חוסם סרחאין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2455/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2455/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. חוסם סראחין 2. סלאם סראחין 3. סלים אבו זהרי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בתיק פ 057513-02-13 שניתן ביום 25.02.2015 על ידי כבוד השופט א' אינפלד תאריך הישיבה: י"ג באב התשע"ה (29.7.2015) בשם המערערים: עו"ד אחמד סיף ותד ועו"ד איאד אלעטאונה בשם המשיבה: עו"ד אופיר טישלר בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על גזר דינו מיום 25.2.2015 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' אינפלד) בת"פ 57513-02-13, בגדרו הושתו על המערערים 12 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; וקנס בסך של 5,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתו. רקע 1. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 23.2.2013 נכנסו שלושת המערערים וטאלב אלכשחר (להלן: טאלב) אל שטח אש הסמוך לבסיס צאלים כשהם נוסעים בג'יפ מסוג "סופה" (להלן: הרכב) ומצוידים במבער לחיתוך ברזל וכלי עבודה שונים. המערערים וטאלב השתמשו בציוד על-מנת לחתוך חתיכות מתכת משלדות כלי רכב משוריינים שמוקמו בשטח האש והמשמשים כמטרות אימונים. לאחר מכן העמיסו את חתיכות המתכת על עגלה אשר חוברה לרכב, ונסעו מהמקום, כאשר מערער 1 נוהג ברכב. שני מתנדבים של משטרת ישראל (להלן: המתנדבים) הבחינו ברכב בו נסעו המערערים, והחלו בנסיעה לעברו כאשר הם כורזים למערערים לעצור. בתגובה, החל מערער 1 בנסיעה מהירה לעבר המתנדבים ואילו המתנדבים, שחששו להיפגע, עצרו את רכבם, יצאו ממנו ונעמדו בצד הדרך. לאחר שגם בשלב זה לא נשמעו המערערים לקריאות לעצור, ירה אחד מהמתנדבים ירייה באוויר, ובהמשך ירייה נוספת לעבר הרכב. לאחר דברים אלה עצר מערער 1 את הרכב, והמערערים וטאלב נעצרו על-ידי המתנדבים. 2. בגין מעשים אלה הורשעו המערערים – על סמך הודאותיהם בעובדות כתב האישום שתוקן במסגרת הסדר טיעון – בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של פגיעה ברכוש לפי סעיף 108(א) לחוק העונשין; עבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; עבירה של ניסיון גניבה לפי סעיף 384 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין; עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; ועבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי). בעבירה אחרונה זו, של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח, הורשעו כל המערערים, אף שנראה כי היה מקום ליחסה רק למערער 1 שנהג ברכב. לא שמענו טיעון בעניין זה שאשוב אליו בהמשך. 3. ביום 3.3.2013 שוחררו המערערים וטאלב למעצר בית (מ"ת 57543-02-13). ביום 27.5.2013 נעצר טאלב בשנית, לאחר שהפר את תנאי שחרורו וביצע עבירות נוספות (להלן: העבירות הנוספות). בגין העבירות הנוספות הועמד טאלב לדין ונגזרו עליו 7 חודשי מאסר בפועל, שרוצו במלואם במקביל למעצרו. ביום 26.2.2014 נגזר עונשו של טאלב בגין המעשים המתוארים בכתב האישום דנא. בית משפט קמא השית על טאלב, בעקבות הסכמה על העונש אליה הגיעו הצדדים, עונש של שנת מאסר, בניכוי מלוא תקופת מעצרו, כולל שבעת חודשי המעצר בהם היה טאלב גם במעמד של אסיר בגין העונש שנגזר עליו נוכח הרשעתו בעבירות הנוספות. בנוסף, השית בית המשפט קמא על טאלב עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך של 3,000 ש"ח. גזר הדין 4. בטרם נגזר עונשם של המערערים, הוגשו לבית משפט קמא תסקירים בעניינם, לפיהם המערערים, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, הם בעלי עבר נקי ונשואים. המערערים עובדים מגיל צעיר בעבודות מזדמנות על-מנת לסייע כלכלית למשפחותיהם, והמערערים 2 ו- 3 אף עזבו את חוק לימודיהם לצורך מציאת פרנסה. בתסקיר שהוגש בעניינו עולה, כי המערער 1 אינו מפנים את חומרת מעשיו ומתקשה לראות בהתנהגותו משום עבירה פלילית. עם זאת, המערער 1 הביע עמדות חיוביות בתחום התעסוקה והמשפחה שמצביעות על מסוגלותו להימנע מהישנות המעשים. לגבי המערער 2, שירות המבחן התרשם כי ביצע את המעשה מתוך צורך כלכלי, וכי הוא מתקשה להבין את הפגם הערכי שבמעשיו. צוין כי נולד לו בן בכור מספר חודשים טרם הגשת התסקיר, וכי מאז מעצרו לא שב למעגל התעסוקה. אשר למערער 3, על-פי שירות המבחן הוא נוטה למזער את חלקו במעשים וכי ההליך המשפטי אינו מהווה גורם מרתיע עבורו. שירות המבחן המליץ בעניינו על ענישה משמעותית אך התריע כי שהייה במאסר בפועל עלולה להעמיק דפוסים עבריינים הקיימים אצלו. נוכח האמור, המליץ שירות המבחן להשית על המערער 3, וכן על שאר המערערים, עונש של מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות ומאסר על תנאי. 5. ביום 25.2.2015 ניתן גזר הדין בעניינם של המערערים. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם, עמד בית משפט קמא על חומרת המעשים, על התעוזה שבכניסה לשטח צבאי, הסכנה הכרוכה בכך, התכנון המוקדם והנחישות שבביצוע. בית המשפט הדגיש כי הפגיעה בשגרת האימונים של צה"ל אינה נובעת רק מגניבת מטרות האימונים, אלא גם מעצם הכניסה לשטחי האש. לפי גזר הדין, יש לתת משקל ראוי להפרעה לשגרת האימונים של כוחות הביטחון וכמו כן להפרעה למתנדבי המשטרה בעת מילוי תפקידם. בית המשפט ציין כי המדינה טענה למתחם הולם הנע בין 8 ל-24 חודשי מאסר בפועל לכל המערערים, בעוד שלגישתו, נוכח השיקולים שהוצגו, המתחם ההולם חמור במידת מה מהמתחם שהוצע על-ידי המדינה ועומד על בין 11 ל-33 חודשי מאסר בפועל, ולמערער 1 אף מעט יותר. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי המקרה דנא אינו מהמקרים החריגים המצדיקים את החמרת העונש מעבר לבקשת המדינה, ולכן קיבל את עמדת המדינה, וגזר את עונשם של המערערים בתוך המתחם שהוצע על-ידה. 6. בבואו לגזור את עונשם של המערערים בתוככי המתחם, התחשב בית משפט קמא בשיקולים של הרתעת היחיד, אך נמנע מלתת משקל לשיקול של הרתעת הרבים, לאחר שקבע כי המדינה לא הצביעה על נתונים המלמדים שהחמרה בעונש אכן תביא להרתעת הרבים. לזכותם של המערערים נזקפו הודאותיהם, שהביאו לחסכון בזמן שיפוטי, הגם שלא ניתנו בתחילת המשפט, וכן נסיבותיהם האישיות. לאחר בחינת השיקולים השונים, מצא בית משפט קמא כי המערערים ראויים לעונש חמור יותר משנת המאסר שנגזרה על טאלב. ואולם, נוכח עקרון אחידות הענישה, הקל בית המשפט את עונשם של המערערים והשית עליהם עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרם. בנוסף, הושת על המערערים עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורם וקנס בסך של 3,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתו. בנוסף, פסל בית המשפט את המערער 1, שנהג ברכב, מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לרכב מנועי למשך 6 חודשים מיום שחרורו. הערעור דנא 7. הערעור דנא מופנה כלפי רכיב המאסר