עז' המנוחה לטיפה יפה חייט ז"ל נ. סמירה דיק ואח'

פסק-דין בתיק רע"א 2457/04 בבית המשפט העליון רע"א 2457/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין המבקש: עזבון המנוחה לטיפה יפה חייט ז"ל נ ג ד המשיבים: סמירה דיק ואח' בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המחוזי בחיפה בתיק ע"א -1112/03 שניתן על ידי כבוד השופטים: אילן שיף, יצחק דר, בלהה גילאור תאריך הישיבה: ח' בחשון התשס"ז (30.10.06) בשם המבקשת: עו"ד אברהם בית הלוי בשם המשיבים : עו"ד שמעון צח פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה. עניינו של ההליך בפני בית משפט השלום בתובענה לפינוי שהגישו המשיבים כנגד עזבון המנוחה באמצעות ילדיה, ביחס לדירה ברח' אלנבי שבחיפה (להלן – הדירה), בה התגוררה המנוחה כדיירת מוגנת עד לפטירתה. העזבון סירב לפנות את הדירה לאחר הפטירה בטענה כי בנה של המנוחה, יאיר אור, רכש בה זכויות של דייר מוגן מכח הוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972. 2. בית משפט השלום (כב' השופטת ב. בר-זיו) דן בשאלה האם רכש הבן זכויות דיירות בדירה מכח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר הקובע: "דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר, והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א), יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". בית המשפט בחן את תחולת ההוראה על סמך העובדות הבאות: בשנת 1989 הגיע בנה של הדיירת המנוחה, הבן יאיר אור לישראל מארה"ב, נישא, והתגורר עם אשתו (כיום גרושתו) בדירת הוריה בלוד. בשנת 1990 נדון יאיר אור למאסר עולם, ומאז 1997 יצא מהכלא לחופשות קצרות של 72 שעות מידי מספר חודשים, ובחופשותיו שהה אצל אמו בדירה עד לפטירתה. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה האם שהייה בדירה בחופשות אסיר כאמור, עונה על התנאי שבסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, המתנה רכישת זכות דיירות מוגנת מכח דייר שנפטר במגורים בדירה עמו לפחות ששה חודשים קודם לפטירתו. טענת הבן הינה כי די בעובדות כי התגורר בדירה עם אמו בחופשותיו מהכלא במשך מספר שנים עד לפטירתה, וכי לא היתה לו דירה אחרת משלו, כדי להקנות לו מעמד של דייר מוגן על פי סעיף 20(ב) לחוק. עמדת המשיבים היתה כי בילוי חופשות קצרות של ימים ספורים מדי כמה חודשים בדירת האם אינם עונים על תנאי החוק, ולכן הבן לא רכש זכות דיירות מוגנת, ועל העזבון לפנות את הדירה. 3. בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי לא נתמלאו בבנה של המנוחה תנאי סעיף 20(ב) לחוק. ההלכה הפסוקה אמנם הכירה במצב שגם בן של דייר מוגן שנעדר ממנה יכול בנסיבות מסוימות לקיים את תנאי הוראת החוק, אולם התנאי לכך הוא כי התגורר בדירה במשך התקופה המינימלית הנדרשת בחוק עובר לארוע שגרם להעדרותו. בנסיבות ענין זה לא נתמלאה דרישה זו, ולכן הבן לא רכש זכויות דיירות מוגנת בדירה, מה גם, שלאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וההגנה על הקנין הקבועה בו יש לפרש את היקף זכויות הדייר המוגן ואלה הבאים מכוחו פירוש מצמצם. נוכח החלטה זו, ניתן צו פינוי שחייב את העזבון בפינוי הדירה. 4. בית המשפט המחוזי דן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. הוא אימץ את פסק דינה של הערכאה הדיונית, וקבע כי צדקה בגישתה לפיה בנה של הדיירת המנוחה אינו מקיים את תנאי החוק, לענין רכישת זכות דיירות מוגנת מכח דייר שנפטר. ומוסיף בית המשפט: "הגיונם של הדברים הוא בכך שהמבחן לרכישת הזכות של הבן מצומצם יותר מאשר המקרה של הבן שכבר רכש את הזכויות, ונטענת כלפיו טענת נטישה עקב מאסרו. משכך, גם לא ראינו הבדל בין מקרה של מאסר, אשפוז, וכיוצא באלה דוגמאות שהובאו על ידי ב"כ המערער". 5. המבקש פנה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור, וחזר על טיעוניו שהשמיע בערכאות דלמטה. לדבריו, היתה לו זיקת שייכות לדירת אמו כדירת מגורים יחידה שהיתה לו לאורך שנות מאסרו, והוא אף בילה בה את חופשותיו, ולכן יש לראותו כמי שממלא אחר תנאי החוק לצורך רכישת מעמד דייר מוגן בעקבות פטירת אמו שהיתה בעלת מעמד של דיירת מוגנת. 