בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2451/97
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערער: פלוני
נגד
המשיב: היועץ
המשפטי לממשלה
ערעור
על פסק-דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 26.1.97 בתיק אימוץ 17/96
שניתן
על ידי כבוד השופט ח' פיזם
תאריכי הישיבות: ו'
באייר תשנ"ז (13.5.97)
ג'
בתמוז תשנ"ז (8.7.97)
בשם
המערער: עו"ד מאוריסיו קולפצ'י
בשם
המשיב: עו"ד
נורית ישראלי
פסק-דין
השופט מ' חשין:
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה,
מפי השופט ח' פיזם. בית-המשפט המחוזי הכריז על בתו של המערער כבת-אימוץ, בקובעו כי
נתקיימו במערער ובאם הקטינה התנאים הקבועים בסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים,
תשמ"א1981-. בקשתו של המערער היא כי נבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
וכי נורה על החזרת בתו להחזקתו.
2. המערער ואם הקטינה נישאו בשנת 1986. חייהם
המשותפים היו מתחילתם מלאי-מתחים ומריבות, והקשר בין בני-הזוג היה רווי-אלימות
פיסית ומילולית. פעמים אחדות נפרדו בני-הזוג, ואף התגרשו, אך חזרו לחיות ביחד.
3. בשנת 1988 נולדה לבני-הזוג בתם הבכורה. בהיות
הילדה בת כחצי שנה פנו בני-הזוג אל שירותי הרווחה בבקשה למוסרה למוסד. לימים,
בהיותה בת כשלוש שנים, הוכרזה בת זו על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה כבת-אימוץ.
בית-המשפט קבע כי בשל התנהגות ההורים ומצבם הנפשי אין הם מסוגלים לדאוג לילדתם
כראוי, וכי מסירת הילדה לידיהם תסכן באורח משמעותי את בריאותה הנפשית והפיסית. עוד
קבע בית-המשפט, כי גם אם ייעזרו ברשויות הסעד אין סיכוי כי מסוגלותם של ההורים
לתפקד כנדרש תשתנה לטובה בעתיד הנראה לעין. ערעור שהוגש לבית-משפט זה נדחה
(ע"א 3875/91).
4. הקטינה שלפנינו נולדה ביום 4.1.95, בעת
שהמערער ואם הקטינה היו גרושים. בחודשי חייה הראשונים היתה הקטינה ברשות אמה,
ובמעקב אינטנסיבי של הגורמים המטפלים אשר הושיטו לאם את מלוא העזרה האפשרית. האם
התקשתה אמנם לטפל בילדתה לבדה, ואולם לאחר שהביעה רצון עז כי הילדה תהיה בהחזקתה
ובטיפולה, ובשים-לב לחוות-דעת רפואית אשר קבעה כי האם אינה מצויה במצב פסיכוטי
פעיל, נרתמו שירותי הרווחה לעזרה לה.
לא ארכו הימים, ובהיות הקטינה כבת ארבעה
חודשים, ביקשה האם כי ביתה תוצא מרשותה באומרה כי אין היא מסוגלת להמשיך ולטפל בה.
הרשויות נקטו לאלתר בצעדי-חירום, והקטינה הועברה למעון בו היא שוהה עד היום.
במקביל הוגשה בקשה לבית-המשפט, והקטינה הוכרזה נזקקת לפי חוק הנוער (טיפול
והשגחה), תש"ך1960-.
5. ביום 28.1.96 נתבקש בית-משפט קמא להכריז על
הקטינה כבת-אימוץ, ולאחר שהובאו לפניו ראיות על המערער על האם ועל הקטינה, קבע
בית-המשפט בפסק-דינו שמיום 26.1.97:
"אין
מנוס מן המסקנה שהמשיבים אינם מסוגלים לקבל את הקטינה, לגדל אותה או לטפל בה,
ואדרבא, אם תוחזר הקטינה להם, לבטח ייפגע שלומה הנפשי או הגופני של הקטינה לכן,
אני מכריז על הקטינה כבת אימוץ, בהתייחס למשיבים"
על פסק-דין זה הערעור שלפנינו.
