עדואן חראנבה נ. עלי מוחמד בדארנה

פסק-דין בתיק ע"א 2455/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2455/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ד' חשין המערער: עדואן חראנבה נ ג ד המשיבים: 1. עלי מוחמד בדארנה 2. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ 3. קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.2.06 בת.א. 282/99 שניתן על ידי כבוד השופטת ב' בר זיו תאריך הישיבה: ז' בניסן התשס"ז (26.3.07) בשם המערער: עו"ד משה דניאלי; עו"ד מוחמד אבו-יונס בשם המשיבה 3: עו"ד עופר שגיא, עו"ד אלון בלגה פסק-דין השופט ד' חשין: השאלה הצריכה להכרעתנו בערעור זה היא, האם קומביין הינו "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1995 (להלן – חוק הפיצויים)? 1. זהו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' בר-זיו) מיום 5.2.06 בת"א 282/99. כפי שיבואר להלן, הערעור שלפנינו הוא גלגול חוזר של ערעור שהוגש בעבר לבית משפט זה. רקע עובדתי והליכים קודמים 2. המערער הוא יליד 1980. ביום 3.6.97, בעת שעבד עם אביו ועם המשיב 1 בשדה חומוס, השייך למשפחתו של המערער, נתפסה רגלו של המערער בתוך מיכל הקיבול של קומביין, שבו נהג המשיב 1 (להלן – התאונה). כתוצאה מכך נפצע המערער ברגלו, ונקבעה לו דרגת נכות צמיתה בשיעור של 52%. ביום התאונה, הקומביין לא היה מבוטח בביטוח חובה על ידי חברת "הפינקס" (המשיבה 2) או על ידי כל חברת ביטוח אחרת. 3. ביום 22.10.97 הגיש המערער לבית משפט השלום בחיפה תביעה לפי חוק הפיצויים נגד המשיבים (ת"א 22102/97). בהחלטת ביניים מיום 2.9.98, שניתנה לאחר שמיעת ראיות בעניין החבות (במסגרת בקשה לתשלום תכוף שהגיש התובע), קבע כבוד הנשיא א' קיטאי כי "הקומביין הספציפי הנוכחי הינו כלי רכב". עוד קבע שם, כי "הפניקס [המשיבה 2] צורפה אך היא לא ביטחה את הכלי בו ארעה התאונה, לכן דין התביעה נגדה להידחות, אך הדחייה הפורמלית תהא בפסק הדין הסופי". 4. המערער הגיש לבית המשפט השלום חוות דעת מומחה של מר מוגילבקין, שמאי טכני ובוחן מוסמך (ת/1). בחוות דעת זו פירט המומחה את תכונות הקומביין שבו נתפסה רגלו של המערער – קומביין בעל מנוע דיזל, תוצרת JOHN DEERE דגם 1085 (להלן – הקומביין). בפיסקה 4 לחוות הדעת, שכותרתה "ייעודו של הקומביין", כתב המומחה כי הקומביין הינו "מכונה ניידת חקלאית הנעה על גלגלי גומי על פני דרכים, שדות וכבישים, והמיועדת לקציר ואיסוף תוצרת חקלאית הן בנסיעה והן בעמידה, כשהייעוד העיקרי של הקומביין הוא לשמש לתחבורה יבשתית, לקציר איסוף ושינוע יבולים חקלאיים". אשר ליכולת התנועה של מכונה זו, נאמר בחוות הדעת כי "הקומביין מיועד ומסוגל לנוע בכוחות עצמו באמצעות הכוח המכני של מנוע הדיזל, גם לצורך נסיעותיו בשטחי העבודה בשדות וגם לשם העברתו ממקום אחד למשנהו, גם כשהמרחק מאות מטרים או כמה קילומטרים, וזאת על הכבישים והדרכים בהם נעים גם כלי רכב אחרים" (שם, פיסקה 5). 