יז' 1092 - להלן: פרשת סטרן), ולפיכך, חוק הריבית איננו חל על עיסקת הליסינג אף אם לא תסווג כעיסקת שכירות, אלא, כעיסקת מכר בתשלומים. המערערת גם טוענת, כי החלתו של חוק הריבית על ענף הליסינג מרוקנת מתוכן את החקיקה שיוחדה לענף הליסינג, חותרת תחת זכותן הקניינית של חברות הליסינג בנכס המושכר, ותחת קיומו של הענף כולו. כמו כן טוענת המערערת, כי חוק הריבית חל רק על סיטואציה של הלוואת כספים ממש. לטענת המערערת, הלכה היא, מבית מדרשו של בית משפט זה, שהמונח "עיסקת אשראי" בחוק הריבית, משמעותו כמשמעות הנודעת לו בלשון בני אדם, ובלשון בני אדם, המונח "עיסקת אשראי" משמעותו הלוואה רגילה, הלוואת כספים ממש (פרשת סטרן; ע"א 16/63 גרבר נ' אפרתי, פ"ד יז 1117; ע"א 28/63 נוביק נ' זיסקינד, פ"ד יז 1162; ע"א 304/66 מבצע צוואה ומנהל עזבון גורביץ נ' פקיד שומה ת"א 4, פ"ד כ(4) 594; ע"א 408/82 מפעלי תנועה לישראל בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פ"ד מ(2) 693, 696, 697). לפיכך, כך נטען, אין חוק הריבית חל על עיסקאות ליסינג, שאינן הלוואה רגילה, או הלוואת כספים ממש. כמו כן נטען, כי פרשנות עדכנית וראויה של חוק הריבית, שתתאים לימינו אלה, מחייבת צמצום הגדרת "עיסקת אשראי" והתאמתה למציאות הכלכלית. לאור כל הנטען, מבקשת המערערת לקבל את הערעור. כן היא מבקשת, לחילופין, להפחית את גובה ההוצאות אשר נפסקו בבית משפט קמא. 7. המשיבות טוענות, כי יש לדחות את טענת ההתיישנות. לעצם העניין, המשיבות טוענות כי עיסקאות ליסינג מימוני בכלל והעיסקאות נשוא ההסכמים בפרט הן "עיסקאות אשראי" הכפופות לחוק הריבית. לעניין זה המשיבות מסתמכות על כך שנקבע במספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים, כי עיסקאות ליסינג מימוני הן "עיסקאות אשראי"; וכן, כי זו הדעה שהובעה בספרות, כפי שמפורט בפסק דינו של בית משפט קמא; כמו כן, גם הפסיקה בארה"ב נקטה בגישה זו; בנוסף, אף על פי המבחן של משמעות המונח "עיסקת אשראי" בלשון בני אדם, כפי שנקבע בפרשת סטרן, אדם רגיל היה אומר כי עיסקת ליסינג היא "עיסקת אשראי", לא כל שכן, שעה שזו בוצעה בבנק. המשיבות מפרטות בטיעוניהן בכתב את כל התנאים והמאפיינים לעיסקה בין הצדדים, מהם ניתן להסיק שעסקינן בעיסקת אשראי. מוסיפות המשיבות וטוענות, כי לא הונח הבסיס העובדתי הראוי לטענת המערערת, כי המשיבות נהנו מיתרונות מס עקב סיווג העיסקה כעיסקת שכירות. יתרה מזו, גם אם אכן נהנו מיתרונות מס, אין בכך כדי למנוע סיווג העיסקה כ"עיסקת אשראי" לצורך הוראותיו הקוגנטיות של חוק הריבית. לטענתן, גם אין כל יסוד לטענת המערערת, כי החלת חוק הריבית על עיסקאות הליסינג תרוקן מתוכן את הוראות החוק המיוחדות לענף ותפגע קשות בענף. שכן, כך נטען, כל שייקבע הוא, שעיסקת ליסינג, לצורך חוק הריבית, היא "עיסקת אשראי", ואין מניעה כי לצורך דינים אחרים היא תסווג בסיווג אחר, ויוחלו עליה דינים מיוחדים אחרים. על פי הטענה, מאז מתן פסק הדין בבית משפט קמא, לא חל כל זעזוע בענף הליסינג, כתוצאה מההלכה שנקבעה בו. השאלות שבמחלוקת 8. על סמך כל האמור לעיל, השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים בערעור זה שלוש הן: א. האם התיישנה תביעת המשיבות או כל חלק שלה? בית המשפט ענה על כך תשובה שלילית, ועל כך מערערת המערערת בפנינו; ב. האם עסקות הליסינג בענייננו הינן "עיסקות אשראי", ועל כן חוק הריבית חל עליהן? בית המשפט המחוזי ענה על כך תשובה חיובית, ועל כך מערערת המערערת בפנינו; ג. האם הפרה המערערת כלפי המשיבות את חובת הגילוי? בית המשפט המחוזי ענה על כך תשובה שלילית. המשיבות טוענות, שבכך טעה בית המשפט. יהיה טעם להידרש לטענה זו של המשיבות רק אם ייקבע כי עיסקת הליסינג בענייננו אינה עיסקת אשראי במובן חוק הריבית. אזכיר להלן את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו, ולאחר מכן, מבין השאלות השנויות במחלוקת, אדון תחילה בטענת ההתיישנות. המסגרת הנורמטיבית 9. דיני ההתיישנות קובעים כי תביעה לקיום זכות ניתנת להתיישנות (סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958- (להלן: חוק ההתיישנות)). תקופת ההתיישנות בשאינו מקרקעין היא שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). "עילת התביעה" היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע (ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז ואח', פ"ד כא(2) 85). היום שבו נולדה עילת התביעה הוא היום שבו אילו הגיש התובע תביעה לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין (ע"א 115/52 ולירו ואח' נ' ליפשיץ, פ"ד ז 567. ראה גם: ד"נ 32/84 עזבון וויליאמס נ' Israel British Bank, פ"ד מד(2) 265). בחינת טענת התיישנות מחייבת, איפוא, לדעת מהי עילת התביעה, שהתישנותה נטענת. ידיעה זו נדרשת בענייננו גם לצורך הכרעה בשאלת סיווג עיסקאות הליסינג. עילת התביעה המרכזית, במקרה שלפנינו, מקורה בחוק הריבית. סעיף 4 לחוק הריבית, מטיל