6. המשיבים מבקשים כי נדחה את הבקשה על הסף, משלא מתקיימים לגביה תנאי הילכת "חניון חיפה" לצורך מתן רשות ערעור. לגופה של הבקשה הם טוענים כי הבן המרצה עונש מאסר עולם אינו יכול להיחשב ממשיך בזכות של אמו, הדיירת שנפטרה, מאחר שלא מתקיימים לגביו תנאי המגורים המשותפים עם האם בדירה לפחות חצי שנה לפני פטירתה, ולו בטרם נדון למאסר. 7. דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף ואף לגופה. ראשית, אין מתקיימים בבקשה זו תנאי הילכת "חניון חיפה", שרק בהתקיימם יש להיעתר לבקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי. אין בפנינו שאלה עקרונית בעלת אופי כללי החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. מדובר בשאלה של יישום עובדות, ייחודיות באופיין, לתנאי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, שעקרונותיו ותנאיו ברורים. הסוגיה העולה היא בעלת אופי פרטני, שעניינה התאמת עובדות המקרה לתנאי הוראת החוק, ולא עולה שאלה בעלת היבט עקרוני שהשלכתה כללית. משכך, די היה בטעם זה כדי לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. 8. מעבר לנדרש, ייאמר כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. הכלל העולה מסעיף 20 לחוק הינו כי עם מותו של דייר מוגן פוקעת הדיירות המוגנת, אלא בהתקיים תנאים מסוימים, שאז עוברת הזכות לבן או לקרוב משפחה. בכלל תנאים אלה נדרש, כי הטוען לזכות התגורר עם הדייר המוגן לפחות שישה חודשים לפני מותו, ובתנאי שאין לו בזמן הפטירה דירה אחרת. מטרת הוראה זו דינה למנוע הותרתו של ילד או קרוב משפחה של דייר המוגן בלא קורת גג עם מותו של הדייר, והוא - מקום שהתגורר בפועל בדירה עם הדייר במשך פרק זמן מינימלי, ואין לו בעת הפטירה דירת מגורים אחרת. הגנה זו על ילדים ובני משפחה המתגוררים עם הדייר, שלימים נפטר, נושאת אופי סוציאלי, וכורכת עימה פגיעה בבעל הבית, המבקש לממש את זכות הבעלות שלו בקניינו עם מות הדייר המוגן. פגיעה זו בבעל הבית מוצדקת כל עוד נדרש להגן באופן אמיתי וממשי על בנים או קרובים של דייר מוגן שהתגוררו עמו, ואין להם קורת גג אחרת. היא אינה מכוונת למצבים בהם הבן או הקרוב לא התגוררו בפועל עם הדייר, אלא פקדו את הבית לביקורים ספורדיים מזמן לזמן, והתגוררו בפועל במקום אחר. הרחבת הגנת החוק לאנשים כאלה אינה מתיישבת עם התכלית שלשמה הוכרה ההמשכיות בזכות הדייר המוגן גם לילדיו ולקרוביו. בנה של הדיירת המנוחה מרצה מאסר עולם, ולא התגורר בבית אמו לפחות שישה חודשים לפני פטירתה. הוא הגיע לישראל ב-1989 עם אשתו, ממנה התגרש לאחר מכן, והתגורר עימה בדירה אחרת בלוד. ב-1990 נשפט למאסר עולם, ורק 7 שנים לאחר מכן החל להגיע לדירת אמו לחופשות של 72 שעות מדי מספר חודשים. פשיטא, שעובדות אלה אינן מקיימות את תנאי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, על פי כל אמת מידה. לא נתקיים התנאי הבסיסי של מגורים משותפים עם האם בדירה במשך שישה חודשים לפני הפטירה,שהרי אותה עת שהה הבן בכלא. ביקוריו המזדמנים של הבן בדירה לצורך חופשות אינם מקיימים את התנאי הבסיסי של מגורים משותפים עם הדייר המוגן במשך פרק הזמן המינימלי טרם פטירתו, הנדרשים לצורך רכישת זכות דיירות מוגנת מכח הדייר שנפטר. בנסיבות אלה, דין הבקשה להידחות גם לגופה. תוצאה זו מתיישבת עם גישת ההלכה הפסוקה בנושא זה. בית המשפט בעבר נתן דעתו למקרה בו הדייר המוגן נדון למאסר לצורך בחינת השאלה אם יש לראות במאסרו משום נטישת המושכר (ע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פד"י לא(2) 113). בשאלה זו נפסק כי שהייה במאסר אינה שקולה, בהכרח, כנטישה המביאה לאובדן זכות הדיירות. נסיבות הענין שלפנינו שונות בתכלית, שכן כאן, מלכתחילה, לא נרכשה זכות דיירות מוגנת בידי הבן, משלא נתמלאו לגביו תנאי המגורים המשותפים עם הדיירת המוגנת כנדרש על פי סעיף 20(ב) לחוק ולא ניתן, לראות בביקורי חופשה ארעיים משום קיומו של תנאי זה (ראו גם רע"א 167/77 חיים כהן נ' הבדלה, פד"י לג(2) 649; רע"א 6309/99 לנגר נ' שיטרית, תק על 99(3) 100). לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש ישלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,000 ₪. ניתן היום, ח' בחשון תשס"ז (30.10.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04024570_R08.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il