פלוני נ. ביה

פסק-דין בתיק בג"ץ 2443/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2443/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. ביה"ד הרבני הגדול בירושלים 2. כבוד אב"ד הרב אליהו אברג'יל 3. כבוד הדיין הרב אליהו הישריק 4. כבוד הדיין הרב א. אהרן כץ 5. ביה"ד הרבני האזורי בחיפה 6. כבוד אב"ד הרב יצחק שמואל גמזו 7. כבוד הדיין הרב יצחק אושינסקי 8. כבוד הדיין הרב ישראל דב רוזנטל 9. פלונית עתירה לצו עשה בשם העותר: עו"ד חיימי עמרם פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. לפנינו עתירה שנסבה על השגותיו של העותר על החלטותיהם של בית הדין הרבני האזורי בחיפה ובית הדין הרבני הגדול בירושלים, בעיקר בנוגע לחוות דעת שאומצה על ידיהם בנוגע לעריכת איזון משאבים בין העותר לגרושתו. לטענת העותר, שגו בתי הדין הרבניים שפסקו בעניינו באופן שיש בו משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי ואי עשיית משפט. רקע והליכים קודמים 2. העותר ומשיבה 9 (להלן: האשה) נישאו ביום 18.3.1980 וביום 2.1.2003 הם התגרשו. בין השניים נחתם הסכם פירוד שנוסח על ידיהם וביום 11.12.2002 קיבל את אישור בית הדין הרבני האזורי בחיפה, הוא המשיב 5 (להלן: הסכם הפירוד ו-בית הדין האזורי, בהתאמה). מהחלטות שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים בעניינם של בני הזוג, עולה שהסכם הפירוד מתייחס בעיקר לעניין תשלומי המשכנתא שעל הדירה שברשותם, וכי אין בהסכם הפירוד התייחסות לעניין איזון המשאבים ביניהם או ויתור מצד מי מהם על זכויות אחרות שמגיעות להם על פי דין במסגרת הגירושין. ביום 20.11.2005 ערערה האשה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, הוא המשיב 1 (להלן: בית הדין הגדול), וטענה לביטול הסכם הפירוד. בית הדין הגדול הגיע למסקנה שבית הדין האזורי לא סיים את מלאכתו והורה להחזיר אליו את התיק על מנת שיעריך מחדש את זכויות הצדדים על פי הוראות הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, שלא נלקחו בחשבון בהסכם הפירוד. בהתאם להחלטה זו מינה בית הדין האזורי אקטואר-מומחה (להלן: מר דרייפוס) לחשב את זכויות בני הזוג על מנת להגיע למיצוי הזכויות של כל אחד מהם. ביום 21.11.2007 אימץ בית הדין האזורי את חוות דעתו של מר דרייפוס ולפיה לאשה יש חוב כלפי הבעל, חוב המבוסס על איזון המשאבים שביניהם ועל חוב שכירות מחמת שהייתה בדירת בני הזוג מיום הגירושין ועד מתן חוות הדעת על ידי מר דרייפוס. ביום 24.5.2009 ערערה האשה שוב לבית הדין הגדול וזה הורה לבית הדין האזורי לערוך בירור נוסף במספר עניינים ולאחר מכן להעביר את תשובותיו לבית הדין הגדול על מנת שיפסוק בערעור. בהתאם להחלטה זו, הועבר התיק לבית הדין האזורי, ובשל חלוף השנים נקבע התיק למותב שונה מהמותב שאימץ בשנת 2007 את חוות דעתו של מר דרייפוס. המותב החדש החליט כי יש צורך למנות מומחה אחר במקום מר דרייפוס, על מנת שייתן חוות דעת מחודשת בעניין חשבון האיזון בין בני הזוג. ואמנם, ביום 30.11.2011 מינה בית הדין האזורי מומחה חדש (להלן: מר שפרינצק), וביום 29.8.2013 הגיש מר שפרינצק את חוות דעתו, שהייתה שונה בתכלית מחוות הדעת של מר דרייפוס. בעוד שחוות דעתו של מר דרייפוס נטתה לטובת הבעל, נטתה חוות דעתו של מר שפרינצק לטובת האשה. בית הדין האזורי אימץ את חוות דעתו של מר שפרינצק ונתן לה תוקף של פסק דין. 3. העותר לא קיבל את הדין ועירער לבית הדין הגדול, כשבפיו שתי טענות עיקריות: האחת מינהלית ונוגעת לענייני סמכות; והשנייה עניינית ונוגעת לכשירות חוות הדעת של מר שפרינצק. אשר לטענה הראשונה, טען העותר כי בית הדין האזורי מינה את מר שפרינצק בחוסר סמכות, מאחר שהוראות בית הדין הגדול לא כללו הוראה למנות מומחה אחר תחת המומחה הקודם. לשיטת העותר, חוות דעתו של מר דרייפוס הייתה מקובלת על בית הדין הגדול, וכל שהורה היה להשלים מספר הבהרות. לפיכך, טען העותר, ביטול חוות דעתו של מר דרייפוס, מינוי מומחה חלופי ואימוץ חוות דעתו – נעשו בחוסר סמכות. הטענה השנייה שהעלה העותר בערעורו הייתה כי מר שפרינצק לא מוסמך לערוך חוות דעת הנוגעת לענייני איזון, שכן השכלתו אינה מתאימה ואינה מספיקה לשם כך. מר שפרינצק אינו אקטואר בהשכלתו ואף אינו רואה חשבון. תוארו האקדמי הוא כלכלן ובוגר מנהל עסקים, והעותר טען כי השכלה זו אינה מכשירה אותו כדי לבצע חישובים של איזון משאבים המורכבים מחישובי פנסיה וזכויות עתידיות. 