פסק-דין בתיק ע"א 2452/01
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2452/01
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' א' לוי
המערער:
דרור אורן, עו"ד
נ ג ד
המשיבה:
מגדל חברה לביטוח בע"מ
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
מיום 15.2.2001 בתיק א' 2549/99 שניתנה על ידי כבוד השופט אמנון סטרשנוב
תאריך הישיבה: ה' באדר
התשס"ב (17.2.2002)
בשם המערערים: עו"ד ניצן
שמואלי
בשם המשיבה: עו"ד נירה
להב
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. המערער הגיש, לבית
המשפט המחוזי בתל-אביב, תביעה כנגד המשיבה, מגדל חברה לביטוח בע"מ. תביעה זו
אוחדה, לפי החלטת נשיא בית המשפט המחוזי, עם שתי תביעות נוספות. התביעות נסבו על
השימוש, שעושה המשיבה, בלוחות תמותה משנות ה- 50, לשם חישוב הפרמיה עבור רכיב
ה"ריסק" בפוליסות ביטוח, אשר נרכשו בשנות ה- 90. בית המשפט המחוזי נתבקש
לאשר את התביעות כתובענה ייצוגית.
2. בית המשפט המחוזי
(כבוד השופט א' סטרשנוב) נעתר לבקשת המשיבה (והנתבעות האחרות) ודחה את התביעות
האמורות על הסף, מן הטעם שהתובעים חטאו בשימוש לרעה בהליכי משפט. זאת, משום שקודם
להגשת התביעות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הוגשה תביעה במתכונת דומה לבית המשפט
המחוזי בירושלים, כאשר זו האחרונה נמחקה, בהסכמת הצדדים, ללא צו להוצאות.
וביתר פירוט: בית
המשפט קמא הצביע על המרכיבים הדומים בשני ההליכים המשפטיים - זה שבירושלים וזה
שבתל-אביב:
"כל
כולה של עילת התביעה [בשני ההליכים] מבוססת - כפי שאף מודה בכך ב"כ המשיבים -
על ה'שימוש הפסול' שעשו לטענתו, החברות הנתבעות בלוחות התמותה המיושנים. שלושת
חברות הביטוח הנתבעות בשלושת התיקים שבפני היו אותן נתבעות בתביעה שהוגשה
לביהמ"ש המחוזי בירושלים, וגם התובעים, ה"ה אייל ומיכאל גוטמן הינם אותם
תובעים (למעט תובע נוסף שהוסף לתביעה בת"א 2553/99, הוא עו"ד דרור
אורן), אשר יוצגו גם על ידי אותם עוה"ד המייצגים אותם עתה. העובדה שבבית
המשפט בירושלים נתבקש סעד כספי, ואילו כאן מסתפקים המשיבים בבקשה לסעד הצהרתי
גרידא, אין בה לשנות ממהות התביעה כשלעצמה ומעילת המחלוקת המרכזית והאמיתית בין
הצדדים".
בית המשפט המחוזי
סקר את ההליכים הרבים והממושכים שנתקיימו בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כבוד
השופט מ' גל, הליכים שבסופם, כאמור, נמחקה התביעה - בהסכמת הצדדים - בלא צו
להוצאות. במסגרת אותם הליכים, הביעו היועץ המשפטי לממשלה והמפקחת על הביטוח את
עמדתם, כי מקרה זה אינו בא בגדר תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984
(להלן: התקנות), שעניינה בתביעות ייצוגיות. לאחר מכן, העיר בית המשפט המחוזי
בירושלים את אשר העיר, ובעקבות זאת הוסכם כי התובענה תמחק.
לנוכח השתלשלות זו
של העניינים, הביע בית המשפט המחוזי בתל-אביב את הסברה, כי בא-כוח התובעים הגיע
לכלל מסקנה שטוב יהיה, מבחינתו, למחוק את התביעה בירושלים ולהגישה, כעבור חודשיים,
בתל-אביב. זאת, על אף שלא נשתנה דבר וחצי דבר בנסיבות או במצב המשפטי. בנסיבות אלה
כולן ראה בית המשפט באופן התנהלותם של המבקשים משום שימוש לרעה בהליכי משפט. בית
המשפט היה ער לכך, כי מחיקת התביעה בירושלים אין בה כדי להקים מעשה בית דין, אולם
סבר כי "אסור שמחיקת תובענה או הפסקת הליכים משפטיים... תהווה פתח לשימוש
לרעה בהליכי משפט, ועל כן אין להתיר הליך שכזה של הגשת תביעה מחודשת, אלא בנסיבות
מיוחדות ויוצאות דופן, שלא נתקיימו במקרה דנן". בית המשפט המחוזי תמך מסקנתו
בפסיקת בית משפט זה, בשיקולים של מדיניות משפטית ראויה, ובזכותו של בעל-דין שלא
להיות מוטרד שוב ושוב - ובלא הצדקה עניינית - בהליכים משפטיים חוזרים ונשנים
(לעניין זה ציין בית המשפט, כי הנתבעות בתביעה בירושלים ויתרו על הוצאותיהן).
