פלוני נ. מדינת ישראל - משרד הביטחון - אגף השיקום

3 1 בבית המשפט העליון רע"א 2434/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל – משרד הביטחון – אגף השיקום בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופטת ע' ורבנר) אשר ניתן ביום 10.3.2022 בע"ו 49243-04-21 בשם המבקש: עו"ד פואד חיר; עו"ד מוניר עראידה בשם המשיבה: עו"ד שרון מן אורין פסק-דין השופט א' שטיין: דין פרוטה כדין מאה. לצד "התיקים הגדולים" המונחים לפתחנו, נדרשים אנו לעיתים לדון ולהכריע במחלוקות שערכן הכספי הוא מועט. לכמה ממחלוקת אלו יש חשיבות עקרונית-ערכית לא מבוטלת, ואפילו רבה. כך הוא במקרה שלפנינו, בו מדובר בשאלה הבאה: האם נכה צה"ל, או משוחרר צה"ל, אשר טוען לנכות שנגרמה לו עקב שירותו הצבאי ומביא את עניינו בפני ועדה רפואית עליונה הפועלת לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, ותקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), התשכ"ד-1964 (להלן בהתאמה: הוועדה העליונה או הוועדה, חוק הנכים והתקנות), זכאי לקבל מהוועדה, חינם-אין-כסף, את כל המסמכים הרפואיים שהוועדה נסמכת עליהם בהחלטתה, למעט מסמכים שאותו נכה, או משוחרר צה"ל, עצמו מציג בפניה בפנייתו, או שמא עליו לשאת בעלות הצילום של מסמכים כאמור או, למצער, בעלות סריקתם אל תוך קובץ דיגיטלי שיועבר אליו? במקרה דנן, מוסכם על כולם שהעלות של הספקת המסמכים המבוקשים על ידי נכה צה"ל אינה יכולה לעלות על 300 ש"ח, בהערכה פסימית. ברם, המבקש, נכה צה"ל שהניח לפנינו את בקשתו, טוען כי עלות זו לא צריכה ליפול על שכמו ולהוסיף על קשיי היומיום שלו קושי כלכלי. לטענתו, משרד הביטחון, שבמסגרתו פועלת הוועדה, חייב לספק לו את המסמכים המבוקשים ללא תשלום. טענה זו בלי ספק ראויה לאוזן קשבת ולהכרעה בה יש חשיבות ציבורית רוחבית. מנגד, המדינה שעומדת מול המבקש חולקת על קיומה של החבות שהמבקש מנסה לייחס לה. המדינה מוסיפה וטוענת כי במשרד הביטחון אין כוח אדם פנוי שעליו ניתן להטיל את המלאכה של העתקת מסמכי הוועדה או סריקתם בעבור נכי צה"ל. הצעתי כי הדבר ייעשה באופן חד-פעמי ולפנים משורת הדין בעבור המבקש נדחתה על ידי המדינה מחשש של תקדים אשר יחייבה בעתיד ומנימוקים שיסודם מניעת איפה-ואיפה. בחשש ובנימוקים כאמור אין להקל ראש. כך הגענו עד הלום וכעת מוטל עלינו להכריע במחלוקת הצילום והסריקה בגדרו של דין. הכרעה זו נופלת על כתפיו של מותב תלתא למרות שהבקשה אשר מונחת על שולחננו נסובה על פסק דינו של דן יחיד בבית המשפט המחוזי שהכריע בערעור על החלטת הוועדה. זאת, מהטעם הבא: סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: חוק בתי המשפט), מסמיך שופט אחד של בית המשפט העליון לדון ולהכריע בערעור "על פסק דין של דן יחיד בבית משפט מחוזי שדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט שלום" – בשעה שבמקרה שלנו נושא הדיון בערעור בפני בית המשפט המחוזי היה החלטת הוועדה, ולא החלטתו של בית משפט שלום. מצב דברים זה מחזירנו לכלל הבסיסי לפיו "בית המשפט העליון ידון בשלושה", אשר נקבע בסעיף 26, רישא, לחוק בתי המשפט. ספק בעיניי האם תוצאה זאת רצויה. הבקשה לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופטת ע' ורבנר) אשר ניתן ביום 10.3.2022 בע"ו 49243-07-21, ואשר בגדרו נקבע כי עניינו של המבקש יוחזר לדיון בפני הוועדה העליונה על מנת לאפשר לו לעיין בכל המסמכים הרפואיים שעמדו בפני הוועדה ולהשלים את טיעוניו ביחס אליהם. בתוך כך, קבע בית משפט קמא כי בא-כוח המבקש רשאי לעיין במסמכים במשרדי ראש תחום ועדות רפואיות או לבקש את צילומם בכפוף לתשלום עבור הצילום. רקע עובדתי והליכים קודמים המבקש נפגע בעינו במהלך שירותו הצבאי מתפס קסדה. המבקש נזקק לשימוש בעין תותבת ועל רקע פגיעה זאת התפתחה אצלו נכות נפשית. נכותו הנפשית של המבקש הוכרה בהתאם לחוק הנכים, והוועדה הרפואית המחוזית (להלן: הוועדה המחוזית) קבעה לו נכות בשיעור 20%. המבקש הגיש בקשה לבדיקה