פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2439/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2439/10 לפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימוס) א' ריבלין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.2.2010 בתפ"ח 513/08 שניתן על ידי כבוד השופטים צ' סגל, מ' דרורי וי' נועם תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי התשע"ב (27.10.2011) בשם המערער: עו"ד אריאל הרמן בשם המשיבה: עו"ד עדי שגב פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.2.2010 בתפ"ח 513/08 (כב' השופטים צ' סגל, מ' דרורי וי' נועם) בגדרו הושת על המערער, בין היתר, עונש מאסר של 7 שנים לריצוי בפועל בגין עבירות מין, לרבות עבירות מין שבוצעו בקטינים בתוך המשפחה. הרקע העובדתי 2. מעובדות כתב האישום במסגרתן הורשע המערער - יליד 1970 - לאחר שמיעת ראיות, עולה המסגרת העובדתית הבאה: לאשת המערער שלוש אחיות. לשתיים מהן שלושה בנים כל אחת – הם אחייניו של המערער (להלן: "האחיינים"). בין השנים 2001-2008 ביצע המערער מעשים מגונים בששת אחייניו, באחותה השלישית של אשתו ובחבר של גיסו. פרט לאחרון, אשר המעשים הרלוונטיים לגביו היו גם כאשר היה בגיר – המתלוננים כולם הינם קטינים בעת ביצוע המעשים. במסגרת האירועים, נקט המערער שני דפוסי פעולה עיקריים: על פי הדפוס האחד –בזמן שמי מהמתלוננים ישן את שנתו, נשכב עליו המערער והתחכך בו, תוך כדי שהוא מנענע את אגנו. לעיתים אף נגע המערער באיבר מינם של הקטינים. על פי הדפוס השני – הציע המערער לחלק מהקטינים כי ישחקו במשחק "היאבקות", במסגרתו נשכב הקטין על הגב כשהמערער תפס את ידיו ונצמד עם איבר מינו לאיבר מינו של הקטין, תוך שהוא מנענע את אגנו. במקרה נוסף נקבע כי המערער נישק את גיסתו - אחות אשתו - הקטינה על שפתיה בזמן שזו העמידה פני ישנה. הכרעת בית המשפט המחוזי 3. בהרשיעו את המערער, נתן בית המשפט אמון מוחלט לעדויות עדי התביעה. נטען כי עדויות אלה "מחזקות האחת את רעותה ומשתלבות זו בזו בהרמוניה". כמות הראיות הנכבדה, והעדויות הבלתי אמצעיות, יצרו תמונה ראייתית שלמה שאינה מהווה אך "מילה נגד מילה", כי אם מתומן גרסאות לעומת גרסתו הבודדת של המערער. הוסף כי עדויות הקטינים לא נשתלו במוחם, וכי אין בשיחות שעשו חלק מהקטינים עם אמהותיהם כדי לערער את מהימנותם. ביחס למערער נקבע כי טענתו בדבר קונספירציה משפחתית נגדו אין לה על מה שתסמוך, וכי עולה ממכלול הראיות כי הלה ביצע את המעשים המיוחסים לו. מכאן הערעור שלפנינו, המופנה נגד שני חלקיו של פסק הדין. דיון והכרעה 4. הערעור המונח לפנינו עניינו באירועים רבים ובמספר רב של מתלוננים. המערער למעשה תוקף את הרשעתו בכל אחד ואחד מהאישומים. אשר על כן, ולצורך נוחות הדיון, תיערך הפרדה בין חלקי האישום השונים, תוך הרחבת הרקע העובדתי, טענות הצדדים והכרעתו של בית משפט קמא ביחס אליהן. יחד עם זאת, נוכח מהות טענות המערער, יש לציין שמירב הדגש מושם על תקיפת ממצאים עובדתיים וממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. כלל נקוט הוא מלפנינו, וכמובן אין בכך משום החידוש, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה המבררת, וזאת בשל יתרונה המובנה של האחרונה, אשר התרשמה ישירות ובלא אמצעים מקשרים מהעדים ומהראיות (וראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640; ע"פ 175/10 ישי חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011); מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (1983)). ניתן להצביע על ארבעה חריגים עיקריים, אשר בכוחו של כל אחד מהם להרחיב את הפתח לשיקול עצמאי יותר של ערכאת הערעור בבחינת הממצאים העובדתיים. הראשון - כאשר מתבססים הממצאים על מסמכים בכתב ולא על עדות בעל פה, שכן הן הערכאה המבררת והן ערכאת הערעור מקבלות לפניהן את המסמך כפי שהוא (וראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (19.1.1994)); השני - עניינו במקרים בו ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים טהורים שבהגיון, בנבדל משיקולי התרשמות או מערבוב בין שיקולי התרשמות והיגיון (וראו: ע"פ 6147/07 שמעון אביסידריס נ' מדינת ישראל (2.7.2009)); השלישי - מקום בו נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית. טעויות שכאלה עניינן למשל התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות (וראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690); הרביעי – מצב בו הערכאה המבררת מסיקה מסקנות מהעובדות, ובמיוחד כאשר אלה עומדות בליבת הבדיקה של מרכיבי העבירה (וראו למשל: ע"א 9784/05 עיריית תל אביב-יפו נ' עו"ד