5. בהחלטתו מיום 4.2.99 קבע בית משפט השלום כי הדיון בתובענה יועבר לבית המשפט המחוזי בחיפה, כבקשת התובע, לנוכח הנכות הזמנית הגבוהה שנקבעה לתובע. בהחלטתו זו חזר בית המשפט על קביעתו, לפיה הקומביין שבו אירעה התאונה הוא כלי רכב. בסעיף 5 להחלטתו ציין בית המשפט: "אכן, יתכן ויש סבך דיוני מסוים, בכך שהחלטת ביניים ניתנת בבית משפט שלום ופסק דין סופי יינתן בבית המשפט המחוזי. ברם, נראה לי, כי מאחר ומדובר בהחלטת ביניים, שופט מחוזי, רשאי לשנות החלטה זו, שלא בדרך ערעורית כיוון שמדובר בהחלטת ביניים, זאת לעניין ההיבט המשפטי". בעקבות העברת העניין לבית המשפט המחוזי, ביקשה קרנית לקבוע דיון מחודש בשאלת החבות. בהחלטתה מיום 19.3.00 נעתרה השופטת בר-זיו לבקשה זו, בקבעה כי החלטתו של בית משפט השלום ניתנת לשינוי, מפאת היותה החלטה זמנית שניתנה בהליך ביניים של תשלום תכוף. התובע הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, אך זו נדחתה על בסיס נימוק דיוני ומבלי שבית המשפט נדרש לגופה של המחלוקת המהותית בין הצדדים (בר"ע 3109/00). 6. ביום 16.12.02 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו הראשון בתובענה, שדחה את התביעה ביחס לנתבעים כולם. בפסק דינה קבעה השופטת בר-זיו, כי הקומביין שעליו נפגע התובע אינו "כלי רכב" או "מכונה ניידת", ולפיכך אין חוק הפיצויים חל על המקרה. בית המשפט ביסס מסקנתו זו על כך שהקומביין אינו כשיר לנוע בכביש בשל מהירותו הנמוכה ומידותיו הרחבות, כמו גם בשל הצורך ברישיון מיוחד לשם נהיגתו בכביש. בנוסף, קבע בית המשפט, כי הוכח שלקומביין לא היה רישיון – הן במשרד הרישוי והן במע"צ – וכי ביום התאונה אף לא היה הקומביין מבוטח בביטוח חובה. כן דחה בית המשפט את טענת המערער, כי עיקר ייעודו של הקומביין לשמש לתחבורה יבשתית, בקבעו כי עיקר ייעודו של הקומביין הוא עבודה חקלאית, וכי הסיכון הטמון בו אינו תחבורתי. 7. על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 1282/03). בהסכמת הצדדים, ניתן (ביום 16.12.04) פסק דין המורה להחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי, לבירור הסוגיה האם האירוע מהווה תאונת דרכים על פי מכלול מרכיבי ההגדרה שבחוק הפיצויים. הובהר בפסק הדין, כי "פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא ערעור זה עומד בעינו לגבי השאלה האם הקומביין נשוא התביעה מהווה 'כלי רכב' כמשמעותו בחוק הפיצויים, ואין אנו נוקטות כל עמדה לגביו בשלב זה. לאחר בירור יתר השאלות הנוגעות לסיווגו של האירוע כ'תאונת דרכים', תעמודנה, במידת הצורך, החלטות בית המשפט המחוזי בסוגיה זו בכללותה, לערעור בפנינו". 