איסור על ריבית מופרזת, בזו הלשון: "לא ידרוש אדם ולא יקבל ריבית מופרזת". "ריבית מופרזת" מוגדרת בסעיף 1 לחוק הריבית במלים אלה: "'ריבית מופרזת' - ריבית ששיעורה עולה על השיעור המכסימלי שנקבע לפי סעיף 3 של חוק זה או סעיף 56 לחוק בנק ישראל, התשי"ד1954- (להלן: חוק הבנק)". כאשר סעיף 3 לחוק הריבית קובע לאמור: "(א) שר האוצר רשאי, לאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע בצו, דרך כלל או לסוגים של מילוות, את שיעור הריבית המכסימלי שמלווה רשאי לקבל מן הלווה, ואת התנאים לצבירת הריבית בעד תקופות פחותות משלושה חדשים. (ב) ...". שר האוצר עשה שימוש בסמכות המוענקת לו בסעיף 3 האמור. בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), התש"ל1970-, קבע שר האוצר את שיעור הריבית המכסימלי למילווה צמוד ערך בלבד. צו זה תוקן מדי פעם, וכך גם שיעור הריבית המכסימלי הקבוע בו. כיום, "שיעור הריבית המכסימלי למילווה צמוד ערך הוא שלושה עשר למאה לשנה;..." (סעיף 2(א) לצו). במועדים הרלבנטיים לערעור שבפנינו עמד שיעור זה על שבעה וחצי למאה. "מילווה צמוד ערך" הוגדר בסעיף 1 לצו כ: "מילווה שסכומו, כולו או מקצתו, צמוד למדד יוקר המחיה או לעליית מחירו של כל דבר אחר אך למעט מילווה צמוד לשער מטבע חוץ". כאשר המונח המרכזי, "מילווה", מוגדר בסעיף 1 לחוק הריבית, כ: "כל עיסקת אשראי, לרבות נכיון-שטר והעברת חוב על פי שטר בדרך אחרת". אחד מאמצעי אכיפת איסור הריבית המופרזת קבוע בסעיף 6 לחוק, לפיו: "מצא בית-משפט, כי ריבית שאדם פלוני שילם או התחייב לשלם, היא ריבית מופרזת יפחית הוא את הריבית לשיעור המכסימלי שנקבע לגבי אותו סוג מילוות וישחרר את הלווה מחובתו לתשלום הריבית העודפת או יחייב את המלווה בהחזרתה, הכל לפי העניין; ורשאי בית המשפט לפתוח למטרה זו כל חשבון שנסגר, על אף כל הסכם שבין בעלי הדין". התיישנות 10. כזכור, טענת ההתיישנות נדחתה על ידי השופט צמח בהחלטה שקדמה לדיון בתביעה גופה. המשיבות טוענות, בין היתר, כי הטענה נזנחה על ידי המערערת שעה שלא העלתה אותה גם בפני השופט רובינשטיין, אשר דן בתביעה לגופו של ענין. מכאן, לטענתן, אין להיזקק לה בערעור זה. איני רואה צורך להכריע בשאלה האם המערערת מנועה, בשל כך, מלהעלות את טענת ההתיישנות בערעור מאחר ודעתי היא שממילא דין הטענה להידחות. טעמי לכך יפורטו להלן. יוער, שבחינת טענת ההתיישנות מבוססת על ההנחה, אשר עוד תיבחן להלן, שעיסקות הליסינג בענייננו מהוות "עיסקאות אשראי" במובן חוק הריבית. 11. ממתי מתחיל מירוץ ההתיישנות בתביעה להחזרת סכומי ריבית אשר שולמו על ידי המשיבות על פי הסכם ליסינג מעבר לריבית המותרת על פי חוק הריבית? וממתי מתחיל מירוץ ההתיישנות בתביעה לשחרור המשיבות מחובת תשלום ריבית מופרזת שהתחייבו לשלם. במילים אחרות, מהו היום שבו נולדה עילת התובענה, דהיינו, מהו היום שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקבלת כל אחד מהסעדים הנ"ל? ביסוד כל אחת מן התביעות עומדת למשיבות עילת תביעה שונה המקנה סעד שונה. העילה האחת, היא העילה של תשלום ריבית מופרזת על ידי המשיבות. הסעד הקבוע בצידה של עילה זו הוא סעד ההשבה של הריבית המופרזת ששולמה. על עילה זו ביססו המשיבות את תביעתן להחזרת הריבית המופרזת ששולמה על ידן. העילה השניה, היא העילה של דרישת ריבית מופרזת על ידי המערערת. או, במילים אחרות, עילת ההתחייבות לשלם ריבית מופרזת על ידי המשיבות. הסעד הקבוע בצידה של עילה זו הוא סעד הצהרתי, לפיו המשיבות משוחררות מחובת תשלום הריבית המופרזת. אדון בהתיישנות כל אחת משתי העילות בנפרד. 12. תביעתן הראשונה של המשיבות היא, כאמור, להחזרת סכומי ריבית אשר שולמו על פי ההסכמים מעבר לריבית המותרת על פי חוק הריבית. עילת התביעה קבועה בסעיף 4 לחוק הריבית האוסר על קבלת ריבית מופרזת. יסודותיה של עילה זו הם שניים: האחד, קבלה. השני, ריבית מופרזת. הסעד הקבוע בצידה של עילה זו הוא סעד של השבת הריבית המופרזת, כקבוע בסעיף 6 לחוק הריבית. בשעה שמתגבשים שני יסודות העילה, מתגבשת העילה ונולדת. עילת התביעה להחזרת הכספים נולדה במועד שבו שולמה בפועל הריבית המופרזת, דהיינו, הריבית שעולה על הריבית המותרת בחוק, שאז למשיבות קמה הזכות לדורשה חזרה. נשאלת, אם כן, השאלה מתי שולמה ריבית מופרזת זו? בהסכמים שנכרתו בין הצדדים לא נקבע הסדר בדבר זקיפת התשלומים. בכל אחד מן ההסכמים נקבע שתקופת התשלום היא עשר שנים. בשלושה הסכמים נקבע שהחיוב ייפרע ב40- תשלומים ובהסכם נוסף נקבע שהחיוב ייפרע ב120- תשלומים. אולם, לא נקבע בהסכמים אילו תשלומים יש לזקוף לטובת הריבית המופרזת ועל כן לא נקבע מתי משתלמת ריבית זו. לא נקבע בהסכמים האם דווקא את התשלומים הראשונים יש לזקוף לטובת הריבית המופרזת - שאז התביעה התיישנה - או שמא תשלומים אלה יש לזקוף לטובת הריבית המותרת או אולי לטובת הקרן. במקרה כזה יש להחיל על הצדדים את ההסדר הדיספוזיטיבי הקבוע בסעיף 49 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-. סעיף 