ידידיה גורן (12.8.2009)). בשלב זה יש לבחון את טענות המערער ביחס לכל אחד מהאישומים נגדו. אישומים 1-3 5. המתלוננים באישומים אלה – א' יליד 1995; ב' יליד 1997 ו-ג' יליד 1994 – הינם ילדיהם של אחות אשת המערער ד' ד', והינם כאמור אחייניו של המערער. על פי כתב האישום, בסמוך לחודש אוקטובר 2007, בעת ששניהם נמצאים בבית הכנסת בשכונת גילה בירושלים, תפס המערער את המתלונן א' וחיכך את איבר מינו בישבנו של א' – מבעד לבגדיו. בשני מקרים נוספים בביתו של המערער, חיכך האחרון את איבר מינו בישבנו של א' מבעד לבגדיו, בשעה שהמערער סבור כי א' ישן. כל זאת לשם סיפוק וגירוי מיניים. באשר למתלונן ב', מתאר כתב האישום כי בשנים 2005-2007, בכשלושים מקרים שונים, נשכב הנאשם על הקטין ב' והתחכך בו לשם סיפוק וגירוי מיניים, בזמן שהמתלונן ב' ישן. מעשים אלו התרחשו הן בבית המערער והן בביתו של ב'. עוד מתאר כתב האישום כי במהלך השנים 2003-2008, בעת שהתארח הקטין ג' בביתו של המערער, נהג האחרון לשכב על הקטין בעת שישן, הוריד את מכנסיו של הקטין והתחכך בישבנו. כמו כן, נגע המערער באיבר מינו של ג' מספר פעמים. במקרה נוסף, בשנת 2007, בעת ששניהם ישנים בבית הכנסת בשכונת גילה בירושלים הצמיד המערער את מיטתו למיטתו של ג' אשר ישן אותה שעה, ונגע באיבר מינו של הקטין. יש לציין כי בעוד המתלונן ג' העיד במשפט, עדותם של המתלוננים א' ו-ב' נאסרה על ידי חוקרת הילדים, אשר העידה במשפט (להלן: "חוקרת הילדים"). לטענת המערער שגה בית המשפט משנתן אמון בגרסאותיהם של המתלוננים באישומים 1-3. נטען כי המקרים שתוארו לעיל נחשפו לראשונה על ידי אמם של המתלוננים, אשר בשל חששה שהמערער הינו בעל נטיות הומוסקסואליות, תשאלה את ילדיה באשר למגעם עם המערער. לטענת האחרון, משקיבלה האם תשובה שיכולה להצביע על מעשים מיניים שביצע המערער בקטינים "נכנסה לבהלה... הושיבה את כולם [הקטינים] יחדיו וחקרה חקירה, על גבול ההיסטריה, שזיהמה את החקירה של הילדים... באופן המצביע על חשש ממשי לתשאול מזהם". הדברים אמורים בעיקר ביחס לעדותם של הקטינים א ו-ב'. צוין כי באופן זה נוצר בקטינים "זיכרון מושתל", אשר פוגם במהימנות גירסתם. הוסף כי חוקרת הילדים לא נתנה אמון מלא בעדותו של המתלונן ב', ושגה בית המשפט שהתעלם מדעתה לעניין זה ונתן אמונו לגרסתו של ב', כפי שתועדה בקלטת החקירה. עוד נטען כי ניתן להסיק מדבריה של חוקרת הילדים, כי ייתכן שנוצר בילדים "זיכרון מושתל", באופן לפיו העידו על דברים שלא אירעו. עוד הוסיף המערער כי על אף שעדותם של מתלוננים א ו-ב' מצריכה סיוע ראייתי על פי הדין, בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לסיוע שכזה. 6. בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כממצא עובדתי כי אין בחקירה המוקדמת שביצעה האם כדי לפגוע במהימנות העולה מגרסתם של המתלוננים א' ו-ב'. גרסאות אלה נמצאו על ידי בית המשפט המחוזי כ"רוויות פרטים והתרשמויות, אינן דומות עד כדי כך שמעוררות חשד באמיתות תוכנן, ולו "הושתלו" ביד מכוון או נולדו כתוצאה מרצונו הטבעי של ילד לרצות את אמו, לא היו עומדות במבחן הביקורת" (פסקה 28 להכרעת הדין). מעדותו של המתלונן ג' עולה הרושם שעל אף היותה של האם בסערת רגשות, התשאול שערכה לא עולה עד כדי שימת דברים בפיהם של ילדיה: "ש: אמא חוקרת אותך... היא חוקרת בצורה די תוקפנית נכון? ת: לא תוקפנית, היא שאלה אותי כאילו שאלות שכאילו בין אמא לבן, לא שאלות תוקפניות, לא כאילו תוקפנית" (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 19-26). "ש: אתה ציפית שהיא תקבל ממך תשובה ש[המערער] עשה לך משהו, אתה הבנת שזה מה שהיא מצפה לשמוע, נכון? ת: לא, היא לא מצפה לשמוע, כאילו היא קיוותה שהוא לא פגע בנו" (עמ' 49 לפרוטוקול, שורות 1-3). למקרא העדויות והחומר המצוי בתיק זה, עולה, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, כי התשאול שערכה האם למתלונים א'-ג', אינו חורג מגדריה של שיחת בירור המנהלת אם במצוקה נפשית, החושדת כי מי מבניה עבר אירוע טראומתי. בכך לא סגי. המערער טוען כי עדויות הקטינים "זוהמו" על ידי התשאול המקדמי. טענה זו בעלת משקל, בהנחה שהיא מבוססת. בענייננו, נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי הממצאים הבאים: "דרכם של החיים, לא אחת, להפתיע, ואפילו "חטאה" [האם] בשעה שתשאלה את ילדיה באופן מסוים ולא אחר, אולי אף בעצם עריכת התשאול הראשוני, בהעדר מיומנות חקירה ותחת סערת רגשות, עדיין אין בכך כדי לערער את שורשי מהימנות גרסתם של א' ו-ב'. גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי תשאול ראשוני זה עיוות את האמת וזיהם את החקירה באורח אנוש, כטענת