8. בהחלטתו מיום 5.2.06, כתב בית המשפט קמא: "במידה ויקבע כי הקומביין הינו 'רכב מנועי' אזי מהווה התאונה בה נפגע התובע – תאונת דרכים. יחד עם זאת, איני מוצאת מקום וגם לא הונחיתי לשנות החלטתי באשר לסיווג הקומביין ולא נותר לי אלא לחזור ולקבוע כי האירוע נשוא התביעה אינו מהווה תאונת דרכים בשים לב לעובדה שהקומביין אינו כלי רכב כהגדרתו בחוק". על פסק דינו זה של בית המשפט קמא הוגש הערעור שבפנינו, שהופנה כנגד קרנית בלבד. טענות הצדדים 9. המערער טוען כי הקומביין הוא "רכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים. לדבריו, עיקר ייעודו של הקומביין הוא העברת בני אדם ותבואה ממקום למקום. הוא מציין בהקשר זה, כי התאונה התרחשה בעת שהקומביין העביר את היבול שקצר אל עגלת הטרקטור (כעולה מסעיף 5 לתצהירו מיום 5.9.05). לטענתו, בפעולה זו של הקומביין טמון "סיכון תעבורתי אינהרנטי", וניתן על כן לומר כי לפחות אחד מייעודיו הוא "לשמש לתחבורה יבשתית", כנדרש בהגדרת "רכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. לשיטתו, ניתן ללמוד על ייעודו זה של הקומביין הן ממבנהו והן מהשימוש שנעשה בו בפועל. אשר למבנהו של הקומביין, טוען המערער, כי פרט לתוספת "השולחן" (הפלטפורמה), הרי הוא דומה לזה של כלי רכב רגיל. יש לו מנוע המספק לו כוח מכני. הוא נע על גלגלים. הנהיגה בו מתבצעת באמצעות הגה, בדומה לכלי רכב אחרים. כן מוסיף המערער, כי על הקומביין מותקנת נורית אזהרה מהבהבת, שנועדה להתריע כלי רכב אחרים בעת שהוא נוסע בכביש. אשר לשימוש שנעשה בו, טוען המערער, כי הקומביין מסוגל להוביל מטענים למרחקים ניכרים, אף כי אינו נע במהירות. בהקשר זה טוען המערער, כי לאחר שהפסיקה קבעה כי מלגזה היא "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים, אך מתבקש הדבר לקבוע כי אף הקומביין עונה להגדרה זו. 10. לחלופין טוען המערער, כי הקומביין נכלל בתחומה של אחת ההגדרות המרבות של "רכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים – "טרקטור". כך, לטענתו, משום שהמונח המשפטי "טרקטור" הוגדר בפסיקה ככלי עבודה ממונע המאופיין בכושר לגרירת מטענים, אשר עיקר שימושו בחקלאות. לדבריו, הגדרה זו כוללת גם את הקומביין, בהיותו מכונה חקלאית הכשירה לגרור מטענים, ובכללם היבול הנאסף ו"השולחן" המותקן בחזית הקומביין. 11. המערער מוסיף וטוען, כי הקומביין נכלל גם בתחומיה של ההגדרה המרבה הנוספת של "רכב מנועי", כפי שנקבעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים – "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש". אליבא דמערער, הוראות התנועה אשר חלות על הקומביין בעת נסיעתו בכביש, כפי שהן מופיעות בספר הוראות היצרן (נ/7א), מעידות כי הוא כשיר לנוע בכביש. המערער טוען עוד, כי גם על פי דיני התעבורה, הקומביין כשיר לנוע בכוח מכני בכביש. זאת, בהסתמך על הוראות מחלקת התנועה במטה הארצי, כפי שהובאו בחוות דעתו של המומחה מטעמו. על פי הוראות אלה אפשר להסיע קומביין על הכביש אם ניתן לכך אישור תנועה, והוא אף יכול לחצות כבישים ללא כל אישור. המערער טוען בהקשר זה, כי הקומביין עומד בדרישתן של רבות מתקנות התעבורה. לדידו של המערער, אף אם דרישת הכשירות האמורה בהגדרה המרבה תפורש על פי מבחן של "כשירות נורמטיבית", הנבחנת בקריטריונים של מהירות ומידה, אין הדבר פוסל את הקומביין מלהוות