ע"פ 2454-11
טרם נותח
פלוני נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 2454/11
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2454/11
לפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט א' שהם
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת דין מיום 15.7.2010 ועל גזר דין מיום 20.2.2011, שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בתפ"ח 1132/09, על-ידי כב' השופטים ר' יפה-כ"ץ – סג"נ; א' ואגו; ו- י' צלקובניק
תאריך הישיבה:
יט' בשבט התשע"ג
(30.1.2013)
בשם המערער:
עו"ד חיים דויטש
בשם המשיבה:
עו"ד רחל זוארץ-לוי
פסק-דין
השופט א' שהם:
פתח דבר
1. לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 15.7.2010 ועל גזר דין מיום 20.2.2011, שניתנו בתפ"ח 1132/09, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, על-ידי כב' השופטים ר' יפה כ"ץ – סג"נ; א' ואגו; ו- י' צלקובניק.
לאחר ניהול משפט הוכחות, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בשבעה אישומים, כמפורט להלן:
א. 3 עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע, לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) וסעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
ב. 6 עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע, לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) בנסיבות ס"ק (א)(1) לחוק העונשין.
ג. 2 עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע, לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין.
ד. בעבירה של תקיפת קטין או חסר ישע, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין.
ה. ובעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין.
2. בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער העונשים הבאים: 14 שנות מאסר לריצוי בפועל שמניינם מיום מעצרו, 1.10.2009; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים לבל יעבור כל עבירה מסוג פשע תוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא; כמו כן, חוייב המערער לפצות כל אחת מהמתלוננות "בסכום סמלי" של 30,000 ₪.
עובדות כתב האישום
3. כתב האישום שהוגש נגד המערער מונה, כאמור, שבעה אישומים. באישום הראשון נטען כי המערער הוא בן זוגה של ס.א. ולבני הזוג ילד משותף. ס.א. היא אמן של הקטינה א.א., ילידת 18.8.1998 (להלן: המתלוננת א') ושל הקטינה מ.א., ילידת 13.4.2000 (להלן: המתלוננת מ'). בתקופה הרלבנטית לכתב האישום התגוררה המשפחה באשקלון, בבית אמו של המערער.
במועד שאינו ידוע במדוייק למאשימה, כאשר המערער שכב במיטה ביחד עם ס.א., אשר ישנה אותה עת, ניגש המערער אל המתלוננת מ', ששכבה במיטה נפרדת באותו חדר "ומשך אותה בכוח אל מיטתו". במיטה, כשהמערער עצמו ערום, הוא הסיר את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת מ', נגע בידיו באיבר מינה ובישבנה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת של המתלוננת מ'. מעשיו של המערער הופסקו לאחר שס.א. התעוררה "הבחינה במתרחש ושלחה את המתלוננת מ' לישון בסלון".
באישום השני מדובר באותה מתלוננת, כאשר לטענת המאשימה, במועד שלאחר האירוע המתואר באישום הראשון, בעת שהמתלוננת מ' שכבה במיטתה בחדר, ניגש המערער אל המתלוננת, והסיר את מכנסיה ותחתוניה. לאחר זאת, נגע המערער באיבר מינה ובישבנה של המתלוננת מ', והחדיר את אצבעות ידיו לאיבר מינה ולפי הטבעת של המתלוננת. כנטען בכתב האישום, הופסקו מעשיו של המערער על-ידי ס.א., אשר נכנסה לחדר והורתה למערער לצאת ממנו.
באישום השלישי נטען כי המערער, במספר רב של הזדמנויות, במועדים אשר אינם ידועים במדוייק למאשימה, בעת שהמתלוננת מ' ישנה במיטתה שעה שהוא ישב בסמוך על כסא ושיחק במחשב, הכניס המערער את רגליו מתחת לשמיכה בה התכסתה המתלוננת מ', הוריד את מכנסיה ותחתוניה, ונגע עם כף רגלו באיבר מינה של המתלוננת מ', תוך שהוא מחדיר את כף רגלו לאיבר מינה של המתלוננת.
האישום הרביעי עניינו במתלוננת א', ונטען בו כי במספר רב של הזדמנויות, במועדים שאינם ידועים במדוייק למאשימה, נהג המערער לקרוא למתלוננת א' להכנס למיטתו או למיטתה "שם נגע בגופה, באיבר מינה ובישבנה מתחת לתחתוניה והחדיר את אצבעות ידיו לאיבר מינה ולפי הטבעת של המתלוננת א'".
באישום החמישי נטען כי במספר רב של הזדמנויות, במועדים שאינם ידועים במדוייק למאשימה, בעת שהמתלוננת א' ישנה במיטתה בחדרה והמערער ישב בסמוך על כסא ושיחק במחשב, הוא "הכניס את רגליו מתחת לשמיכה בה התכסתה המתלוננת א', הוריד את מכנסיה ותחתוניה, נגע בה עם כף רגלו באיבר מינה והחדיר את כף רגלו לאיבר מינה של המתלוננת א'".
האישום השישי עניינו במעשים מגונים שבוצעו במתלוננת א', כאשר לטענת התביעה, המערער, במספר הזדמנויות, "בעת שהמתלוננת א' ישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה, [המערער] נגע בגופה מעל לבגדיה באזור הירכיים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים".
באישום השביעי והאחרון מדובר באלימות שנקט המערער כלפי שתי המתלוננות. לטענת התביעה, במועד שאינו ידוע במדוייק, לאחר שנודע למערער כי המתלוננת א' זרקה אבנים, הוא הכה אותה בישבנה "והטיח את ראשה בקיר". כתוצאה ממעשי המערער, נוצר סימן כחול (המטומה) על כתפה של המתלוננת א' והיא סבלה מכאב בראשה. עוד נטען, כי במספר רב של הזדמנויות, נהג המערער להכות את שתי המתלוננות.
הכרעת דינו של בית משפט קמא
4. בפתח הכרעת דינו עמד בית משפט קמא על הרקע שבמסגרתו התרחשו, לכאורה, האירועים המתוארים בכתב האישום.
בתקופה הרלבנטית לכתב האישום התגורר המערער ביחד עם זוגתו, ס.א., עם שלוש בנותיה ועם בנם המשותף, בדירת הוריו באשקלון. בנותיה של ס.א. הן: המתלוננת א', ילידת 18.8.1998; המתלוננת מ', ילידת 13.4.2000; וילדה נוספת, שתכונה ר', הצעירה מהמתלוננת מ' בכ- 4 שנים.
כשלושה חודשים לפני חשיפת האירועים המתוארים בכתב האישום, נולד למערער ולזוגתו בנם המשותף, כאשר האירועים עצמם התגלו שעה שס.א. שהתה בבית החולים, עקב מחלתו של הילד. הגורם שהתלונן בפני רשויות הרווחה על מעשיו של המערער היה אמה של ס.א., לאחר שהיא שמעה על אותם אירועים מנכדותיה, המתלוננות. לאחר תחילת החקירה, באירועים מושא כתב האישום, הוצאו הבנות מרשות האם והועברו, בשלב ראשון לבית אמה של ס.א. בקרית גת, ולאחר מכן הופנו לבית מוגן בירושלים, בהתאם לצו בית המשפט ובהמלצת פקידת הסעד, שפעלה לפי חוק הנוער.
עוד צויין בהכרעת הדין, כי כתב האישום אינו מייחס למערער מעשים פליליים כלפי ר', הבת הצעירה, שלגביה נאמר כי היא "בעלת בעיות פסיכולוגיות רבות המתבטאות, בין היתר, בסירובה לדבר עם אנשים, פרט לאמא, אחיותיה ואמו של [המערער]".
5. שתי המתלוננות נחקרו על-ידי חוקרת הילדים, הגב' רחל נחום, שהיא חוקרת ותיקה, המשמשת בתפקידה למעלה מ- 20 שנה, והיא אסרה על העדתן בבית המשפט "נוכח מצבן הנפשי הקשה". בית המשפט הקדים וקבע כי "הגב' נחום השאירה רושם מקצועי ומהימן, ונסיונותיו של הסנגור להטיל דופי במקצועיותה או בעבודתה- לא עלו יפה".
המתלוננת א' מסרה את עדותה בפני חוקרת הילדים בהיותה כבת 11, כאשר באותה עת היא למדה בכתה של תלמידים בעלי לקויות למידה. המתלוננת א' נחקרה פעמיים על-ידי הגב' נחום, ביום 23.9.2009, ואף יצאה להצבעה בבית, בו התגוררה עם המערער והוריו. בית משפט קמא ציין כי בסיומה של החקירה "לא עלה בידי חוקרת הילדים להגיע למסקנה חד משמעית, וזאת בשל יכולותיה הורבליים המוגבלים של [המתלוננת א']". בחוות דעתה ציינה חוקרת הילדים, בהתייחס לעדותה על המתלוננת א' כי היא,
"מדווחת על אלימות פיזית ומינית, אני מעריכה כי הילדה עברה את האירועים עליהם היא מדווחת. עם זאת, יש קושי להעריך את הדיוק של התכנים בשל האמביוולנטיות שבה היא מדווחת. הילדה משנה את גרסתה, היא לא עקבית וחוזרת בה. אופן דיווח זה מקשה על הערכת המהימנות, עם זאת, יתכן שהאמביוולנטיות היא על רקע של חשש מהוצאה מהבית, חשש ורגשות אשמה מלדווח על חלקה שלה באירועים. וכך לגבי אלימותה של אמה כלפיה. חשש מהפללתה".
בעדותה בבית המשפט מסרה חוקרת הילדים, את הערכתה לגבי מהימנותה של המתלוננת א', בזו הלשון:
"לגבי [המתלוננת א'] היה לי קושי להעריך מהימנות כי היכולת הורבלית שלה דלה, אני הרגשתי שהיא מאד אמביוולנטית בדיווח שלה, לא תמיד היא הבינה אותי ולפעמים התשובות שלה היו בהפוך על הפוך, כמו 'כמעט לא יצא לי דם' או משהו כזה, ולכן היה לי קושי... לגבי [המתלוננת א'] יש קושי, זה לא אומר שלא קרה מה שקרה, זה אומר שלילדה יש קושי לתאר את זה, אבל יחד עם זה יש הרבה מחשבות מה חושב הפוגע, יש תסכולים של הישרדות שהיא מספרת עליהם באיך ומה עשתה כדי להגיע למצב שלא יפגע בה. הרבה מאד דברים שהם היו מאד חזקים בעוצמה הרגשית שלה, אבל כשיש יכולות דלות לצערי, וזה מה שאני בודקת, אבל בגדול אני כן חושבת שהילדה מתארת את האירועים שהיא חוותה".
בחקירתה הנגדית של חוקרת הילדים, היא ציינה לגבי המתלוננת א' כי "בהחלט שנדלקו לי נורות האדומות, אני יכולה לתת הרבה מאד הסברים למה הדבר הזה קרה, אבל זו תהיה פרשנות שלי שלא מבוססת על מה שהילדה אמרה". בהמשך, אומרת חוקרת הילדים "אבל אני יודעת שכשהילדה נותנת את האירועים היא לא מגזימה בכלל, אין נטייה לשקר והגזמה, היא מספרת שהוא עושה את זה רק כשהוא שיכור וכשהוא לא שיכור הוא בסדר גמור, היא גם אומרת מתי הוא נוהג להשתכר, בימים שהוא לא עובד...".
על עדותה של חוקרת הילדים בבית המשפט והערכתה את דבריה של המתלוננת א', אומר בית משפט קמא: "דברים כדורבנות, המקובלים עלי כמות שהם. מדובר בדברים בעלי רגישות, דקות אבחנה ושיקול דעת".
6. אשר לדבריה של המתלוננת א', שנמסרו במסגרת חקירתה על-ידי חוקרת הילדים, צוטטו על-ידי בית משפט קמא קטעים מהעדות, שבהם מתארת המתלוננת א' את האלימות שהפעיל כלפיה המערער, בכך שחבט את ראשה בקיר, לאחר שהשליכה אבנים על חבר שממנו נפרדה, בתגובה להשלכת אבנים על-ידו. לדבריה, הכה אותה המערער גם בכתף וכאשר התלוננה על כך בפני אמה, האם בכתה אך לא פעלה כדי להגן עליה, כיוון שהמערער היה מכה גם אותה.