49 קובע לאמור: "זקיפת תשלומים בחיוב אחד. סכום שניתן לסילוקו של חיוב אחד, ייזקף תחילה לחשבון ההוצאות שנתחייב בהן החייב בשל אותו חיוב, לאחר מכן לחשבון הריבית ולבסוף לחשבון החיוב עצמו". הווה אומר, שהתשלומים ששולמו למערערת על פי כל אחד מן ההסכמים שולמו קודם לחשבון ההוצאות, אחרי כן לחשבון הריבית ולאחר מכן לחשבון הקרן. המערערת מבקשת ללמוד מכך, כי משמעות הדבר היא שחלק מהריבית המופרזת שולם כבר למן התשלומים הראשונים ולפיכך עילת התביעה להשבתו של חלק זה של הריבית נתיישנה. אין לקבל טענה זו. לדעתי, אין ללמוד מסעיף 49 את שמבקשת המערערת ללמוד ממנו. נהפוך הוא. ברי שהמחוקק לא ביקש לקבוע כי ריבית בלתי חוקית תשולם לפני הקרן. כל שנאמר בסעיף מתייחס, כך יש לפרש, אל הריבית החוקית על פי הדין. חזקה היא שהמחוקק התכוון לריבית כדין. חזקה שהמחוקק לא התכוון לפעולות הנוגדות את הדין. לעניין חזקה זו נאמר בספרו של א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, בעמוד 544: "כמו כן חזקה היא שהמחוקק לא ביקש לעשות ... פעולות הנוגדות את הדין". ובהמשך נאמר: "על כן, כאשר המחוקק מפנה להליך, ההנחה היא כי הוא מפנה להליך כדין; כאשר הוא מפנה להיתר, ההנחה היא שזהו היתר כדין" (שם, בהערת שוליים 35). ובעניננו, כאשר המחוקק מפנה ל"ריבית", ההנחה היא שזוהי ריבית כדין. מכאן, שאת ההסדר הדיספוזיטיבי יש לפרש באופן הבא: בהעדר הסדר בין צדדים להסכם בדבר סדר זקיפת התשלומים, סדר זקיפת התשלומים שיחול עליהם יהיה כזה שתשלום, שישולם על ידי החייב, יזקף תחילה לחשבון ההוצאות, לאחר מכן לחשבון הריבית - והכוונה היא לריבית החוקית - ולאחר מכן לחשבון הקרן. יוצא, אם כן, שרק לאחר זקיפת התשלומים על חשבון ההוצאות, הריבית החוקית והקרן, ייזקף התשלום לריבית הבלתי חוקית. מכאן שהמשיבות החלו לשלם את הריבית המופרזת רק לאחר תשלום הריבית החוקית והקרן. תשלום הריבית המופרזת החל, כך על פי החלטת השופט צמח בבית המשפט המחוזי, במועדים אלה: בהסכם הראשון ביום 30.4.92; בהסכם השני ביום 23.3.92; בהסכם השלישי ביום 1.5.91; בהסכם הרביעי ביום 1.8.91. התביעה להחזר תשלומי הריבית שנגבו שלא כחוק הוגשה בשנת 1992 ועל כן, לא התיישנה. 13. החלק השני נוגע לתשלומים על פי עיסקת הליסינג אשר במועד הגשת התביעה טרם שולמו. העתירה בכתב התביעה היתה, שיוצהר שאין חובה לשלם את אותם תשלומים הכוללים ריבית מופרזת. בהקשר זה ראוי להעיר, כי בעת הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי טרם סיימו המשיבות לשלם את כל הריבית המופרזת, ועל כן היה טעם שיבקשו סעד הצהרתי אשר יאפשר להן להשתחרר מהתחייבותן לשלמה. בינתיים השתנה המצב. לאחר הגשת התביעה, המשיכה המערערת לגבות את תשלומי הריבית באמצעות הוראה בלתי חוזרת שנתנו המשיבות לטובת המערערת. המצב הוא, שכיום כבר סיימו המשיבות לשלם את מלוא הריבית המופרזת שהיו חייבות בה על פי ההסכמים (סעיף 22 לסיכומי המשיבים). במצב דברים זה, היה מקום להתיר תיקון כתב התביעה, אפילו בשלב זה של הדיונים, ולראות את התביעה כולה כמתייחסת לתשלום ריבית מופרזת אשר שולמה. התוצאה היא, כמובן, שבמקרה כזה טענת ההתיישנות היתה נדחית ביחס לתביעה כולה. אך אפילו לפי מצב הדברים כפי שהיה בעת הגשת התביעה, דין טענת ההתיישנות לגבי הריבית המופרזת אשר טרם שולמה באותו מועד, היה להידחות. אם בתביעה להשבה מתחיל מירוץ ההתיישנות לגבי כל תשלום של ריבית מופרזת עם תשלומה בפועל, כמוסבר לעיל, הרי שניתן לקבל סעד הצהרתי לפני כל תשלום כזה, שעל פיו המשיבות משוחררות מהתחייבותן לשלם את הריבית המופרזת. מסקנה שונה תגרור אחריה תוצאה אבסורדית, לפיה המשיבות יהיו חייבות לשלם ריבית בלתי חוקית כדי שמירוץ ההתיישנות יתחיל לגבי תביעת השבה של כל תשלום כזה. על סמך כל האמור לעיל, בדין נדחתה טענת ההתיישנות. תחולת חוק הריבית על עיסקאות הליסינג הנדונות 14. כאמור, חוק הריבית חל על "מילווה". על פי הגדרת "מילווה" בחוק הריבית, הוא כולל "כל עיסקת אשראי". האם עיסקאות הליסינג בענייננו הן "עיסקאות אשראי", ולפיכך הן "מילווה" במובן סעיף 1 לחוק הריבית, ומכאן כפיפותן לשיעור הריבית המכסימלי? לשאלה זו נפנה עתה. א. עיסקאות ליסינג - כללי 15. עיסקאות ליסינג הן עיסקאות מיוחדות שהתפתחו ונפוצו בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה (ראה: ש' לרנר, שכירות נכסים (חושן למשפט, תל-אביב, 1990) 9-10). נהוג להבחין בין שני סוגים של עיסקאות ליסינג. הסוג האחד, ליסינג מימוני או פיננסי (Financial Lease). הסוג השני, ליסינג תיפעולי (Operating lease). הגדרת עיסקאות אלה ומתיחת קו הגבול בין שני סוגי העיסקאות איננה מלאכה קלה (להגדרות השונות, ראה: R. Sowler, Taxation of Leasing Transactions (London, 1984) 1-10). באופן כללי, ניתן לומר, כי עיסקת ליסינג מימוני או פיננסי היא עיסקה שבה מקבל הצד האחד זכות שימוש וחזקה בנכס מסויים לתקופה מסויימת תמורת תשלומים