מכונה ניידת. אשר למהירות נסיעתו של הקומביין, טוען המערער, כי מהירויות הנסיעה הנזכרות בספר הוראות היצרן (נ/7א), כמו גם בפרוספקט שצירפה קרנית, הינן בגדר המלצה בלבד, וכי בפועל מהירותו המקסימאלית של הקומביין גבוהה יותר. אשר למידותיו של הקומביין, טוען המערער כי אלו מובאות בחשבון לצורך הרישוי בלבד. המערער מציין, כי אמנם נכון שלשם הסעתו בשדות ובדרכים חייבים לבטח את הקומביין בביטוח חובה, אך זהו "אקט מינהלי בלבד" שאין בו כדי להכריע בשאלה האם נכלל הוא בגדרה של ההגדרה המרבה, אם לאו. המערער מוסיף, כי ניתן לבטח את הקומביין ככל כלי רכב אחר. כראיה לכך מצביע הוא על תעודת הביטוח שהוצאה לקומביין דומה על ידי המשיבה 2 (התעודה שצורפה לת/1). לדבריו, אין בעובדה שהקומביין לא היה מבוטח ביום התאונה כדי ללמד על אי-כשירותו לנוע בכביש. לנוכח כל אלו, סובר המערער כי יש לקבוע שהקומביין הוא "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים, וכי התאונה שבה נפגע היא תאונת דרכים. 12. קרנית טוענת, מנגד, כי הפסיקה התייחסה במפורש לשאלת סיווגו של הקומביין, וקבעה כי הוא אינו "כלי רכב" או "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש", וכי אינו נכלל בגדר אותם כלים שעיקר ייעודם הוא תחבורה יבשתית. לטענתה, בשורה של פסקי דין דחה בית משפט זה טענות לפיהן כלים חקלאיים דומים לקומביין עונים להגדרת "רכב מנועי". זאת, לאחר שנקבע כי עיקר ייעודם של כלים אלו אינו תחבורה יבשתית. כך, כדוגמא, נקבע בפסיקה כי מחפר זחלי, מכבש ודחפור הם כלי עבודה שאינם מוגדרים כ"רכב מנועי". לדידה של המשיבה, יש להחיל דין דומה גם על הקומביין. 13. לטענת קרנית, הפסיקה מורה כי כדי שכלי ייחשב כ"מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש", עליו להיות בעל כשירות משפטית-נורמטיבית לנוע בכביש (בהבדל מכשירות פיסית). הכשירות הנורמטיבית, כך קרנית, נקבעת על פי דיני התעבורה, ובעיקר על פי מהירותו של הכלי ומידותיו. בהקשר זה טוענת קרנית, כי המערער בסיכומיו התעלם מן העובדה שמהירות נסיעתו של הקומביין, על פי הגדרת היצרן, אינה עולה על 20 קמ"ש (נ/7א בעמ' 213). לטענת קרנית, בשל מהירותו הנמוכה, אין הקומביין כשיר לנוע על הכביש, וזאת על פי הוראת תקנה 39א לתקנות התעבורה. עוד טוענת קרנית, כי הקומביין הספציפי אינו יכול להיחשב כ"כלי רכב" או "מכונה ניידת", גם בשל מידותיו הגדולות, כמו גם בשל כך שאין לו רישיון (לא מטעם משרד הרישוי ולא מטעם מע"צ) וביטוח חובה בר-תוקף, וכן בשל כך שאין לו גם היתר לנוע בכביש. קרנית מוסיפה, כי אפילו היה הקומביין הספציפי מבוטח, לא היה הדבר רלוונטי לתביעה זו, משום שתנאי לקיומה של עילת תביעה כלפיה, הוא שהכלי ייחשב לכלי רכב כהגדרתו בחוק הפיצויים. בכך שונה היא, לדבריה, מכל חברות הביטוח האחרות, שיכולות הן להיתבע מכוח תעודת ביטוח שהוציאו לכלי שאיננו "כלי רכב" כהגדרתו בחוק. לנוכח כל אלה, כך קרנית, אין הקומביין בגדר "רכב מנועי" או "מכונה ניידת". 