בחקירתה תארה המתלוננת א' את המעשים המיניים שביצע בה המערער, למרות שהקושי "של הילדה בהתבטאות, בתיאור כרונולוגי ובהבנה ניכר היטב במהלך העדות". המתלוננת א' מסרה כי המערער היה נוגע באיבר מינה מעל ומתחת לתחתוניה והיא התלוננה, לא אחת, בפני אמו של המערער, שאמרה לו "אל תיגע בילדים, וזהו, והוא לא היה נוגע. אבל הוא גם לא היה הרבה פעמים שומע לה". לדברי המתלוננת א', המערער נהג להשתכר בעיקר בימי שישי ועל כן היא נמנעה מלישון בחדרו בימים אלה, וישנה בסלון במקום אחותה ר', שבה לא היה המערער נוגע.
בית משפט קמא ציין כי המתלוננת א' לא הפריזה בתיאוריה את האירועים ומסרה כי, לעיתים, היא ואחותה לא נכנעו לאיומיו של המערער. לדבריה, המערער נהג להכות את אמא, גם כאשר זו היתה בהריון, ומסיבה זו היא לא היתה מסוגלת להגן על בנותיה מפניו "שכן גם היא לא יכלה לו". המתלוננת א' גם ניסתה לצמצם את נושא האלימות כלפיה מצד האם, באומרה "פעם אחת כן הרביצה לי, כמעט ולא יצא לי דם מהאף... שמה לי מגבון ואחר כך היא אמרה לי אל תגידי את זה לאף אחד". גם בביקור שערכה חוקרת הילדים ביחד עם המתלוננת א' בבית, היא שבה וסיפרה על ההתעללות המינית שעברה מצידו של המערער.
7. במסגרת פרשת ההגנה, העידו, בנוסף למערער ורעייתו ס.א., גם מחנכת הכתה של המתלוננת א' וכן סייעת בכתתה. כמו כן, הוגשה בלא התנגדות המאשימה אמרתה של מטפלת באמצעות מוסיקה, בבית הספר בו למדה המתלוננת א'.
המחנכת, הגב' בת שבע סלב, סיפרה כי המתלוננת א' היתה מגיעה לעיתים לכתה רעבה, ולדבריה "הייתה מבקשת אוכל וגם היתה לוקחת ללא רשות... לפעמים ידענו שאין לה, אז היינו מביאים לה...". לשאלת הסנגור בדבר אמינותה של המתלוננת א', אמרה המחנכת "... לא תמיד אמינה, כל פעם הייתה משנה את הדברים שלה". בית משפט קמא התייחס בביקורתיות רבה לעדותה של המחנכת אשר "לא התביישה... להעיד, שהייתה ילדה רעבה בכתתה, ילדה שנאלצה לקחת אוכל, והיא, המחנכת, לא דאגה לה תמיד למזון?!". כמו כן, מסרה המחנכת כי המתלוננת א' "הייתה נרתעת כל פעם שמישהו היה נוגע בה, הייתה נכנסת להיסטריה, לא אהבה מגע ופחדה ממנו". בית משפט קמא תהה למשמע דברים אלה, ושאל "האם גם פחד זה לא עורר אצלה נורה אדומה?".
לסיכום, קבע בית משפט קמא כי המחנכת "לא הוסיפה הרבה בעדותה על האירועים נשוא כתב האישום", שכן כל שסיפרה בעניין זה נודע לה מהסייעת.
אשר לסייעת, הגב' קולט דהן, ציין בית משפט קמא כי היא "גילתה אף פחות רגישות" מהמחנכת. בחקירתה הנגדית היא הודתה כי המתלוננת א' "ילדה חמודה וטובה" וכאשר סיפרה על חלום שלפיו נכנס אדם שחור מחלון חדרה, הרים את חצאיתה ונגע באבריה המוצנעים, התרשמה הסייעת "שהיא עוברת משבר... הרבתה לבכות והייתה מאחרת כל הזמן". בית משפט קמא חזר והעלה את השאלה המתבקשת "מדוע לא שמעו את זעקתה של הילדה כבר אז? כיצד לא ראו את כל סימני המצוקה שלה וכיצד לא פעלו בעניין".
בהתייחס לאמרתה של המטפלת במוסיקה, הגב' אירנה נוזלמן, קבע בית משפט קמא כי היא לא מלאה כראוי את תפקידה ולא הבינה כי התנהגותה של המתלוננת א' היא בעצם סוג של קריאה לעזרה. היא תייגה את המתלוננת כמי "שלא מבדילה בין פנטזיה למציאות, היא ממציאה דברים ומאמינה בהם". למסקנה מרחיקת לכת זו הגיעה המטפלת במוסיקה רק משום שהמתלוננת א' סיפרה כי בילתה בלונה פארק או בהצגה, ולשיטתה של המטפלת הדברים לא התרחשו במציאות, ולדבריה "קשה לה להשלים עם המצב שלה והיא ממציאה דברים...".
לגישתו של בית משפט קמא, לא זו בלבד שהגב' נובלזן לא עזרה למתלוננת א', שביקשה מעט תשומת לב ואהבה שאותם לא קיבלה בבית, אלא שהיא התייחסה למתלוננת כאל "בכיינית" או "אחת שממציאה דברים". בית משפט קמא תוהה "האם זו הדרך לטפל בילדים הזקוקים לעזרה?".
לבסוף, הביע בית משפט קמא את אכזבתו מהצוות שטיפל במתלוננת, שגם אם היא היתה בעייתית בתחום הלימודי וההתנהגותי, הרי ש"הטיפול בה לא תאם את המצוקות שלה, את הצרכים שלה, שהיו בסיסיים ביותר". מכאן, לא ניתן להסיק כי מדובר במתלוננת שקרנית ובלתי אמינה, כיוון שכל רצונה היה "להיות כמו כולם" וכן "להיות מקובלת על חברותיה", ומבחינת בית משפט קמא היא "לא בהכרח תמציא סיפורים על מעשי התעללות אכזריים ומעשי אינוס".
8. לסיכום, קבע בית משפט קמא כי קשייה של המתלוננת א' "אינם אומרים שמה שאירע לא קרה" אלא "שיש לה קושי לתאר את האירועים". גם אם תתקבל הטענה כי המתלוננת א' סיפרה בעבר על פגיעה מינית שחוותה בבית ספרה, אין לכך השפעה, לדידו של בית משפט קמא, על האירועים המתוארים בכתב האישום. זאת, מאחר שהאירוע הנ"ל לא נחקר ולא ברור אם מדובר בהמצאה וכן לא ברור "מה הניע אותה לספר את הדברים ומה הניא אותה מלחזור עליהם".
בית משפט קמא קבע כי המתלוננת א' תארה את האירועים "בלא כל הגזמה" וצמצמה אותם לימים שבהם המערער היה שיכור, שעה שלדבריה "כאשר הוא לא שיכור הוא בסדר גמור". למרות קשייה, היא ידעה לתאר אירועים ספציפיים, מקומות ספציפיים ומעשים מוגדרים. לגישת בית המשפט, לאחר בחינת עדותה של המתלוננת א' בפני חוקרת הילדים, אין כל ספק כי היא "תיארה את מה שאכן עבר עליה", כאשר עדותה של המתלוננת מ' אף מאששים מסקנה זו.
9. בהתייחס לעדותה של המתלוננת מ', אשר נחקרה על-ידי חוקרת הילדים ביום 23.9.2009, קובע בית משפט קמא כי "עדותה, שלא כמו זו של [המתלוננת א'] הייתה ברורה, עקבית וקוהרנטית". חוקרת הילדים מסרה את התרשמותה מהמתלוננת מ' באומרה:
"[המתלוננת מ'] בת 9 וחצי ונראית כפי גילה. יכולתה הורבלית תקינה. הילדה שיתפה פעולה באופן מלא. התמצאותה בזמן ומקום תקינה.. [המתלוננת מ'] מסרה מספר אירועים בעלי קונטקסט ברור ומלא. מתארת אינטראקציות והשתלשלות אירועים הגיונית, הילדה יודעת לתאר את אופן הפגיעה בה ומבחינה בין אירועים שונים. כך לגבי אלימותה של אמה כלפיה וכך גם לגבי הפגיעות המיניות של [המערער] בה, להערכתי אופן הדיווח מותאם לילדה שחוותה את האירועים עליהם דיווחה".
בבית המשפט מסרה חוקרת הילדים, לשאלות הסנגור:
"לגבי [המתלוננת מ']- העדות שלה הייתה טובה, קוהרנטית, מאד מובנת, הילדה עם יכולת ורבלית מאד טובה, נתנה לי קונטקסט, והבחינה בין אירועים וידעה להפריד ביניהם, לכן אצלה יכולתי להעריך מהימנות באופן יותר ודאי... לגבי [המתלוננת מ'] הודאות היא בהחלט טובה מאד. לגבי [המתלוננת א'] יש קושי...".
10. בעדותה בפני חוקרת הילדים מסרה המתלוננת מ' כי כאשר המערער היה משתכר הוא היה נוגע בה ובאחותה. לדבריה, היא הייתה עדה למכות שהמערער הכה את המתלוננת א', לאחר שזרקה אבנים על שני בנים, וכן סיפרה על אלימות כלפי שתיהן מצד אמן. היא תיארה לפרטים את מעשיו המיניים של המערער, הן כלפיה והן כלפי אחותה, כאשר אמא היתה צועקת כשהתלוננו בפניה על כך, ובמקרים אחרים "היא שלחה אותי לישון בסלון".
בית משפט קמא ציין, לאחר צפייה בקלטות החקירה של המתלוננת מ', כי "מסקנותיה של חוקרת הילדים מבוססות היטב" שכן עדותה של המתלוננת מ' "הייתה עקבית, מדוייקת ומפורטת, תוך שהיא מדגימה חלק מדבריה באמצעות תנועות... היא לא הפריזה בדבריה והדגישה כמו אחותה, שהמעשים נעשו [כשהמערער] היה שיכור". לבסוף, קבע בית משפט קמא כי "עדות זו- שהתאפיינה במתן פרטים מדוייקים למדי, בציטוט דבריהם של המעורבים השונים במספר הזדמנויות ובמענה עקבי על שאלותיה של החוקרת, גם כאשר היה בהן כדי 'לבלבל' אותה- ראויה שיינתנו לה המשקל והאמון המלאים".
11. בית משפט קמא סקר בהכרעת דינו ראיות נוספות שהוצגו בפניו. בין היתר, מדובר בעדותה של הגב' סופי גרבוב, פקידת הסעד לחוק הנוער ומרכזת נושא חוק הנוער בעיריית אשקלון. המתלוננות מוכרות לה, בעקבות דיווחים של שכנים וגם מבית ספרן של המתלוננות. לדבריה, היא קיבלה "בתדירות של 4-3 חודשים" דיווחים על הזנחה של המתלוננות ועל כי "הם חיים בתנאים מאוד קשים". העדה היתה מעורבת בהוצאתן של המתלוננות מהבית, שעה שהאם שהתה בבית החולים ובעקבות תלונתה של הסבתא. לדבריה, טענה סבתן של המתלוננות כי נשמעו צרחות מהבית, הילדות רעבות והמערער מכה אותן. העדה ביקשה מהסבתא לקחת את הבנות אליה ליום-יומיים, על-מנת שניתן יהיה להבין "מה קורה".
לאחר מספר ימים, הגיעה אליה הסבתא וסיפרה כי המערער מבצע בבנות מעשים מגונים. בעקבות כך, היא ביקשה לשוחח עם המתלוננות ושמעה מהן כי המערער עושה בהן מעשים מיניים וכמו כן הוא הטיח את ראשה של המתלוננת א' בקיר. היא החליטה שלא להכנס לפרטים, כיוון שהבינה כי תפתח חקירה בעניין זה. בעקבות כך, הוציאה העובדת הסוציאלית צו חירום שלפיו נותרו הבנות למספר ימים אצל הסבתא ולאחר מכן הן עברו לבית שוסטרמן, שם בוצעו אבחונים וטיפולים שונים, ושם הן שוהות עד עצם היום הזה. העובדת הסוציאלית לא התרשמה כי כל מטרתה של הסבתא היתה להוציא את הבנות מבית האם, אלא שהיא פעלה מתוך דאגה כנה למתלוננות, ביודעה שהן נמצאות במצב של סיכון. להתרשמותה, פעלה הסבתא "מדאגה מאד אמיתית ומרצון לעזור להן כי אלו הנכדות שלה...".