בפועל בלבד. המערערים טוענים, כי עונש המאסר שהושת עליהם חמור וחורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. לגישתם, בית משפט קמא טעה כאשר התעלם מהמלצת שירות המבחן להטיל על המערערים עונש של מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, וכאשר לא ייחס את המשקל הראוי להודאתם של המערערים ולנסיבותיהם האישיות. עוד נטען, כי הטלת עונש של 12 חודשים מאסר בפועל על המערערים היא הפלייתם לרעה אל מול טאלב. זאת, מאחר שמתקופת המאסר של טאלב נוכו ימי מעצר, הכוללים בתוכם גם את עונש המאסר שנגזר עליו בגין העבירות הנוספות, כך שבפועל עונשו בגין המעשים המיוחסים לו בכתב אישום דנא קל מעונשם של המערערים. 8. לקראת הדיון בערעור הוגשו תסקירים משלימים בעניינם של המערערים. מהתסקירים עולה כי המערער 1 והמערער 3 הפכו לאחר גזר הדין לאבות, וכי המערער 2 מצפה לילד נוסף. שירות המבחן התרשם כי לגבי שלושת המערערים ניכרת כיום מסוגלות ראשונית להתייחס להתנהגותם כהתנהגות פסולה שיש בה פגם מוסרי, וכי המערערים מבינים כיום טוב יותר את חומרת מעשיהם. יוער, כי עונש המאסר שהושת על המערערים עוכב ביום 16.4.2015 עד הכרעה בערעור. דיון והכרעה 9. לאחר עיון בנימוקי הערעור, ומשהאזנו לטיעוני הצדדים בדיון שנערך בפנינו, באנו למסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת, משהשתכנענו כי המקרה דנא אינו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים בהם מתחייבת התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהושת על-ידי הערכאה הדיונית (ע"פ 4528/13 מוחמד נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (22.9.2014), והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"פ 334/14 האס נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (31.3.2015)). 10. בית משפט זה עמד בעבר על החומרה היתרה שבעבירה של גניבת מתכות משטחים פתוחים (רע"פ 3372/08 אמסלם נ' מדינת ישראל (16.4.2008)). גניבת מתכות היא ניסיון להשיג "רווח קל", גם במחיר של פגיעה בתשתיות ציבוריות או בשגרת האימונים של כוחות הביטחון, ויש להשית בגינה עונש משמעותי ומרתיע. כדבריה של המשנה לנשיאה מ' נאור בע"פ 5010/14 סראחין נ' מדינת ישראל (4.11.2014): "הפיתוי בגניבת מתכות בשטחים פתוחים רב, ועל הענישה לשדר מסר חד משמעי וברור שמי שייתפס בגניבת מתכות או בעבירות הקשורות לכך יושת עליו מאסר לריצוי בפועל". המערערים פעלו בצוותא חדא, בנחישות ועל סמך תכנון מוקדם, על מנת להוציא לפועל את תוכניתם העבריינית ולגנוב את המתכות משטח האש. יתרה מכך, לאחר שזוהו על-ידי מתנדבי המשטרה, ניסו המערערים להימלט מהזירה, ובכך הפריעו לעבודתם של המתנדבים, שנאלצו לעצור את המערערים באמצעות ירי לעבר רכבם. נוכח האמור נראה, כי מתחם העונש ההולם שנקבע בגזר הדין אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה. לעניין קביעת עונשם של המערערים בתוככי המתחם, בית משפט קמא התחשב בנסיבותיהם האישיות של המערערים ובהודאתם באשמה, וקבע כי עונשם יהיה קרוב יותר לרף הנמוך של המתחם מאשר לרף הגבוה. לא מצאנו כי יש ממש בטענת המערערים לפיה לא ניתן לנסיבות האישיות ולהודאתם המשקל הראוי. 