4. בהחלטתו מיום 18.6.2014 ציין בית הדין הגדול כי מעיון בהיסטוריית ההליכים בתיק עולה תמונה ברורה, והיא שחרף העובדה שחוות דעתו של המומחה הקודם, מר דרייפוס, נטתה לטובת העותר, העותר ובא כוחו לא היו שבעי רצון ממנה ופעלו לבטלה. בית הדין הגדול ציין כי העותר ובא כוחו אף שקלו לתבוע את מר דרייפוס בגין נזקים שנגרמו לעותר, לטענתם, בשל רשלנות מר דרייפוס בעריכת חוות דעתו. בנוסף למד בית הדין הגדול כי עם המומחה החדש, מר שפרינצק, העותר ובא כוחו דווקא שיתפו פעולה ואף עודדו אותו להגיש את מסקנותיו בהקדם כדי לזרז את ההליכים בבית הדין. לפיכך דחה בית הדין הגדול את הטענה בדבר מינוי מר שפרינצק בחוסר סמכות וקבע כי ביטול המינוי של מר דרייפוס נעשה בהסכמת הצדדים, שהסכימו גם על הצורך למנות מומחה חדש תחתיו, שהעותר שיתף עמו פעולה לאחר מינויו. אשר לטענתו של העותר בדבר חוסר כשירותו של מר שפרינצק לערוך את חוות הדעת, הפנה בית הדין הגדול לעדות נציגו של מר שפרינצק בפני בית הדין האזורי ביום שבו הגיש את חוות דעתו. הלה העיד כי מר שפרינצק משמש כמומחה לצורך הגשת חישובים אקטואריים לבתי הדין ולבתי המשפט מזה כעשרים שנה, שבמהלכן הגיש אלפי חוות דעת. בית הדין הגדול הוסיף וציין כי עיין בעצמו בפסקי דין שניתנו במהלך השנים ומצא שמר שפרינצק נשכר על ידי בתי דין רבניים ובתי משפט לענייני משפחה פעמים רבות לצורך עריכת חוות דעת, דוחות וחישובי איזון משאבים הכוללים פנסיות וזכויות עתידיות. על פי ממצאי בית הדין הגדול, שירותיו של מר שפרינצק ניתנו לשביעות רצון הצדדים בכל אותם הליכים ואומצו על ידי בתי המשפט ובתי הדין. בנוסף דן בית הדין הגדול באריכות באופי החישובים שמר שפרינצק נתבקש לבצע, וכן בתפקידו של מומחה-אקטואר בהליכים דומים לעניינם של העותר והאשה, וקבע כי השכלתו וכישוריו התאימו כדי לבצעם. משכך, גם טענתו זו של המערער נדחתה בהחלטה מיום 18.6.2014, שניתנה בערעור. 5. גם הפעם לא השלים העותר עם הכרעת בית הדין וביום 27.7.2014 הגיש בקשה לבית הדין הגדול לעיון חוזר בהחלטה מיום 18.6.2014, להשלמת אותה החלטה ולעיכוב ביצועה כדי לאפשר לו לעתור לבג"ץ. במסגרת הבקשה לעיון חוזר שב וטען העותר נגד מינויו של מר שפרינצק ונגד כשירותו וכשירות חוות דעתו. כמו כן טען העותר כי טענותיו הענייניות בקשר עם חוות דעתו של מר שפרינצק לא זכו להתייחסות בבית הדין האזורי, ואף לא בבית הדין הגדול, וכן שהחלטת בית הדין הגדול ניתנה טרם שנשמעו טענות הצדדים בעניין חוב המשכנתא לפני בית הדין האזורי. בנוסף קבל העותר על כך שחיובה של האשה לשלם לו דמי שכירות בגין שהותה בדירתם מעוכב מאז החלטת בית הדין האזורי בנדון שניתנה בשנת 2007, בעוד שחיובו לשלם לאשה אינו מעוכב. ביום 25.2.2015 ניתנה החלטתו של בית הדין הגדול בבקשה לעיון חוזר. בית הדין הגדול שב ודחה את השגותיו של העותר בעניין המומחה, מר שפרינצק. כמו כן קבע בית הדין הגדול כי בית הדין האזורי התייחס לטענות העותר, אך קיבל את דעתו של המומחה שפרינצק ודחה לגופה את עמדת העותר. בנוסף ציין בית הדין הגדול בהחלטתו שאמנם טענותיו של העותר בעניין חוב המשכנתא לא נשמעו בפני בית הדין האזורי, אך הצדדים האריכו והרחיבו בעניין זה בפני בית הדין הגדול טרם שניתנה החלטתו. סיכומו של דבר, בית הדין הגדול דחה את בקשת העותר לעיון חוזר, תוך שהורה לעותר לפנות לבית הדין האזורי ולבטל את ההחלטה לעכב את ביצוע החיוב של האשה בתשלום דמי שכירות, אם