עדה נוספת היתה אמא של ס.א. (להלן: הסבתא), שהוזעקה על-ידי קרובת משפחה להציל את הבנות מידי המערער, שעה שהאם שהתה בבית החולים עם התינוק. הסבתא הגיעה לבית וביקשה לקבל את הבנות, אך המערער סירב למסור אותן לידיה. לדבריה, המערער היה שתוי באותו זמן, ולנוכח סירובו היא נאלצה לפנות למשטרה. כשהגיעה המשטרה למקום, ביקשו השוטרים את אישורה של האם, שהיתה כאמור בבית החולים, ולאחר שהגיעו אליה היא נתנה לסבתא אישור לקבל לחזקתה את הבנות. לדברי הסבתא, ברגע שהבנות הבינו כי הן מוגנות, הן החלו לספר על מעלליו של המערער, הן על המעשים המיניים והן על השימוש באלימות מצידו. בעקבות כך, פנתה הסבתא אל רשויות הרווחה ונפתחה חקירה בנושא זה.
הסבתא הוסיפה וטענה כי כאשר הבנות הגיעו לבקרה, טרם חשיפת הדברים, היא הבחינה בסימנים על גופן, ולשאלותיה בעניין זה, הן השיבו "שהכל בסדר, שהסימנים הם עשו לעצמם". הבנות הגיעו לביקורים כשהן רעבות ומלוכלכות, ולדבריה היא נסתה לשכנע את בתה לעזוב את המערער, אך זו סירבה לכך. בעדותה, היא האשימה במצב, לא רק את המערער אלא גם את בתה, אשר ידעה כי המערער אינו עובד והוא "שותה ומרביץ לילדים". לשיטתה, האם היתה צריכה לעשות מעשה ולא לשתוק, וכעת הילדים הורחקו גם ממנה, למרות אהבתן אליה.
יצויין, כי הסבתא אישרה בעדותה כי בתה ס.א. נאנסה על-ידי אביה, ובעקבות תלונתה, האב, בעלה של הסבתא, נדון ל- 8.5 שנות מאסר, והיא עצמה התגרשה ממנו. מעבר לכך, לא נשאלה הסבתא על-ידי סנגורו של המערער כל שאלה באשר לחייה האישיים, והסתבר כי, במסגרת עדותה של ס.א., בפרשת ההגנה, היא טענה כלפי אמה כי היא אילצה אותה לעבוד בזנות וכן כי היא הרעילה את אביה. הסנגור לא הציג לסבתא כל שאלה בעניין זה, למרות שיש להניח כי היה מודע לגרסתה של הבת, מבלי להסביר לבית המשפט "מדוע לא נחקרה הסבתא מאומה לגבי ההאשמות השונות כלפיה".
בעדותה, הבהירה הסבתא כי כל שביקשה הוא שבתה תדאג יותר לבנותיה והכחישה את טענת הסנגור כי מטרתה היתה לקבל את הבנות לחזקתה. בית המשפט הזכיר את טענת הסנגור (ואחת מטענותיו של המערער) כי הסבתא "הרעילה" את נפשן של הבנות, ונהגה לפנק אותן בבגדים ובמתנות כדי "לשחד" אותן. בית המשפט דחה טענה זו, מכל וכל, וקבע כי "הסבתא הותירה רושם של אשה כנה, שכל מה שעשתה, לאורך השנים, היה לטובת בתה ונכדותיה". ובהמשך נאמר לגבי הסבתא כי "כוונותיה היו טובות, וניתן לומר, שהיא גם זו שהצילה את הבנות מגורלן המר, גם אם הדבר היה כרוך בהרחקתן מאמן, אותה הן אוהבות".
12. מכאן, פנה בית משפט קמא לבחון את עדותו של המערער, שהכחיש כל התעללות מינית או פיזית בבנות.
המערער העיד כי שירת במשך כ- 7 שנים בצבא, כולל שירות קבע, ולאחר שפוטר מהשירות התדרדר מצבו והוא החל לצרוך אלכוהול בכמויות גדולות. בשל מצבו הכלכלי, נאלצה משפחתו לעבור ולהתגורר בחדר אחד בבית הוריו באשקלון. לטענת המערער, הסבתא שנאה אותו מהרגע הראשון, ולדבריו היא נהגה לבקר, מדי פעם, את הבנות ובביקוריה היא קנתה להן מתנות, כיוון שהוא עצמו לא היה מסוגל לכך, עקב מצבו הכלכלי.
בית משפט קמא ציין כי המערער נחקר פעמיים במשטרה, ביום 1.10.2009 בשעה 03:32 (ת/3) ובאותו יום בשעה 14:16 (ת/4). בחקירתו, הכחיש המערער את כל המיוחס לו, והאשים את כל הסובבים אותו במסירת גרסה שקרית. הוא אף האשים את הבנות וטען כי "יתכן והמציאו את הסיפור" וזאת "כי אני צועק ושיכור וגם הסבתא קונה להם מתנות, מסעדות ומתנות. אז בגלל זה הן רוצות ללכת לסבתא".
אשר להרגלי השתייה שלו, מסר המערער כי הוא החל לשתות בגיל 18 ובהמשך החל לצרוך כמויות גדולות יותר של אלכוהול. לשאלה "כמה אתה שותה?" מסר המערער: "חצי ליטר של וודקה אולי יותר... אני אפילו לא זוכר איך להגיע הביתה, אני שותה בגלל הבעיות שלי... אני שותה בחוץ, לא בבית, כי לא נעים לי לשתות ליד אמא שלי כי היא חולה, גם על יד הילדים לא נעים לי לשתות...". בחקירתו במשטרה נשאל המערער "יכול להיות שאתה היית שותה ואתה לא יודע מה עשית?" ועל כך השיב:
"יש לי דבר כזה, שאני שותה אני לא זוכר הרבה דברים. אבל דבר כזה אני חייב לזכור, אני לא עשיתי את זה... אם מזכירים לי- אני זוכר, אבל ככה אני לא זוכר, אף אחד לא אמר לי שעשיתי את זה... אני לא זוכר הרבה אחרי שאני שיכור... יכול להיות שאני שיכור, אני לא זוכר שאני שיכור מה אני עושה, אבל להגיע למצב הזה... באמת מפחדים מתי אני מסטול אולי בגלל שהם ראו שאני זורק דברים הרבה וצועק...".
כשנשאל המערער במשטרה האם הטיח את ראשה של המתלוננת א' בקיר שלוש פעמים, הוא השיב: "לא זוכר, אין לי תשובה". במקום אחר אמר המערער, בנוגע לאירועים המיוחסים לו: "אין לי מה להגיד, כי אני לא זוכר כלום, אני לא עשיתי שום דבר...". כשנשאל מדוע אינו זוכר דבר, הוא השיב "כי הייתי שתוי". לשאלה ישירה שנשאל המערער בחקירה: "יכול להיות שכל האישומים כלפיך הם נכונים, כי אתה לא זוכר בגלל ששתית הרבה, האם זה נכון?", השיב המערער בזו הלשון:
"אני לא זוכר... אני חושב שלא, כי אשתי הייתה אומרת לי, היא גם צריכה לדעת, מה, הם לא יספרו לאמא ויספרו למישהו אחר. אולי המישהו האחר לחץ עליהן, כי הילדים הם ככה, תקנה להם מתנות והם יספרו הכל, הם רצו לגור אצל הסבתא מאד, ואולי היא לחצה עליהם מאד להגיד את זה והם אמרו. מה נראה לך שכולם בבית ואני יעשה דברים?".
בית משפט קמא קבע, על-יסוד הדברים הללו, כי המערער "אינו מכחיש ממש את המעשים אלא טוען כי בשל שכרותו אינו זוכר מה היה, אלא, שלהבנתו לא יתכן שעשה אותם, שכן היו מעירים לו על כך". כך למשל טען בחקירתו במשטרה: "אני רוצה שיעזרו לי לסיים לשתות אך לא להיכנס לכלא. יכול להיות שהיה משהו, אך אני מסטול, אני לא זוכר כלום, אף אחד לא אמר לי שהיה משהו...", ובהמשך, אומר המערער "... אני לא זוכר שהרבצתי להם, אולי הייתי מסטול או שיכור, לא יודע מה להגיד לך... אני לא זוכר אם הרבצתי, גם הייתי מסטול כי אני לא זוכר את זה". לטענתו, כשהוא אינו שותה הוא אדם טוב, ולשאלה מה קורה כשהוא שותה, השיב המערער "כנראה לא טוב אם קורים דברים כאלה, אז יכול להיות שזה לא טוב". ושוב, לגבי הטחת ראשה של המתלוננת א' בקיר אומר המערער "כנראה, אולי עשיתי את זה, אני לא יודע, אך אני לא בן אדם שאני מבין שאני עושה את זה בגלל שאני שיכור...".
13. בית משפט קמא ציין כי המערער אישר כי כל שנאמר באמרותיו הוא אמת "פרט למקומות בהם נרשם שאינו זוכר כלום בשל שכרותו". לעניין זה, הזכיר בית משפט קמא כי כל האמרות הוגשו בהסכמה, ללא הסתייגות, ומבלי שהחוקרים "נחקרו על האפשרות שמא רשמו דברים לא נכונים". עוד ציין בית משפט כי האמרה השנייה "כמעט כולה" כמו גם הראשונה "סובבות סביב חוסר זכרונו של [המערער] עקב שכרותו". לפיכך, לא ניתן כל אמון בהתכחשותו של המערער לדברים שמסר באמרותיו, בהקשר זה.
כמו כן, נקבע בהכרעת הדין כי דברי המערער בבית המשפט באשר להרגלי השתייה שלו (היינו, כי מדובר בשתייה מועטה ולעיתים רחוקות), הינם כוזבים ואינם מתיישבים עם הדברים שמסר בחקירתו במשטרה. משעומת המערער עם הדברים שמסרה רעייתו, ס.א., בנוגע להרגלי השתיה שלו, הוא אישר לבסוף כי "זה תלוי במצב רוח, לא כל יום יש לי מצב רוח. זה לפי מצב הרוח ולפי החגים". במצבים כאלה, עשוי המערער, לדבריו, לשתות 300 גר' וודקה "אבל עדיין זוכר כל מה שהיה". המערער גם אישר כי צרך, לעיתים, ביחד עם בן דודו חצי ליטר וודקה. לשאלה, מדוע הוא אינו שב לביתו כאשר הוא שותה אלכוהול, השיב המערער: "איך אני יכול לחזור הביתה, אם אני לא זוכר אפוא ללכת? אז עדיף שאני לא אדרס, אז אני נשאר אצלו, למה אני אלך...". בהמשך עדותו בבית המשפט, אישר המערער, בניגוד לגרסתו הקודמת, כי הוא שותה אלכוהול מידי יום "אבל רק קצת, אי אפשר להגיד שאני גמור לגמרי...".
14. בנוסף לשקריו של המערער באשר לזכירתו את האירועים והרגלי השתיה שלו, ציין בית משפט קמא כי הוא הסתבך בטענותיו לגבי המניע של הסבתא. לטענתו של המערער, הסבתא התערבה בנושא כיוון ש"היא רצתה להרוס את המשפחה שלי שלא נחיה ביחד... היא רצתה שס.א. תבוא לגור אתה בקרית גת". בית משפט קמא העיר, בהקשר זה, כי תשובתו זו של המערער "אינה מתיישבת עם דבריו, ולפיהם לסבתא אין אמצעים כלכליים לכלכל את ס.א. והבנות, ושהיא ממילא לא התעניינה בעבר בילדות, פרט לממתקים שהביאה להן".
כמו כן, התייחס בית המשפט לתזה חדשה שהעלה המערער ולפיה הושפעו הבנות מהטלוויזיה ולכן "המציאו את הדברים". בית המשפט דחה, מכל וכל, אפשרות בלתי סבירה זו, בשים לב לרמתן של הבנות ובעיקר לרמתה של המתלוננת א', שהיא "בעלת יכולת מוגבלת". בית המשפט הוסיף עוד כי אפשר ש"הדבר מלמד על הדרך בה הוא רואה ילדות בגיל זה, כבעלות בשלות מינית- ראייה מטרידה, לכל הדעות".