תקופתיים, אשר היוונם משקף בקירוב את השווי הנוכחי של הנכס, כאשר בסוף התקופה ניתנת לצד זה זכות לרכוש את הנכס בתמורה מינימלית, וכאשר לצד השני אין זכות להביא את החוזה לידי גמר עובר לסיום התקופה המוסכמת. ואילו, עיסקת ליסינג תיפעולי היא עיסקה שבה מקבל הצד האחד זכות שימוש וחזקה בנכס מסויים לתקופה מסויימת תמורת תשלומים תקופתיים, כאשר לצד השני זכות להפסיק את החוזה (ראה: ז' צלטנר, דיני חוזים של מדינת ישראל (כרך ב', תל-אביב, תשל"ד) 161). בגילוי דעת של לשכת רואי החשבון האמריקאית משנת 1976 נקבעו ארבעה קריטריונים שבהתקיימות אחד מהם יש לסווג חוזה חכירה כליסינג מימוני. האחד, חוזה החכירה קובע שבתום תקופת החכירה עוברת הבעלות על הנכס לחוכר. השני, חוזה החכירה כולל אופציה לרכישת הנכס על ידי החוכר במחיר הזדמנותי. השלישי, תקופת החכירה שווה ל 75% או יותר ממשך החיים הכלכלי המשוער של הנכס ביום החכירה. הרביעי, הערך העכשויי של דמי החכירה שווה למחכיר 90% או יותר מערך השוק של הנכס המוחכר, בתחילת תקופת החכירה. על פי גילוי הדעת האמור, חוזה חכירה שלא מתקיים בו אחד התנאים הנ"ל יש לסווג כליסינג תיפעולי (ראה: א' נאווי, י' סוארי, "חכירה לזמן ארוך - היבטים כלכליים וחשבונאיים", הרבעון הישראלי למסים י"ב (1980) 335, 336). גילוי דעת זה אומץ על ידי "הוועדה לתקנים בינלאומיים בחשבונאות", ועל ידי לשכת רואי החשבון הישראלית בגילוי דעת מס' 26 (ראה: י' ניידורף, "עיסקאות שכירות - מכר (ליסינג)", מיסים א/ 3, עמ' א- 53). מגילוי דעת זה ניתן ללמוד על הגדרתם של שני סוגי עיסקאות הליסינג. ענייננו אנו הוא בעיסקאות הליסינג מסוג ליסינג מימוני או פיננסי. מעתה, נתרכז בסוג זה של עיסקאות. 16. מספר שיקולים עשויים להביא צד המעוניין בנכס מסויים לכריתת הסכם ליסינג מימוני על נכס זה (ראה באופן כללי על השיקולים: א' זלר, "חכירה לזמן ארוך - היבטים עסקיים", הרבעון הישראלי למסים י"ב (1980) 362; D. Wainman, Leasing (2nd ed, London, 1995) 18-19; R. Contino, Legal and Financial Aspects of Equipment Leasing Transactions (1979)). האחד, שיקולי מימון. מבחינה כלכלית, ניתן לעצב עיסקת ליסינג מימוני בצורה שתהיה תחליף לעיסקת קבלת הלוואה ורכישת הנכס באמצעות כספי הלוואה זו. ניתן לעצב עיסקת ליסינג מימוני בצורה שהיא תהיה שקולה לקבלת הלוואה ולרכישת הנכס באמצעות כספי ההלוואה. ניתן לעצבה בצורה שתביא כמעט לאותן תוצאות כלכליות שמביאות עיסקת הלוואה ועיסקת רכישת הנכס בכספי הלוואה זו (ראה: א' נאווי, י' סוארי, "חכירה לזמן ארוך - היבטים כלכליים וחשבונאיים", הרבעון הישראלי למסים י"ב (1980) 335; צ' אופיר, "חכירה לזמן ארוך - הערכת כדאיות", הרבעון הישראלי למסים י"ב (1980) 355). על כן, צד אשר איננו יכול לממן רכישת נכס מכספו האישי, ומסיבה כלשהי אינו יכול לקבל הלוואה רגילה בשוק האשראי, עשוי לפנות לעיסקת ליסינג מימוני כתחליף, כאמצעי מימון. למשל, צד אשר אין ביכולתו לספק בטוחה טובה כנגד ההלוואה. צד כזה עשוי לפנות לליסינג מימוני כאשר הנכס הנרכש יהווה בטוחה. או, למשל, צד אשר איננו יכול לקבל 100% מימון - ובדרך כלל, בפרקטיקה בשוק האשראי בישראל, המימון הוא חלקי ולא מלא - עשוי לפנות לעיסקת ליסינג מימוני, שתעוצב כך שהמימון בה יהיה מימון מלא, 100% מערך הנכס. השני, שיקולי מס. בעיסקת ליסינג מימוני שעל פי מהותה תוכר ככזאת לצורך דיני המס, ולא תמוסה כעיסקת מכר ועיסקת הלוואה, ולא תיפסל על פי סעיף 86 לפקודה, טמונים יתרונות מס רבים. שכן, הצד האחד, מקבל הנכס, מנכה את התשלומים התקופתיים כהוצאה, כאמור בתקנות מס הכנסה (ניכויים מיוחדים למשתמש בציוד בשכר מכר), התשמ"ט1989-, ובכך הוא מקדים את ניכוי עלות רכישתו של הנכס, במקרים בהם תקופת ההסכם קצרה מאורך חיי הנכס לצורכי פחת. ואילו הצד האחר, נותן הנכס, ממוסה על התשלומים התקופתיים, ולא על רווח הון ממכירת הנכס, ובכך, הוא פורש את הרווח על פני תקופה יותר ארוכה ויותר מאוחרת. בפרישה זו יש יתרון מס שהרי הוא נהנה ממדרגות המס הנמוכות בשיטתנו הפרוגריסיבית, במיוחד, אם הפרישה היא לתקופה יותר ארוכה מתקופת הפרישה של רווחי הון לפי סעיף 91(ה) לפקודה. גם בדחיית המס יש יתרון שהרי מס נדחה הוא מס נחסך. כמו כן, ייתכן שהוצאות הפרשי ההצמדה והריבית שהיו לצד האחד אם היה מקבל הלוואה רגילה, לא היו מותרות בניכוי, בגלל סעיף 19 לפקודה, שעניינו הגבלת ניכוי הוצאות מימון, אם לנישום "מילוות מועדפים", או בגלל הלכות ע"א 425/79 אנג'ל נגד פ"ש ירושלים, פד"א יב 1 וע"א 787/86 מורן הנדסת בנין נ' פ"ש ת"א 3, פד"א יט 426, שעניינן, הגבלת ניכוי הוצאות מימון אם היו לנישום הוצאות פרטיות או הוצאות אחרות לא מותרות בניכוי, שהביאו לצורך בקבלת הלוואה לצורך עסקי, או מכל טעם אחר. בכריתת עיסקת ליסינג מימוני, יותרו בניכוי הפרשי ההצמדה והריבית, אשר יהיו מגולמים בתשלומים התקופתיים, וישתקפו כתשלום תקופתי בגין זכות השימוש והחזקה, הגם שלא היו מותרים