ההגנה. אין להשוות בין גרסה ראשונית שנשמעה בתנאי לחץ ומתח באוזניה של אם מודאגת, לבין גרסה בשלה שנגבתה על-ידי חוקרת ילדים מוסמכת ומיומנת בתנאים המקובלים... לפנינו ראיות מוצקות שלא עורער משקלן אלא לאחר עיון בהיפותזות תיאורטיות לחלוטין שאינן תקפות במקרה הנדון" (פסקה 27 להכרעת הדין). ביחס לקיומו של זיכרון מושתל, אף פה טענות המערער נטענו ללא ביסוסה של תשתית עובדתית מתאימה. רוצה לומר – כי אין צורך במסגרת הכרעת דין זו לתחום את גבולות טענת הזיכרון המושתל במישור הכללי. זאת גם מפני שאף חוקרת הילדים הבהירה כי היא מודעת לקיומה של התיאוריה המכונה "זיכרון מושתל", אך לא מצאה היא בסיס לאימוצה במקרה דנא. יש להדגיש כי בית המשפט המחוזי קבע שהתשאול המוקדם שערכה האם לילדיה כלל וכלל לא זרע במוחם סיפור מעשה אשר הם יכולים להעיד על פרטיו. במובן זה, הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא ביחס לשלילת הטענה של זיהום העדות על ידי האם, מהווים סוג של ניתוק קשר סיבתי עובדתי לאפשרות קיומו של זכרון מושתל. באשר למהימנותו של המתלונן ב'. אמנם, חוקרת הילדים העלתה הסתייגות לגבי עדותו. זאת נוכח היעדר תיאור אינטראקציות בינו לבין המערער. עוד ציינה כי "יש לתת את הדעת על אופן החשיפה במהלכה האם פנתה אל כל אחד מהילדים, שאלה באופן ספציפי על החשוד ו[ב] אף דיווח כי שמע חלקי דברים" (עמ' 5 לטופס סיכום העדות מיום 4.3.2008). יחד עם זאת, הוסיפה החוקרת כי "שני האירועים עליו מדווח מעוגנים במקומות שונים, בסיטואציות שונות, ישנו תיאור תנוחות ותיאורים סנסורים". בכל מקרה, חוות דעתו של חוקר ילדים היא ראיה חשובה, אך אינה מכרעת. בחינת מהימנותו של עד שלא העיד במשפט, מסורה תמיד לערכאה השיפוטית. זאת במיוחד במקרה כגון זה שלפנינו, בגדרו חוקרת הילדים לא שללה את מהימנות הקטין, אלא ציינה כי קיים בה קושי המחייב את בית המשפט לתת את דעתו על מלוא הנתונים. ודוק, בית המשפט המחוזי צפה בקלטת החקירה והתרשם מאופן מתן העדות. נקבע כי עדותו של המתלונן ב' "אוצרת בחובה די פרטים ונסיבות באשר למעשים שביצע בו הנאשם, הוסר ספק מלבבי ביחס למהימנות אותה גרסה" (פסקה 25 להכרעת הדין). אודה, כי אף אני צפיתי בקלטת חקירתו של ב', וניתן להבין את התרשמותו של בית המשפט המחוזי. עדותו של ב' קוהרנטית, ברורה וניכר רצונו לדייק. בתשובה לשאלה בדבר המעשים שנעשו באחיו ענה ב': "אני יודע שהוא עשה את זה גם לאחים שלי", אך הדגיש: "אני לא יודע מה הוא עשה להם". הוא הסביר שהוריו דיברו באנגלית כדי שלא יבין, אך קלט בכל זאת שנעשו מעשים גם באחיו (עמ' 10 לתמלול החקירה). בהסתכלות על המכלול, לרבות עדות המערער – אליה אתייחס בהמשך, לא נמצאה עילה המצדיקה התערבות על ידי ערכאה זו. מהחומר עולה שבית המשפט המחוזי נעזר בהתרשמותה של חוקרת הילדים, ולא התעלם מהקושי אליו התייחסה. 7. דרישת הסיוע - סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 קובע כדלקמן: 2.(א) אין מעידים ילד על עבירה המנויה בתוספת, שנעשתה בגופו או בנוכחותו או שהוא חשוד בעשייתה ואין מקבלים כראיה הודעתו של ילד על עבירה כאמור, אלא ברשות חוקר ילדים. במקרה דנא, המתלוננים א' ו-ב' לא העידו במשפט, סעיף 11 לחוק הגנת הילדים דורש תוספת ראייתית לפיה: 11. לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9, אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת. אכן, על מנת להרשיע את המערער באישומים 1-2, שומה היה על הראיות – עדות המתלוננים א' ו-ב' – להסתייע בראייה אחרת. הקושי בענייננו הוא שבית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לעניין במפורש. מצב זה מעורר קושי. שאלה בעלת חשיבות להכרעה היא באיזה מידה מדובר בחסר טכני. אבהיר. אין תיק זה נמנה בין המקרים בהם לא ניתן להצביע על ראיית סיוע באמתחתה של התביעה. ועדיין יש לזכור שעצם קיומה של התוספת הראייתית הנדרשת – בענייננו, סיוע – אינה כמובן מביאה מיניה וביה להרשעת הנאשם. ההיפך הוא הנכון - בהיעדר סיוע לא ניתן להרשיע. בהתקיים סיוע, על הערכאה המבררת לשקול האם שילובן של הראייה העיקרית יחד עם התוספת הראייתית לה, מבסס את האשמה מעל לכל ספק סביר. הגורם הראשון שאמור להשיב לשאלה זו הוא בית המשפט השומע את הראיות ולא ערכאת הערעור. לכן, בהיעדר התייחסות לראיית הסיוע, על אף קיומה, ייתכן שהיעדר ההתייחסות יביא לזיכוי; ייתכן שערכאת הערעור תורה על החזרת התיק לערכאה המבררת לצורך השלמת העניין; במקרה המתאים אף ייתכן כי ההרשעה תוותר על כנה. כלל העל הוא שאין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לשים את שיקול דעתה תחת שיקול דעת הערכאה המבררת. מקום בו נדרש סיוע, והוא בנמצא, על