מרדכי בן דוד נ. יעל גלסמן

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2455/20 ע"א 2785/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ המערערים בע"א 2455/20 והמשיבים בע"א 2785/20: 1. מרדכי בן דוד 2. בנדא מגנטיק בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 2455/20 והמערערים בע"א 2785/20: 1. יעל גלסמן 2. אילן גלסמן 3. מיכל ריכליס 4. רונן ריכליס ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' עמית-אניסמן) בת"א 12852-09-14 מיום 18.2.2020 תאריך הישיבה: כ' בסיון התשפ"א (31.05.2021) בשם המערערים בע"א 2455/20 והמשיבים בע"א 2785/20: בעצמו בשם המשיבים בע"א 2455/20 והמערערים בע"א 2785/20: עו"ד יצחק אבירם פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' עמית-אניסמן) בת"א 12852-09-14 מיום 18.2.2020, במסגרתו נדחתה תביעה לביטול פסק דין. הרקע לערעורים הרקע לערעורים אינו דרוש ברובו לצורך הכרעה בהם. על כן, אביא רק את עיקרי הדברים הצריכים לעניין. הצדדים היו שותפים למיזם לייבוא קורקינטים, ולמכירתם בארץ ובחו"ל. בשלב מסוים התגלעו ביניהם חילוקי דעות והמשיבים בע"א 2455/20 (להלן: המשיבים) הגישו תביעה כספית בסך של 6,052,369 ש"ח נגד המערערים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 1089/07; להלן: התיק האזרחי). במסגרת התביעה טענו המערערים (הנתבעים באותה תביעה) – החברה שעסקה בייבוא ובשיווק הקורקינטים והבעלים של החברה (הבעלים ייקרא להלן: המערער) – כי המשיבים קיבלו מהם תשלום בסך של 460,000 דולר ארה"ב; סך של 420,000 דולר באמצעות שתי העברות בנקאיות לחשבון בנק בשוויץ וסך נוסף של 40,000 דולר במזומן. טענה זו הוכחשה על ידי המשיבים. לצורך הוכחת הטענה פעל המערער לאיתור זהות בעלי חשבון הבנק בשוויץ, אליו טען כי העביר את הסכום האמור. בית המשפט קיבל את בקשת המערערים להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפעול מכוח חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק העזרה המשפטית) לשם בירור זהותם של בעלי החשבון בשוויץ. אלא שתשובת בית המשפט בשוויץ מיום 30.6.2008 הייתה כי "הבנק ממנו הפרטים היו אמורים להתקבל החליט להסתמך על החובה שבדין לשמירת הסודיות הבנקאית. עקב כך, הוא מסרב להיענות לבקשת גילוי מסמכים". המערער עשה ניסיון נוסף לגלות את זהות בעלי חשבון הבנק בשוויץ גם לאחר שלב שמיעת הראיות בתביעה, אך גם ניסיון זה לא צלח. בפסק דינו מיום 5.5.2010 התייחס בית המשפט המחוזי לטענות המערער ביחס להעברות הבנקאיות האמורות וקבע כי אין בראיות שהוצגו על ידו כדי להוות הוכחה לכך שאכן הועברו כספים למשיבים. לכל היותר הוכחה העברת כספים מחשבון המערער בשוויץ לחשבון אחר. בהמשך לכך נפסק כי על המערער לשלם למשיבים סך של 1,702,210 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. שני הצדדים הגישו ערעורים לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 4779/10 וע"א 4787/10), ובסופו של דבר הוסכם כי בית משפט זה ייתן את פסקו בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), באופן שיוחלט על סכום פיצוי שישלם המערער למשיבים, אשר ינוע בין 700,000 ש"ח לבין סך של 1,500,000 ש"ח בערכים של 21.12.2010. בהתאם לכך, ביום 4.4.2012 נפסק כי המערער ישלם למשיבים סך כולל של 950,000 ש"ח (נכון ליום 21.12.2010), סכום