האם
6. האם, ילידת שנת 1955, אובחנה כסובלת
מסכיזופרניה כרונית. היא נמצאת בטיפול פסיכיאטרי מאז שנת 1979, אך לא הקפידה על
הטיפול הרפואי והתרופתי שניתן לה. חוות-דעתו של המומחה הפסיכיאטרי על האם קובעת,
בין השאר, כך:
"אינה
מסוגלת לנהל אורח חיים סביר ולהעניק לביתה מסגרת אשר תאפשר לילדה להתפתח ולגדול
תוך סיפוק צרכיה.
לאור
האמור לעיל קיים סיכון ניכר ביותר לשלומה הנפשי והפיזי של הילדה באם תהיה ברשות
אמה."
על רקע זה קבע בית-משפט קמא כי נתקיימו באם תנאי סעיף 13(7)
לחוק האימוץ.
האם לא ערערה על פסק-הדין.
המערער
7. אביה של הקטינה - המערער - נולד בשנת 1954,
סיים שמונה שנות לימוד, ולאורך כל חייו סבל מבעיות משמעת והפרעות-התנהגות. בעת
שירותו הצבאי ישב מספר פעמים בכלא ולבסוף שוחרר מטעמים של אי-התאמה. למערער רקע של
שימוש בסמים קשים ושתיית משקאות חריפים, והוא נהג להתרועע בחברה עבריינית. מספר
פעמים הועמד לדין ואף הורשע. תקופה מסויימת היה מאושפז בבית חולים לחולי-נפש.
למערער אין כל הכשרה מקצועית, אין עבודה מסודרת או מקום מגורים קבוע. עיקר פרנסתו
הוא מקיצבה שהוא מקבל מן המוסד לביטוח לאומי. לאחרונה חזר המערער בתשובה והוא נמצא
כיום במסגרת לימודית חרדית.
8. בשנת 1990, תוך כדי ההליכים להכרזת בתו הבכורה
בת-אימוץ, נבדק המערער בידי פסיכולוגית, ועל-יסוד חוות-דעתה קבע בית-המשפט כך
בפסק-הדין שהכריז על הילדה בת-אימוץ:
"הוא
אישיות חלשה וילדותית, לא לוקח על עצמו אחריות, מתקשה ביצירת מושגים והבנת התנהגות
חברתית מקובלת, כמעט ואיננו מסוגל לרסן את עצמו, ביטויו הרגשי מודחק לחלוטין...
הפסיכולוגית... קבעה קטיגורית [שהמערער] איננו מסוגל לספק בית יציב, מעניק ביטחון,
ואינו מסוגל ליצור קשרים רגשיים בוגרים של אב ובת כדרוש לקטינה"
9. בזמן הריונה של האם נפגש המערער עם פקידת הסעד
לחוק האימוץ, הגב' יונה רודיך, והביע בפניה את רצונו לגדל את הילד שייוולד. באותה
עת גר המערער בדירה שכורה עם חבר, והתקיים מקיצבת הנכות ששולמה לו על-ידי הביטוח
הלאומי וממספר שעות-עבודה בחנות מכולת. פקידת הסעד התעניינה כיצד בדעתו לגדל את
הילד שייוולד, ואולם המערער לא יכול היה להציע תנאים נאותים לכך. בשים-לב לקביעת
בית-המשפט בפסק-הדין שדן בבתו הבכורה כי הוא חסר מסוגלות הורית, הציעה פקידת הסעד
למערער כי יעבור בדיקה חדשה באשר ליכולתו לתפקד כאב. המערער סירב להיבדק על-ידי
פסיכולוג העובד עם השירות למען הילד, ותחת זאת הציע כי יעבור בדיקה אצל מומחה
מטעמו. המערער הסכים כי עד לביצוע הבדיקה ישהה הקטין שייוולד במשפחה אומנת. ואולם,
עד להגשת ערעורו לפנינו לא נבדק המערער אצל פסיכולוג כפי שביקש. לימים, כאמור,
נולדה הקטינה והיתה זו אמה שהחזיקה בה.