14. אשר לדברים שהובאו בחוות דעתו של המומחה מטעם המערער, לפיהם הוצא לקומביין אישור תנועה חד-פעמי לנוע על הכביש, טוענת קרנית, כי עובדה זו איננה רלוונטית, ולא עוד, אלא שיש בה אף כדי להדגיש את היעדר הכשירות של הקומביין לנוע על הכביש בדרך כלל. כן טוענת קרנית, כי אין לסמוך על חוות הדעת של המומחה מטעם המערער, משום שהלה העיד בבית המשפט קמא כי לא ראה את הקומביין המסוים. ואחרון, טוענת קרנית כי אין להישמע לטענתו החלופית של המערער, לפיה הקומביין נחשב ל"טרקטור", משום שזו לא נטענה בבית המשפט קמא. גם לגופה דוחה קרנית טענה זו, באומרה כי דבר אין בין הקומביין לטרקטור. דיון 15. כזכור, בית המשפט קמא פסק כי הקומביין אינו "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק, ועל כן האירוע נשוא התביעה אינו מהווה "תאונת דרכים". משכך, המחלוקת המתעוררת בערעור זה בין הצדדים נסובה על השאלה, האם הקומביין הנדון הוא "רכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים, אם לאו. "תאונת דרכים" הוגדרה בסעיף 1 לחוק הפיצויים בזו הלשון: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ... " ההגדרה של "רכב מנועי", כפי שתוקנה בסעיף 1 לחוק הפיצויים (תיקון מס' 4 התשמ"ג-1983), מורה כך: "'רכב מנועי' או 'רכב' - רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". לטענת המערער, הקומביין עונה להגדרה הבסיסית של "רכב מנועי", ולחלופין, עונה הוא על שתיים מן ההגדרות המרבות, שהן "טרקטור", ו"מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש". יש לבחון, אם כן, האם הקומביין עונה לקריטריונים שנקבעו בהגדרה הבסיסית, ואם יימצא כי אינו עונה, יהיה צורך להמשיך ולבדוק האם נכנס הוא בגדרם של מצבי הריבוי המנויים בסעיף (השוו רע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצויי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ"ד נא(4) 659, 666; להלן – עניין נחום). אפנה אפוא לדון בשאלה הראשונה, והיא, האם הקומביין נשוא הערעור הינו בגדר "רכב מנועי". 16. הגדרת "רכב מנועי" כוללת ארבעה רכיבים: (א) "רכב"; (ב) "הנע בכוח מכני"; (ג) "על פני הקרקע"; (ד) "ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית" (ע"א 5847/96, רע"א 1626/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' סובח, פ"ד נ(3) 819, 828; להלן – עניין חברה ישראלית לקירור). בענייננו, נראה כי עיקר המחלוקת מתמקד בשאלת התקיימותו של הרכיב האחרון. רכיב זה, כך נקבע בפסיקה, כולל שתי דרישות נפרדות ומצטברות: "הדרישה הראשונה היא שלפחות אחד מייעודיו של הרכב יהיה לשמש לתחבורה יבשתית. הדרישה השנייה היא שייעוד תחבורתי זה יהיה 'עיקר ייעודו' של הרכב" (עניין נחום, בעמ' 667, מפי השופט אור). יוער, כי בשלב זה של הבחינה, אין נפקות לשאלה מה היה השימוש שנעשה בכלי הרכב בעת התרחשות התאונה, אלא יש לבחון מהו ייעודו של הכלי בדרך כלל (שם, שם). לנוכח זאת, העובדה כי התובע נפגע מפעילות "חקלאית", איננה