שעמד ברבות הימים על סך של 2,600,000 ש"ח. ברם, חרף הסכמתו למתן פסק דין על דרך הפשרה, ביום 16.5.2013 שב המערער והגיש בקשה בתיק האזרחי, לגביית ראיות על פי חוק העזרה המשפטית בנוגע לזהות בעלי חשבון הבנק בשוויץ, בטענה שהחוק בשוויץ השתנה כך שניתן לברר את זהות בעלי החשבון. ביום 27.6.2013 בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו בקבעו כי עיון בבקשה מגלה כי הלכה למעשה מבקש המערער לבטל את פסק הדין שניתן על דרך הפשרה. בהתאם לפסיקה, אין להגיש בקשה לביטול פסק דין מטעמי מרמה או ראיות חדשות באותו תיק שבו ניתן פסק הדין, אלא יש לפנות להליך חדש. בעקבות כך הוגשה התביעה מושא הערעור, במסגרתה טען המערער כי בשל השינוי האמור במצב החוקי בשוויץ, באפשרותו לפעול כיום לשם קבלת ראיה המוכיחה כי עדותם של המשיבים בשעתו, לפיה לא הועבר להם סך של 420,000 דולר הייתה עדות שקר, וכי הסכום האמור הועבר על ידו לחשבון בנק המתנהל על שם המשיבים בשוויץ. מנגד, המשיבים הגישו בקשה למחיקת התביעה על הסף. בקשת המשיבים נדחתה ביום 8.1.2015, תוך שבית המשפט קבע כי "נראה כי מן הראוי כעת, לאחר שהחוק בשוויץ שונה, לאפשר לתובעים לעשות ניסיון אחרון בחסות בית המשפט להשגת הראייה הזו, שיש לה פוטנציאל להכריע בסוגיה". בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש המערער בקשה לגביית ראיות על פי חוק העזרה המשפטית, במסגרתה ביקש מידע על חשבון הבנק המתנהל בשוויץ אליו העביר, על פי הנטען, את סכום הכסף שבמחלוקת. בקשתו התקבלה ביום 11.1.2015. בהמשך לכך, ביום 23.2.2017 הוגשה על ידי הנהלת בתי המשפט הודעת עדכון בבקשת העזרה המשפטית, לפיה בית המשפט בשוויץ הקפיא את הליך גביית הראיות שנתבקש על ידי המערער, בעקבות התנגדות בעל החשבון בבנק השוויצרי האמור, אדם בשם רפאל נווה (להלן: נווה). לאחר שהתקיימו הליכים נוספים מול בית המשפט בשוויץ, התקבלה ביום 22.10.2019 בקשת המערער לזמן לחקירה את נווה, על מנת שתינתן לו הזדמנות להשמיע טענותיו לעניין הבקשה למתן מידע בנוגע לחשבון הבנק המתנהל על שמו, אשר כרוכה בהסרת החיסיון הבנקאי. בית המשפט קבע באותה עת כי על המערער להמציא את פרטיו של נווה עד ליום 21.11.2019 וככל שלא יעשה כן, תימחק התביעה. משלא עלה בידי המערער להמציא את פרטיו של נווה, ביום 30.1.2020, התקיים דיון בתביעה. בדיון הבהיר המערער כי לא הצליח לאתר את פרטיו של נווה, וביקש כי בית המשפט יאפשר לו להגיש בקשה נוספת לבית המשפט בשוויץ במה שכינה "הליך פלילי-אזרחי", שכן במסגרת זו לטענתו, לא יוכל נווה להתנגד להסרת החיסיון הבנקאי. עוד נטען כי חשבון הבנק אינו קשור למשיבים ועל כן אין להם כל סיבה להתנגד להגשת הבקשה. המשיבים מנגד טענו כי אין כל מקום להגשת בקשה כאמור במסגרת תביעה המתנהלת נגדם, ובחלוף 6 שנים ממועד הגשת התובענה, יש מקום לסיימה. ביום 18.2.2020 בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער להגשת בקשה נוספת לבית המשפט בשוויץ ומשכך, דחה את התביעה. נוכח העובדה שחלפו שנים רבות ממועד מתן פסק הדין על דרך הפשרה, ובכל זאת לא עלה בידי המערער להציג ראיות חדשות או להבהיר כיצד בכוונתו להשיגן, מצא בית המשפט כי הגיעה העת להעדיף את עיקרון סופיות הדיון על פני רצונו של המערער להגיע מבחינתו לחקר האמת. גם אם סבור המערער כי נפלה שגגה בפסקי הדין הקודמים בעניין, מדובר בפסקי דין