לאחר שקילה, ראה
בית המשפט המחוזי לדחות את התביעות - חלף מחיקתן בלבד - וזאת
לנוכח ריבוי ההליכים שננקטו, אשר בחלקם היו הליכי-סרק.
3. כנגד החלטה זו הגישו
השלושה ערעור. הערעור כוון כנגד המשיבה וכנגד שתי חברות ביטוח נוספות, שנתבעו בבית
המשפט קמא. בעקבות הסדר פשרה, שנחתם בין שני המערערים הנוספים לבין שתי המשיבות
הנוספות, נמחק הערעור ככל שהוא נוגע לבעלי-דין אלה, ונותרו, אפוא, הצדדים שלפנינו
עתה.
המערער משיג על ממצאיו
ועל מסקנותיו של בית המשפט המחוזי. הוא מדגיש, כי בניגוד לשני התובעים האחרים
(שערעורם נמחק, כאמור), הרי שהוא לא היה כלל צד בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי
בירושלים, וכי תביעתו הוגשה לראשונה בתל-אביב, אלא שהיא אוחדה, לפי החלטת נשיא בית
המשפט המחוזי, עם התביעות האחרות. לטענתו, אין לראות בו "תובע קש", כי
אם תובע אשר לו עילת תביעה אישית ונפרדת מזו של התובעים האחרים, ואשר רכש את
הפוליסה שלו לאחר שהוסף לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981 פרק הנוגע
לתובענות ייצוגיות. המערער עומד על הזכות הקנויה לו לפנות לערכאות ולהביא את דברו
בפני בית המשפט. עוד הוא עומד על זכותו לבחור את באי-כוחו, ועל זכותם של אלה
לייצגו - זכות הבאה, לטענתו, בגדרי חופש העיסוק. המערער מפרט את ההבדלים שבין
ההליך בבית המשפט בירושלים, לבין ההליך שהגיש הוא לבית המשפט בתל-אביב (כגון סעד
שונה, עילות נבדלות ותשתית עובדתית חדשה). לשיטתו, אם היו פגמים באופן התנהלותו,
אזי ניתן לרפאם באמצעות פסיקת הוצאות, חלף דחיית התביעה על הסף.
המשיבה, לעומת זאת,
סבורה כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס היטב, וכי אין להתערב בו.
דין הערעור להתקבל.
4. בית המשפט רשאי
למחוק תובענה על הסף בגין עילות שונות, המנויות בקובץ תקנות סדר הדין האזרחי.
עילות למחיקת כתב תביעה (או תובענה מסוג אחר) מנויות בתקנה 100 לתקנות. בית המשפט
רשאי, אפוא, למחוק תובענה על הסף מחמת שאינה מגלה עילה (תקנה 100(1) לתקנות;
ע"א 109/49 חברה להנדסה נ' מזרחי, פ"ד ה 1585); מחמת שהיא
טורדנית או קנטרנית (תקנה 100(2) לתקנות); מחמת ששוויו של נושא התובענה נישום בחסר
והתובע לא תיקן את כתב התביעה במועד שנקבע לכך (תקנה 100(3) לתקנות); ומחמת שלא
שולמה אגרה מספקת (תקנה 100(4) לתקנות). רשימה זו - כך נפסק - איננה רשימה סגורה,
ובית המשפט מוסמך למחוק כתב תביעה אף בשל עילות נוספות (ע"א 615/84 מרקוביץ נ'
סתם, פ"ד מב(1) 541). תקנות נוספות מתירות לבית המשפט למחוק כתב
טענות בעילות שונות: מפאת חוסר מעש (בהתקיים התנאים הקבועים בתקנה 156 לתקנות);
מפאת הפרת צו של בית המשפט (תקנות 122, 124, 131 לתקנות); מפאת אי-התייצבות של בעל
דין (תקנה 157 לתקנות) ומפאת מעשים ומחדלים אחרים (ראו, בין היתר: תקנות 59, 91,
153(ב) לתקנות).