הערכאה המבררת לחבר בין החלקים – הראיות המפלילות והתוספת הראייתית – ולגבש עמדה אם נותר ספק אם לאו באשמת הנאשם. במסגרת תיק זה אין צורך לקבוע מתי תתממש אחת מהאפשרויות שהוצגו לעיל. די להתרכז בנסיבותיו של התיק. במקרנו, בית המשפט אמנם לא ציין מהי ראיית הסיוע, אך בלי לקרוא לילד בשמו, עולה במפורש מהי התוספת הראייתית אשר עמדה בליבת ההכרעה להרשיע את המערער. במצב כזה, היעדר התייחסות מפורשת לכך שמדובר בראיית סיוע, אינה מטה את הכף לכיוון זיכוי המערער. ודוק, עסקינן בבדיקה קונקרטית, תוך ניתוח נימוקי בית המשפט המחוזי. קריאה כנה של הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מובילה למסקנה כי החסר הינו טכני. בהכרעת דינו העניק בית משפט קמא משקל רב למתלוננים הנוספים אשר העידו כתוספת ראייתית להרשעת המערער באישום המסויים. הפסיקה כבר קבעה כי: "עדות הטעונה סיוע יש בכוחה לסייע לעדות האחרת, העיקרית, אשר טעונה היא עצמה סיוע. כך, לדוגמה, לגבי עדויותיהן של שתי נערות שנפלו קורבן לתקיפה מינית מצד שני נאשמים, כאשר עדות האחת שימשה סיוע לעדותה של חברתה (טרם חקיקתו של סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש] אשר ביטל את דרישת הסיוע לעדות קורבן של עבירת מין)... מכאן, שברמה העקרונית אין לשלול את האפשרות, כי כאשר ניצבות לפנינו שתי עדויות של קטינות מתלוננות, שנגבו בפני חוקר נוער, תהווה עדותה של האחת סיוע לשנייה, ולהפך" (ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ''ד מז(1) 292; וראו גם ע"פ 854/04 פלוני נגד מדינת ישראל (30.3.2005)). בתיק זה מדובר בשמונה מתלוננים שבית המשפט נתן אמונו לכל אחד ואחת מהם. כאמור, המתלוננים א' וב' העידו באמצעות חוקרת ילדים. יתר המתלוננים העידו בבית המשפט וזכו לאמונו. כמובן, לא כל המתלוננים בעלי אותה "דרגת" סיוע לעדות הקטינים א' ו-ב'. למשל, עדותה של המתלוננת באישום השביעי אינה מחזקת הראיות כפי שעושה זאת גרסתו של המתלונן באישום החמישי, אשר ההתנהגות שביצע המערער ביחס אליו דומה למקרים בהם הואשם ביחס לא' וב'. נוסף על כך יש לזכור כי ראייה הטעונה סיוע עשויה להשלים את דרישת הסיוע ביחס לראייה אחרת הטעונה סיוע. רוצה לומר שעדותו של א' מסייעת לעדותו של ב' ולהיפך. ודוק, בית המשפט הדגיש בהכרעת הדין את המשקל הרב שהעניק להצטברותן של עדויות המתלוננים, אשר כל אחת מהן זכתה לאמונו באופן עצמאי. זוהי ראיית סיוע בעל משקל ממשי. כך כתב בית המשפט המחוזי: "לא למותר לציין, כי עדויות המתלוננים מחזקות האחת את רעותה ומשתלבות זו בזו בהרמוניה. לפיכך, בשונה מתיקי עבירות מין רבים, כאן עסקינן במסת ראיות משמעותית ביותר, בשמונה עדויות ראיה... ובהתרשמויות בלתי אמצעיות... באופן שיוצר פסיפס ראייתי שלם. לכן, אין לפנינו אך "מילה נגד מילה", כי אם שמונה גרסאות של המתלוננים לעומת גרסתו של הנאשם" (פסקה 85 להכרעת הדין). אישום 4 8. על פי סעיף אישום זה, בשנת 2001 התארח אחיינו של המערער ד' - יליד 1993 – בביתו של המערער בשכונת גילה בירושלים, ובעת שישן, הפשיל הנאשם את מכנסיו של ד' ומכנסיו שלו, נגע באבר מינו של ד' וחיכך את איבר מינו בישבנו של ד'. הסנגור תוקף את הרשעת מרשו באישום זה בשתי חזיתות: האחת – לא היה מקום להעניק אמון בגרסת המתלונן ד'. השניה – והיא הטענה העיקרית – בכל מקרה העבירה התיישנה. באשר לטענת המהימנות, נימק בית המשפט המחוזי היטב מדוע בחר להעדיף את גרסת המתלונן ד' במשטרה במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"). הסניגור לא העלה כל טענה המצדיקה הסתייגות מהכלל בדבר התערבות בממצאים עובדתיים. בית המשפט המחוזי התייחס למצבו הרגשי של ד' בעת מתן עדותו, לרבות ש"פחד מקנן בו". לעומת זאת, עדותו של ד' במשטרה הייתה "מהימנה.. מפורטת ובה בעת קונקרטית, קוהרנטית וקונסיסטנטית" (סעיף 47 להכרעת הדין). יצוין כי התמלאו התנאים הנדרשים לקיומו של סעיף 10א ונקבע שאמרתו של ד' במשטרה "עולה בקנה אחד עם מכלול ראיות התביעה, המחזקות אותה ומקנות לה משנה-תוקף". זוהי קביעה עובדתית מובהקת שאין להתערב בה. באשר לטענת ההתיישנות, בחקירתו במשטרה ציין ד' כי המקרה אירע בשנת 2001. אמנם, בעדותו בבית המשפט אמר ד' כי הוא אינו זוכר בן כמה היה בעת קרות האירועים: "אולי בן 4 . לא 4. 6-7, לא זוכר". אולם בעדותו מסר כי המעשים נעשו בביתו של המערער בשכונת גילה בירושלים – מקום מגוריו של המערער למן שנת 1999. הדברים בעלי חשיבות שכן אם אירעו המעשים בהיותו של ד' בן פחות מ-5, הרי שחלה עליהם התיישנות. הקביעה לפיה מקום העבירה היה בשכונת גילה בירושלים, על פי עדותו של ד', נשענת על זכרונו. זוהי ראייה פוזיטיבית שאינה בגדר הערכה כגון נושא הגיל, וממקמת את העבירות בתוך טווח הזמן שטענת ההתיישנות אינה חלה עליהם. זוהי תשובה עניינית לטענת הסניגור לפיה בית המשפט המחוזי ביצע "העדפה חלקית" לאמרת החוץ, והתייחס רק לפרטי עדותו של ד' בבית המשפט התומכים בשלילת טענת ההתיישנות. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. ראשית, בית המשפט המחוזי רשאי להפעיל שיקול דעת בנושא המהימנות, ואינו חייב לקבל את אמרת החוץ באופן מלא. מעבר לכך, הטענה נעדרת בסיס משום שאף בחקירתו של ד' במשטרה – אשר התקבלה כאמור בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות – ציין ד' כי המערער ביצע בו את זממו בבית שבשכונת גילה (ראו ת/4, עמ' 1 שורה 4). עוד אין לקבל הטענה כי המתלונן גיבש את עדותו על סמך מקורות חיצוניים. עיון בעדותו של ד', כמו גם בעדות אמו – אשר זכו כאמור למלוא אמונה של הערכאה המבררת – מעלה כי ד' לא שוחח עם אחיו על אופן הפגיעה באחרון, וכל אשר סיפר ד' היה ביחס למעשים שביצע המערער בו. אישום 5 9. על פי כתב האישום, בין השנים 2001-2003, בעת שהתארח המתלונן ה' בבית משפחת המערער, נהג האחרון להשכיב את ה' על הרצפה, לגעת באיבר מינו ולהתחכך בגופו, כל זאת תחת כסות של משחק "היאבקות" מדומה. המתלונן ה' הוסיף בעדותו כי המערער היה נוהג להיכנס למיטתו באמצע הלילה, "משחק" באיבר מינו ונוגע בו. מעשים אלה נעשו בתדירות גבוהה "זה נהפך ליום יום, ולפעם בשבוע, פעם בשבועיים... היה תקופות של הרבה ימים, יום אחרי יום אחרי יום" (עמ' 88 שורות 19-21 לפרוטוקול). גם בעניינו של ה' נתן בית המשפט המחוזי את מלוא האמון לגרסת המתלונן. נקבע כי לא הוכח כל אינטרס מצד ה' בהפללת המערער כך סתם. צוין כי אין בעובדה שה' נישק או לחץ את ידו של המערער באירוע משפחתי שהתקיים לאחר קרות האירועים נשוא כתב האישום כדי להפריך את גרסתו. לטענת המערער מהימנותו של המתלונן ה' נפגעת שעה שבזמן עדותו בבית המשפט תיאר מעשים אשר זכרם לא בא בחקירתו במשטרה או בכתב האישום. צוין שסיבותיו של המתלונן לזכרון המאוחר – היותו מגמגם, רצונו לשכוח את המעשים והטענה לפיה סיפר על המעשים בחקירתו – סותרות זו את זו ומשליכות על המשקל שיש לתת לעדותו. במובן זה, עולה לפחות ספק שיכול להצביע על האירועים אותם תיאר ה' כמשחקי היאבקות תמימים ללא כל גוון מיני. כן צוין כי בניגוד לטענת המתלונן ה' – אמו ציינה כי הלה ישן בבית המערער רק פעם אחת, וזאת בניגוד לדבריו של ה'. לטענת המערער, עדות נוספת לכאורה לבעייתיות בעדותו של ה' מצויה בעובדה כי האחרון הכיר למערער את חברתו במהלך אירוע משפחתי שהתרחש לאחר קרות האירועים, והשניים אף התחבקו והתנשקו. גם ביחס לסעיף זה, נדמה כי עיקר טענותיו של המערער מופנות כלפי ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. האחרון נתן דעתו לעובדה כי ייתכן ואירועים מן העבר הוצפו במוחו של ה' לאחר חקירתו במשטרה, וכי כאמור, לא נמצאה כל ראייה המצביעה על רצונו של ה' להפליל את המערער. צוין כי עדותו של ה' מעלה כי לא היה מדובר אך במשחק היאבקות תמים, ובהחלט ייתכן שרק משבגר הבין ה' את משמעותם הפלילית של המעשים. גם באשר לפגישת המערער ו-ה' באירוע המשפחתי נתן בית המשפט את מלוא המשקל לעדותו של ה', וקבע כי ייתכן ונאלץ הוא לסגל לעצמו "דפוסי התנהגות מלאכותיים וצבועים, זאת משיקולים פסיכולוגיים כאלה ואחרים, והכל – למען שימור מראית העין של חיים נורמאליים ותקינים כמצופה וכמקובל..." (פסקה 57 להכרעת הדין). כאמור, משמתמקדות הטענות בגזרה העובדתית, ומבלי שעלה טעם ממשי או מוצדק על פי דין להתערבות בממצאים, אינני סבור כי יש מקום להתערב בגזרה זו. אישום 6 10. במסגרת כתב האישום נטען כי בסמוך לשנת 1999, התארח המתלונן ו' – אז בן 11 – בביתו של המערער. במהלך הביקור, השכיב המערער את ו' על הרצפה, כביכול תוך כדי משחק היאבקות, והתחכך בגופו לשם סיפוק וגירויי מיניים. לטענת המערער הן לפני בית משפט קמא והן לפנינו, קיים ספק סביר באשר להתיישנות אישום זה. זאת בשל העובדה שבתשובה לשאלה בן כמה היה בעת ביצוע המעשה ענה המתלונן ו': "אין לי מושג, בסביבות 11 משהו כזה" (עמ' 168 שורה 22 לפרוטוקול). במצב כזה, קיים "מרווח בטחון" צר של כשנה וחצי מחלוף מועד ההתיישנות. לטענת המערער, תשובה מעורפלת כמו זו שנתן המתלונן ו' לעניין קרות האירועים, יש בה כדי לטעת ספק סביר בדבר תחולת ההתיישנות. עוד נטען לגופו של עניין, כי ייתכן שהפרטים דלעיל מהווים למעשה משחק היאבקות לגיטימי בין מבוגר לילד, וכי פרשנותו של המתלונן ו' למקרה המתואר כנושא גוון מיני ניתנה רק בדיעבד. הוסף כי המתלונן ו' שוחח עם אחרים על המקרה וכי עולה חשש לזיהום עדותו באופן הפוגע במהימנותה. גם