חלוטים שעיקרון סופיות הדיון חל עליהם. למערער ניתנה הזדמנות שנמשכה למעלה מחמש שנים להוכיח את טענתו כי המשיבים העידו עדות שקר, אולם גם בחלוף הזמן הרב שחלף לא עמד בנטל. עם זאת, הואיל ובית המשפט השתכנע כי המערער מאמין בלב שלם בטענתו ועשה כל שלאל ידו לנסות להוכיחה, בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, בית המשפט מצא לנכון להשית עליו הוצאות על הצד הנמוך בסך של 5,000 ש"ח בלבד. מכאן הערעורים שלפנינו. תמצית טענות הצדדים בערעורים בפתח סיכומיו הבהיר המערער את מטרת הערעור: "לאפשר לי לזמן לחקירה את מר רפאל נווה, שהוא הבעלים המאומת (על פי הרשויות בשוויץ) של חשבון בנק בשוויץ אליו העברתי בדצמבר 2000 ובינואר 2001 סכום כספי בסך של 420,000 ..." (הדגשות המערער הושמטו – ד.מ.). המערער שב על טענתו כי פסקי הדין הקודמים שניתנו במסגרת בירור הסכסוך בין הצדדים (פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 5.5.2010 ופסק דינו של בית משפט זה בערעור על דרך הפשרה) הושגו במרמה, תוך הסתרת נתונים והצגת נתונים כוזבים על ידי המשיבים. לשיטת המערער, לאחר שהתגלתה זהותו של בעל חשבון הבנק השוויצרי אליו הועברו הכספים, נווה, יש לאפשר לו להשלים את המלאכה ולזמן את נווה לעדות על מנת שישפוך אור על נסיבות העברת הכספים. בכל הנוגע להתמשכות ההליכים המערער תלה את האשמה בהתנהלות הנהלת בתי המשפט אשר איבדה לטענתו מסמכים שנשלחו אליה על ידי בית המשפט בשוויץ. לצד הערעור הגיש המערער לבית משפט זה גם בקשה להוספת ראיה – דו"ח חקירה המאשר לשיטתו את קיומו של נווה, את פרטיו ואת הקשר שלו לחשבון הבנק השוויצרי. בתשובתם לערעור, טענו המשיבים כי הערעור אינו אלא חוליה נוספת בשרשרת ההטרדות הנמשכת מצד המערער. מדובר בערעור עקר שאין בו כל טענה אמיתית נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אלא למעשה בקשה לדון מחדש בתיק עצמו. המשיבים מצדם הגישו ערעור משלהם על גובה ההוצאות שנפסקו לחובת המערער (ע"א 2785/20). לשיטתם, שגה בית המשפט המחוזי כאשר פסק הוצאות על הצד הנמוך ולא הוצאות ריאליות, בפרט כאשר המערער הוא אדם אמיד ביותר המנהל נגדם הליכי סרק במשך שנים רבות. דיון והכרעה דין שני הערעורים להידחות. תחילה לערעורו של המערער. פסקי הדין עליהם מבקש המערער להשיג הפכו לחלוטים לפני שנים רבות ועל כן ניצבה בפניו משוכה גבוהה עד מאד. בפרט, כאשר פסק דינו של בית המשפט זה, בערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 5.5.2010, ניתן לאחר שהצדדים הסמיכו אותו לתת את פסקו בדרך של פשרה מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט. ככלל, לא ניתן להרהר אחר פסק דין חלוט, מכוח הכלל של "מעשה בית דין". בבסיס כלל זה עומדים האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו לבל יוטרד בהטרדה חוזרת ונשנית מצדו של בעל הדין שכנגד, וכן האינטרס הציבורי בסופיותם של הליכים משפטיים, מפאת מוגבלותו של המשאב השיפוטי. לצד זאת, במצבים חריגים וקיצוניים במיוחד תתאפשר גם תקיפה של פסק דין חלוט על ידי הגשת בקשה לביטולו. בהתאם להלכה הפסוקה לבית משפט אזרחי נתונה סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט כאשר קיימות נסיבות בהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית-דין וסופיות הדין (ראו: ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366, 