עוד ציין בית המשפט, כי המערער ניסה למקם את המחשב בחדרה של אמו, על-מנת לסתור את טענת המתלוננות, ורק לאחר שנשאל שאלה ישירה על-ידי החוקרת, הוא אישר כי יש גם מחשב בחדר השינה, ולגישת בית המשפט הוא "ניסה להרחיק עצמו מהבנות, בעת ששיחק על המחשב, ומדוע ירצה לעשות כן, אם לא נגע בבנות במצב זה, כטענתן?".
על יסוד האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי עדותו של המערער היתה "עדות מגמתית, לא מהימנה, פתלתלה ורצופת סתירות". ובהמשך, קובע בית משפט קמא כי "הסתירות והתמיהות בעדויות [המערער]... די בהם כדי להצביע על חוסר אמינותו".
15. אשר לעדותה של ס.א., ציין בית משפט קמא כי זו פתחה את עדותה "בהתקפה חזיתית כנגד אמה", שאילצה אותה, לטענתה, "להתעסק בזנות" ולעזוב את קריית גת. בית המשפט הבהיר, בהקשר זה, כי מדובר בגרסה חדשה וכבושה, שהסנגור לא מצא לנכון לעמת אותה עם הסבתא והיא אינה מתיישבת עם גרסתו של המערער, לפיה המשפחה נאלצה לעזוב את קריית גת מסיבות כלכליות.
ס.א. הוסיפה וטענה כי אמה "דחפה אותה לישון עם אביה", שכזכור נדון ל- 8.5 שנות מאסר בשל אינוסה, וכן טענה כי הסבתא ניסתה להרעיל את האב. בית המשפט קבע כי "לא הובא ולו בדל של ראיה", כדי לבסס האשמות חמורות אלה, בעוד שהסבתא עצמה הרשימה את בית המשפט בהכאה על חטא "על כך שלא הבחינה במעשיו של בעלה כלפי בתה", ואין לה כל אחריות למעשים הפליליים שבוצעו על-ידו.
ס.א. הצטיירה כדמות מרירה, שהעלתה "טענות כרימון כלפי כולם": אמה, משפחת בעלה שהקצו למשפחה חדר אחד בלבד בבית, וכן כלפי פקידת הסעד, סופי, שאיימה להוציא את הילדות מרשותה. עמדתה כלפי המערער היתה מגוננת, ולטענתה הוא מעולם לא פגע בבנותיה, אשר אהבו אותו וקראו לו "אבא". בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי המתלוננות, בעדויותיהן בפני חוקרת הילדים קראו למערער, לעיתים, "אבא" אך במרבית המקרים נקבו בשמו המלא או המקוצר. המתלוננת מ' אף תיקנה את עצמה בכל פעם שהתייחסה אל המערער כאל "אבא" וטרחה להזכיר את שמו הפרטי או, כמו גם אחותה, נהגה לקרוא למערער בעיקר "הוא", כך שלדידו של בית משפט קמא "הרבה אהבה כלפיו- קשה למצוא בדבריהן עליו".
בית המשפט הוסיף כי ס.א. טענה גם בחקירותיה במשטרה כי לא היא וגם לא המערער פגעו בבנות, ולגישתה הן בלתי אמינות, ובלשונה "הרבה פעמים הם משקרות, הם ילדים". לעומת התכחשותה לפגיעה בבנות מצידו של המערער, היא פירטה, באופן נרחב, את הרגלי השתיה שלו, וציינה כי כאשר הוא שיכור "הוא מתחיל לשבור כיסאות של חנות, מתחיל להתעצבן... ובבית הוא צועק... הוא יכול לזרוק כיסאות, כאילו לזרוק על השולחן ולשבור... צועק, מתעצבן, יכול ללכת עם מפתחות וללכת, כאילו לברוח... לצאת מהבית ולהשתכר הלאה". במקום אחר אמרה ס.א. כי המערער "שותה ומשתכר חזק זה בשישי שבת", אך הוא למעשה שותה כל יום ואינו זוכר את מעשיו, אך הוא טורח להוסיף כי הוא מצטער על מה שעשה.
באמרתה השנייה מסרה ס.א. כי במקרה אחד היא הותקפה על-ידי המערער שהיה שתוי, והיא אף ברחה מהבית. לדבריה, "כשהוא שותה הוא לא אדם עדין, הוא קצת מסוכן", ובהמשך "הבעיה שהוא שותה הוא מאבד שליטה ואי אפשר לעצור אותו". תמיד, לאחר אירועי השתייה, המערער שואל "מה עשיתי", והוא מבקש סליחה ומבטיח כי "בפעם הבאה זה לא יקרה". לעומת זאת, טרחה ס.א., בעדותה בבית המשפט, לייפות את הדברים באומרה כי המערער שותה רק בחגים, וכאשר עומתה עם דבריה בחקירה לעניין מסוכנותו של המערער, היא טענה כי "זה היה פעם אחת". בהמשך החקירה הנגדית, היא נאלצה להודות כי בזמן האחרון, המערער "התנהג בצורה מסוכנת ואלימה".
בסופו של דבר, אישרה ס.א. כי היא הוכתה על-ידי המערער בזמן שהיתה בהריון, כאשר חשדה בו כי הוא משוחח עם נשים אחרות, באמצעות המחשב. כמו כן, היא אישרה כי הבחינה בסימנים על גופה של המתלוננת א', אך לטענתה אין מדובר במעשיו של המערער, והעלתה השערה כי הדבר נגרם עקב נפילה או אולי "ממכות שילדים אחרים נתנו לה".
בית המשפט, קבע כי יש לדחות את גרסתה המגוננת של ס.א. "כלא אמינה". עוד נקבע, כי גרסתה בבית המשפט, לפיה היא לא ראתה כל התנהגות חריגה מצידו של המערער "היתה בלתי אמינה לחלוטין, מאולצת, ויותר מכל מאכזבת", על רקע העובדה כי היא עצמה חוותה התעללות מינית ו"היתה צריכה לשמור על בנותיה". אלא שחולשתה של ס.א. הביאה אותה לצדד בגרסתו של המערער, שכן היא עדיין מתגוררת בדירת אמו, היא מתכחשת לאמה, וניתקה כמעט כל מגע עם בנותיה. מנגד, החליט בית משפט קמא "לאמץ את דברי הבנות", ולקבוע את הממצאים העובדתיים על בסיס עדותן בפני חוקרת הילדים.
16. אשר לסיוע הנדרש לעדותן של המתלוננות, בהתאם לסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים), מנה בית משפט קמא ראיות סיוע אלה:
א. עדויות שתי המתלוננות מסייעות האחת לרעותה, שעה שמדובר בשתי עדות מהימנות, המעידות על דברים דומים. לעניין זה, הוסיף בית משפט קמא וקבע כי "יש לזכור כי שתי הילדות מעידות כמעט על אותם מעשים, הן לגבי המעשים שכל אחת חוותה [מהמערער] והן לגבי המעשים שראתה שהוא מבצע באחותה".
ב. שקרי המערער "יש בהם כדי לקיים את דרישת הסיוע". במקרה דנן, כך נקבע, שקרי המערער והכחשתו עובדות שבהן הודה בחקירתו במשטרה "כמו גם הסבריו המופרכים לראיות המסבכות אותו בעבירות נשוא כתב האישום", כל אלה הם בגדר סיוע, שעה שלא ניתן לדברים הסבר של ממש.
ג. מצבן הנפשי של המתלוננות, כעולה מעדותה של הסבתא ושל פקידת הסעד וחוקרת הילדים.
ד. הסימנים שנתגלו על גופה של המתלוננת א'.
ה. דבריה של המתלוננת א' בעת בדיקתה על-ידי רופא בביה"ח הדסה, כאשר טענה כי המערער נגע בה למטה, וכי יכאב לה באיבר המין בעת הבדיקה.
ו. ניתן למצוא חיזוקים גם בדבריו של המערער, שבהן אישר חלקים מעדויות הבנות, כגון שהן נהגו לישון בסלון או שהוא התנהג בצורה "לא טובה" כשהיה שיכור.
מעבר לכל אלה, ציין בית משפט קמא כי המערער טען באמרותיו, אשר התקבלו כראיה ללא כל הסתייגות, כי אינו זוכר את הדברים כך "שאין בהם הכחשה של ממש לטענות נגדו". בגרסתו בדבר "חוסר זכרון" מצא בית משפט קמא "משום תמיכה להאשמות נגדו".
לאור האמור, הורשע המערער, פה אחד, בכל העבירות שבכתב האישום, לאחר שנקבע כי הוא "ביצע את כל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, מעשים המבוססים על דבריהן של [המתלוננות]".
גזר דינו של בית משפט קמא
17. בית משפט קמא, עיין לצורך גזירת העונש, בדו"ח של המרכז להערכת מסוכנות בעניינו של המערער, בתסקיר מבחן, ובחוות דעת מטעמו של ד"ר שאול סטיר, פסיכיאטר מומחה, שהוגשה על-ידי ההגנה.
בדו"ח המסוכנות נאמר כי המערער, יליד 1978, נולד במולדובה ועלה לישראל בשנת 1991 ביחד עם הוריו, בהיותו כבן 12. הוא נטש את ספסל הלימודים בגיל 14 לערך והשתלב בעבודות מזדמנות. המערער שירת בחיל החימוש שלוש שנים מלאות ושנתיים נוספות בשירות קבע. לאחר שחרורו הוא עבד, בתחילה, כנהג משאית, לאחר מכן בעבודות מזדמנות ומשלב כלשהו הוא מוגדר כמובטל. בתקופה זו, צרך המערער אלכוהול בכמות גדולה, כאשר לדבריו "בעיקר מצאתי אלכוהוליסטים ושתיתי איתם". לאחר שפוטר מהצבא החל המערער לצרוך אלכוהול על בסיס יומי, אך השתדל להתנהג בבית כראוי, כאשר "רק פעם אחת הרס ריהוט". למרות זאת, טען המערער כי אינו אלכוהוליסט ואין לו בעיה של התמכרות לאלכוהול.
אשר לזוגתו ס.א., טען המערער כי היא חיה בזוגיות, בעבר, עם "גבר נרקומן ואלים שנהג להכותה". לאחר מותו של האיש, עקב שימוש מאסיבי באלכוהול, עברה ס.א. להתגורר עמו ביחד עם שלוש בנותיה. לדברי המערער, העלילה שנרקמה נגדו נעשתה בעידודה של הסבתא, דברים שכזכור נדחו על-ידי בית משפט קמא. כמו כן, חזר המערער והכפיש את הקטינות, וגם טענותיו לעניין זה נדחו על-ידי בית משפט קמא.
בחוות דעת המרכז למסוכנות, הובאה התרשמותו של עורך הדו"ח, לפיה מדובר באדם "עם בעיית התמכרות לאלכוהול", אשר לא התמיד במקומות עבודה והתקשה לתפקד באורח פרודוקטיבי. השימוש באלכוהול "מבליט את חלקיו התוקפניים" של המערער, אשר עסוק בהצגת עצמו כקורבן וממזער את "חלקיו התוקפניים, האלימים וההתמכרותיים".
ההתרשמות היא כי המערכת הזוגית שיצר המערער, היתה רצופת קשיים ובעיות במשפחה, אשר חיה בבידוד חברתי, דבר התואם את שנאמר בספרות לגבי משפחות בהן קיימת תופעה של גילוי עריות. מאחר שמדובר באירועים רבים, הרי ש"ניתן להתרשם כי מדובר באדם בעל סטייה מינית פדופילית לא אקסקלוסיבית", אשר כיום אינו מעוניין בהתערבות מקצועית. לאחר שקלול הפקטורים הסטטיים, הדינמיים והקליניים, הגיע עורך חוות הדעת למסקנה כי המערער הוא "בעל מסוכנות מינית בינונית לרצידיביזם מיני". בגזר הדין צויין כי בא כוחו של המערער ביקש לחקור את עורך הדו"ח וזה זומן ונחקר "אך בחקירתו לא היה כדי להוסיף או לגרוע מחוות הדעת המפורטת".
18. אשר לתסקיר המבחן, נאמר בגזר הדין כי אין בו כדי להוסיף לדברים שהופיעו בדו"ח הערכת המסוכנות, לבד מדבריה של ס.א., עמה שוחחה קצינת המבחן. ס.א. חזרה על טענתה כי המערער הינו "בן זוג תומך, מפרגן ומפגין כלפיה כבוד, ואב מסור לבנותיה". בית משפט קמא הזכיר כי גישתה המגוננת של ס.א. נדחתה מכל וכל, על-ידו.