בכל אחד מן המקרים
האלה, בהם מוחק בית משפט תובענה על הסף, אין המחיקה מהווה מעשה בית-דין. הוו
אומרים: התובע אינו מנוע מלהגיש תובענה חדשה, בשל אותה עילה (תקנה 527 לתקנות; י'
זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995)
384; רע"א 590/00 יעקב רביע נ' ג'רוזלם פוסט פבליקישנס בע"מ, תק-על
2000(2) 1518). זאת, בדומה להפסקת תובענה, אך בשונה מדחיית תובענה על הסף. במקרה
אחרון זה, קם מעשה בית דין ונשללת מן התובע הזכות להגיש תובענה חדשה באותה עילה
(ראו: תקנה 101 לתקנות). ודוק: סילוק תובענה על-סף – בין בדרך של מחיקה ובין בדרך
של דחייה – הוא אמצעי שאינו ננקט כדבר של מה בכך, ובדרך-כלל יעדיף בית המשפט,
במידת האפשר, שלא לנקוט באמצעי הדרסטי של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני
בתובענה (ראו למשל ע"א 693/83 מעון שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד
מ(2) 668; ע"א 35/83, 36 לאה חסין נ' רחל פלדמן, פ"ד
לז(4) 721).
5. בענייננו, נמחקה
התובענה שהוגשה בבית המשפט המחוזי בירושלים, וזאת על-פי הסכמה בין הצדדים. מכאן,
שנקודת המוצא היא כי התובעים, באותה תובענה שנמחקה, רשאים היו להגיש תובענה נוספת,
באותה עילה. בוודאי נכונים הדברים לגבי המערער שלפנינו, שכלל לא היה צד להליכים
בבית המשפט המחוזי בירושלים. אלא שבית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה את התביעות שבאו
בפניו (ושנידונו במאוחד) - לרבות זו של המערער - על הסף, בעילה של שימוש לרעה
בהליכי משפט.
לדעתי, לא היתה,
במקרה זה, סיבה מספקת לדחות את התביעה.
6. הלכה היא, כי לבית
המשפט סמכות טבועה למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. באחת הפרשות נמחקה תביעה, לבקשת
בעל-דין, ומספר חודשים לאחר-מכן ביקש אותו בעל דין לבטל את המחיקה. וכך פסק שם הנשיא
(אז השופט) מ' שמגר:
"משנמחקה
התביעה בתיק 2261/76, על-פי החלטתו של בית-המשפט המחוזי שהונע לכך על-ידי המשיבה,
לא יכלה המשיבה לחזור ולפנות לבית-המשפט חודשים מספר לאחר מכן, לאחר שנכזבו
תקוותיה שהניעו אותה לבקש את המחיקה, ולבקש החייאתה של התביעה שבינתיים נמחקה
כבר..." (ע"א 346/79 טננבאום נ' טננבאום, פ"ד לד(1) 697).
ובפרשה אחרת קבע
השופט מ' חשין, כי:
"הפסקת
תובענה, כמוה כמחיקת תובענה, אין היא יוצרת מעשה-בית-דין: תקנות 527 ו- 155 לתקנות
סדר הדין האזרחי; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 450; ובית
המשפט קנה שיקול-דעת אם ייעתר לבקשה להפסקת תובענה, אם לאו... ואולם בית-משפט יסרב
לבקשה להפסקת תובענה, אם היעתרות לבקשה יהיה בה כדי לשלול מהנתבע יתרון של ממש
שרכש תוך כדי ההתדיינות, או אם יש בבקשה להפסקת תובענה משום שימוש לרעה בהליכי בית
המשפט" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3) 738, 743-742).
נראה הדבר, כי לבית
המשפט קנויה גם סמכות טבועה לסלק תובענה על הסף - אם במחיקתה ואם בדחייתה - מקום
בו עשה בעל-דין שימוש לרעה בהליכי משפט (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ'
400; ע"א 334/57 חכמוב נ' שמידט, פ"ד יב(1) 59; ע"א
8/74 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ, פ"ד כח(2) 436). עם זאת, ברי כי
השימוש בסמכותו בטבועה של בית המשפט ייעשה בזהירות. כך בכלל (ע"א 4845/95 ניר נ'
מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 639, 646), וכך במיוחד כאשר מדובר
בסילוק תובענה על הסף. הטעם לכך הוא, שיש להישמר פן תיפגע יתר על המידה הזכות
היסודית בדבר פנייה לערכאות.