371 (2003)). לעניין זה, הפסיקה הכירה בשתי קבוצות של מקרים: הקבוצה הראשונה כוללת מקרים בהם הבקשה לביטול פסק הדין מתבססת על טענת מרמה ועל עילת התרמית ובפרט מקרים בהם מתברר כי פסק הדין התבסס על עדות שהתגלתה כעדות שקרית; הקבוצה השנייה כוללת מקרים בהם התגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין (ראו: ע"א 5187/08 רונן נ' סמואל, פסקה 12 (3.12.2012); ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו, פסקה 8 (19.9.2007)). מכל מקום, הובהר כי מאחר שסמכות זו מהווה חריג לעיקרון סופיות הדיון, השימוש בה ייעשה אך בהתקיים נסיבות דרמטיות ובמקרים חריגים ונדירים (ראו: רע"א 8702/16 רוזנבלט נ' מדינת ישראל פרקליטות מחוז המרכז, פסקה 11 (17.11.2016)). במקרה דנן, טענות המערער נוגעות לסוג הראשון של המקרים – השגת פסק דין במרמה. במקרים אלו, הפסיקה הכירה בכך שנקודת האיזון נוטה לכיוון האמת והצדק על פני היציבות וסופיות הדיון, ולכן ניתן יהיה לבטל פסק דין חלוט שהושג במרמה ולערוך "משפט חוזר אזרחי". כן נקבעו מספר תנאים המצדיקים ביטולו של פסק דין חלוט בשל מרמה: אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה; חיוניות הראיה, קרי האם עשויה טענת המרמה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה במסגרת המשפט החוזר שייערך; הוכחת הצד הטוען למרמה כי הראיות המוכיחות את טענתו מתבססות על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין, או על ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה (ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, פ"ד סג(3) 612 (2010)). בענייננו, המערער מבקש להפוך את היוצרות ולדרוש שבית המשפט, במסגרת תביעה לביטול פסק דין חלוט, יסייע בידו להמציא את הראיות המבססות, לשיטתו, את טענת התרמית. זאת אין להלום. למערער ניתנו הזדמנויות רבות – יש שיאמרו רבות מדי – להביא ראיותיו על מנת להוכיח את טענתו למרמה ואף התקבלה בקשתו לפי חוק העזרה המשפטית, על מנת לסייע לו במטרה זו. עם כל זאת לא עלה בידו להשיגה. על מנת לסבר את האוזן, אזכיר את השתלשלות האירועים. לאחר שניתן ביום 4.4.2012 פסק הדין בבית משפט זה על דרך הפשרה בהסכמת המערער שעה שהיה מיוצג על ידי עורך דין, הוא הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לסייע בידו להשיג ראיה חדשה בקשר לחשבון הבנק בשוויץ. לאחר שהובהר לו כי הדרך הדיונית הנאותה היא הגשת תביעה חדשה, הגיש המערער תביעה כאמור עוד בשנת 2014. במסגרת תביעה זו הלך בית המשפט המחוזי לקראת המערער כברת דרך בלתי מבוטלת, ונעתר לבקשתו להגשת בקשה על פי חוק העזרה המשפטית. בית המשפט אף נהג באורך רוח מופלג ונמנע מסיום ההליך גם כאשר בקשה זו לא הניבה כל ראיות המוכיחות את טענותיו של המערער במשך שנים. גם לאחר שמבחינת המערער בית המשפט בג'נבה לא "סיפק את הסחורה", הוא המשיך והגיש בקשות נוספות לפי חוק העזרה המשפטית וכן בקשות לחקור את המשיבים. על פניו אפוא, בעת הזו, בחלוף כמעט עשור ממועד פסק דינו של בית משפט זה בסכסוך המקורי בין הצדדים, ולאחר שהמערער לא הביא ראיה כלשהי להוכחת טענותיו לתרמית, בהתנגשות בין האינטרס של חקר האמת לשיטת המערער לבין האינטרס של סופיות הדיון, נוטה הכף באופן מובהק לעבר האחרון. אוסיף רק כי בדומה לבית המשפט המחוזי, גם אני איני מפקפק כי הנושא בדמו של המערער, אולם