הובהר כי המערער ומשפחתו היו מוכרים לשירותי הרווחה באשקלון, והתקבלו דיווחים על הזנחת הבנות וכן על צריכת אלכוהול מופרזת של המערער "לצד התנהגויות אלימות כלפי סביבתו". לאור התנהגותה הבעייתית של ס.א., נקבע כי הבנות ישהו במסגרת חוץ ביתית ולא יחזרו לבית האם.
לאור הכחשתו של המערער, את המיוחס לו, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו.
19. ומכאן לחוות הדעת מטעם ההגנה, שבה צויין כי לא נמצאו קווים פדופיליים באישיותו של המערער ולא נראה לד"ר סטיר כי קיימת מסוכנות כלשהי מצידו, לגבי מעורבות בעבריינות מין.
בית משפט קמא ציין כי התובעת נמנעה, בצדק, מלחקור את עורך חוות הדעת כיוון שחסרים בה פרטים עובדתיים רבים, ובעיקר כאשר ד"ר סטיר קיבל את גרסתו של המערער כפי שהיא, לרבות הטענה כי אינו צורך אלכוהול במידה מופרזת.
20. הוגש תסקיר אודות הפגיעה בקטינות, אשר נערך ללא מפגש עם הבנות, על-מנת שלא לפגוע בהן, תוך חידוד קונפליקט הנאמנויות.
התסקיר מפרט את הפגיעה החמורה במתלוננות. קשריה החברתיים של המתלוננת א' מוגבלים ביותר, והיא חשה רגשות אשם עקב פירוק המשפחה ומסריה של האם כי דבריה על אודות המערער היו שקריים. היא מבקרת בקביעות אצל הסבתא ומקיימת מפגשים, תחת פיקוח, עם האם. גם המתלוננת מ' נפגעה קשות ממעשיו של המערער. האירועים אותם חוותה מונעים ממנה "התפתחות וצמיחה", והיא תופסת את שעות הלילה והעתיד כמאיימים.
צויין כי הבנות מצויות "במלכוד בלתי אפשרי", שכן ברור להן כי אם יעמדו על גרסתן "הן ישלמו מחיר איום של איבוד אימן ומשפחתן". מנגד, אם יחזרו בהן מהדברים הן יחטאו לאמת הפנימית שלהן. במצב זה, צויין בתסקיר כי "שתי הבנות זקוקות לטיפול נפשי מעמיק וארוך טווח, שכיום אינן מסוגלות או פנויות לו".
לאחר בחינת כלל השיקולים לחומרה, וזקיפה לזכותו של המערער את עברו הפלילי שאינו מכביד, גזר עליו בית משפט קמא 14 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו, ואת יתר העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל.
הערעור על הכרעת הדין
21. לטענת בא כוחו של המערער, עו"ד חיים דויטש, הרשעתו של המערער "גובלת בעיוותים קשים מנשוא של העובדות והמסקנות, תוך מתן פרושים שההגיון אינו סובל והכל במטרה להרשיע את המערער". הסנגור אף הרחיק לכת בטענה כי בית משפט קמא "היה מלא איבה, שנאת חינם ועוינות כלפי הסנגור" וכן הביע סלידה מהמערער "באופן אישי".
ייאמר כבר עתה, כי לא מצאנו כל בסיס לטענותיו החמורות של הסנגור, ונראה כי בית משפט קמא דן בסוגיות, אשר עמדו לפתחו, בסבלנות, בסובלנות וברגישות רבה. טוב היה עושה הסנגור, לו היה נמנע מלהטיח טענות אישיות, חסרות כל שחר, בהרכבו של בית משפט קמא, והיה ראוי לו להתמקד בטענות לגופו של עניין. מאחר שמדובר, בעיקרו של דבר, בערעור על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, שנעשו על-ידי בית משפט קמא, היה ברור לסנגור כי עומדת לפניו משוכה קשה ביותר, ובמקום להתמקד בטענה כי מדובר בחריג או בחריגים לכלל אי ההתערבות, הוא בחר לתקוף את הרכב בית המשפט, וזאת, כאמור, ללא כל בסיס וללא כל שחר.
מן הראוי להזכיר, כפי שהסנגור עצמו ציין בהודעת הערעור, כי בקשתו לפסול שניים מחברי המותב נדחתה וערעור שהגיש על כך לבית משפט העליון, נדחה אף הוא. לאור האמור, יש לדחות, כבר עתה, את בקשתו של הסנגור לזכות את המערער בשל פגיעה, כביכול, בזכותו למשפט הוגן וללא משוא פנים.
22. ומכאן לטענות הערעור לגופו של עניין. המערער טוען כי דברי המתלוננות "הן משענת קנה רצוץ ובלתי אמינות לחלוטין וטעה כב' בית המשפט כאשר הסתמך עליהן לצורך הרשעת המערער". וכל כך למה? המערער טוען כי די בהתרשמות חוקרת הילדים "כדי לכרסם באופן ניכר באמינות ו/או בתיאורים של הקטינות". כמו כן, מבקש המערער להסתמך על עדויות הצוות המקצועי התומכות "באופן מסיבי" בהתרשמותה של חוקרת הילדים. לגישתו של המערער, דבריהן של המתלוננות הושפעו על-ידי הסבתא, וזאת הוא למד משימוש בביטויים של המתלוננת מ' כמו: "כאילו הוא אנס אותי", ולטענתו מדובר בביטוי של מבוגרים, שהוכנס לעדות בהשפעת הסבתא.
עוד נטען, כי בנוסף להסתייגויותיה של חוקרת הילדים מאמינות הקטינות, לא היה מקום להתעלם מעדותם החד משמעית של עדי ההגנה, עליהם מתח בית משפט קמא "ביקורת שלילית לא רלבנטית". מהשמעת דברי ביקורת אלה למד הסנגור כי בית משפט קמא חרג מסמכותו, ועל מנת להכשיר את הרשעתו של המערער, הוא השליך על כתפיו של המערער "את אי שביעות רצונו ממערכת החינוך באשר לטיפולה בקטינות".
אף כאן, הננו מוצאים לנכון להעיר, כבר בשלב זה, כי הסנגור המלומד מטיח האשמות סרק בבית המשפט, אשר היה רשאי, ואף חייב, להעריך את דרך תפקודן של אנשי הצוות המסייע, וביקורתו היא רלבנטית ונוגעת לעניין. שכן, ככל שהובאו עדות ההגנה כדי להצביע על חוסר אמינותה של המתלוננת א', מה לו לסנגור כי ילין על כי בית המשפט ניתח את העדויות וקבע כי אין בהן כדי לתמוך בטענת אי האמינות.
עוד נטען על-ידי הסנגור, כי בית משפט קמא נתן אמון בקטינות ללא חוות דעת רפואית, ואין כל ממצא בדבר חבלה כלשהי, שנגרמה על-ידי המערער. בנוסף, טען המערער כי מעצם העובדה שהבנות קראו לו "אבא", הדבר פועל לזכותו. המערער הוסיף וטען כי לא היה "סיוע מהותי ממקור חיצוני" לעדותן של הקטינות בפני חוקרת הילדים, ולדידו, ההפך הוא הנכון.
23. אשר לעדותו של המערער עצמו, נטען על-ידי הסנגור כי יש לקבל את דבריו בבית המשפט, לפיהם הוא זוכר הכל. לטענת הסנגור, לא היה מקום לדחות את הסברו של המערער, כי גם אם אמר בחקירה שלא זכר את הדברים, כוונתו היתה כי הכל זכור לו, ולגרסתו הוא אוהב את הבנות, והוא לא נגע בהן לרעה. גרסתו של המערער, כך נטען, נתמכת על-ידי זוגתו ס.א. אשר העידה על התערבותה המגמתית של הסבתא בחייהן של הבנות, וכן על איומה של פקידת הסעד להוציא את הקטינות מרשותה של ס.א..
לאור האמור, מבקש המערער לזכותו מכל אשמה.
הערעור על חומרת העונש
24. גם במסגרת הערעור על גזר הדין בחר בא כוחו של המערער לנקוט בלשון משתלחת ופוגענית כלפי שניים מחברי המותב בבית משפט קמא, לשון שמקומה לא יכירנה בהתבטאויות כלפי ערכאה שיפוטית כלשהי. בא כוח המערער מייחס לבית משפט קמא גישה עויינת ומגמתית הן כלפיו והן כלפי המערער, עד כי הדבר השפיע, לטענתו, על מידת העונש, ועוד נטען כי המערער "הפך לשק חבטות" של בית המשפט בגין "מחדלים" של מערכת החינוך "ודבר זה התבטא בחומרת העונש המופלג בחומרתו".
לא נלאה את הקורא בשלל התבטאויותיו הבלתי ראויות והבלתי מקובלות של הסנגור, ונחסוך ממנו את פירוט טענותיו חסרות השחר כלפי הרכב בית משפט קמא. נחזור ונציין כי לא מצאנו כל בסיס לטענות אלה, ומוטב היה לו התמקד הסנגור בטענות לגופו של עניין ולא לגופם של שופטי ההרכב.
בערעורו על מידת העונש קבל בא כוח המערער על כי בית משפט קמא העדיף את ממצאי דו"ח הערכת המסוכנות של ד"ר גדי רוזנברג מהמרכז להערכת מסוכנות, על-פני חוות דעת שהוגשה מטעם ההגנה ונערכה על-ידי פסיכיאטר מומחה, ד"ר שאול סטיר. לשיטתו של הסנגור, אין בסיס לקביעתו של ד"ר רוזנברג, לפיה המערער הוא בעל מאפיינים פדופיליים. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא נתן משקל למכתבים שהוגשו על-ידי הקטינות "בהן הן מביעות געגועים ואהבה למערער, וכן על היותו של המערער בן זוג תומך, מפגין כלפי בת זוגו כבוד ואב מסור לבנותיה".
המערער כופר בטענה כי הקטינות נפגעו כתוצאה ממעשיו, וכי נגרם להן "עיוות בהבנת המציאות וחרדת נטישה", בשל "הכחשת הפגיעה בהן על-ידי האמא". בנסיבות אלה, תוהה הסנגור "כיצד בית המשפט יכול להחליט כי לקטינות נגרם נזק נפשי כאשר הן שולחות למערער ציורים של אהבה וגעגוע?".
המערער טוען בנוסף, כי בית משפט קמא התעלם משירותו הצבאי, במסגרת שרות קבע, ולא עמד על משקלן של "התעודות על השתתפותו בקורסים שונים". לבסוף, נטען על-ידי הסנגור כי אין לזקוף לחובתו של המערער את התכחשותו למעשים ואי קבלת אחריות על-ידו, שכן הוא כופר בביצוע העבירות וטוען לחפותו, ואת זאת אין לראות כשיקול לחומרה.
25. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו, החלטנו להפנות את המערער אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר משלים בעניינו, ואיפשרנו לצדדים להגיב על תוכנו של התסקיר. בתסקיר המשלים, מיום 3.3.2013, המבוסס על מידע שהתקבל ממתקן הכליאה בו שוהה המערער ועל שיחה עם בת זוגו, ס.א., נאמר כי המערער "מתפקד באופן תקין במהלך מאסרו". הוא שולל ביצוע עבירות מין או שימוש באלימות כלפי הקטינות ובת זוגו, אך הוא אינו מעוניין להרחיב בנושאים אלה, בשיחותיו עם גורמי הטיפול. המערער הכחיש כי הוא סובל מבעיית התמכרות לאלכוהול וסרב להשתלב במסגרת טיפולית בתחום זה. בשיחה עם ס.א. נמסר לשירות המבחן כי היא נמצאת בקשר רציף עם המערער ומגיעה לבקרו בכלא. בנותיה אינן מתגוררות עמה, והיא מבקרת אותן לעיתים רחוקות בפנימייה שבה הן שוהות.
26. בהתאם להחלטתנו מיום 31.1.2013, הגיב בא כוח המערער על האמור בתסקיר המשלים. עו"ד דויטש ניצל הזדמנות זו, ובמקום להתייחס בקצרה לאמור בתסקיר שהיקפו עמוד אחד בלבד, הוא בחר לשלוח תגובה בת שלושה עמודים שאליה צירף (מבלי לבקש ולקבל את רשותו של בית המשפט), לא פחות משבעה מכתבים מטעם בני משפחתו של המערער, לרבות מכתבה של ס.א.. אודה ולא אבוש, כי הנני מתקשה לסכם את טענותיו של בא כוחו של המערער, המדלג מטענות לעניין ההרשעה לטענות הנוגעות לשאלת העונש, בלא כל הפרדה, תוך השתלחות בלתי פוסקת בבית המשפט.