משנה לצורך בחינת "עיקר ייעודו" של הקומביין. נשאלת אפוא השאלה, "תחבורה יבשתית" מהי? השיב על כך הנשיא ברק: "דומה כי התשובה הינה כי תחבורה היא יבשתית, כאשר עניינה הובלת אנשים או מטען ("תחבורה") ממקום "יבשתי" אחד למקום "יבשתי" אחר. בכך באה לידי ביטוי תכליתו של תיקון מס' 4 להעמיד ביסוד החוק את המבחן התעבורתי, הבא לקבוע אחריות מוחלטת בגין סיכון תעבורתי. ... למושג "תחבורה יבשתית" - על רקע התכלית התעבורתית שהוא נועד להגשים - יש היבט "גיאוגרפי" שעניינו העברת אנשים או מטען ממקום גיאוגרפי אחד למקום גיאוגרפי אחר. אין לדבר על "תחבורה יבשתית" ועל סיכון תעבורתי בגדריו של מקום גיאוגרפי אחד. הגדרתו של "מקום גיאוגרפי" וקביעת גבולותיו הן בעיה פרשנית קשה. כך, למשל, לעתים "מקום גיאוגרפי" הוא כה ניכר וגדול, עד כי ניתן לדבר על מקומות גיאוגרפיים שונים בגדריו. התשובה לשאלות השונות תימצא לא בהבחנות ארכיטקטוניות או גיאוגרפיות, אלא בפנייה למטרת החוק ולתכליתו. עניין לנו בשני מקומות גיאוגרפיים רק כאשר המעבר מהאחד לאחר יוצר סיכון תעבורתי. סיכון כזה אינו קיים במסגרתו של מקום גיאוגרפי אחד" (עניין חברה ישראלית לקירור, בעמ' 831). וראו בעניין זה גם דבריו של פרופ' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, התש"ן): "רעיון התחבורה הוא הובלת אנשים או מטענים ממקום למקום" (שם, עמ' 23). 17. השאלה הצריכה לפנים היא, אם כן, האם ייעודו של הקומביין הוא לפעול בין מקומות גיאוגרפיים שונים, ובתור שכזה יוצר הוא סיכון תעבורתי? חוות הדעת של המומחה מוגילבקין, שהוגשה מטעם המערער לבית משפט השלום קבעה בעניין זה: "הקומביין הינה מכונה ניידת חקלאית הנעה על גלגלי גומי על פני דרכים, שדות וכבישים והמיועדת לקציר ואיסוף תוצרת חקלאית הן בנסיעה והן בעמידה, כשהייעוד העיקרי של הקומביין הוא לשמש לתחבורה יבשתית, לקציר איסוף ושינוע יבולים חקלאיים" (שם, בעמ' 3). מדברים אלו עולה, לכאורה, כי ייעודו העיקרי של הקומביין דנן הוא לשמש לתחבורה יבשתית. אלא, שבהתייחסו לחוות דעת זו ציין בית המשפט קמא כי: "בחקירה נגדית אישר מר מוגילבקין כי לא ראה את הקומביין המסויים, נשוא התביעה, אין לו פרוספקט שלו, ופרוספקט שהוצג בפניו (המתייחס לקומביין ג'ון דיר 1085 – נ/6) לא היה מוכר לו" (עמ' 3 לפסק הדין). משכך, ברי כי בית המשפט לא ייחס משקל של ממש לחוות דעתו של המומחה. מהו אם כן ייעודו העיקרי של הקומביין? מקובלת עלי עמדת המשיבה, כי עיקר ייעודו של הקומביין הוא לשמש לעבודה חקלאית, כפי שקבע בית משפט קמא, ולא לתחבורה יבשתית, הגם שלא מן הנמנע כי הקומביין משמש גם לתחבורה יבשתית. כך עולה גם מהפירוש שנתן הנשיא ברק לרכיב הרביעי – "עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית" – בעניין חברה ישראלית לקירור: "הוספת רכיב זה להגדרה "רכב מנועי" היא אחד החידושים העיקריים בתיקון מס' .4 על-פי הדין הקודם, די היה בכך שהרכב מונע בכוח מכאני, כדי לקיים את ההגדרה של "רכב מנועי". על-כן