באישום זה לוקות טענותיו של המערער בהיותן מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. באשר לטענת ההתיישנות, הרי שלא עולה ספק סביר. המתלונן, אשר לעדותו כאמור ניתן אמון, טוען בעת חקירתו כי האירועים התרחשו כשמונה וחצי שנים לפני כן. אף אם שגה המתלונן בתאריך המדויק, טווח שגיאה העולה על שנה וחצי אינו מהווה תקופה של מה בכך. העניין נדון בפני בית המשפט במהלך חקירתו של העד. בל נשכח כי מדובר באירועים חריגים. ההגיון מאפשר קביעה שהמתלונן ו' ידע לאמוד את הזמן באופן שאינו מעורר ספק סביר בשאלת ההתיישנות. ברם, אין עסקינן בעניין שבהגיון, אלא בהתרשמותו של בית המשפט ממתלונן מסוים, כאשר נכון היה להניח שאף אם נפלה טעות בהערכתו את מועד האירוע, טעות זו לא תגיע לקו ההתיישנות. אין הצדקה בנסיבות העניין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שתקופת ההתיישנות אינה רלוונטית לעבירה הנדונה. ככל הנוגע לטענת הזיהום, הרי שגם כאן קבע בית המשפט כממצא עובדתי כי המתלונן לא שאל את גרסתו מעדויות של מעורבים אחרים בפרשה, וכי הלה חווה את המעשים במישירין והעיד לגביהם. אישום 7 11. על פי כתב האישום, בסמוך לשנת 2002, בעת שהייתה אחות אשת המערער כבת 17, התארחה האחרונה בבית משפחת המערער. בעת ששכבה לישון, ובטרם נרדמה, נישק אותה המערער על שפתיה, בסברו כי זו ישנה. גם באישום זה נתן בית המשפט המחוזי את אמונו לעדות המתלוננת. נקבע כי זו בחרה, משיקוליה, לשמור את הדבר בסוד, ובהיותה קטינה, אין מקום לתמוה על כך שלא יצאה נגד המערער והמשיכה בחייה – עד לחשיפת היקף מעשיו של המערער. לטענת המערער, לא היה מקום לתת אמון בגרסת המתלוננת, עקב סתירות מהותיות בעדותה. כך למשל, בעוד שבעדותה בבית המשפט גרסה המתלוננת כי הייתה לבד בחדר בעת ביצוע המעשה, הרי שבעדותה במשטרה טענה כי בשעה שנכנס המערער לחדר, היא ישנה באותה המיטה יחד עם בנו הקטין, אשר עליו שמרטפה באותו ערב. הוסף כי לא ייתכן שהמערער ביצע את המעשה המיוחס לו בזמן שבנו ישן במיטה. עוד נטען כי יש לתמוה מדוע העמידה המתלוננת פני ישנה, שעה שהמערער "מבצע בה את זממו", במקום שתקום ותתנגד למעשים. הוסף שבזמן שאחותה של המתלוננת, ד', העידה כי שמעה על מספר פעמים בהם בוצעו במתלוננת מעשים מסוג זה, המתלוננת הדגישה שהמקרה ארע רק פעם אחת, וגם בכך יש כדי לפגוע במהימנותה. בית המשפט המחוזי התרשם ישירות מעדותה של המתלוננת באישום זה, וקבע כי היא "אכן חוותה את אותה נשיקה בלתי רצויה, שהפתיעה אותה לחלוטין, ומשיקולים שונים, אותם פרשה לפני בית המשפט, ושאין לזלזל בהם או להמעיט מערכם, שמרה את הדבר בסוד" (פסקה 68 להכרעת הדין). זהו ממצא עובדתי מובהק שאין להתערב בו. באשר לסתירה בין הודעתה של המתלוננת במשטרה לבין עדותה בבית המשפט, אשר התקבלה, עולה מעיון בפרוטוקול כי לא מדובר בסתירה התופסת את ליבת האירוע. המתלוננת נחקרה והבהירה כי היא זוכרת את המקרה, ואין זה נכון שבנו של המערער ישן עימה במיטה באותה העת. לגרסתה, תמונת האירוע נחרטה בזכרונה. "המיטה הייתה מקופלת" והיא הייתה לבדה בחדר (ראו עמודים 203-204 לפרוטוקול). עדותה בבית המשפט הייתה נחרצת, והחלטת בית המשפט המחוזי לקבלה אינה מגלה כל טעות משפטית, אלא הפעלת שיקול דעתה כערכאה המבררת. אישום 8 12. על פי המתואר בכתב האישום, המתלונן ח', יליד 11.1.1979, היה מיודד עם אחיה של אשת המערער בתקופת לימודיהם בתיכון וגם לאחר מכן. במהלך השנים 1995-2001, מהיותו בן 16 לערך ובמשך 5 שנים, נהג המתלונן ח' להתארח בבית הורי אשת הנאשם, ואף לישון שם בשבתות. במהלך התקופה האמורה, ובעשרות מקרים שונים, ישנו המערער, גיסו והמתלונן ח' באותה המיטה, כאשר המתלונן ישן בין המערער לבין גיסו, ובזמן שהמתלונן ישן, הכניס המערער את ידו למכנסיו ותחתוניו של המתלונן, נגע בידו באיבר מינו של המתלונן ואונן לעצמו עד הגיעו לפורקן. כמו כן, נהג המערער לחכך את אבר מינו בישבנו של המתלונן בזמן שישן, וכל זאת לשם סיפוק וגירוי מיני. בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי המתלונן החליט לשמור את המקרים בסוד, ושיתף בדבר רק את חברו – אחיה של אשת המערער. זאת עשה שכן לא רצה לסכל את נישואיו הצפויים של המערער ואחות ידידו. על כן המשיך להתנהג עם הנאשם כאילו לא אירע דבר ביניהם. בית המשפט נתן את מלוא אמונו לעדותו של המתלונן, תוך קביעה כי: "אינני רשאי כיום לשפוט את החלטתו של [המתלונן] לשוב ולהתארח בביתו של חברו... חרף ידיעתו המשוערת בדבר מעשי הנאשם הצפויים לו בשעת לילה. כך גם אינני רשאי לדרוש תשובה לשאלה, מדוע לא התעקש [המתלונן] על סידורי שינה כאלה או אחרים, על מיקום שונה במיטה וכיו"ב" (פסקה 74 להכרעת הדין). לטענת