זמנם של בתי המשפט שייך לציבור כולו ואין מקום להמשיך ולדוש בסכסוך בין הצדדים. הכל בבחינת "עבר יומו בטל קרבנו" (בבלי ברכות כו ע"א). באשר לטענת המערער לפגמים בהתנהלותה של הנהלת בתי המשפט בדמות אובדן מסמכים אשר נשלחו לישראל על ידי מערכת בתי המשפט בשוויץ, אין לי אלא לסמוך ידיי על הכרעת בית המשפט המחוזי בסוגיה. לא זו בלבד שהנהלת בתי המשפט לא הזיקה למערער, אלא נקבע כי היא סייעה לו בתרגום מסמכים, במתן מידע לגבי ההליכים המתאימים שעליו לנקוט לשם בירור פרטיו של נווה ובתקשורת מול בית המשפט הרלוונטי בשוויץ. כל זאת, כאשר תפקידה בהתאם לחוק ולאמנות הרלוונטיות הוא לשמש "צינור" בלבד להעברת ולקבלת מידע ולא לנהל בשם המערער את ההליך מול הרשות השופטת הזרה. "כאן כפר [המערער] בטובה" (רש"י, בראשית ג 12). מאותה סיבה ממש, גם דינה של בקשת המערער להוספת ראיה לפנינו להידחות. בהתאם להלכה הפסוקה, הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור תאושר במשורה. ככלל, המבקש הוספתן של ראיות בשלב הערעור נדרש להראות כי הראיות לא הובאו בפני הערכאה הדיונית מסיבות שאינן תלויות בו ולשכנע כי הוא תם לב (ראו: רע"א 4543/07 אביסדריס נ' קצין התגמולים, פסקה 5 (6.12.2007). הרציונל העומד מאחורי הגישה המצמצמת להוספת ראיות בשלב הערעור הוא עיקרון סופיות הדיון והתפיסה לפיה הליך הערעור נועד לאתר טעויות שנפלו בפסק דינה של הערכאה הדיונית ולא לפתוח מחדש את המחלוקת העובדתית בין הצדדים (ע"א 10687/07 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ – רמאללה נ' חג'וג', פסקה 19 (5.8.2010)). בענייננו, עיון בבקשת המערער מגלה כי הוא אינו מפרט כל סיבה מדוע לא היה בידיו להציג את הראיה במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, מלבד טענה בעלמא כי הראיה הגיעה לידיו רק עתה. בדומה לניסיונותיו לאורך השנים בבית המשפט המחוזי, גם לפנינו מבקש המערער מקצה שיפורים אחרון ממש, לסייע בידו להביא את "ראיית הזהב" לשיטתו. ועל כך אשיב – גם לכך ישנו גבול. אין מקום עוד להטריד את המשיבים או את בתי המשפט, העמוסים לַעֲיֵפָה גם כך, בהליך שאבד עליו הכלח. מעבר לכך, מהתיאור הכללי של הראיה – דו"ח של חוקר פרטי המצביע על קיומו של נווה ופרטיו – לא שוכנעתי בחשיבותה של הראיה להכרעה בערעור או לחשיבותה להליך בין הצדדים בכלל. על המערער להפנים כי הגיע הקץ לשאיפתו להוכיח כי המשיבים קיבלו לידיהם סכום כסף שלא הודו בקבלתו. עד כאן, ומכאן הוא "מטריח עליהם" (בבלי בבא בתרא כ"ג ע"ב, רש"י ד"ה "ועל דא אפקוהו"). מן העבר השני, גם בערעורם של המשיבים לא מצאנו מקום להתערב. הלכה מושרשת היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית והיא תעשה כן רק במקרים חריגים (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005); ע"א 2230/21 אביזוהר נ' לוליאן, פסקה 9 (30.5.2021)). אמנם ההוצאות נפסקו על הצד הנמוך, אף נמוך מאוד, אך לא עד כדי להצדיק התערבות. דין שני הערעורים להידחות אפוא וכך אציע כי יעשה. עם זאת, נוכח העובדה שעיקר הדיון נסוב סביב ערעור המערער וזה נדחה, הוא יישא בהוצאות המשיבים בסך של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏ט"ז באב התשפ"א (‏25.7.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20024550_N13.docx אק מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1