מכבש, בולדוזר, קומביין וכיוצא בהם כלים המונעים בכוח מכאני והמשמשים בחקלאות, בתעשייה או בבניין, נפלו לגדר ההגדרה הישנה של "רכב מנועי". לאחר תיקון מס' 4 - ובעקבות הדרישה כי עיקר ייעודו של הרכב הוא לשמש לתחבורה יבשתית - שוב אין כלים אלה נופלים בגדר ההגדרה הבסיסית של "רכב מנועי" בחוק הפיצויים" (שם, בעמ' 830). ער אני לכך שההתייחסות לעניין הקומביין בפסק דין זה הייתה אגב אורחא, אך עדיין הגיון הדברים חל גם בענייננו. 18. טוען המערער, כי משעה שהכירה הפסיקה במלגזה כרכב מנועי, ברי כי יש להכיר גם בקומביין ככזה. כך, לטענתו, משום שכל רכיבי ההגדרה שעל פיהם נקבע כי מלגזה הינה כלי רכב מנועי ישימים גם בנוגע לקומביין. טענה זו אין בידי לקבלה. אמנם, בית משפט זה הכיר במלגזה כ"רכב מנועי" (עניין נחום) על פי המבחן של "עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית". ואולם, באותו עניין נקבע לגבי המלגזה, כי "פעולת המלגזה כוללת גם הנפה של מטענים והורדתם באמצעות מלגז המלגזה. אביזר זה של המלגזה הוא אחד ממאפייניה. אך עיקר ניצולה של המלגזה הוא העברת המטען ממקום למקום, כשהמלגזה נעה ככלי רכב לכל דבר. על כן, נראה כי 'עיקר ייעודה' של המלגזה שבפנינו הוא לשמש לתחבורה יבשתית" (שם, בעמ' 671). בענייננו, לעומת זאת, קבע בית המשפט קמא כי עיקר ייעודו של הקומביין הוא עבודה חקלאית, דהיינו קציר ואיסוף יבול, והסיכון הכרוך בייעוד זה איננו תחבורתי. המסקנה העולה מכל האמור היא, כי הקומביין אינו נחשב ל"רכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים. משכך, אפנה עתה לבחון האם נכלל הוא בתחומן של ההגדרות המרבות שבסעיף זה. 19. המערער טוען, לחלופין, כי הקומביין מהווה "רכב מנועי" מכוח ההגדרה המרבה "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש". הפסיקה קבעה כי המילים "כשירה לנוע", שבהגדרה זו, יפורשו על פי מבחן הכשירות הנורמטיבית. כשירות זו נקבעת על פי דיני התעבורה (רע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי, פ"ד נג(4) 780, 797; להלן – עניין אטליס). עוד נקבע בפסיקה, כי אחד המבחנים לכשירות לנוע בכביש על פי תקנות התעבורה הוא מבחן המהירות המקסימאלית של המכונה הניידת (שם,שם). תקנה 39א(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה), קובעת כי מכונה שמהירותה המירבית היא עד 30 קמ"ש אינה כשירה לנוע על הכביש (בחריגים המנויים שם). מבחן נוסף לבחינת הכשירות הנורמטיבית קשור למידותיה של המכונה הניידת. תקנה 39א(ג) קובעת כי מכונה אשר מידותיה חורגות מהאמור בתקנה אינה מורשית, ככלל, לנוע על הכביש, ומכאן שאינה כשירה לנוע על הכביש על פי מבחן הכשירות הנורמטיבית. בענייננו, לא ראיתי מקום להתערב בקביעותיו העובדתית של בית המשפט קמא, לפיהן מהירותו המקסימאלית של הקומביין היא 20 קמ"ש (וראו החלטת בית משפט קמא מיום 29.1.03 בבש"א 497/03); נדרש רישיון מיוחד לשם נהיגתו בכביש; והקומביין אינו כשיר לנוע בכביש מבחינת מידותיו, בשל השולחן רחב המידות המחובר אליו. לנוכח כל אלה, הקומביין אינו כשיר מבחינה נורמטיבית לנוע על הכביש, ולפיכך אינו נכלל אף בגדרה של ההגדרה המרבה – "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני על הכביש" – שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. 