החלטה זו עודנה בתוקף. דיון והכרעה 6. במסגרת העתירה מבקש העותר להורות לבית הדין הגדול לדון במכלול העניינים שלעמדת העותר לא נדונו במסגרת הערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי, ושלטענת העותר אף זה האחרון לא דן בעניינים אלה. לחלופין, מבקש העותר לקבוע שחוות הדעת של המומחה מר שפרינצק – שמונה על ידי בית הדין האזורי – מבוטלת, ולהורות לבית הדין הגדול לפעול על פי אחת מהחלופות הבאות: למנות מומחה שיגיש חוות דעת לצורך השלמת הדיון בערעור, וכן לקבוע כי יש ליתן תוקף לחוות הדעת שהגיש העותר מטעמו עוד טרם שנדונה בבית הדין האזורי חוות הדעת של מר שפרינצק; או להורות לבית הדין האזורי להשלים את ההבהרות, כפי שנתבקש בזמנו, בעזרת המומחה הקודם שמינה בית הדין האזורי בתיק, מר דרייפוס. עמדת העותר היא כי שומה על בית משפט זה להתערב בהחלטות בית הדין הגדול ובית הדין האזורי, שכן לטענתו יש בהן משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי ואי עשיית צדק. 7. כידוע, בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים והתערבותו בהחלטותיהם מוגבלת למקרים קיצוניים ונסיבות חריגות, כגון חריגה מסמכות; פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי; או כאשר נדרש סעד מן הצדק, מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו- 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 8448/14 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 10 (13.1.2015); בג"ץ 2385/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בת"א, פסקה 8 (8.7.2009); בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 10 (6.4.2006). העותר טוען בעתירתו לחוסר סמכות של בית הדין, לפגיעה בכללי הצדק הטבעי ובזכויות קנייניות שלו, אך כשיורדים לשורש טענותיו ברי כי העתירה כולה נובעת מכך שהעותר אינו שבע רצון מהתוצאה של החלטות בתי הדין. עיקרה של העתירה בטענות ערעוריות, הנוגעות לממצאים עובדתיים וקביעות של בית הדין האזורי ושל בית הדין הגדול בערעור ובעיון החוזר. כך, מרבית העתירה עוסקת באותן הטענות שהעלה בפני בית הדין הגדול נגד כשירות מינויו וחוות דעתו של המומחה, מר שפרינצק, בשל חריגה מסמכות של בית הדין האזורי ובשל היעדר כישורים והשכלה לשמש כמומחה. לטענת העותר, בתי הדין הרבניים לא סיימו את מלאכתם מכיוון שקיבלו את חוות דעתו של מר שפרינצק, בניגוד לדין. טענות נוספות שמעלה העותר מופנות נגד חוות הדעת עצמה, כאשר לשיטת העותר שגה מר שפרינצק באיזון הזכויות ובחישובים שביצע. כפי שצוין לעיל, בית הדין הגדול דן בטענות אלו של העותר, באריכות וביסודיות, הן בעניין הסמכות למנות את מר שפרינצק, הן בעניין הכישורים הנדרשים בתפקיד המומחה-אקטואר וכישוריו הספציפיים של מר שפרינצק, והן בקביעותיו המהותיות של המומחה בחוות דעתו. כאמור, בית הדין הגדול קבע שמינויו של מר שפרינצק נעשה בסמכות וכי כישוריו עונים לדרישות התפקיד, ואף למעלה מזה; ומשכך קיבל את חוות הדעת של מר שפרינצק לגופם של דברים, תוך דחיית עמדתו של העותר. לא מצאנו כי בית הדין האזורי חרג מסמכותו, כנטען בעתירה, ואף לא שנפל בהחלטותיהם של בתי הדין האזורי והגדול פגם אחר המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. למעלה מן הדרוש, נבהיר כי הנושאים שמעלה העותר הם נושאים שמסורים במובהק לשיקול דעת הערכאות השיפוטיות שהעניין בא לפתחן; ואלו אמנם התייחסו, ובפירוט, לכל הסוגיות האלה. בית הדין הגדול נתן את דעתו לכל אחת ואחת מטענותיו של העותר, שאותן העלה לפניו – הן בערעור והן בבקשה לעיון חוזר – ושב והעלה גם בעתירה שלפנינו. בית הדין הגדול דחה טענות אלו כדין, ולפיכך לא מצאנו מקום לשוב ולדון בטענות אלה או להתערב בהחלטות בתי הדין בדרך אחרת. העתירה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג בניסן התשע"ה (12.4.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il