10. במהלך חודש מאי 1995, והקטינה כבת 4 חודשים, פנה
המערער אל פקידת הסעד והביע שוב את רצונו לקבל אותה לידיו. התנהגותו נראתה מוזרה
לפקידת הסעד, וכשנשאל אימתי יוכל לקבל את הקטינה לידיו, השיב "אולי מחר, אולי
אחר כך". פקידת הסעד הסבירה למערער כי לא יוכל לקבל הילדה לידיו אלא אם כן
יעבור בדיקת מסוגלות הורית אצל פסיכולוג, אך המערער סירב שוב להצעה להיבדק באומרו
כי יסביר הכל בבית המשפט.
11. בעת ניהול ההליך להכרזה על הקטינה כנזקקת
בבית-משפט השלום לנוער, הופיע לפתע המערער בבית המשפט וטען כי ברצונו לומר דברו
באשר לסידורה של הילדה. פקידת הסעד ובית המשפט פנו אל המערער בבקשה כי ישתף פעולה
עמם וייבדק כנדרש, אולם זה עמד בסירובו. לסופו של הליך הוכרזה הקטינה ביום 2.11.95
כנזקקת.
12. לסיום חלק זה נוסיף, כי במהלך הדיון בבית-המשפט
המחוזי ביקשה באת-כוח המשיב כי ימונה פסיכולוג לבדיקת המערער, ואולם בא-כוחו התנגד
לכך.
המערער הביע אי-אמון בעורך-הדין שמונה לו,
והודיע כי ייצג את עצמו.
באותה ישיבה אף ביקש כי התיק יועבר לשופט אחר,
שכן השופט פיזם פסק בעניין הכרזת בתו הבכורה כבת-אימוץ. הבקשה נדחתה, והמערער נשאר
באולם המשפט ונטל חלק בהליך. ואולם כשהגיע זמנו להעיד השיב כדלקמן:
"היות
וביהמ"ש לא מעוניין לפסול את עצמו אני לא מרגיש צורך להשאר בדיון
בביהמ"ש. אני לא מעוניין לענות לב"כ היועמ"ש... אני רוצה את הבת
שלי, אני בהליכי גירושין ואני רוצה את הבת שלי ואני רוצה ששופט אחר יפסוק
בתיק"
בשלב זה החלה האם לצעוק, והמערער עזב את אולם בית-המשפט.
המערער סירב להעיד וגם לא הגיש סיכומים מטעמו.
13. בית-משפט קמא קבע כי למשיב אישיות בעייתית וכי
נעדר הוא מסוגלות הורית. כן הוסיף בית-משפט וקבע כי:
"המשיב
סירב להעיד וגם לא הגיש סיכומים. לא היתה הצעה רצינית מטעם המשיב, לקבל את הקטינה
אליו. הוא גם לא הגיש תוכנית לטיפול בקטינה... הוא הסכים שהקטינה תימסר למעון, ללא
הגבלת זמן..."
הקטינה
14. הקטינה הינה בת כשנתיים וחצי. חייה הקצרים היו
מלאי קשיים, ומאז היותה בת כשלושה חודשים ומחצה היא נמצאת במעון "שבתאי
לוי" בצו בית-משפט. לדברי עובדת המעון, עם הגיעה לשם נתגלו אצלה התקפי-בכי
והיה עיכוב בהתפתחותה הכללית. עם עבור הזמן, והודות לטיפול המסור בה, חלה השתפרות
במצבה, אך עדיין היא איטית וניכר בה שהיא זקוקה מאד לקשר אישי. המערער והאם נוהגים
לבקר את הקטינה במעון, אולם נראה כי המצב הנוכחי פוגע בקטינה מאד.
כללם של דברים
15. המערער ואם הקטינה נמצאו נעדרי מסוגלות הורית
לגדל את בתם. האם אינה מערערת על פסק-הדין, והשאלה היא אם עלה בידי המערער לשכנענו
כי שגגה יצאה מלפני בית-משפט קמא בהכריזו על הקטינה בת-אימוץ.
הליכי הערעור
16. המערער טוען כי לא ניתן לו להציג את עמדתו כראוי
לפני בית-משפט קמא, וכי לו נשמע בטיעוניו כי-אז היה משכנע את בית-המשפט במסוגלותו
ההורית. אין יסוד לטענת המערער כי לא ניתן לו להציג את עמדתו לפני בית-משפט קמא.