בניכוי אם היו משתלמים במסגרת הלוואה רגילה. אלה הם מקצת יתרונות המס הטמונים בעיסקת ליסינג מימוני שתוכר ככזאת לצורכי מס (לדיון ביתרונות המס ובשיטת מיסוי עיסקאות ליסינג, ראה: א' נאווי, י' סוארי, "חכירה לזמן ארוך - היבטים כלכליים וחשבונאיים", הרבעון הישראלי למסים י"ב (1980) 335, 343; א' יורן, "חכירה לזמן ארוך - היבטים משפטיים והיבטי מיסוי", הרבעון הישראלי למסים י"ב (1980) 346; R. Sowler, Taxation of Leasing Transactions (London, 1984)). לאור יתרונות המס האמורים, עשוי צד לפנות לעיסקת ליסינג שתיהנה מיתרונות אלה. שיקולי המס עשויים להיות השיקולים המרכזיים בפנייה לעיסקת ליסינג מימוני ולאו דווקא שיקולי המימון או שיקולים אחרים. השלישי, שיקולים עסקיים. אחד השיקולים העסקיים שעשויים להביא צד לכריתת הסכם ליסינג הוא השיקול בדבר העדר בהירות מספקת לגבי כדאיות רכישת הנכס. ניתן לעצב עיסקת ליסינג בצורה שתנטרל את הסיכון הכרוך באי הבהירות האמורה. למשל, עיסקת ליסינג מימוני שבה התשלומים התקופתיים הראשונים משקפים אך את שווי השימוש והחזקה בנכס, אך תשלומים אלה, לאחר פרק זמן מסויים, הולכים וגדלים, כאשר בסוף התקופה ניתנת לצד האחד אופצית רכישה, וכאשר הוא זכאי בכל עת להביא את החוזה לידי גמר. שיקול עסקי נוסף עניינו גמישות בתחלופת הנכס נשוא הליסינג. במסגרת עיסקת ליסינג ניתן להגיע להסכמה שהנכס יוחלף מדי פעם אם למשל יש דגמים יותר חדשים ויותר מתקדמים של הנכס, מבלי שהחלפה כזו תהיה כרוכה בעלויות למקבל הנכס, או שתהיה כרוכה בעלויות מינימליות. שיקול כזה עשוי להביא צד להעדיף עיסקת ליסינג מימוני. אמנם גם בעיסקת מכר ניתן להגיע להסכמות כאמור, אך הדבר יותר גמיש בעיסקת ליסינג. וניתן למנות עוד מספר שיקולים עסקיים נוספים, אשר אין צורך לענייננו שנרחיב בהם. 17. לאור האמור לעיל, נמצא, כי קיים מגוון רב של עיסקאות ליסינג מימוני. ניתן לעצב מספר עיסקאות ליסינג מימוני, שכל אחת תהיה שונה מחברתה בהיבטים מסויימים. בעיסקאות ליסינג אלה, ניתן למצוא היבטי מימון, היבטי שכירות, היבטי מיסוי והיבטים עיסקיים שונים. יש ובעיסקת ליסינג מסויימת ההיבט המימוני הוא ההיבט הבולט. ויש ובעיסקת ליסינג אחרת היבט השכירות הוא ההיבט הבולט. ויש ובעיסקת ליסינג שלישית, היבט המיסוי או ההיבטים העסקיים הם ההיבטים הבולטים. במלים אחרות, ניתן לעצב עיסקת ליסינג מימוני, שבה ההיבטים המימוניים הם ההיבטים המרכזיים, עד כדי כך שהיא תשתווה, מבחינה כלכלית לעיסקת מכר ועיסקת הלוואה (ראה: D. Wainman, Leasing (2nd ed. 1995) 23-28, שם מובאת אנאלוגיה בין עיסקת ליסינג מסויימת ובין עיסקת הלוואה). אך ניתן גם לעצב עיסקת ליסינג מימוני שבה היבטי המימון לא יהיו ההיבטים המרכזיים. ואז, היא לא תהא שקולה כלכלית לעיסקת מכר ועיסקת הלוואה. וניתן גם לעצב עיסקת ליסינג מימוני שבה היבטי השכירות הם ההיבטים הבולטים. למשל, אם התשלומים התקופתיים על פי העיסקה משקפים את ערך השוק של מתן זכות שימוש וחזקה בנכס, ואופציית הרכישה בסוף התקופה מותנית בתשלום שאיננו מינימלי, יש באינדיקציות אלה כדי לקרב את מהותה הכלכלית של עיסקת הליסינג המימוני הספציפית למהות של עיסקת שכירות. על רקע דברים אלה, השאלה הראשונה הניצבת היא האם כל עיסקת ליסינג מימוני היא "עיסקת אשראי" הכפופה לחוק הריבית. ב. "עיסקאות ליסינג" כ"עיסקאות אשראי" 18. את המענה לשאלה המשפטית האמורה יש לתת על פי תכליתו של חוק הריבית, בהתחשב במהותה הכלכלית האמיתית של עיסקת הליסינג המימוני. מבחינה לשונית, המונח "כל עיסקת אשראי" רחב דיו כדי לכלול כל עיסקה שמהותה היא מהות של אשראי. מבחינה תכליתית, חוק הריבית בא, בין היתר, למנוע ניצול לרעה של מצוקתם הכלכלית של הלווים על ידי מלווים. הוא בא להבטיח "עיסקה הוגנת" בין המלווה ללווה (ראה: א' וינרוט, ריבית (כרך א', ריבית הסכמית, 1998) 19-34). תכלית זו מצדיקה החלת חוק הריבית על עיסקה שמהותה האמיתית היא מהות של עיסקת אשראי, גם אם לא כונתה בשם "הלוואה". תכלית זו מחייבת כי לא הצורה החיצונית היא שתקבע, אלא, המהות האמיתית. ברוח זו אומר בית המשפט בפרשת סטרן, שכדי לקבוע אם עיסקה מסויימת מהווה מילווה כמובנו בחוק הריבית, "יש להביט על העיסקה בכללותה". וכדי להגיע למסקנותיו שם, בחן בית המשפט את העיסקה שם "במהותה ובתכליתה". וכן: "In Its efforts to determine whether a purported lease or sale arrangement involves a usurious loan, the trial court must look to the essential relationship of the parties and the substance of the transaction, rather than to one isolated aspect of the transaction” (McGalliard V. Liberty Leasing Co. of Alaska, 94 ALR3d 621, 624). וכפי שנאמר בע"א 2258/92 מלון נאות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פ"ד מז(5) 350), "ההגדרה הרחבה של 'ריבית' (סעיף 1) מונעת להפר את החוק על ידי מתן שמות שונים למחיר הכסף". ובמילים אחרות, עטיפת עיסקת אשראי בשמות של עיסקאות מסוג זה או אחר לא תועיל אם למעשה עסקינן בעיסקת אשראי אשר בה מחיר הכסף עולה על זה המותר לפי חוק הריבית. אכן, אם המהות האמיתית של עיסקה היא מהות של "הלוואה" יש לסווג עיסקה זו כ"עיסקת אשראי", כדי להגשים את תכליתו של חוק הריבית. פרשנות אחרת תרוקן את חוק הריבית מתוכנו, שהרי, יהיה קל לעקוף אותו. כל עוד שחוק הריבית קיים, עלינו לפרשו בצורה שתגשים את תכליתו. כיצד תוגשם תכלית זו, בשאלה נשוא דיוננו? 