בנסיון "לבודד" את הנושאים הנוגעים למידת העונש, ניתן לומר כי הסנגור חוזר וטוען כי אין לבוא חשבון עם המערער בשל הכחשתו את המעשים ואי קבלת אחריות על ביצוע עבירות, שלטענתו הוא לא ביצע. אשר לחוסר רצונו של המערער להשתלב בטיפול גמילה מאלכוהול, טוען הסנגור כי הטעם לכך "כי הוא לא מכור". עוד נטען, הגם שהדבר אינו נוגע לאמור בתסקיר המשלים, כי "המערער הינו אדם נורמאלי ובהחלט לא פדופיל".
כדוגמא לעירוב ולבלבול בין הטיעונים, ניתן לציין את טענת הסנגור לפיה "מדובר בעונש מופלג בחומרתו בייחס לראיות הדלות שבית המשפט המחוזי הסתפק בהם להרשעה".
כאמור, צורפו לתגובתו של הסנגור מכתבים הכתובים בכתב יד, על-ידי בת זוגו של המערער, אמו, קרובי משפחה וכן ידידת המשפחה. הכותבים מציינים את טוב ליבו של המערער; את היותו מקפיד על כבודם של אשתו ושל הילדים; ושלילת הטענה כי מדובר באדם אלים, אשר נוהג להכות את בת זוגו ואת בנותיה.
לסיכום, מבקש בא כוחו של המערער לקבל את הערעור ולבטל "את כתב האישום שניתן במחוזי", ולחילופין להפחית בעונש "המופלג מאוד בחומרתו".
תמצית טיעוני המשיבה לעניין הכרעת הדין ומידת העונש
27. באת כוח המשיבה, עו"ד רחל זוארץ-לוי, פתחה את טענותיה בתיאור הרקע אשר הוביל לפתיחת החקירה נגד המערער, כאשר בתחילת החקירה, נחקרו שתי המתלוננות על-ידי חוקרת ילדים, אשר העידה בבית המשפט ומסרה את התרשמותה. אשר למתלוננת א', למרות שהיה קושי להעריך את רמת הדיוק בדבריה, בשל יכולותיה הדלות, חוקרת הילדים התרשמה, כך לטענת המשיבה, כי "הילדה מתארת את מה שחוותה". עו"ד זוארץ-לוי ציינה, לעניין זה, כי ניתן לזהות את סממני האמת בדבריה של המתלוננת א', כיוון שהיא מסרה פרטים רבים על אודות המעשים המיניים שבוצעו בה, מבלי להפריז או להעצים את מעשיו של המערער. בהתייחס למתלוננת מ', נטען על-ידי המשיבה כי היא "תיארה אירועים שלמים מבחינת הרצף של ההתרחשות", ודבריה מתיישבים היטב עם עדותה של אחותה. בנוסף, הזכירה המשיבה, כי בית המשפט צפה בקלטות החקירה והתרשם כי המתלוננות חוו את הנטען על ידן, ולפיכך ניתן משקל מלא לדברים.
המתלוננות מסרו את עיקרי הדברים בפני הסבתא ופקידת הסעד, גם אם במידה פחותה של פירוט, "והתיאור לא עולה בקנה אחד עם עלילה או מזימת שווא". אשר לעדותה של הסבתא, נטען על-ידי המשיבה כי בית המשפט התרשם ממהימנותה ולא מצא כל בסיס לטענה כי היא השפיעה על נכדותיה למסור תלונת שווא, על-מנת להעביר לחזקתה את המתלוננות. לעומת זאת, קבע בית משפט קמא כי עדותו של המערער היתה בלתי מהימנה, ודחה את גרסתו, לרבות את טענתו כי אינו צורך אלכוהול בכמויות רבות ובתדירות גבוהה.
בהתייחס לעדות ההגנה שמסרו עדות בנוגע למתלוננת א', ציינה המשיבה כי המחנכת, הסייעת והמטפלת במוסיקה, טיפלו במתלוננת בשנת 2007 "כשנתיים עובר להגשת התלונות", כך שאין מדובר באותה תקופה. בית משפט קמא קבע כי הדברים העולים מהעדויות מעידים על היותה של המתלוננת א' שרוייה במצוקה קשה, אך הם אינם מלמדים על מידת מהימנותה. המשיבה סבורה כי מדובר בקביעה עובדתית שאין כל סיבה להתערב בה. לעדותן של המתלוננות נמצאו ראיות סיוע רבות, כך שאין בפנינו עדות יחידה אלא פסיפס של ראיות.
לאור האמור, התבקשנו לדחות את הערעור בנוגע להכרעת הדין.
28. אשר לעונש, טענה המשיבה כי מעשיו הבזויים והנתעבים של המערער חייבו הטלת עונש מאסר ממושך מאחורי סוגר ובריח. המערער אינו מקבל אחריות על מעשיו, ושולל נזקקות טיפולית, כך שאין ניתן להצביע על קיומו של אופק שיקומי. מנגד, הפגיעה במתלוננות קשה עד מאד, והמטען הקשה ילווה אותן כל ימי חייהן. המשיבה ציינה כי עד כה לא שולמו הפיצויים למתלוננות, וספק אם יש בכוונת המערער לשלמם.
בהתייחס להערכת המסוכנות, נטען על-ידי המשיבה כי בית משפט קמא היה רשאי להעדיף את מסקנות מעריך המסוכנות על-פני חוות דעתו של הפסיכיאטר מטעם ההגנה, גם אם זה לא נחקר על-ידי התביעה לגבי חוות דעתו. המשיבה הוסיפה כי הערכת המסוכנות צופה פני עתיד ואין רלבנטיות לשאלה האם המערער הוא פדופיל של ממש או בעל נטיות פדופיליות.
לאור האמור, וגם בהתבסס על התסקיר המשלים, מבקשת המשיבה לדחות גם את הערעור על גזר הדין.
דיון והכרעה
29. ההכרעה בתיק זה מבוססת, כול כולה, על ממצאי מהימנות ועל קביעות שבעובדה אשר נעשו על-ידי בית משפט קמא, ולפיכך ראוי לפתוח באזכור ההלכה הנוהגת לגבי היקף התערבותה של ערכאת ערעור בעניינים שכגון דא.
כפי שציינתי בע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012) (להלן: עניין פלוני 1)
"כלל ידוע ומושרש היטב הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית, משום העדיפות המוקנית לה בהתרשמות בלתי אמצעית מהעדים ומהראיות שהוצגו בפניה. לבית משפט זה, כערכאת הערעור, לא היתה היכולת לקלוט בחושיו את אשר התרחש בבית משפט קמא, וודאי שאין ביכולתו, ככלל, לחלוק על התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית מהעדויות שנשמעו בפניה" (שם, בפסקה 34, וראו גם, ע"פ 2468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.2012); ע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012); ע"פ 1904/11 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2012) (להלן: עניין פלוני 2);ע"פ 206/12 לויגזלץ נ' מדינת ישראל (30.7.2012)).
ההלכה האמורה מקבלת משנה תוקף כאשר עסקינן בעבירות מין, וכפי שהדגשתי בעניין פלוני 1, בפסקה 12:
"לרוב, בנסיבות אלו, עומדת לפני הערכאה הדיונית גרסת הקורבן אל מול גרסת הנאשם, כאשר, במרבית המקרים, אין אדם אחר היכול להעיד על שהתרחש בין הצדדים במועדים הרלוונטיים, ובית משפט קמא מתבקש להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות שונות. מאחר שרק הערכאה הדיונית צופה בעדים ובוחנת אותם ובאורח בלתי אמצעי, מוקנה לה יתרון משמעותי בקביעת ממצאי מהימנות ובקביעת ממצאי העובדה הרלוונטיים, יתרון שאותו חסרה ערכאת הערעור... לא יהא זה מיותר להזכיר כי בעבירות חמורות אלה, מתקשים הקורבנות לזכור בפרטי פרטים, ובאורח מסודר וקוהרנטי, את אשר נעשה בגופם, לעיתים לפני זמן רב" (ראו גם, ע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל (12.1.2012); ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל (23.6.2010)).
הדברים נכונים, מקל וחומר, בעבירות מין המבוצעות בתוככי התא המשפחתי, ובפרט כאשר הקורבנות הינם קטינים. בנסיבות מעין אלה, ההכרות העמוקה בין הפוגע לקורבן, וגילו הצעיר של הקורבן, מקשים עוד יותר על מסירת עדות ברורה ומפורטת (ע"פ 4327/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.6.2012); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (23.11.2009); ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.2009)).
לא למותר הוא להוסיף, כי בפסיקתו המאוחרת של בית משפט זה נקבע, כי כאשר מדובר בעדות יחידה של קורבן העבירה, ערכאת הערעור אינה פטורה "מבחינה מדוקדקת ודווקנית של המסקנה המרשיעה אליה הגיעה הערכאה הדיונית. בפרט נדרשת ערכאת הערעור לבחון בקפידה עד כמה הערכאה הדיונית נימקה באופן ראוי ומשכנע את מסקנתה זו" (עניין פלוני 1, בפסקה 35). אשר לחריגים לכלל אי ההתערבות, ראו מבין רבים אחרים, ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.2012); ע"פ 6399/10 פלוני נ' מדינת ישראל (15.7.2012); ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל (7.12.2009); ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל (22.10.2010)).
30. בענייננו, עדותן של המתלוננות הקטינות נמסרה לחוקרת ילדים, וכפי שנקבע בע"פ 7508/10 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2012): "נכונותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות גוברת כאשר הכרעתה של הערכאה הדיונית נסמכת, כמו במקרה שלפנינו, על עדותה של המתלוננת בפני חוקר ילדים אשר התקבלה כראיה בהתאם לסעיף 9 לחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955" (שם, בפסקה 12). ועוד נקבע, כי כאשר חוקר הילדים אינו מאשר למתלוננת להעיד בפני בית המשפט "נסוגה במשהו ההלכה בדבר אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, וזאת כיוון שאין פער ממשי בין יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם מעדותה של המתלוננת בפני חוקר הילדים, באמצעות צפייה בקלטת הוידאו שתיעדה את החקירה, לבין יכולתה של ערכאת הערעור" (ע"פ 9804/08 פלוני נ' מדינת ישראל (14.4.2011); ע"פ 8785/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.8.2011); ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל (7.9.2011); ע"פ 3467/11 פלוני נ' מדינת ישראל (23.1.2012)).
31. לאחר צפייה בקלטות החקירה והביקור במקום של שתי המתלוננות, עיון בתמלילי הקלטות, ולאחר שנתתי דעתי להערכתה הכתובה של חוקרת הילדים כמו גם לעדותה בבית המשפט, נחה דעתי כי אין בסיס להתערבותנו בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה קמא ובהערכתו את מהימנותן של המתלוננות.
עדותה של המתלוננת מ', אשר נמסרה לחוקרת הילדים ביום 23.9.2009, היתה ברורה, סדורה וקוהרנטית, ולמרות שהתקשתה לתאר את החוויות הקשות שהיו מנת חלקה, ניכר עליה כי היתה מודעת לחובתה למסור אמת ולתאר את הדברים כהווייתם. המתלוננת מ' תיארה מעשים מיניים שביצע המערער בה ובאחותה; היא מסרה פרטים אודות עונשים, לרבות שימוש במעשי אלימות, שננקטו כלפיה ובעיקר כלפי אחותה; והיא הבהירה כי אמא נחלצה לא אחת לעזרתה, כמו גם אמו של המערער. המתלוננת מ' לא הפריזה בתלונתה ולא העצימה את הדברים, והיא אף ציינה כי מעשיו של המערער בוצעו בדרך כלל, רק כאשר היה שיכור. בניגוד לנטען על-ידי הסנגור, נמנעה המתלוננת מ' מלקרוא למערער "אבא", ובכל פעם טרחה להזכיר את שמו הפרטי. בנוסף, הדגישה המתלוננת מ' כי המערער לא נגע לרעה באחותה הקטנה ר', ומאחר שכך, נהגה אחותה הגדולה, המתלוננת א', להחליף במקומות הישיבה במיטה את האחות הקטנה.
