פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2449/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2449/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן המערערת: פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל) בת"פ 34510-06-14 מיום 17.2.2015 תאריך הישיבה: כ"ט באייר התשע"ה (18.5.2015) בשם המערערת: עו"ד ירוסלב מץ בשם המשיבה: עו"ד דפנה שמול בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ע' פוגלמן: המערערת הורשעה על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל) גזר על המערערת 18 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרה ועונש מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין. הערעור שלפנינו מכוון לרכיב עונש המאסר בפועל בלבד. תמצית העובדות וההליכים 1. על פי עובדות כתב האישום, המערערת ובן זוגה (להלן: המתלונן) שהו בחדר השינה שבביתם ושתו משקאות אלכוהוליים. המערערת פנתה אל המתלונן ושאלה אותו האם הוא בוגד בה. בתגובה לכך סטר לה המתלונן והטיח בה כינוי גנאי. לאחר מכן הלכה המערערת אל המטבח ונטלה לידיה סכין בעל להב באורך של 11 ס"מ. אז שבה המערערת אל חדר השינה שם מצאה את המתלונן כשהוא ישן ושוכב על צדו. המערערת ניגשה אל המתלונן ודקרה אותו שלוש פעמים: פעמיים בבית החזה ופעם נוספת בכתף. המתלונן החל לדמם והמערערת הזעיקה למקום את המשטרה ואת שירותי ההצלה. הדקירות גרמו למתלונן לפציעות חמורות שביניהן שטף דם בווריד הריאה וחור בריאה השמאלית. אלו העמידו את המתלונן בסכנת חיים וחייבו ניתוח פולשני שלאחריו נזקק המתלונן לאשפוז. לבסוף החלים המתלונן מפצעיו. 2. המערערת הודתה במעשים האמורים במסגרת הסדר טיעון. ביום 29.1.2015 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל) את המערערת בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין. ביום 17.2.2015 נגזר דינה כמפורט ברישה לפסק הדין. בטרם נגזר עונשה של המערערת הוצגה לבית המשפט חוות דעת פסיכולוגית מטעם המערערת שהתבססה על דברים שמסרה המערערת ועל מסמכים נוספים (להלן: חוות הדעת). חוות הדעת מגוללת סיפור חיים מורכב ביותר של אישה צעירה בת כ-30. בתמצית, מחוות הדעת עולה כי המערערת גדלה בתא משפחתי קשה וכי בגיל 13 חוותה אונס אכזרי שעליו לא סיפרה לאיש עד לאירוע הנוכחי. המערערת עלתה ארצה בסוף שנות העשרה לחייה ומאז התפרנסה מעבודות מזדמנות. למערערת רקע של התמכרות לאלכוהול ובעברה מספר ניסיונות אובדניים. שנות בגרותה של המערערת התאפיינו בקיומן של מערכות יחסים אלימות ונצלניות עם גברים. כתוצאה מהן ילדה המערערת 5 ילדים משלושה אבות שונים בתוך עשור. כל הילדים הוצאו מחזקתה של המערערת למשפחות אומנה שונות. כמו כן, המתלונן – שהוא בן זוגה הנוכחי של המערערת – הדביק את המערערת ביודעין במחלות האיידס והצהבת. על פי חוות הדעת, כל אלה הביאו את המערערת לסגל דפוסי התנהגות הרסניים וצוין כי היא מתמודדת עם דיכאון ועם בדידות. כמו כן, הועלתה האפשרות כי המערערת סובלת מ"תסמונת פוסט טראומטית מורכבת" (Complex PSTD) שלה תסמינים שונים שביניהם: קושי בוויסות רגשות וכעסים; נטייה לשחזור האירועים הטראומטיים במטרה לחוותם מחדש תוך תחושת שליטה; ערך עצמי ירוד; ומצבי דיסוציאציה המתבטאים בניתוק רגשי מהמציאות. 3. בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם למעשיה של המערערת נדרש בית המשפט קמא לפגיעה הקשה שהסבה המערערת לבריאותו של המתלונן ולמידה שבה סיכנה את חייו. בה בעת, ניתן משקל ממשי למורכבות המקרה ובפרט לעובדת הדבקתה המכוונת של המערערת באיידס ובצהבת על ידי המתלונן. משכך, נקבע מתחם הענישה בטווח שבין 18 לבין 36 חודשי מאסר בפועל. עונשה של המערערת נגזר בתחתית המתחם והועמד על 18 חודשי מאסר בפועל לצד העונשים המפורטים ברישה לפסק דין זה, בעיקר נוכח נסיבותיה האישיות הקשות. לצורך גזירת עונשה של המערערת בגדרי המתחם התחשב בית המשפט קמא גם בהיעדרו של עבר פלילי מכביד; בעובדה שהמערערת הזעיקה את כוחות ההצלה לזירת האירוע; ובכך שלקחה אחריות על מעשיה. הטענות בערעור 4. טענתה העיקרית של המערערת היא כי נסיבותיה האישיות החריגות מצדיקות הקלה בעונשה והעמדתו על שנת מאסר אחת בלבד. עוד טענה המערערת כי בקביעת מתחם הענישה לא נתן בית המשפט קמא משקל מספיק להיעדר התכנון המוקדם של המעשה; ולהתעללות מצד המתלונן שהדביקה במחלות האיידס (המערערת היא נשאית HIV) והצהבת. עוד טענה המערערת כי החלמתו של המערער מפציעתו הקשה מפחיתה מעצמת הפגיעה בערך המוגן של הגנה על הבריאות ועל שלמות הגוף ולכן מצדיקה הקלה בקביעת המתחם. לחילופין טענה המערערת כי יש לחרוג לקולה ממתחם הענישה משיקולי צדק גם בהיעדרה של הוראה חוקית מפורשת המתירה לעשות כן. 5. המשיבה מצדה סומכת ידיה על פסק הדין של בית המשפט קמא, מנימוקיו. המשיבה הדגישה כי העונש הסופי שהושת על המערערת הוא מקל באופן יחסי ומבטא איזון הולם בין חומרת מעשיה של המערערת מזה, לבין מכלול נסיבות העניין ונסיבותיה האישיות של המערערת מזה. 6. ביום 18.5.2015 הורינו לשירות המבחן למבוגרים לעדכן בדבר שילובה של המערערת בהליך טיפולי במהלך תקופת מאסרה. בהודעה מיום 26.5.2015 עדכן שירות המבחן כי המערערת החלה לרצות את מאסרה בתאריך 22.6.2014 ושובצה באגף המיועד לאסירות עם רקע התמכרותי. המערערת משולבת בפעילות חינוך ובקבוצות לתמיכה עצמית, אך מצבה הרפואי אינו מאפשר לשלבה בתכנית לגמילה מהתמכרויות. בשלב מסוים נבחנה האפשרות כי המערערת תשוחרר בשחרור מוקדם בכפוף לשילובה בתכנית גמילה בהוסטל של הרשות לשיקום האסיר, אך המערערת חזרה בה ממוכנותה הראשונית להשתלב בתכנית ואפשרות זו ירדה מן הפרק. ביום 6.5.2015 נדחתה בקשת המערערת לשחרור מוקדם. דיון והכרעה 7. המקרה שלפנינו הוא אכן חריג. קורותיה של המערערת שזורים באלימות ובסבל, ובהם הדבקתה המכוונת של המערערת באיידס ובצהבת על ידי המתלונן. כל אלה מוצאים ביטוי בולט בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. דא עקא, שמול נסיבות החיים הקשות של המערערת ניצב מעשה האלימות החמור שביצעה כלפי המתלונן שהעמידו בסכנת חיים ממשית. בסופו של יום, לא מצאנו כי עונשה של המערערת סוטה באורח מהותי מרמת הענישה המקובלת במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור (ע"פ 79/15 קנדלקר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (5.5.2015)). יש לומר כי ייחודיות המקרה מקשה במעט על מלאכת ההשוואה בבואנו לבחון את רמת הענישה המקובלת במקרים דומים. לצד זאת, ניתן להצביע על כך שבנסיבות שאינן חריגות כבענייננו, ככלל נוהגת רמת ענישה מחמירה יותר בכל הנוגע לעבירות ולמעשים שבהם הורשעה המערערת, הן לעניין מתחם הענישה, הן לעניין גזירת העונש בגדרו. כך למשל, בע"פ 7349/14 מדינת ישראל נ' פלונית (14.5.2015) התקבל ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על