19. לדעתי, לאור הגיוון הרב של עיסקאות הליסינג המימוני ולאור המהות הכלכלית השונה שיכולה להיות לעיסקאות ליסינג מימוני שונות, אין לקבוע כלל קטיגורי שמתייחס לכל עיסקת ליסינג מימוני, יהיה תוכנה אשר יהיה, כעיסקת אשראי. אכן, עיסקאות של ליסינג מימוני כוללות מימד של אשראי כשחברת הליסינג היא הגוף נותן האשראי. ברוח זו אומר פרופסור ש' לרנר בספרו הנ"ל, כי: "לחברת הליסינג אין כל מגע עם הנכס המושכר, מבחינה כלכלית היא מספקת מימון ולא נכס, וזהו אופיה הפיננסי של השכירות ... המימון עוטה כסות של הספקת נכס, ובנוי כעיסקת שכירות רגילה" (בעמוד 10). ובדומה, בהגדרת "אשראי" בחוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א1985-, מוצאים אנו שההגדרה כוללת גם "מימון באמצעות השכרת נכסים". כלומר, שהשכרת נכסים נתפסת כאחת מהדרכים המוכרות למימון. כפי שצויין לעיל, יש אפשרות לעצב עיסקאות ליסינג מימוני מגוונים שונים, כשכל אחת שונה מהאחרות בהיבטים מסויימים רלבנטיים. על כן, אין לשים על כל העיסקאות הללו, יהיה תוכנן אשר יהיה, תווית זהה בשאלה אם הן מהוות עיסקאות אשראי. אין לגזור גזירה זהה לעיסקה שבה ההיבט המימוני הוא ההיבט הבולט ולעיסקה שבה היבטי השכירות הם ההיבטים הבולטים. אין לקבוע כלל זהה לעיסקה שבה אופצית הרכישה מותנית בתשלום מינימלי ולעיסקה שבה אופצית הרכישה מותנית בתשלום משמעותי, מבלי לאפשר שקילה ספציפית של הנסיבה האמורה על רקע כלל נסיבות המקרה. גם איני מוצא טעם להגדיר עיסקת ליסינג מימוני "קלאסית" ולהתייחס לדין סיווגה של עיסקה "קלאסית" כזו כעיסקת אשראי. אין בקביעת כלל קטיגורי לעיסקה "קלאסית" כל יתרון. לגישתי, יש לבחון כל עיסקת ליסינג מימוני לגופה ולהכריע על פי מאפייניה לאור תכליתו של חוק הריבית בדבר מניעת ניצול לרעה של מצוקת הלווים על ידי המלווים. את מאפייניה של עיסקת הליסינג הספציפית יש לבחון, כמבואר לעיל, על פי מהותה של העיסקה ולא על פי צורתה החיצונית. 20. בבחינה זו יש לבחון את כלל הנסיבות ולשקול את כל השיקולים הרלוונטיים. לצורך ההכרעה האמורה, נזכיר להלן אחדים משיקולים אלה: (א) היחס בין התשלום התקופתי ובין שווי השוק של דמי שכירות הנכס. ככל שהתשלום התקופתי איננו משקף שווי שוק של דמי שכירות הנכס, יש בכך כדי להחליש את היבטי השכירות בעיסקה הספציפית. (ב) היחס בין שווי השוק הנוכחי של הנכס ובין היוון זרם התשלומים התקופתיים על פי הסכם הליסינג. אם היוון זרם התשלומים התקופתיים על פי הסכם הליסינג קרוב לשווי השוק הנוכחי של הנכס, יש בכך לחזק את אופיה של עיסקת הליסינג כעיסקת מכר בתוספת עיסקת הלוואה. (ג) קיומה של אופציית הרכישה וערכו של התשלום הנדרש למימושה של אופציה זו. קיומה של אופצית רכישה וערך מינימלי של התשלום הנדרש למימוש האופציה, מצביעים על אופיה של עיסקת הליסינג כעיסקת מכר בתוספת עיסקת הלוואה. (ד) מספר הצדדים לעיסקה. אם בין בעל הנכס ושוכרו קיים צד נוסף אשר עניינו האמיתי הוא בעיסקת אשראי עם השוכר, יחזק הדבר את הנטיה לראות בעיסקה עיסקת אשראי. (ה) השיקולים אשר הביאו את מקבל הנכס לכריתת הסכם הליסינג. (ו) נסיבות כריתת העיסקה. השיקולים והנסיבות הנזכרים בפיסקאות (ה) ו-(ו) לעיל יכולים אף הם לסייע בבירור מהותה האמיתית של העיסקה. לאחר שקילת השיקולים הנזכרים, וכן כל יתר השיקולים הרלבנטים, יש לסווג את העיסקה, על פי מאפייניה, לאור תכליתו של חוק הריבית. 21. גישתי זו מוצאת לה תימוכין בפסיקת בתי המשפט במספר מדינות בארה"ב. בתי המשפט בארה"ב בחנו כל עיסקה ליסינג לגופה, ולא קבעו קביעה קטיגורית אשר יפה לכל עיסקת ליסינג מימוני. נזכיר בהקשר זה את השיקולים שציין השופט Fitzgerald בבית המשפט העליון במדינת Alaska, בבואו לבחון אם עיסקת שכירות מסויימת הינה עיסקה אשר במהותה הינה עיסקת ריבית קצוצה, בפרשת McGalliard V. Liberty Leasing Co. of Alaska, 94 ALR3d 621, 624: “In determining whether a purported lease or sale arrangement involves a usurious loan, several indicia are frequently relied on by the courts. These include, but are not limited to, the following: (1) intention of any of the parties to create a loan or extension of credit; (2) discussion between the vendor and vendee of financing possibilities or efforts by the vendee to seek financing elsewhere; (3) existence of a close relationship between a vendor and a financier; (4) proof of a normal business practice to assign paper shortly after a transaction is consummated; (5) relation of the price the vendor receives for his paper and his cash selling price; and (6) computation of the excess (time-price) charges in a manner in which loan interest is usually computed”. ראו גם: BELL V. ITEK LEASING CORP., 555 S.W.2d 1; McKeeman V. Commercial Credit Equipment Corporation, 320 F. Supp. 938 (1970); 94 ALR3d 640 “Application of usury laws to transactions characterized as “leases”). 