המערער סירב לשתף פעולה עם רשויות הרווחה ועם בית-המשפט, והמשיך לעמוד במיריו
למרות הפצרות שהפצירו בו גם בית-המשפט גם באת-כוח המשיב. יתר-על-כן: גם במהלך
המשפט עצמו, לכשניתנה לו הזדמנות להציג את דברו בעדות משלו, בחר המערער שלא להעיד
עדות מהותית, אלא ביקש את בית-המשפט כי יפסול את עצמו משבת בדין. משנדחתה הבקשה
עזב המערער את אולם בית המשפט ופיטר את בא-כוחו בטענה כי משתף הוא פעולה עם בית
המשפט. לסיום אף לא הגיש סיכומים לבית-משפט קמא. זאת ועוד: המערער ידע ידוע היטב
על דבר חוות-הדעת הפסיכולוגית שהוגשה אודותיו, ולמרות זאת סירב לעשות כל צעד שהוא
להפרכתה של אותה חוות-דעת.
17. אשר לטענתו של המערער לגופם של דברים: אין ספק
שקביעתו של בית-משפט קמא באשר לחוסר מסוגלותו ההורית של המערער מיוסדת היטב בחומר
הראיות. לא עוד, אלא שלא נמצאה כל חוות-דעת שיש בה כדי לאשש את טיעוני המערער כי
ניחן הוא במסוגלות הורית כנדרש. כך באשר למסוגלותו ההורית של המערער וכך באשר לשאר
קביעות-עובדה שעשה בית-משפט קמא, כגון יחסי המערער ואם הקטינה. יתר-על-כן: החזרת
הקטינה לאביה פירושה, הלכה למעשה, מסירתה לידי אמה אף-היא. בשים-לב ליחסים
המשובשים עד-למאוד בין המערער לבין האם, קרוב להניח כי אם תימסר הקטינה למערער,
תהא נשקפת סכנה ממשית לקטינה, הן לבריאותה הפיסית הן לבריאותה הנפשית.
18. המערער טוען כי מעולם לא הסכים למסירת בתו
למעון, אלא רצה כי תשהה בהחזקתו. אין בידינו לקבל טענתו זו. אף כי מאמינים אנו
למערער כי היה רוצה בכך, הרי שלא נקט כל צעד אופרטיבי להגשמת רצונו. היה זה בחודש
מאי 1995 שהמערער הביע את רצונו כי בתו תועבר למשפחה אומנת עד אשר יאספנה אל ביתו.
ואולם לשאלתה של גב' רודיך אימתי יעשה זאת, ענה תשובה סתמית: "אולי מחר, אולי
אחר כך". אכן, המערער לא נתכוון לגדל ילדתו לבדו, אלא אמר להטיל האחריות על
גידולה על אחרים, תוך שהוא נוהג כמבקר ארעי ולא כאב התופס מקום של ממש בחיי בתו,
מעורב בחיי בתו, ומהווה דמות משמעותית ומשפיעת-אהבה.
19. המערער ביקש להגיש לנו חוות-דעת של פסיכולוג
קליני, מר מוטי סיוון, שבדק אותו לבקשתו. נעתרנו, כמובן, לבקשה, על-אף שלאורך כל
ההליכים בבית-משפט קמא סירב המערער להיבדק בידי פסיכולוג. חוות-הדעת הוגשה לנו,
ובעיקרה כך אומר לנו המומחה:
"מימצאי
הבדיקה הנוכחית, מצביעים בבירור על קשיים רגשיים ובינאישיים ניכרים המאפיינים את
(המערער): דימוי עצמי פגום, ליקויים בקשריו הבינאישיים, נטיותיו לצמצם ולהתעלם
ממרכיבים אפקטיביים בדרישות המציאות, קשייו להכיל מצבים של חוסר אונים, משאבים
זמינים מועטים להתמודד עם מצבי לחץ.
יחד
עם זאת, במצבים מוגדרים, מובחנים ונייטראליים, (למערער) יכולת לאינטגרציה
ולאדפטציה תקינים לדרישות המציאות.
תפקודו
הכללי של (המערער) נובע מחסכים ראשוניים על רקע של טעינות טיפוח, חוסר ניכר
בהתנסויות בינאישיות משמעותיות, ואינטליגנציה נמוכה יחסית לממוצע.
