אשר ניסים נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2436/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2436/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס המערער: אשר ניסים נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.1.03 בתפ"ח 1191/01 שניתן על ידי כבוד השופטים נ. עמית מ. סוקולוב ות. שפירא תאריך הישיבה: א' בשבט תשס"ו (30.1.06) בשם המערער: עו"ד מור גרטי בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים נ' עמית, מ. סוקולוב ות. שפירא) בעבירת רצח בכוונה תחילה של בת-זוגו. 2. בין המערער ואשתו שררה מערכת יחסים קשה. בסביבות ספטמבר-אוקטובר 2001 העצימו הסכסוכים ביניהם, ובעקבותיהם הגישה האשה תלונה במשטרה נגד המערער. הוא נעצר עקב כך, ושוחרר בערבות, וניתן נגדו צו הרחקה שלא יתקרב לאשתו וילדיו ולא יצור עימם כל קשר. בית המשפט קמא מצא, על יסוד ראיות שהובאו, כי בתאריך 22.10.01 בשעות הבוקר הצטייד המערער בסכין והמתין לאשתו בסמטה בסמוך למקום עבודתה בחולון, בה היתה נוהגת לעבור מדי בוקר. בהגיעה לסמטה, התנפל עליה המערער, ודקר אותה בסכין מספר רב של דקירות, בכוונה לגרום למותה. המנוחה ניסתה להתגונן אך בלא הצלחה, וגם לאחר שהתמוטטה, המשיך המערער לדוקרה בצווארה עד שהופרע על ידי שכן ששמע את צעקות האשה. עקב הדקירות, היא נפטרה במקום מאיבוד רב של דם. 3. בית המשפט המחוזי התבסס על מערכת ראיות שהורכבה מראיות נסיבתיות וכן מהודאת המערער כפי שעלתה בשיחה עם אחיו, בסמוך לאחר הארוע, אשר הוצגה כראייה במשפט. לגבי חלק ניכר מהעובדות הרלבנטיות לאישום לא היתה מחלוקת עם ההגנה, והשאלה המרכזית היא האם לאותן עובדות שנותרו להוכחה נמצא ביסוס ראוי בראיות שהובאו. 4. לא היתה מחלוקת כי המנוחה מצאה את מותה ביום 22.10.01 בסמוך לשעה 8:30 בסמטה באיזור התעשיה הישן בחולון. כן הוסכם כי מותה נגרם כתוצאה מפצעי דקירה רבים בגופה. בסמוך לגופה נמצא שבר של להב סכין. במקום נצפה גבר הדוקר את המנוחה למוות אשר נמלט מהמקום. (עדות נחמזון, עמ' 12 ואילך). כן הוסכם כי המנוחה והמערער היו מסוכסכים זה עם זו, וכי ניתן נגד המערער צו הרחקה, והוא נהג לעקוב אחרי אשתו בחשד שהיא בוגדת בו, וכך עשה, על פי הודעתו, גם ביום הרצח. כן אין חולק כי בשעות הלילה של יום הרצח נתפס המערער ועל בגדיו (נעליים, מכנסיים וגרביים) נמצאו כתמי דם שזוהו כדמה של המנוחה. המערער הודה כי היה אכן בזירת האירוע, ראה את אשתו במקום, וכי החזיק אותה עת בסכין. אולם לגרסתו, הוא לא הרג את אשתו, אלא ברח מהמקום כשהוא משליך בדרכו את חולצתו ושקית ובה הסכין שהחזיק, והסתתר במקום מסתור עד שעות הלילה. הוא התמיד בתשובותיו לשאלות חוקריו כי אינו זוכר מה קרה בעת המפגש עם אשתו. בביקור במקום שערכו השוטרים לאיתור החולצה והסכין שנזרקו לא נמצא דבר. 5. עדי ראייה שהיו בקרבת מקום אמנם לא זיהו את המערער במישרין כמי שביצע את הרצח, אבל מסרו את תיאורו של האדם שנמלט מהמקום, המתיישב עם מאפייני גופו ולבושו של המערער (עדויות נחמזון, דרייזון, ממן, ברבישי ואבזוב). העדים נתנו סימנים מזהים דומים לדמותו של המערער מבחינת שערו, לבושו, גובהו מבנה גופו וחתך דמותו הכללי. בית המשפט נתן אימון בדבריהם. מסדר זיהוי לא נערך שכן העדים לא ראו את פניו של הדוקר, אך קווי דמותו הכלליים תוארו על ידם באורח תואם למאפייניו של המערער, כאמור. לדברי עדי הראייה, לא היה במקום אדם נוסף מלבד המנוחה והדוקר. מעבר לכל אלה, היה למערער מניע לפגוע באשתו לאור מסכת היחסים המעורערת ביניהם, נוכח חשדותיו בה, אהבתו הנואשת אליה וקנאתו הבוערת העשויים להסביר את הרקע למעשי הדקירה. 6. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי התנהגותו של המערער לאחר מעשה מחזקת את מעורבותו ברצח. הוא נמלט מהמקום במקום לתת עזרה לאשתו, אף שהודה כי ראה אותה מתבוססת בדמה; כשהתקשר אליו שוטר לאחר מעשה הוא ניתק את השיחה; מעבר לכל אלה, המערער התוודה על מעשה ההמתה בפני אחיו, אורי ניסים. אורי ניסים נעצר בסמוך לזירת הארוע, וסיפר בהודעתו במשטרה על אמירות מפלילות שהמערער השמיע באוזניו בסמוך לאחר הרצח, בשיחה טלפונית עמו. באמירות אלה מספר המערער כי פגש את המנוחה באותו בוקר, רב איתה ואיבד את עשתונותיו. דבריו של אורי תועדו בהקלטה (תמליל ת/26ג) בה נאמר, בין היתר: "הוא אמר לי אורי, אני רבתי עם ויקי, אני לא יודע מה קרה לי, איבדתי את העשתונות שלי, לך תראה מה קורה. זה מה שהוא אמר, המילים האלה. "אני חושב שגמרתי עליה". זה מה שהוא אמר לי. אמרתי לו אתה מטומטם, אומר לי, מה אני עושה עכשיו" (עמ' 13, 17 לתמליל). בעדותו במשפט חזר בו האח אורי ניסים מהדברים שאמר במשטרה, אך לאמרותיו במשטרה נתן בית המשפט עדיפות על פני עדותו במשפט במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות. זאת עשה לאחר שהזהיר את עצמו כי מדובר בעד בעל עבר פלילי המשתמש בסמים, ולאחר שמצא כי יש לקבל את אמרותיו ככנות ומהימנות, בשקפן את סערת הרגשות בה היה נתון המערער מיד לאחר הארוע. בית המשפט שלל גם קיומה של זיקה בין דבריו של העד לבין רצונו להשתחרר ממעצר, שכן בלאו הכי עמד בפני שחרור ממעצר בעת שמסר את הדברים לחוקרי המשטרה. יש להוסיף עוד כי הודאה זו של המערער כפי שנמסרה מפי אחיו במשטרה, אינה עומדת בפני עצמה. נוכחות המערער בזירת הארוע, והודאתו בדבר החזקת סכין שנזרק ביחד עם חולצתו, כתמי הדם על בגדיו, ומכלול הראיות האחרות שהובאו מהווים חיזוק ממשי להודיית המערער בשיחתו הטלפנית עם אחיו בסמוך לאחר ארוע ההמתה. מקבץ ראיות זה הביא את בית המשפט קמא למסקנה כי המערער הוא אשר רצח את המנוחה בכוונה תחילה, ולפיכך הרשיעו בעבירה זו וגזר עליו עונש מאסר עולם. 7. בערעורו בפנינו טוען ב"כ המערער כי יש להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ולזכות את המערער מאשמת רצח. על פי הטענה, לא היה מקום להסתמך על אימרותיו של אחי המערער במשטרה, ועל עדי ראייה שלא זיהו אותו באופן וודאי. כן טען כי הראיות האחרות אינן מגיעות כדי מקבץ ראייתי איתן המוביל למסקנה הגיונית אחת ויחידה לפיה המערער הוא שביצע את הרצח כפי שנדרש לצורך הרשעה בפלילים. נותר לטענת ההגנה ספק סביר במקרה זה, אשר גם אם הוא קל, יש לזכות בגינו את המערער בדינו. ניתן להרשיע את המערער, לכל היותר, בהפרת הוראה חוקית בכך שסמוך לפני מותה, התקרב המערער לאשתו חרף צו הרחקה שהיה קיים נגדו, אולם אין להרשיעו ברצח, בהעדר תשתית ראייתית מספקת לצורך כך. 8. המדינה בתשובתה פרשה בתמצית את מסכת הראיות עליה נשען בית המשפט בפסק דינו, ובקשה לדחות את הערעור. 