22. כזכור, בא כוח המערערת הביע את החשש שקבלת טענות המשיבות עלול לפגוע קשות במוסד הליסינג המימוני אשר הוכר במספר דברי חקיקה, מוסד המוכר על ידי שלטונות המס, אשר יש לו גם נפקויות בשטחי משפט שונים, כמו דיני החוזים, דיני הקניין ועוד. אדגיש בהקשר זה, שעניין סיווגה של עיסקה לצורך הדינים השונים אינו דורש הכרעה בענייננו. ענייננו הוא בשאלה, אם עיסקה פלונית אשר מאפייניה הובאו בפני בית המשפט מהווה, על פי תוכנה ומהותה, עיסקת אשראי אם לאו. אם התשובה לכך חיובית, הרי שלעניין חוק הריבית, בהתחשב בתכליתו, תחשב העיסקה לעיסקת אשראי. אך אין במסקנה זו, בהכרח, ליתן תשובה לגבי סיווגה של העיסקה לצורך דינים אחרים, כמו, למשל, דיני חיובים, דיני הקניין, דיני מיסים או דיני הבטוחות. עם כל הרצון ליצור הרמוניה חקיקתית במובן זה שעיסקה בעלת אופי מסויים תחשב ככזו לצורך הדינים כולם, לא תמיד הדבר הוא כך, והשאלה אם בעיסקת אשראי עסקינן צריכה להבדק ולהיות מוכרעת באספקלריה של הדין הנדון. עוד נדגיש, שאין בפסק דין זה לפגוע במוסד הליסינג ככל שאינו מהווה כלי להערמה על חוק הריבית. רק באותם המקרים שייקבע שהעיסקה הינה עיסקת אשראי, וכי העיסקה כוללת חיוב בריבית העולה על הריבית המותרת לפי חוק הריבית, ייקבע שאת חלק זה של הריבית אין חובה לשלם. בכל מובן אחר העיסקה תהיה תקפה. אכן, עיסקאות ליסינג אשר במהותן הינן עיסקות אשראי הבאות להסוות על התניית ריבית לא חוקית, עלולות להפגע. במובן זה יש בחשש של המשיבות ממש. אך התשובה הברורה לחשש האמור היא, שאם קיומו של מוסד תלוי רק בכך שניתן יהיה, במסווה שלו, לגבות ריבית בלתי חוקית, אין להצטער על כך. מאידך גיסא, ככל שלמוסד הליסינג יש קיום וחשיבות גם כשאין הוא מגלם עיסקת אשראי שבמסגרתה נגבית ריבית בלתי חוקית, המוסד לא ייפגע בשל כך שבעיסקת ליסינג אשר מגלמת ריבית מופרזת ייקבע שהריבית המופרזת אינה ברת פרעון. אכן, השאלה המרכזית עליה יש להשיב היא, אם עיסקת הליסינג המימוני בענייננו הינה עיסקת אשראי במובן חוק הריבית אם לאו. בית המשפט המחוזי ענה על כך תשובה חיובית, ולדעתי צדק בית המשפט המחוזי. להלן אפרט את נימוקי לכך. ג. מן הכלל אל הפרט 22. העיסקה בענייננו נולדה על רקע רצונן של המשיבות בציוד, מבלי שהיה להם מימון לכך. הם פנו לבנק, וזה הפנה אותן אל המערערת לשם מימון הרכישה באמצעות עיסקת ליסינג מימוני. על פי העיסקה, רכשה המערערת את הציוד על פי הנחיות המשיבות וחתמה מצידה על הסכמי שכירות של הציוד עם המשיבות. בנסיבות עריכת העיסקה ובתנאיה, יש לחזק את המסקנה שלמעשה מדובר במתן אשראי על ידי המערערת למשיבות, וכי על כן העיסקה הינה "עיסקת אשראי". אזכיר להלן את הנסיבות והתנאים התומכים במסקנה שב"עיסקת אשראי" במובן חוק הריבית עסקינן. 23. א. מלוח הסילוקין שבנספח ה' לכתב התביעה בבית משפט קמא, מתברר כי התשלומים התקופתיים משקפים החזר של הקרן (מחיר הציוד) בתוספת 10.61% ריבית בהסכם הראשון, 10.71% ריבית בהסכם השני, 13.91% ריבית בהסכם השלישי, ו13.91%- ריבית בהסכם הרביעי. היוון ריאלי של התשלומים התקופתיים על פי שיעורי הריבית האמורים יביא אותנו ל"ערך הנכסים" הנרכשים בכל הסכם והסכם ליום החתימה על כל אחד מהם. במילים אחרות, הערך הנוכחי של התשלומים התקופתיים משקף את הערך הנוכחי של הציוד הנרכש. הערך העתידי של התשלומים התקופתיים עולה על הערך הנוכחי של הציוד הנרכש. זאת, מפאת הדחייה בתשלום ערך הציוד, ותוספת זו מבטאת את מחיר הדחייה, קרי מחיר הכסף, דהיינו את "הריבית". יש בכך כדי להוות אחת האינדיקציות המצביעות על אופיים של הסכמי הליסינג הספציפיים שבפנינו כהסכמי מימון, דהיינו מתן אשראי על ידי המערערת למשיבות. ב. אינדיקציה נוספת היא, קיומה של אופצית רכישה בסוף תקופת ההסכם, כאשר הסכום הנדרש למימוש אופציה זו הוא בשיעור של 1% מעלות הנכס, דהיינו סכום מינימלי. ג. בעיסקאות הליסינג נשוא דיוננו היו מעורבים שלושה צדדים: המשיבות, ספק הציוד והמערערת. מספר זה של הצדדים תומך גם הוא באופיה המימוני של העיסקה, ותפקידו המימוני של הצד השלישי, המערערת. צד שלישי זה לא לקח חלק במשא ומתן לרכישת הציוד, אלא רכשו על פי הנחיות המערערת. מה תפקידו, איפוא, על פי עובדות אלה, במערכת היחסים? נראה בעליל, כי תפקידו היחיד הוא מימוני. הוא מספק את הכסף לרכישת הציוד. אכן, המערערת היא חברה פיננסית. היא חברה שמתעסקת בכסף ולא במכירת