11. טענה נוספת של המערערים היא שלמרות שנגזר עליהם עונש מאסר לתקופה שמשכה זהה לתקופת המאסר שנגזרה על טאלב, הלכה למעשה עונשו של טאלב בגין מעשיו במקרה דנא קל מעונשם, וזאת מאחר שמעונשו נוכו ימי המעצר, ובתוכם ימי המאסר בגין העבירות הנוספות. אכן, מהשוואה בין עונשו של טאלב לעונשם של המערערים, ניכר כי עונשו של טאלב אינו מבטא את ההחמרה הנדרשת נוכח ההרשעה בעבירות הנוספות. לעניין זה נראה כי יש ממש בטענתם של המערערים, כי עקרון אחידות הענישה מטה את הכף לעבר הקלה בעונשם. ואולם, הלכה היא, כי עקרון אחידות הענישה הוא שיקול אחד במכלול השיקולים שיש לאזנם כדי להגשים את תכלית הענישה (ע"פ 2580/14 חסן נ' מדינת ישראל (23.9.2014)). אין בו כדי לחייב את בית המשפט לגזור עונשים לפי שוויון אריתמטי מקום ששיקולים אחרים, דוגמת נסיבותיהם האישיות של נאשמים, תומכים בהבחנה ביניהם לעניין העונש (ע"פ 10370/02 סויסה נ' מדינת ישראל (27.5.2003)). בנוסף, תיתכן סטייה מעיקרון אחידות הענישה אף כאשר קיימת זהות בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, אם מצא בית המשפט כי שיקולי ענישה כללים גוברים על עיקרון אחידות הענישה. כפי שציין השופט א' מצא בע"פ 5450/00 שושני נ' מדינת ישראל, נו (2) 817, 821 (2002): "עקרון אחידות הענישה נועד למנוע הפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אך לא בא לכפות על בית-המשפט אמת-מידה עונשית מוטעית רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים". במקרה דנא, יש לאזן את עקרון אחידות הענישה אל מול עקרון ההלימה, שעל-פי סעיף 40ב לחוק העונשין הוא עקרון מנחה בענישה. בית משפט קמא הלך עם המערערים כברת דרך והפחית חודשיים ימים מעונשם, על מנת שעונש מאסרם בפועל ידמה לעונש המאסר שהושת על טאלב. סבורני, כי כל הקלה נוספת בעונשם של המערערים, אף אם היא מבטאת את עקרון האחידות בענישה בצורה מדוקדקת יותר, אינה עולה בקנה אחד עם חומרת מעשיהם. הטלת עונש של פחות משנת מאסר על המערערים תפר את היחס ההולם בין חומרת העונש לבין חומרת המעשים ומידת האשם של המערערים, ונראה כי אינה מייצגת את האיזון הראוי בין עקרון ההלימה לבין עקרון אחידות הענישה. על כן, גם נוכח משקלו הלא זניח של עקרון אחידות הענישה, אין מקום להתערב לקולא בגזר דינו של בית משפט קמא. 12. על אף שהדבר לא עלה בכתב הערעור, מצאנו לנכון לתקן טעות שנפלה בהכרעת הדין מיום 23.2.2014. בית משפט קמא הרשיע את המערערים, על סמך הודאותיהם, בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן; אך מעיון בכתב האישום המתוקן עולה כי נפלה בו טעות, והעבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח יוחסה בשגגה לכל המערערים, ולא רק למערער 1 שנהג ברכב. יוער כי ככל הנראה שורש הטעות בניסוח הבעייתי של סעיף 12 לכתב האישום, לפיו, לצורך ביצוע מעשי העבירה "הסתייעו הנאשם ברכב, וזאת מבלי שהייתה פוליסת ביטוח תקפה באותה עת" (הטעות במקור, ההדגשה אינה במקור). הכרעת הדין מתוקנת בזאת, כך שההרשעה בעבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי תחול מעתה רק על המערער 1 ולא על המערערים 2 ו-3 אין בכך כדי לשנות מגזר הדין. 13. סוף דבר, דין הערעור להידחות. המערערים יתייצבו לריצוי מאסרם ביס"ר דקל ביום 20.9.2015 עד לשעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, שברשותם תעודות זהות או דרכונים. על המערערים לתאם את כניסתם למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבטחה ומיון של שב"ס, טל. 08-9787377, 08-9787336. ניתן היום, ‏ה' באלול התשע"ה (‏20.8.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15024550_L04.doc עכב+סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il