מן
הראוי לציין, שלא נמצאו באופן תפקודו גלישה לתכנים ראשוניים, לא נמצאו הפרעות
שיפוט חמורות, ולא נמצאו תכנים מורבידיים או תוקפניים גלויים.
בשל
סיבות אלה, יש לשקול את האפשרות להיענות לבקשתו לגדל את בנותיו במסגרת משפחתית.
זאת בליווי הדרכה וטיפול פסיכולוגי מתאימים."
ניתנת אמת להיאמר, כי חוות-דעת זו אינה שונה בהרבה
מחוות-הדעת שהיו לפני בית-משפט קמא. חוץ מהסיכום הסופי, כמובן. אלא שהמומחה נזהר
בלשונו. מדבר הוא על כי "יש לשקול את האפשרות להיענות לבקשת
המערער" - לא רב מכך - וגם כך מדבר הוא על גידול "במסגרת משפחתית".
ואולם מסגרת משפחתית לא מצאנו, והמערער לא הציג לפנינו כל מסגרת משפחתית שהיא. ומה
טעם מדבר המומחה על "בנותיו" של המערער, והרי מדברים אנו אך בבתו השניה?
חוות-דעתו של הפסיכולוג מטעם המערער אין בה כדי לשנות ממסקנתו של בית-משפט קמא.
20. ביקשנו וקיבלנו חוות-דעת נוספת והיא של
ד"ר חנה קמינר, מומחית בפסיכולוגיה קלינית, חינוכית והתפתחותית. מומחית זאת
עשתה עבודה מקיפה, ואף נפגשה לשיחה עם רב הכולל בו לומד המערער ועם הרבנית.
חוות-הדעת היא ארוכה ומקיפה ואנו לא נביא אלא מיקצתה באשר למסוגלותו ההורית של
המערער לקבל את בתו:
"כוחות
האגו של (המערער) חלשים למדי... קשה לו להתמודד עם מצבים מורכבים: הוא פגיע, תלותי
וזקוק למסגרת מגינה ותומכת על מנת שיוכל להתארגן בצורה חיובית, לא יתדרדר ולא
יתפתה ו'לא ייתן ליצרו לשלוט בו' - כדבריו. הוא נתפס כילדותי, חרד, חסר בטחון
ומתקשה להרגיש בקרקע מוצקה תחת רגליו.
לאור
הממצאים נראה כי מדובר באדם אשר עשה תהליך משמעותי ביותר בשנתיים האחרונות של חזרה
בתשובה. תהליך זה מכניס אותו למסגרת לימודית וחברתית המצליחה לעזור לו על פי דבריו
ודברי הרב, מבחינה רוחנית וגשמית, להגיע לתיקון מידות ולרצון לבנות את עצמו
ומשפחתו.
(למערער)
אין נסיון וידע להתמודד עם גידול של ילדה בת שנתיים וחצי, אין הבנה ויכולת להשקיע
בלמידת הצרכים הרגשיים וההתפתחותיים של תינוקת בשלב הזה. על אחת כמה וכמה כשיידרש
ממנו עתיד להבין צרכים של ילדה מתבגרת ומתפתחת בשלבים שונים של חייה... ניתן להסיק
כי אין (למערער) את המסוגלות ההורית לגדל בלעדית את הילדה" (ההדגשה
במקור - מ' ח')
בגירסתה זו של ד"ר קמינר תומכים גם הרב והרבנית:
"...רב
הקהילה ואשתו... הציעו כי יש לעזור לאב בכך שהילדה תימסר למשפחת אומנה. כלומר,
נתינתה של הילדה לידי האב, משמעותה למסור את הילדה לטיפול הקהילה... סידור
מסוג זה משמעותו להמשיך את המצב הארעי בחיי הילדה שבמהותו מכיל תסכול ואכזבה,
שתוצאותיו יהיו הרסניים [כך!]". (ההדגשה במקור - מ' ח')
בסיום דבריה ממליצה ד"ר קמינר למסור את הקטינה
"בהקדם האפשרי" למשפחה מאמצת, כדי שיהיו לה אם ואב משלה.