20. ואחרון, אדון בחלופה השלישית שטען לה המערער, לפיה הקומביין נכנס בתחומיה של ההגדרה המרבה "טרקטור", הכלולה בהגדרת "רכב מנועי". המערער טוען כי "טרקטור" הוא שם כולל לכלי עבודה ממונעים, המתאפיינים בנשיאה ובגרירה של מטענים חקלאיים. גם טענה זו אין בידי לקבל. מאותם שיקולים שהמחפר (שעניינו נדון בע"א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, פ"ד נג(5) 849) והדחפור (שעניינו נדון ברע"א 2212/99 קרנית נ' ציון לוי, פ"ד נד(2) 303; להלן – עניין לוי) לא הוכרו כ"טרקטור", כך גם הקומביין בענייננו אינו נכלל בגדר הגדרה מרבה זו. בעניין לוי הטעים השופט אור, כי על מנת לבחון האם נכללת מכונה חקלאית בגדר המונח "טרקטור", אין להסתפק בהגדרה מילונית של המונח, אלא יש לעמוד על תכלית החקיקה בהכללת טרקטור במסגרת כלי הרכב המהווים "רכב" על פי ההגדרה האמורה שבחוק הפיצויים. יפים לכאן, בשינויים המתחייבים, הדברים שכתב באותו עניין: "ברע"א 3534/97 הנ"ל [עניין אטליס] הוצבע על כך שהתכלית הכללית בתיקון מס' 4 הייתה לצמצם את קשת ה'כלים' הנכנסים בגדר תחולתו של החוק, כאשר בעיקרון, החוק אמור לכסות בעיקר כלים אשר ייעודם לשמש לתחבורה יבשתית (שם, בעמ' 793-794). כמו שם, אף בענייננו, נראה כי על רקע תכלית מצמצמת זו יש להימנע מלהקנות למונח 'טרקטור' פירוש אשר יחתור תחת ייעודה של ההגדרה הבסיסית. אין ספק כי הכנסת כל כלי העבודה הממונעים להגדת המונח 'רכב מנועי' באמצעות המונח 'טרקטור' ירוקן מתוכן, במידה רבה, את משמעותה של ההגדרה הבסיסית, בניגוד לתכליתו של תיקון מס' 4 כפי שזו משתקפת בהיסטוריה החקיקתית" (עניין לוי, בעמ' 311-312). מדברים אלו עולה, כי בדרך כלל לא יהיה במונח 'טרקטור' כדי לרבות את האמור בהגדרה הבסיסית, וכי על פי תכלית החקיקה אין לראות בקומביין נשוא הערעור שבפנינו "טרקטור" לעניין הגדרת "רכב מנועי". 21. על יסוד כל האמור, דעתי היא כי אין לראות בקומביין "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים. משכך, התאונה שבה נפצע המערער איננה "תאונת דרכים" כהוראתה בחוק זה. נוכח זאת, אין לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעות על פי חוק הפיצויים. הייתי על כן מותיר את פסק הדין של בית משפט קמא על כנו. 22. לסיכום, אציע לחברותיי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, ולאור פציעתו הקשה של המערער בתאונה, לא הייתי עושה צו להוצאות במקרה זה. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, י"ב באדר ב' תשס"ח (19.3.08). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06024550_F06.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il