השאלה על המדוכה
היא, אפוא, האם היה מקום, בנסיבות המקרה הזה, לעשות שימוש בסמכותו של בית המשפט
לסלק את התביעה על הסף, בעילה של שימוש לרעה בהליכי משפט.
6. התשובה לשאלה זו היא
בשלילה. בית המשפט המחוזי הביע את הסברה, כי המערער שלפנינו הוא בבחינת "תובע
קש". בית המשפט נימק סברתו זו בניסיון האמפירי המורה, כי במקרים רבים מוגשת
תובענה ייצוגית ביוזמת עורך-דין, ואילו האדם שבשמו מוגשת התביעה איננו אלא
"תובע קש". ובלשון בית המשפט: "מדובר בדרך כלל בסוג מסוים של 'תובע
קש', המוצג כתובע אך לצורך קבלת הסכמה להכרה בתביעה כתובענה ייצוגית, ומבלי שיש לו
עניין ישיר או אישי בתוצאות התביעה". נראה, כי בהבחנה אמפירית-כללית זו – אף
אם יש בה ממש – לא סגי כדי לקבוע, כי גם המערער שלפנינו הוא "תובע קש"
שכזה. סברתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה אינה נתמכת בראיות מוצקות, כנדרש
בהתחשב בנפקות סילוקה על הסף של התובענה. אמנם, עיון בתיק מגלה מספר
"רמזים" להשתלשלות העניינים, שהובילה להגשת התביעה בבית המשפט המחוזי
בתל-אביב, לאחר שנמחקה התובענה בירושלים. הכוונה בעיקר לדברים, שאמרו עורכי-הדין
המייצגים את המערער עתה, ושייצגו את המערער ואת יתר התובעים בהליכים שהתקיימו בבתי
המשפט המחוזיים. מן הדברים ניתן ללמוד על הדומיננטיות של עורכי-הדין בניהול
העניינים. אלא שרמזים אלה – גם אם מעוררים אי-נחת מסוימת – לא די בהם כדי לבסס את
המסקנה כי המערער – שהוא בעצמו עורך-דין אשר לא היה צד לתביעה הראשונה, ואף רכש את
הפוליסה שלו לאחר מועד הגשתה – הוא בבחינת "תובע קש" ותו לא.
מכל מקום, אין
בדברים עוצמה מספקת על-מנת להביא לשלילת זכות הפנייה לערכאות של המערער. אכן, ההלכה
הפסוקה הכירה בזכות לגישה חופשית ויעילה אל בתי המשפט כזכות יסוד, אשר בית המשפט
אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי
והישיבה נ' הועדה המקומית, תק-על 2003(2) 2853; ע"א 3833/93
לוין
נ' לוין, פד"י מח(2) 862, 874). תפקידם של בתי המשפט הוא
להכריע בסכסוכים, והכלל הוא כי אין לנעול את שערי בית המשפט בפני תובע המבקש סעד, אלא
מטעמים כבדי משקל (ראו ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל
תעשיות בע"מ, פד"י נא(3) 577). טעמים כאלה לא נמצאו בענייננו.
7. ראוי להזכיר, כי
בשונה מן המקרה שנדון בפרשת טננבאום הנ"ל, שם
ביקש בעל-דין "להחיות" תביעה שלו עצמו שנמחקה, כאן מדובר בהגשת תביעה
חדשה, ולא זו בלבד אלא שהתביעה הוגשה על-ידי בעל-דין אחר. ובאחת הפרשות, שם הגיש
אדם תביעה, לאחר שתביעה קודמת שהגיש נמחקה ובית המשפט נעתר לבקשה להחיותה בתנאים
מסוימים בהם לא יכול היה התובע לעמוד, קבעה השופטת ד' דורנר, כי:
"בתנאים
שקבע בית-המשפט להחייאת התביעה [תשלום הוצאות וקיום צו למתן פרטים נוספים – א' ר']
אין כדי לחסום את דרכו של המבקש להגשת תביעה חדשה, ואפילו תהא זהה לחלוטין לזו
שנמחקה, ובאותה ערכאה, ואין בה כדי לחייבו בתשלום הוצאות משפט בגין הליך שהסתיים"
(פרשת רביע הנ"ל).