נראה, כי יש בסיס איתן להתרשמותה של חוקרת הילדים, הגב' רחל נחום, לפיה המתלוננת מ':
"מסרה מספר אירועים בעלי קונטקסט ברור ומלא, מתארת אינטראקציות והשתלשלות עניינים הגיונית, הילדה יודעת לתאר את אופן הפגיעה בה ומבחינה בין אירועים שונים. כך לגבי אלימותה של אמה כלפיה וכך גם לגבי הפגיעות המיניות של [המערער] בה. להערכתי אופן הדיווח מותאם לילדה שחוותה את האירועים עליהם דיווחה".
בית משפט קמא אימץ את הערכתה של חוקרת הילדים לגבי המתלוננת מ' וקבע כי "מסקנותיה של חוקרת הילדים מבוססות היטב", וסבורני כי אין כל מקום להתערב בקביעה זו.
32. אשר למתלוננת א', ניתן להתרשם מצפייה בקלטות החקירה והביקור במקום, כי יכולת הביטוי שלה מוגבלת למדיי ועדותה אינה סדורה ובהירה, כמו של אחותה. עם זאת, היא מסרה פרטים מלאים על אודות מעשי האלימות של המערער כלפיה, לרבות הטחת ראשה בקיר, בעקבות תקרית האבנים עם אחד מחבריה, וכן פרטה את המעשים המיניים שביצע בה המערער כמו גם באחותה, המתלוננת מ'. המתלוננת א' סיפרה גם על שימוש באלימות כלפיה מצד אמה, כאשר זו הכתה אותה באפה, אך "כמעט ולא יצא לי דם מהאף", וזאת ארע "בגלל שהייתי ילדה רעה". כמו המתלוננת מ', גם המתלוננת א' סיפרה על נסיונותיה להתחמק מהמגע שכפה עליה המערער, וכאשר הוא ניסה "להכניס את הרגל", תגובתה היתה, "פשוט זזתי לצד של אחותי הקטנה, אני זזתי לשם, ואחר כך אמא שלי נכנסה, התחלפנו במקומות, כי הוא לא נוגע באחותי הקטנה, כי אם הוא היה נוגע אז היינו כולנו טסים לסלון". המתלוננת הדגימה כיצד נגע המערער באבריה המוצנעים, ולדבריה דווקא אמו של המערער היא שנחלצה, לעיתים, לעזרתה, כאשר אמה נותרה בסלון וצפתה בטלוויזיה. לטענתה, המערער נהג להחדיר את אצבעותיו לאבר מינה "ואז לא היה לי נעים כבר". היא התלוננה על כך בפני אמו של המערער, שאמרה לבנה "אל תיגע בילדים, וזהו, והוא לא היה נוגע. אבל הוא גם לא היה הרבה פעמים שומע לה".
המתלוננת א' אישרה כי לא מסרה אמת כאשר טענה כי אחד מחבריה לספסל הלימודים נגע בה מתחת לחצאית. לדבריה, היא חלמה על כך ו"לא הבנתי אם זה שקר או אמת". לשאלת החוקרת, אם גם את הדברים שהיא מייחסת למערער היא חלמה, השיבה המתלוננת א' "אבל עכשיו אני רק אומרת אמת". לדבריה, היא חששה להתלונן עד כה נגד המערער, מאחר שהוא אמר לה ש"אם מישהו יספר אז הוא, אז הוא יחטוף מכות". לאחר שהסבתא הוציאה אותן מהבית, היא אינה פוחדת עוד מהמערער, שכן "סבתא תשמור עליי טוב".
חוקרת הילדים בחנה את עדותה של המתלוננת א' והגיעה למסקנה כי "הילדה עברה את האירועים עליהם היא מדווחת", הגם שיש קושי להעריך את דיוקם של התכנים "בשל האמביוולנטיות שבה היא מצוייה". חוקרת הילדים הוסיפה כי "יתכן שהאמביוולנטיות היא על רקע של חשש מהוצאה מהבית וחשש ורגשות אשמה מלדווח על חלקה שלה באירועים". בעדותה בבית המשפט מסרה חוקרת הילדים, בהתייחס למהימנותה של המתלוננת א', כי אמנם קיים קושי בנושא זה, "אך זה לא אומר שלא קרה מה שקרה, זה אומר שלילדה יש קושי לתאר את זה" (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 11-10). בהמשך אומרת העדה "אבל בגדול אני כן חושבת שהילדה מתארת את האירועים שהיא חוותה" (עמ' 5, ש' 15). לשאלת הסנגור בנוגע לטענתה של המתלוננת א' כי מישהו נגע בה מתחת לחצאית בבית הספר, והודאתה כי הדברים לא התרחשו במציאות, מסרה חוקרת הילדים כי גם אם מדובר בשקר (ולא בטוח כי כך הוא הדבר), אין לכך השלכה על אמינותה של המתלוננת במקרה דנן. העדה הוסיפה, לגבי המיוחס למערער בכתב האישום, כי "כשהילדה נותנת את האירועים היא לא מגזימה בכלל, אין נטיה לשקר והגזמה, היא מספרת שהוא עושה את זה רק כשהוא שיכור וכשהוא לא שיכור הוא בסדר גמור..." (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 4-2).
בית משפט קמא אימץ את עמדתה של חוקרת הילדים, בקובעו כי "מדובר בדברים בעלי רגישות, דקות אבחנה ושיקול דעת". בהמשך נקבע, כי אין ספק שהמתלוננת א' "תיארה את מה שאכן עבר עליה". סבורני, כי אין מקום להתערבות במסקנה זו המבוססת על צפייה בקלטות, עיון בחומר והתרשמות מעדותה של חוקרת הילדים, כאשר בחינה נוספת של החומר אשר נעשתה על-ידינו, מובילה לאותה מסקנה.
33. בנסיון לערער את אמינותה של המתלוננת א', הביא הסנגור כעדות הגנה את המחנכת של המתלוננת, את הסייעת בכתה, ועדותה של המטפלת במוסיקה במשטרה הוגשה בהסכמה. מבלי להתייחס לביקורתו של בית משפט קמא ככל שהדבר נוגע לתפקודו של הצוות החינוכי, בטיפולו במתלוננת א', אינני סבור כי יש בעדויות אלה כדי להעלות או להוריד, באשר להערכת אמינותה של המתלוננת.
המחנכת, הגב' בת שבע סלב, מסרה בעדותה לגבי המתלוננת כי היא היתה "לעיתים מאד מכונסת, עצורה, עצובה, היתה מספרת הרבה דברים על מה שקורה בינה לבין האמא. שהאמא קשה אתה" (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 18-17). לשאלת הסנגור אם המתלוננת אמינה בעיניה, אמרה העדה "לא תמיד" והוסיפה "לא תמיד היתה אמינה, כל פעם היתה משנה את הדברים שלה". בחקירתה הנגדית אישרה המחנכת כי המתלוננת א' חששה ממגע והיתה נכנסת להיסטריה אם מישהו היה נוגע בה. מעדות זו אין ללמוד דבר וחצי דבר על מהימנותה של המתלוננת א', ככל שהדבר נוגע לתקיפתה המינית והפיזית על-ידי המערער, וכלל לא ברור על מה מבוססת התרשמותה של המחנכת כי היא לא תמיד אמינה.
גם עדותה של הסייעת, הגב' קולט דהן, אינה מעלה ואינה מורידה. הסייעת סיפרה כי המתלוננת א' טענה בפניה כי "בלילה נכנס לה מהחלון מישהו שחור, הרים לה את החצאית ונגע בה במקומות אלה" (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 27-26). בהמשך, אמרה לה המתלוננת א' כי "זה היה חלום". מדברים אלה אין להסיק כל מסקנה לגבי מהימנותה של המתלוננת באשר למעשים שנעשו בגופה על-ידי המערער, וכל שניתן ללמוד מדברי הסייעת הוא כי המתלוננת היתה נתונה במשבר, היא הרבתה לבכות, השתנתה, והיתה מאחרת כל הזמן. עם זאת, אישרה הסייעת כי מדובר ב"ילדה חמודה וטובה".
אשר להודעתה של המטפלת במוסיקה, הגב' אירנה נוזלמן, במסגרתה טענה כי המתלוננת א' ממציאה דברים, וכדוגמא לכך הביאה מדבריה של המתלוננת, לפיהם היא ביקרה בלונה פארק או בהצגה, כאשר הדברים לא התרחשו במציאות. לשאלתה של הגב' נוזלמן, האם היא ממציאה דברים כדי לזכות בתשומת לב, השיבה המתלוננת א' בחיוב. עם זאת, סיפרה המטפלת במוסיקה כי המתלוננת אמרה לה "שאביה החדש שתה אלכוהול יתר על המידה עד כדי כך שאיבד הכרה ושכב על הרצפה". היא לא דיווחה על כך "כי לא חשבתי שזה משהו רציני". אין צריך לומר, כי רצונה של המתלוננת א' לזכות בתשומת לב, גם במחיר "המצאה" כביכול, של ביקורים בלונה פארק או בהצגה, אינו רלבנטי לשאלת אמינותה בנושא ההתעללות המינית והפיזית מצד המערער.
לפיכך, נראה בעיניי כי צדק בית משפט קמא בכך שלא ראה בעדויות אלה כגורם הפוגע, כהוא זה, במהימנותה של המתלוננת א', ככל שהדבר נוגע למעשיו של המערער.
34. בהכרעת דינו התייחס בית משפט קמא למהימנותו של המערער וקבע כי מדובר ב"עדות מגמתית, לא מהימנה, פתלתלה ורצופה סתירות". בהקשר זה, הצביע בית משפט קמא על שקריו של המערער בנוגע להרגלי השתייה שלו; על חזרתו מדבריו בחקירה לפיהם הוא אינו זוכר את מעשיו כאשר הוא שתוי; ועל הכחשתו השקרית באשר לשימוש באלימות כלפי הבנות וכלפי ס.א. דומה, כי אין בסיס להתערבותנו בממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא בנוגע למערער, ואין לקבל את טענת הסנגור כי, למרות דבריו של המערער בחקירתו באשר לאי זכירת המעשים שנעשו על-ידו, הוא למעשה זוכר הכל ומכחיש את הנטען נגדו.
דברים דומים נאמרו על-ידי בית משפט קמא באשר למהימנותה של ס.א., שעדותה בבית המשפט נמצאה "בלתי אמינה לחלוטין, מאולצת, ויותר מכל- מאכזבת". ס.א. סתרה את עצמה באשר להרגלי שתיית האלכוהול של המערער והתנהגותו האלימה, כאשר הוא שתוי, וכן חזרה בה מדבריה בחקירה באשר לשימוש באלימות מצידו, הן כלפיה והן כלפי בנותיה. עמדתה המגוננת של ס.א. תואמת את דפוס ההתנהגות, הידוע כ"תסמונת האשה המוכה". כפי שנאמר בע"פ 11847/05 מדינת ישראל נ' פלוני (23.7.2007):
"כנשים מוכות אחרות חזרה המתלוננת שוב ושוב לחיקו של המשיב. גם כשאזרה אומץ והתגרשה ממנו- המשיכה לגור עמו. למרות שסיפסר בנפשה, והפך את גופה להפקר למילוי 'פנטזיה' שמעבר לכל נורמה- בחרה לחזור ולהנשא לו".
זאת עשתה המתלוננת על-מנת "לשקם את חיי הנישואין שלה או לשקם את חייה". בהמשך נאמר בפסק הדין כי "דפוס מהלכיה של המתלוננת אינו חריג. כבר הגיעו לפתחו של בית משפט זה פרשיות ובהן דפוסי פעולה דומים של נשים אשר חוו התעללות פיזית ונפשית מצד בני זוגן" (וראו גם, ע"פ 8055/09 פלוני נ' מדינת ישראל (7.4.2010); ע"פ 9468/08 פלוני נ' מדינת ישראל (24.6.2009)). אף כאן, ובשינויים המחוייבים, בחרה ס.א. את בחירתה כאשר העדיפה את בן זוגה האלים, אשר מאבד את עשתונותיו בהיותו שתוי, ואשר התעלל מינית בבנותיה והשתמש כלפיה וכלפיהן באלימות, על-פני אמה ובנותיה הקטנות, שהורחקו ממנה והוצאו מרשותה. התנהגות בלתי רציונלית זו תואמת את דפוס הפעולה של מי שנמצאת במצב של דואליות, כאשר מחד גיסא היא מבקשת לשמור על התא המשפחתי ומאידך גיסא היא מעוניינת, עדיין, לשמור על קשר כלשהו עם בנותיה. כאמור, גם בהערכת מהימנותה של ס.א. אין מקום להתערב.