9. הצדק עם דבריה של נציגת המדינה בפתח טיעוניה בפנינו, כאשר ציינה כי מקרה זה הוא נדיר מבחינת תשלובת מוצקה של ראיות מפלילות הקושרות את המערער בבירור לעבירת הרצח של אשתו המנוחה. גם בלא הודאת המערער בפני אחיו, לפנינו מסכת ראיות נסיבתיות המקימה תשתית מוצקה להפללתו של המערער בעבירה המיוחסת לו. נוכחותו בזירה בשעת הרצח, מציאותם של כתמי דם המנוחה על בגדיו, בריחתו ממקום ההמתה בלא הסבר סביר, קיומו של סכין בהחזקתו וגרסתו כי זרק את הסכין ואת החולצה שעליו, אשר לא נמצאו, עדויות עדי ראייה שתיאורם את הדוקר תואם את מראה דמותו של המערער, והעדויות לפיהן לא היה אדם נוסף בזירה בשעת מעשה - כל אלה יוצרים מארג ראייתי הקושר את המערער במישרין למעשה הרצח. לכל אלה מצטרפים אימרותיו של אחי המערער על שיחת הטלפון שנתקיימה בין השניים בסמוך ממש לאחר ארוע הרצח, ועל הודאתו של המערער בפני אחיו על מעשה ההמתה באותה שיחה. כל הראיות הללו אינן מותירות אפשרות לקיומה של מסקנה הגיונית אחרת מלבד זו הקושרת את המערער למעשה הרצח ומבססת את אחריותו הפלילית לכך. מצטרפת לכך גם העובדה המרכזית כי המערער לא נתן מצידו כל הסבר סביר השולל או, למצער, מעלה ספק ביחס למסקנה היחידה המתחייבת ממהלך הארועים, כפי שעולה ממערך הראיות שהובאו. יתר על כן, לא רק שהמערער לא סיפק הסבר חלופי להפללתו המשתמעת, אלא הוא קשר עצמו באופן ממשי לרצח בפרטים שונים, וטען באופן עיקבי כי אינו זוכר מה ארע. בית המשפט התרשם כי אין מדובר במצב אמיתי של ליקוי בזכרון אלא בניסיון מצד המערער לחפות על דברים שלא היה מוכן לגלותם. ההסבר שנתן, לפיו הלך לכיוון מקום העבודה של אשתו כשבידו סכין, ראה אותה יורדת מהאוטובוס, הסתתר כדי שלא תבחין בו, ולאחר מכן שמע את צריחותיה והבחין במישהו צועק "תתפסו אותו", והתקרב וראה את אשתו מתבוססת בדמה ומבהלה ברח מהמקום אף שלא ראה מיהו הדוקר, אינה סבירה והיא נדחתה על ידי בית המשפט כבלתי אמינה. בהעדר הסבר סביר מטעמו של המערער למערכת הנסיבות שהוכחה, מסקנת ההרשעה מתחייבת כפועל יוצא משילובן של הראיות הנסיבתיות לכדי קביעות עובדתיות המצביעות על אחריותו לרצח, בבחינת מסקנה הגיונית אחת ויחידה שאין בלתה (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פד"י נז(6) 577, 586 ואילך; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פד"י נו(5) 221; ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל פד"י לה(1) 113, 141). נוספה להן, כאמור, הודאת המערער בפני אחיו שאמינותה בנסיבות הענין לא נותרה בספק. כל אלה מבססים ביסוס מוצק את מסקנותיו המרשיעות של בית המשפט המחוזי. הערעור על הכרעת הדין נדחה, איפוא, ועמו נותר בעינו גזר דין מאסר עולם שנגזר על המערער בעקבות הרשעתו בעבירת הרצח בכוונה תחילה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, י"ז בשבט תשס"ו (15.2.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03024360_R04.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il