ציוד. הסחורה שהיא מספקת זה כסף. כל עניינה הוא בכסף ולא במכירת ציוד. ד. באשר לשיקולים שהביאו את המשיבות לכריתת הסכם הליסינג, הרי שעל כך הובאו בפני בית משפט קמא ראיות ונקבעו ממצאים עובדתיים. נקבע, כי נוצר אצל המשיבות חוסר במזומנים, הן לא יכלו לרכוש ציוד מספקים בתשלומים לטווח ארוך, וספק אם יכלו לקבל הלוואה. נמצא, כי השיקול לחתימת הסכם הליסינג על ידן היה שיקול מימוני גרידא. ה. אורך החיים של חלק מן הציוד היה פחות מעשר שנים, דהיינו פחות מאורך תקופת ההסכם. זו אינדיקציה לכך שהעיסקה איננה משקפת עיסקת שכירות אמיתית, שהרי אדם סביר לא ישכור נכס לתקופה הארוכה מתקופת חיי הנכס. ו. לפי סעיף 3(ב) להסכמים, מתחייב "השוכר" לשלם ל "משכירה" כל סכום ששילמה לספק בגין הציוד, גם אם הציוד או חלקו לא מסופק מאיזו סיבה שהיא על ידי הספק. סעיף 15(א) להסכם קובע, כי "כל עוד לא קיבלה המשכירה בחזרה את החזקה הבלעדית בציוד, כמותנה בהסכם זה, אפילו הושחת או אבד (כולו או חלקו) או נמנעה או נשללה מהשוכר הנאת השכירות, במלואה או בחלקה, ובלי שהדבר יתפרש כמקנה לשוכר את הזכות שלא להחזיר את הציוד עם סיום ההסכם והשכירות מכל סיבה שהיא, או כשולל או מגביל איזה סעד או תרופה שהם מהמשכירה, יהיה השוכר חייב למשכירה דמי שכירות". סעיפים אלה בחוזה מבהירים שביחסים בין המשיבות למערערת הנכס וההנאה ממנו לא הם העיקר, אלא חובת התשלום של התשלומים המוסכמים בין המשיבות למערערת, חובה אשר קיימת ללא קשר להנאת המשיבות מהנכס. מסקנתי היא, איפוא, שמאפייניהם של ההסכמים הם מאפיינים של הסכמי מימון ולא של הסכמי שכירות. מהותם הכלכלית האמיתית של הסכמים אלה היא מהות של הסכמי מימון. לאור תכליתו של חוק הריבית, בדבר מניעת ניצול לרעה של מצוקתם הכלכלית של הלווים, יש להכפיף הסכמים אלה, שמהותם האמיתית היא מהות של מימון, לחוק הריבית. הכפפה זו תגשים את תכליתו של חוק הריבית. על כן, עיסקאות הליסינג שנקבעו בהסכמים הן "עיסקאות אשראי" במובן סעיף 1 לחוק הריבית, ועל כן, הן בגדר "מילווה" כמשמעותו בחוק. 24. טענה אחרת של המערערת היא, כי בפרשת סטרן ובפסקי דין נוספים של בית המשפט העליון בעקבותיה, נקבע כי "עיסקת אשראי" בסעיף 1 לחוק הריבית משמעותה הלוואה רגילה, הלוואת כספים ממש, ולפיכך אין להחיל את חוק הריבית על אף עיסקה שאיננה הלוואה רגילה, ובכלל זה עיסקאות ליסינג מימוני. אין לקבל טענה זו. ראשית, אותם פסקי דין עליהם מסתמך בא כוח המערערת עסקו במכר "אמיתי" בתשלומים ולא בשכירות. מכר של ציוד כמו בענייננו, כשהמוכר (המערערת) לא גילה כל עניין בציוד, ציוד זה לא היה בחזקתה וכל "רכישה" שלו ו"השכרה" שלו ל"שוכר" (המשיבות) היו בתנאים המצביעים בבירור על כך שכל העיסקה לא היתה במהותה אלא עיסקת מימון על ידי המערערת. המערערת היתה מעין "איש ביניים" בין המוכר האמיתי של הנכס (ספק המכשירים) לבין הרוכש האמיתי שלו (המשיבות), כאשר חלקה בעיסקה הוא מתן אשראי למשיבות לצרכי רכישת הציוד. המערערת לא נזקקה לציוד ולא בחרה אותו ולא היה לה כל מגע עימו. שנית, בפסק הדין בפרשת סטרן הודגש, כפי שצויין כבר לעיל, ש"כשבאים לבחון אם עיסקה מסויימת מהווה 'מילווה' כמשמעותו בחוק הריבית, יש להביט על העיסקה בכללותה, במהותה ובתכליתה" (ההדגשה במקור). מכאן, שעיון מדוקדק בפסקי הדין הנ"ל אין בו להשליך בהכרח על עיסקות הליסינג בענייננו. שלישית, אם אמנם מההלכה בפרשת סטרן ובפסקי הדין שבעקבותיה ניתן היה ללמוד שבמקרה של עיסקת מכר בתשלומים - יהיו תנאיה אשר יהיו - לעולם היא לא תחשב העיסקה כעיסקת אשראי, הנני סבור שהיה מקום להרהר שנית בהלכה. איני מוצא צורך להרחיב בנקודה זו, נוכח תנאי העיסקאות הנדונות, על פיהן, כפי שבקשתי לבאר לעיל, המדובר הוא בעיסקאות אשראי. 25. על פי צו הריבית נקבעה ריבית מכסימלית אך ל"מילווה צמוד" ולא לכל "מילווה". בענייננו, התשלומים התקופתיים היו צמודים למדד, ועל כן המילווה שבפנינו הוא "מילווה צמוד". אם כי הטיעון שבפנינו התרכז בשאלה האם העיסקאות הן "מילווה" אם לאו, ולא היתה מחלוקת אם "מילווה" זה הוא צמוד אם לאו, מצאנו לנכון, למען הסר ספק, להבהיר גם נקודה זו. לפיכך, בצדק חייב בית משפט קמא את המערערת בדין. 26. נוכח מסקנתי זו, מתייתר הצורך לדון בסוגית חובת הגילוי, אותה העלו המשיבות בסיכומיהן. נותר רק להתייחס לטענת המערערת, כי יש להפחית את סכום ההוצאות שנפסקו לחובתה בבית משפט קמא בשיעור של 15% מסכום ההשבה בו חוייבה. אין לקבל את הטענה. הכלל הוא, כי ערכאת הערעור איננה מתערבת בפסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. המקרה שלפנינו איננו מקרה שכזה. התוצאה היא, שהערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבות הוצאות ערעור זה בסך 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' אילן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, יא' באדר א' התש"ס (17.2.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97024620.E03 /עכב