המערער, הרשעתו בסעיף אישום זה מעלה קשיים בשני מישורים. על פי הראשון, המקרים כלל לא התרחשו. על פי קו זה, לא ייתכן שייעשו במתלונן מעשים מגונים במשך שנים, בעוד הוא ימשיך לבוא להתארח בבית משפחת חברו, כאשר אין כל חובה עליו לעשות כן. הודגש כי טענת המתלונן לפיה לא רצה לפגוע בנישואים הקרבים אין לה על מה שתסמוך, שכן מדוע המתלונן וחברו – אחיה של אשת המערער, מפקירים את האחרונה להתחתן עם אדם שלכאורה מבצע מעשים מסוג זה?; על פי המישור השני, נטען כי ככל שהיו יחסים כאלה, ניתן ללמוד מהתנהגותו של המתלונן כי הסכים לביצוע המעשים. מעבר להגעתו התכופה לבית הוריה של אשת המערער, הציג המתלונן במהלך עדותו אפשרות שהוא נהנה מהמעשים, וכן אישר מקרה בו הוא ואחיה של אשת המערער שיחקו משחק במסגרתו השוו את גודל איבר מינם, תוך שהם קוראים למערער לראות את התחרות. עוד יצויין, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי על האירועים שהתרחשו לפני שנת 1998 חלה התיישנות, דהיינו המעשים בהם ניתן להרשיע את המערער מכוונים רק לתקופה בה היה המתלונן בגיר. 13. אף באישום זה, סבורני כי דין טענות המערער להידחות. באשר לעצם קיומם של המעשים, הרי שגם במקרה זה אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, אשר אימץ את גרסת המתלונן באשר להתרחשות המעשים. לטעמי, יש לעמוד אל נכון על כוונת בית המשפט המחוזי בקבעו שאינו רשאי כיום "לשפוט את החלטתו של [המתלונן] לשוב ולהתארח בביתו של חברו", וכי אינו רשאי "לדרוש תשובה לשאלה, מדוע לא התעקש [המתלונן] על סידורי שינה כאלה או אחרים". עולה כי אין הכוונה שאסור לבית המשפט לתת את דעתו לעניין בבואו להחליט אם להאמין למתלונן, אלא הכוונה היא כי היעדר סבירות לכאורה בהתנהגותו של קרבן אינה מבטלת את אמיתות תלונתו. רוצה לומר – בית המשפט חייב לשקול את העניין, בטרם ייקבע ממצא שבמהימנות. אולם, אין להניח בהכרח שהנפגע ינקוט צעדים שעשויים לסייע לו להפחית את היקף הפגיעה. הניסיון המשפטי מלמד שקרבן העבירה לא תמיד נוהג בסבירות, או תוך נקיטת צעדים למניעת התקיפה. קרבן שנפגע – קרבן הוא על כל המשתמע מכך. לאמור – הקרבן אינו חייב להיות סביר, ואף קשה לקבוע מהי משמעות המונח קרבן סביר. כאמור, התנהגות עד – יהא זה נאשם יהא זה מתלונן – מחייבת בדיקה גם כדי לקבוע את מהימנותו. מעיון בהכרעת הדין עולה כי כך נהג בית המשפט במקרה זה. יש לזכור שבאירוע הראשון (שהתיישן) היה המתלונן בן 16, והקשר בין המתלונן לבין אחיו של אשתו המיועדת של המתלונן, מאופיין במורכבות. המתלונן העיד שהמערער הוא שהתעקש על סידורי השינה. המתלונן אף העיד כי כיום הוא מצר על כך שלא העמיד את המערער במקומו, וכי נקלע למצב של "אין ברירה". לנוכח המסקנה האמורה, יש לדון במישור השני שהעלה המערער – קיומה של הסכמה ביחס למעשים. אכן, בחינת הרקע לאישום מגלה קשיים לא מבוטלים. חזרתו של המתלונן לבית משפחת ידידו, מעלה את האפשרות שהמערער פעל תוך טעות במצב הדברים. הקושי בקבלת טענה זו נובע מסוג המעשים המיוחסים למערער מבחינה עובדתית. אמנם, המערער לא טען שביצע את המעשים בהסכמה, אלא הכחיש את ביצועם. ובכל זאת, על פי האמור בעדותו של המתלונן, שזכתה כאמור לאמון בית המשפט, המערער ביצע את המעשים המיוחסים לו בזמן שסבר שהמתלונן ישן, כפי שהעיד: "באמצע הלילה התחלתי להרגיש נגיעות בגוף שלי, בכל איזורי הגוף, וקפאתי במקום לא יכולתי לזוז ולא רציתי לעורר מהומות בקטע הזה, אמרתי אולי זה יחלוף... היינו מדברים באמצע הלילה, כאילו עד שנרדמים, מדברים וצוחקים, ושכבר היינו נרדמים אז באמצע הלילה כבר הייתי מתחיל להרגיש את הנגיעות..." (עמ' 108 לפרוטוקול). "היו פעמים שכבר הרגשתי לא בנוח אז התחלתי כזה כאילו לזוז כאילו אני נבהל מתוך איזה שהוא חלום והוא היה מפסיק לרגע לכמה דקות, עד שהוא שוב פעם בודק אם אני בכלל ישן טוב, מנסה להזיז אותי ככה עם היד לראות אם אני מגיב אם אני לא מגיב, וזהו זה כל לילה..." (עמ' 110 לפרוטוקול). "הוא היה משמיע מין גניחות שקטות כאלה כל הזמן... עד שהייתי רואה, והייתי רואה שזה כבר מתחיל להגיע כבר לרמות גבוהות מידי הייתי משחק אותה נבהל כזה והוא חוזר חזרה וכאילו הוא ישן כאילו לא קרה שום דבר, ועוד פעם היה בודק אם אני ער עוד פעם ועוד פעם..." (עמ' 114 לפרוטוקול). מגרסת המתלונן שנמצאה מהימנה, עולה כי המערער בחר לפעול בשעה שהוא סבור שהמתלונן ישן. המערער בודק האם המתלונן ער, ומשנדמה לו שהאחרון נם את שנתו, מתחיל הוא בביצוע המעשים. המערער עוצם עין דרך ביצוע תקיפה מינית שעה שהמתלונן עוצם את עיניו. במצב דברים זה, אין מקום לומר שהמערער סבור שהמתלונן מסכים למעשים, שכן אלה נעשים בו בשנתו, ומבלי