קל וחומר בענייננו,
בו המערער כלל לא היה צד לתביעה שנמחקה, והמחיקה לא הותנתה בתנאים. זאת ועוד:
בניגוד למקרה שנדון בפרשת רוזין הנ"ל, שם
סירב בית המשפט להפסיק את התובענה, כאן נעתר בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשה
למחיקת התובענה ולא ראה בעצם המחיקה משום שימוש לרעה בהליכי משפט. בע"א
302/83 חשולי הכרמל בע"מ נ' נסחלהטשווילי, פ"ד
לט(2) 831, פסק הנשיא שמגר כי בית המשפט עשוי לסרב להפסיק תובענה אם משמעות הדבר
תהא, כי הנתבע יפסיד יתרון בו זכה זה מכבר, כגון ממצא לטובתו שנקבע במהלך הדיון.
ואף במקרה כזה – הוסיף הנשיא שמגר וקבע – יבכר בית המשפט להגן על זכויותיו של
הנתבע על-ידי קביעת תנאים להפסקת התובענה – למשל להבטיח כי הראיה הפועלת לטובתו של
הנתבע תיכלל בין הראיות שיובאו בפני בית המשפט אם יחודש הדיון. אין ספק, כי במקרה
שלפנינו היתה המשיבה יכולה להגן על עצמה באמצעות התנאת הסכמתה למחיקת התובענה
בירושלים בתנאים אלה ואחרים או בדרישה לפסיקת הוצאות. כאמור, המשיבה לא עשתה כן.
כדברי הנשיא א' ברק, בבקשה שהגישה המשיבה להעברת מקום הדיון בתובענה מבית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו לבית המשפט המחוזי בירושלים, מנימוקים דומים לאלה המועלים
בבקשתה למחיקת התובענה על הסף:
"מחיקת
התביעה הקודמת בלא שניתן צו להוצאות נעשתה בהסכמת המבקשת [המשיבה]. לא הותנו כל
תנאים באשר לזכותם של התובעים [המערער והאחרים], כולם או מקצתם, לשוב ולתבוע את
המבקשת – לא באשר לעצם הזכות ולא באשר לערכאה בה יוכלו התובעים להגיש תביעה חדשה.
המבקשת לא קנתה לעצמה כל זכות שתביעה חדשה כאמור, אם תוגש, תידון דווקא בבית משפט
מסוים או במותב מסוים. וודאי שלא קנתה לה זכות שהליכים והחלטות שהיוו חלק מן
התובענה שנמחקה יעמדו בתוקפם חרף המחיקה..." (בש"א 7668/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ
נ' עו"ד דרור אורן (לא פורסם)).
הנשיא ברק לא נדרש,
בהחלטתו האמורה, לטענות בדבר עצם הגשת התובענה החדשה. עם זאת, הדברים שאמר יפים גם
לענייננו. המשיבה לא קנתה לעצמה זכות כי לא תוגש תביעה חדשה כנגדה, באותה עילה.
להיפך, מעצם מהותה של המחיקה נגזר כי אין היא מקימה מחסום בפני הגשת תביעה חדשה.
הוסיפו לכך את העובדה, כי המערער כלל לא היה צד להליכים שהתקיימו בבית המשפט
המחוזי בירושלים, וכי אין ראיות מוצקות המצביעות על היותו "תובע קש",
והמסקנה המתחייבת היא אחת – לא נתקיימו, במקרה זה, נסיבות המצדיקות מחיקת התובענה –
לא כל שכן דחייתה – על הסף.
8. לסיום אבקש לשוב
ולהבהיר: צדק בית משפט קמא באומרו, כי בידי בית המשפט נתונה הסמכות למנוע שימוש
לרעה בהליכי משפט בדרך של מחיקת תביעה והגשתה מחדש – בבחינת "אותה גברת
בשינוי אדרת" – אך ורק לצורך איתור מותב "אוהד". כדברי השופט מ'
חשין בפרשת רוזין הנ"ל, "דלתותיהם של בתי
המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד, ויכולת הפנייה לבתי-המשפט היא מזכויות
היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתנו לשמור על
סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה בא ונוטל" (שם, בעמ'
742). אלא שבענייננו, נחסמה דרכו של המערער על סף השער, עוד בטרם היה סיפק בידו
לומר את דברו. הנסיבות בענייננו אין בהן די כדי להצדיק תוצאה זו.
סוף דבר, דין הערעור
להתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת והתובענה תידון לגופה. בנסיבות העניין, לא
הייתי עושה צו להוצאות.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני
מסכים.
ה נ ש י א
השופט א' א' לוי:
אני
מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט
כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן
היום, י"ג בתשרי תשס"ד (9.10.2003).
ה נ ש י
א ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01024520_P11.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il