35. לעומת הערכת מהימנותם הירודה של המערער וזוגתו, ס.א., התרשם בית משפט קמא מאמינות גרסתה של הסבתא, ודחה את הטענה כי היא זו שהסיתה את המתלוננות להעליל עלילת שווא על המערער. בהקשר זה, ציין בית משפט קמא כי דווקא גיסתו של המערער (אשת אחיו) היא שפנתה אל הסבתא על מנת להציל את הבנות מידיו של המערער, בזמן שהאם שהתה בבית החולים. מניעיה של הסבתא היו ראויים וכל שביקשה היה טובתן של הקטינות אשר נותרו ברשותו של המערער, ללא כל הגנה, ולו המינימלית ביותר. עובדה היא כי גם האם נתנה, בסופו של דבר, את הסכמתה להוצאת הבנות מהבית, לאחר שהמשטרה ביקשה לקבל את אישורה, והדבר מעיד על כי גם האם הבינה כי בנותיה אינן בטוחות ומוגנות בחזקתו של המערער.
בית משפט קמא קבע לגבי הסבתא, ואין לי אלא להצטרף לדברים אלה, כי "כוונותיה היו טובות, וניתן לומר, שהיא גם זו שהצילה את הבנות מגורלן המר, גם אם הדבר היה כרוך בהרחקתן מאמן, אותה הן אוהבות". ועוד קבע בית משפט קמא, וגם בכך אין להתערב, כי "הסבתא הותירה רושם של אשה כנה, שכל מה שעשתה, לאורך השנים, היה לטובת בתה ונכדותיה, אין זה גם מפתיע, שלא ממש התלהבה [מהמערער]- שיכור, מובטל ומי שמכה את הבנות. אין זה גם מפתיע, שלא ממש התלהבה מהטיפול של ס.א. בילדות- שהיו תמיד מלוכלכות, עם כינים, לא מטופלות במוסדות הנכונים ורעבות". דברים אלה מדברים בעד עצמם- וכל המוסיף גורע. יצויין, כי גם העובדת הסוציאלית, הגב' סופי גרבוב, אשר ליוותה את המשפחה, והיתה עדה להזנחה הקשה של הבנות, ופעלה להוצאתן מרשותו של המערער, התרשמה, לגבי הסבתא "שמה שמדאיג אותה זה הנכדות שלה שהן נמצאות במצב של סיכון... אני התרשמתי מדאגה מאד אמיתית ומרצון לעזור להן כי אלו הנכדות שלה..." (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 20-16).
36. לסיכום חלק זה, הנני סבור כי אין להתערב בממצאי העובדה ובקביעות המהימנות אשר נעשו על-ידי בית משפט קמא, כאשר מחד גיסא קיבל בית משפט קמא את עדותן של המתלוננות בפני חוקרת הילדים כעדות מהימנה, שעליה ניתן להשתית את הממצאים העובדתיים, ומאידך גיסא דחה כבלתי מהימנה את עדותו המכחישה של המערער, ואת גרסתה הבלתי אמינה של האם, וזוגתו של המערער, ס.א..
37. כידוע, קובע סעיף 11 לחוק הגנת ילדים, כי אין להרשיע נאשם על סמך עדותו של ילד לפני חוקר ילדים, אלא אם נמצא לה סיוע בראיה אחרת (ראו, לעניין זה, ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3) 769(2002)). סבורני, כי נמצאו במקרה דנן ראיות סיוע, די והותר, על-מנת לשמש כתוספת ראייתית לעדותן של המתלוננות בפני חוקרת הילדים. בע"פ 7508/10 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2012) עמד השופט צ' זילברטל על דרישת הסיוע, בהקשר לעדות קטין שנגבתה על-ידי חוקר ילדים:
"על ראיית הסיוע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: על הראיה לבוא ממקור נפרד ועצמאי ביחס לעדות הטעונה סיוע; על הראיה לסבך, או לפחות, להיות נוטה לסבך, את הנאשם, במובן זה שהיא אינה מתיישבת עם גרסתו; ועל הראיה להתייחס לנקודה ממשית ביריעת המחלוקת שבין התביעה לבין הנאשם... בנוסף, נקבע בפסיקה, כי המשקל הראייתי של הסיוע עשוי להשתנות בהתאם לטיבה ולמשקלה הראייתי של העדות הטעונה סיוע, בבחינת כלים שלובים" (שם, בפסקה 19).
באותה פרשה נמצא סיוע לעדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, בשלושה אלו:
א. מצבה הנפשי של המתלוננת בעת חשיפת הפרשה, ולעניין זה ציין בית המשפט כי "נקבע בהלכה הפסוקה, כי מצבה הנפשי של המתלוננת עשוי לשמש סיוע לעדות שניתנה בפני חוקר הילדים והתקבלה כראיה במשפט בהתאם לסעיף 9 לחוק הגנת ילדים" (שם, בפסקה 21).
ב. הדמיון בין עדותה של המתלוננת לבין עדות נוספת "המעיד על דפוס פעולתו של הנאשם במקרים המתוארים בכל אחד מן האישומים השונים".
ג. שקריו של המערער, העונים על התנאים שנקבעו בע"פ 598/73 סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 203 (1974).
בע"פ 5676/10 שונים נ' מדינת ישראל (23.8.2012), ציין השופט י' דנציגר כי:
"בעשורים האחרונים התירו בתי המשפט לעשות שימוש בהודעת קטין אחד לפני חוקר ילדים, שהיא כשלעצמה טעונה סיוע, כסיוע להודעה כזאת שניתנה על ידי קטין שני, וזאת על רקע העובדה שמדובר במעשים דומים... הדברים נכונים במידה שווה גם בהתייחס לעדות שיטה" (שם, בפסקה 40, והאסמכתאות המאוזכרות שם).
38. בענייננו, הוצגו בפני בית משפט קמא תוספות ראייתיות, שכל אחת מהן עשוייה לשמש כראיית סיוע, ולהלן אפרט את העיקריות שבהן:
א. בראש ובראשונה מדובר בעדויותיהן המהימנות של המתלוננת א' ושל אחותה, המתלוננת מ', שכל אחת מהן מסייעת לרעותה. כל מתלוננת העידה בפני חוקרת הילדים על מעשים דומים שנעשו בה, ולנגד עיניה, נעשו גם באחותה. עדותה של המתלוננת מ', שהיתה סדורה, ברורה וקוהרנטית, משמשת כתמיכה ממשית לעדותה של המתלוננת א', המוגבלת יותר, בשל יכולותיה הדלות של מתלוננת זו. באותה מידה, יש לראות בעדותה של המתלוננת א', חרף מגבלותיה, משום ראיית סיוע לעדותה של המתלוננת מ'.
ב. מצבן הנפשי של המתלוננות, עליו העידו הסבתא, העובדת הסוציאלית וחוקרת הילדים, וכן הסימנים שהתגלו על גופה של המתלוננת א', מהווים סיוע ממשי לעדותן.
ג. שקריו של המערער, הן בנוגע להרגלי השתייה שלו, כאשר גרסתו הופרכה לחלוטין בדבריה של ס.א., והן לגבי התנהגותו האלימה בעת היותו שרוי בגילופין. כזכור, טען המערער בהודעותיו במשטרה כי אינו זוכר את שארע, ולא שלל את האפשרות כי פגע לרעה במתלוננות וגם בס.א., ואילו בבית המשפט טען כי הדברים זכורים לו היטב, והוא התכחש לחלוטין למעשים שיוחסו לו. יפים לענייננו, הדברים שנאמרו בע"פ 814/81 אלשבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826 (1982), כי שקריו של המערער "לובשים צורת הכחשה של עובדות מוגדרות, שקיומן מוכח על-ידי ראיות אחרות, או מתבטאים בהמצאה כוזבת של מערכת נתונים, ואלו מצביעים על רגש אשמה ועל רצון להרחיק עצמו מן העבירה..." (שם, בעמ' 832).
39. לאור האמור, ומשהוכחו כדבעי כלל העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום, ומשלא נמצא בסיס לטענותיו של המערער בנוגע להכרעת הדין, אציע לחבריי לדחות את הערעור לעניין ההרשעה.
הערעור על גזר הדין
40. בפתח הדברים, יש להזכיר את ההלכה המושרשת לפיה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהשיתה הערכאה הדיונית על הנאשם שלפניה, אלא במקרים חריגים ורק אם נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה, או כאשר גזר הדין חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה (ע"פ 4330/12 דעאס נ' מדינת ישראל (5.11.2012); ע"פ 4771/11 מדינת ישראל נ' לאסי (1.11.2012); ע"פ 6149/11 פלוני נ' מדינת ישראל (31.10.2012)).
המערער נדון לעונש לא קל, 14 שנות מאסר לריצוי בפועל, אך המעשים שביצע בבנותיה של זוגתו, קטינות בנות 9 ו- 11, הינם מעשים בזויים ונפשעים, אשר נועדו לסיפוק יצריו המיניים, החולניים והמעוותים. כפי שציינתי בע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012) "מן הראוי להשית על מבצעי עבירות מין במשפחה עונשי מאסר משמעותיים, הן לשם הרתעתם האישית והן להרתעת הרבים, ובעיקר על-מנת לשקף את מידת הפגיעה החמורה בקורבנות ובזכות היסוד של כבוד האדם, וכן במטרה להביע את הסלידה ושאט הנפש של החברה מביצוע עבירות אלה" (שם, בפסקה 42). ויפים לעניין זה דברי חברתי השופטת ע' ארבל בע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל (10.3.2008):
"על החומרה שיש בעבירות מין, לא כל שכן כאשר הן מבוצעות בקרבן קטין או קטינה, דומה כי אין צורך להכביר מילים. חילול כבוד האדם של הקורבן, ניצול התמימות האמון, חוסר האמון ואי היכולת להתנגד באופן משמעותי שמאפיינים פעמים רבות קרבנות עבירה קטינים, ניצול החשש והפחד אצל רבים מהם מחשיפת המעשים, הצלקות הנפשיות העמוקות הנחרתות בנפשם, הפגיעה בתפקודם השוטף במסגרות החיים השונות, הזוגיות, החברתיות, האישיות ואחרות- כל אלה הם מקצת הטעמים לחומרתן היתרה של עבירות המין המבוצעות בקטינים. הגנה על שלומם של קטינים, על שלמות גופם ונפשם הינה אינטרס חברתי מוגן על-ידי דיני העונשין. על העונש הנגזר במקרים אלו לשקף את ההגנה על כבודם, גופם ונפשם של קטינים וקטינות ולהרחיק מן הציבור את אלו מהם נשקף להם סיכון. על העונש לשקף את הסלידה מן המעשים, את הוקעתם ולשלוח מסר מרתיע לעבריין שעניינו נידון ולציבור העבריינים בכוח" (שם, בפסקה 6, וראו גם, ע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2007); ע"פ 5177/09 פלוני נ' מדינת ישראל (28.4.2010); ע"פ 5104/05 פלוני נ' מדינת ישראל (28.8.2007); ע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2007)).
המערער, בדרכו המרושעת וחסרת הרחמים, פגע במתלוננות הקטינות וראה בהן אובייקט מיני זול ונגיש, לסיפוק יצריו המיניים הבזויים, תוך פגיעה פיסית ונפשית במתלוננות, הרכות בשנים. במקום לשמש למתלוננות כתחליף לאביהן הביולוגי, הוא ניצל אותן ואת גופן בהזדמנויות מרובות, אף מבלי לנסות ולהסתיר את מעשיו, ובכך פגע בתומתן ורמס את כבודן, כשהוא שבוי בידי יצרו הרע ותאוותו החולנית.
בנסיבות אלה, ובהעדר הבעת חרטה ואמפטיה לקורבנות העבירה, היה מקום להשית על המערער עונש מאסר לתקופה ממשוכת, ואיננו סבורים כי יש בעונש זה משום סטייה מרמת הענישה בעבירות דומות, ובודאי שאין מדובר בסטייה קיצונית המצדיקה את התערבותנו בגזר דינו של המערער, ודין הערעור להדחות.
41. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.
ש ו פ ט
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט נ' הנדל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.
ניתן היום, י"א באייר התשע"ג (21.4.2013).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11024540_I11.doc עפ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il