21. המערער טוען כי עומדים לשדך לו אשה לנישואין,
וכי כך יקים משפחה משלו. ואולם דבריו היו כלליים ומעורפלים. לא ידענו מי האשה,
אימתי ישא אותה המערער לאשה, ואם תיאות האשה לקבל את הקטינה לחסותה. יתר-על-כן:
המערער הצהיר לפנינו מפורשות כי אותה אשה שיישאנה, אמורה לשמש "דמות אם"
לקטינה. ומששאלנו אותו למה מכוון הוא דבריו באומרו "דמות אם", הסביר לנו
כי האשה תתלווה אליו בביקוריו אצל הקטינה. המערער מתכוון איפוא לגדל את בתו בבית
זר, כאשר הוא ואשתו (לעתיד) יבקרו אותה מעת לעת ואולי יקחו אותה אליהם לביתם
בסופי-שבוע. לא נשתנה איפוא דבר מאז פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. למדנו לדעת כי
המערער אינו מוכן - הלכה למעשה - לדאוג לבתו ולגדלה כראוי לבת.
22. ילד אינו צמח-עציץ שבאים ומשקים אותו פעם בשבוע.
ילד זקוק לאב ולאם: לאב ולאם שיטפלו בו וישגיחו עליו ויאהבו אותו. המערער אינו
מסוגל לספק לילדתו את המעט שהיא זקוקה לו, שכל ילד זקוק לו. וכדברי פקידת הסעד
הגב' יונה רודיך בתסקיר המשלים שהוגש לנו:
"הקטינה
אשר כל חייה עברו במוסד זקוקה להורים נבונים ובעלי יכולת רגשית טובה כדי לעזור
להקלט במסגרת משפחתית ולהתגבר על משקעים של גדילה במוסד. היא זקוקה לזוג שחי
בהרמוניה ויוכל להעניק לה בטחון רגשי. רק בתנאים אלה תוכל להתפתח לאדם בריא בנפשו.
הקטינה
חיה במוסד מאז היותה בת 4 חודשים. היא זקוקה בהקדם למשפחה קבועה ויציבה. בחזרתה
לרשות אביה לא תאפשר לה את התנאים ההולמים והמאפשרים התפתחות זאת. אני חוזרת על
בקשתי להכריז על הקטינה כבת-אימוץ."
ובלשונה של ד"ר קמינר:
"מנקודת
ראות של טובת הילדה - (הקטינה) שגדלה כל חייה במעון, זקוקה לצורך התפתחותה הפיזית
והרגשית התקינה לתנאים של משפחה יציבה, של דמויות הוריות מתמשכות - ובייחוד דמות
של אם המסוגלת להכיל, לתמוך ולהבין ושתהא פנויה לטפל (בקטינה) ולמלא את צרכיה...
לאור כל הנתונים הנ"ל מומלץ כי דבורה תימסר בהקדם האפשרי למשפחה מאמצת."
סוף
23. כללם של דברים: לאחר שעיינו בכל הראיות שהונחו
לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהכרעתו של בית-משפט קמא. אין אנו
מטילים ספק באהבתו של המערער לבתו, ואולם אין בכך כדי לגרוע מן המסקנה החד-משמעית
שהמערער נעדר מסוגלות הורית לגדל את הקטינה וכי אין ביכולתו לדאוג לה כאב לבתו.
מסוגלות-הורית נמדדת לא אך במדדים סובייקטיביים אלא - ובעיקר - במדדים
אובייקטיביים, בשים-לב ליכולתו של ההורה לספק את צרכיו הבסיסיים של ילדו. ראו
ע"א 17/88 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מב(1) 617;
ע"א 627/96 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5)
428, 432.
המערער אינו מסוגל - אף אינו מוכן הלכה למעשה -
לגדל את הילדה כגדל אב את בתו, וגם בעתיד הנראה לעין לא יהיה מסוגל לכך. נחיש את
גאולתה של זו הקטנה ונעזור ליתן לה את שהיא ראויה לו: בית חם, אב ואם שידאגו לה
ושיאהבו אותה כל העת.
אנו מחליטים לדחות את
הערעור.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של
השופט מ' חשין.
ניתן היום, ט"ז
בתמוז תשנ"ז (21.7.97)
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97024510.G01