אישה שדקרה את בעלה בצווארו בשנתו והוחמר ל-30 חודשי מאסר לריצוי בפועל (יוער כי פסק דין זה הוא ערעור על פסק הדין בת"פ (מחוזי חי') 38953-11-13 מדינת ישראל נ' פלונית (17.9.2014) שאליו הפנתה המערערת בטיעוניה); בע"פ 8344/14 אסור נ' מדינת ישראל (15.3.2015) הושתו על אדם שדקר פעמיים אדם אחר בבית החזה במהלך תגרה 4 שנות מאסר בפועל בתוך מתחם ענישה שהועמד על 6-2 שנות מאסר; בע"פ 2735/14 מדינת ישראל נ' אברמוב (26.10.2014) החמיר בית משפט זה בעונשו של אדם שדקר את חברו בצווארו, והעמידו על 30 חודשי מאסר בפועל בתוך מתחם שנקבע בטווח של 36-18 חודשים; ובע"פ 7874/13 עמרן נ' מדינת ישראל (24.6.2014) נדחה ערעורו של אדם שנגזרו עליו 40 חודשי מאסר לאחר ששיסף את גרונו של אחר בעזרת סכין יפנית וגרם לו לדימום מסכן חיים. מטבע הדברים, ובשים לב למנעד הענישה הרחב הנוהג בקשר לעבירת החבלה החמורה בנסיבות מחמירות, ישנם גם מקרים שבהם הושתו עונשים פחותים מעונשה של המערערת, בין בשל נסיבות מיוחדות, בין בשל שיקולי שיקום. בע"פ 1964/14 שימשילשווילי נ' מדינת ישראל (6.7.2014) נדון מקרה שבו המתלונן התדפק על דלתו של המערער וקילל אותו נמרצות. משלא חדל, יצא המערער אל חדר המדרגות כשבידו סכין. בין השניים התפתחה תגרה שבסופה דקר המערער את הישיש. על המערער הושת עונש מאסר בן 14 חודשים בתוך מתחם ענישה שנקבע בטווח שבין 6 לבין 24 חודשי מאסר. רמת הענישה נגזרה – בין היתר – גם בשים לב לכך שהעימות עם המתלונן לא היה פרי יוזמתו של המערער; בע"פ 8720/14 וורקי נ' מדינת ישראל (10.5.2015) הופחת עונשו של אדם שדקר את מאהבה של אשתו בפלג גופו העליון והועמד על 8 חודשי מאסר בפועל בתוך מתחם שנקבע בין 16 לבין 30 חודשי מאסר, וזאת נוכח תהליך שיקומי יוצא דופן שעבר. נעיר כי המערערת הביאה לעיוננו את פסק הדין בת"פ (מחוזי ת"א) 24027-12-12 מדינת ישראל נ' יקושנקו (23.9.2014) שבו נגזרו 200 ימי מאסר בפועל על אישה שדקרה את בעלה במותנו ופצעה אותו, אך נסיבות העניין שם שונות מהמקרה שלפנינו, שכן באותו מקרה עונשה המקל של האישה הושפע גם ממצבה הגופני החמור שהגביל מאוד את אפשרות כליאתה. 8. בענייננו עצמת הפגיעה במתלונן הייתה גבוהה במיוחד. חרף זאת, סקירתנו לעיל העלתה כי אין לשלול במקרים חריגים ענישה מקלה יותר מזו שהוטלה על המערערת. לפיכך, לא הייתי שולל מעיקרא הפחתה מסוימת מעונשה של המערערת נוכח הנסיבות החריגות שעליהן עמדנו ובעיקר הדבקתה המכוונת על ידי המתלונן במחלות קשות, אילו הייתה אינדיקציה לתחילתו של הליך שיקום אותו היא עתידה לעבור. דא עקא וכפי שעולה מהעדכון שקיבלנו משירות המבחן, הליך כזה לא החל והמערערת אף חזרה ממוכנותה להשתלב בהוסטל בעת חופשה כחלק מניסיון להתוות הליך שיקום עבורה. בהינתן האמור, לא מצאנו כי הענישה שהוטלה במקרה זה מגלה עילה להתערבותנו. מטעם זה אף לא מצאנו להידרש לבקשת הסניגור לחריגה מסוימת ממתחם הענישה. 9. הנחתנו היא כי ככל שהמערערת תביע נכונותה להשתלב בהוסטל, ניתן יהיה לשוב ולשקול – בגדר הכללים המקובלים – התווית תכנית שיקומית הולמת על ידי הרשות לשיקום האסיר. נראה כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה מצדיקות זאת. הערעור נדחה אפוא. ניתן היום, ‏י"ז בסיון התשע"ה (‏4.6.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15024490_M05.doc על מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il