שיש לו יכולת להביע את דעתו לגביהם. זו אף זו, לאחר שהמתלונן מקיץ משנתו בעקבות המעשים, המערער מודע לכך שעליו להפסיק, וכך הוא אכן עושה. משכך, אין לומר שהמתלונן הסכים למגע בו, אפילו שמדובר בדפוס של התנהגות חוזרת. להשלמת התמונה, הכפירה הכללית של המערער במעשים המיוחסים לו כללה בתוכה את הטענה כי הייתה נגדו קונספירציה, עלילה "או כי מאן דהוא גמר אומר בליבו לשחק בגורלו סתם כך, למען השעשוע, לצורך נקמה, או כאקט של אכזריות לשמה" (פסקה 97 להכרעת הדין). כמובן, נאשם אינו חייב להסביר או להוכיח את מניעיו של מי שלשיטתו טוען טענות שווא נגדו. ברם, ראוי לציון כי בית המשפט המחוזי קבע שלא נמצאה כל "ראשית ראייה" המבססת קו הגנה כאמור. היעדר המשקל שייחס בית המשפט המחוזי לגרסת ההגנה, יחד עם המשקל הרב שניתן לעדויות המתלוננים בכל האישומים, מניח את הבסיס להרשעת המערער מעבר לכל ספק סביר. גזר הדין 14. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי משהשית עליו עונש כה חמור. נטען כי נסיבות העניין – הזמן שחלף מעת ביצוע העבירות, קריסת חיי הנישואין של המערער, היותו במעצר בית באיזוק אלקטרוני משך שנתיים והיעדרו של עבר פלילי – מצדיקות מתן ענישה מקלה יותר מהעונש שנגזר על המערער. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק מקום בו קיימת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, (29.1.2009)). אינני סבור כי התיק דנא נכלל בגדרם של אותם מקרים חריגים אשר יצדיקו את התערבות ערכאת הערעור בגזר הדין. בית המשפט המחוזי נימק את הכרעתו כדבעי, תוך עריכת איזון ראוי בין כלל השיקולים הרלבנטיים לרבות מצבם של קרבנות העבירה. אף ראוי להביא את דבריו של בית המשפט המחוזי בסיכום גזר הדין: "בתום המשפט, לאחר מתן הכרעת הדין, פנינו לליבו של הנאשם, בניסיון לעמוד על עילת המעשים בגינם, בסופו של יום, הורשע. בכך ביקשנו להזמין את הנאשם לשתפנו בסודו. ככל שקיים מבחינתו וככל שיחוש בצורך לעשות כן באולם בית המשפט, מהלך שלעניות דעתנו מועיל ואף חשוב בפני עצמו. בא-כוח הנאשם שיתף פעולה עם ניסיונו זה של בית המשפט. ברם, מאמצינו לא נשאו פרי, הנאשם נותר דבק בגרסתו, ומכאן הקושי להמתיק את דינו" (פסקה 26 לגזר הדין). בסופם של דברים, מסקנתי היא כי העונש שהוטל על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע. בהתחשב במספר הקרבנות והמעשים, קטינות חלק המתלוננים, נדמה כי העונש אף נוטה לקולא. ראויים לענייננו דברי השופט ס' ג'ובראן בע"פ 677/09 פלוני נ' מדינת ישראל (25.10.2009): "חומרתן היתרה של עבירות המין, בפרט כאשר מדובר בעבירות שבוצעו כנגד קטינים בתוך המשפחה, הודגשה שוב ושוב בפסיקתו של בית משפט זה, כמו גם חובתו של בית המשפט להשיב על עבירות אלו בענישה משמעותית, כגמול על מעשיו של העבריין וכביטוי לסלידתה של החברה ממעשים אלו (ראו למשל, ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל (30.4.2006); ע"פ 10632/06 מדינת ישראל נ' פלוני (8.5.2007))". המערער הורשע בביצוע עבירות מין בשמונה מתלוננים שונים, זאת במספר פעמים ועל פני תקופה ארוכה, ובכך פגע פגיעה קשה וחמורה בנפשם ובגופם. המערער ניצל את המתלוננים ככלי שרת למעשיו, והתייחס אליהם כאל חפצים, בתחבולות שונות ומבלי שיוכלו להתנגד או להבין עד תום את אשר נעשה בגופם. במצב דברים זה כאמור, אינני רואה מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי. נקודה אחרונה שאף רלוונטית להכרעת הדין. שקלתי את טענת הסניגור לפיה באישום השמיני הורשע המערער בגין מעשים שנמשכו על פני חמש שנים, כאשר המעשים שנעשו עד לחודש מרץ 1998 התיישנו. בית המשפט המחוזי לא ציין זאת. למניעת ספק יודגש במסגרת ערעור זה, והדבר מוסכם גם על ידי התביעה, כי הרשעת המערער באישום השמיני לא תחול על מקרה שהתרחש בתקופת ההתיישנות – דהיינו עד לחודש מרץ 1998. על רקע האמור, ובהתחשב בחלק היחסי של התיקון החלקי האמור באישום השמיני ביחס ליתר עבירות המערער, אינני סבור כי יש בכך כדי להשפיע על העונש שנקבע בבית המשפט המחוזי. תוצאה אחרת תהא מלאכותית, ותעניק משקל לא מידתי לתיקון. יצוין כי העונש הכולל, הגם שהוא בעל תקופה בת מספר שנים, אינו נוטה לחומרה. 15. סוף דבר ובהתאם לאמור לעיל – הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט המשנה לנשיא (בדימוס) א' ריבלין: אני מסכים. ה מ ש נ ה ל נ ש י א (בדימוס) השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום,ט"ז בסיוון תשע"ב (6.6.2012). המשנה-לנשיא (בדימוס) ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10024390_Z09.doc עק+מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il