מחודשת של שיעור הנכות שקבעה לו הוועדה המחוזית. הוועדה העליונה התכנסה לדון בעניינו של המבקש ביום 3.9.2020, אך מאחר שהתיק הרפואי של המבקש לא היה מעודכן, היא הורתה על איסוף חומר רפואי נוסף ולא סיכמה את דיונה. ביום 22.4.2021 התכנסה הוועדה העליונה לדיון נוסף בעניינו של המבקש, לאחר שנמסר לה חומר רפואי נוסף הכולל כ-300 עמודים של רישומים מקופת חולים (להלן: המסמכים הרפואיים החדשים). הוועדה העליונה החליטה להעלות את שיעור הנכות הנפשית של המבקש ל-30% (להלן: החלטת הוועדה העליונה). המבקש ערער על החלטת הוועדה העליונה לבית משפט קמא בטענה כי הוא זכאי לנכות בשיעור גבוה יותר. המבקש תקף את מסקנותיה של הוועדה העליונה בטענות שונות, וכן טען כי לא התאפשר לו, עובר לישיבה השנייה של הוועדה, לעיין כראוי במסמכים הרפואיים החדשים. בעניין זה טען המבקש, בין היתר, כדלקמן: "אני טוען שיש לשלוח לנו את כל החומר, ואם מדובר בחומר רב, אז לכל היותר לדרוש מאתנו תשלום על צילום החומר. אנו רוצים להתייעץ עם רופא מטעמנו על כל החומר" (ראו: פרוטוקול הדיון בע"ו 49243-07-21 מיום 6.3.2022 (להלן: הדיון מיום 6.3.2022) עמ' 4, שורות 31-30; ההדגשה הוספה – א.ש.). בית משפט קמא (השופטת ע' ורבנר) קבע כי אין ממש בטענותיו של המבקש באשר למסקנותיה של הוועדה העליונה; ואולם, נוכח טענתו של המבקש באשר להעדר אפשרות לעיין במסמכים הרפואיים החדשים, ובהמלצת בית המשפט – התקבלה הסכמת המדינה על החזרת הדיון בעניינו של המבקש לוועדה העליונה. לאור הסכמת הצדדים, ביום 10.3.2022 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא אשר קבע כי עניינו של המבקש יוחזר לדיון בפני הוועדה העליונה, על מנת לאפשר למבקש לעיין במסמכים הרפואיים החדשים ולהשלים טיעוניו ביחס אליהם. עוד נקבע בפסק הדין כי: "ב"כ המערער [המבקש] רשאי להתייצב, תוך תיאום במשרד ראש תחום וועדות רפואיות על מנת לעיין בחומר או לבקש צילום החומר בכפוף לתשלום עבור הצילום." (ההדגשה הוספה – א.ש.). ביום 14.3.2022 הגיש המבקש בקשה לבית משפט קמא במסגרתה ביקש לבטל או לסייג את פסק הדין מיום 10.3.2022 באופן שיקבע כי על המדינה חלה החובה להמציא לו את המסמכים הרפואיים החדשים וכי אין לחייבו בתשלום עבור צילום מסמכים אלו (להלן: הבקשה לביטול פסק הדין). ביום 28.3.2022 דחה בית משפט קמא (השופטת ע' ורבנר) את הבקשה לביטול פסק הדין (להלן: החלטת בית משפט קמא מיום 28.3.2022). בית המשפט קבע כי למבקש עומדת הזכות לעיין בכל המסמכים הרפואיים העומדים בפניי הוועדה, אולם זכות זאת אין משמעותה כי "חומר רפואי של מאות עמודים יצולם ויישלח למערער [המבקש] ו/או לבא-כוחו בחינם" (ראו: שם, עמ' 3, שורות 13-12); זאת, בשים לב לכך שמדובר במסמכים שהמבקש יכול לקבל מקופת החולים שלו, ולכך שהמבקש נתן את הסכמתו לחיובו בתשלום עבור הצילום במסגרת הדיון מיום 6.3.2022. בית משפט קמא הפנה לתקנות זכויות החולה (תשלום מרבי בעד מסירת העתק רשומה רפואית או עיון בה), התשע"ט-2019 (להלן: תקנות זכויות החולה), כדוגמא לכך שהעיון בחומר רפואי עשוי להיות כרוך בתשלום – אך הוסיף וקבע כי גם בהעדר תקנות מסמיכות ניתן לגבות תשלום עבור שירות העתקה או צילום של חומר רפואי רב. עוד נקבע, כי ממילא לא מדובר ב"טעות" המצדיקה את ביטול פסק הדין כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. טענות הצדדים המבקש מלין בפנינו על חיובו בתשלום על צילום המסמכים. המבקש טוען כי צילום המסמכים דרוש לו לשם היוועצות עם מומחה רפואי מטעמו, וכי למשרד הביטחון אין סמכות לחייבו בתשלום עבור הצילום – בפרט, מקום בו ניתן לסרוק את המסמכים לתוך קובץ דיגיטלי ולהעבירם אליו באמצעות דואר אלקטרוני באופן שאינו כרוך בעלות כספית משמעותית. המבקש מבסס את טענתו בדבר החובה להמציא לו מסמכים רפואיים, בין היתר, על הוראת אגף שיקום נכים מס' 30.01 בנושא "סדרי עבודה בהפניית תובע לקביעת דרגת נכות ראשונה או חוזרת" מיום 1.4.2013 (להלן: הוראת אגף השיקום), אשר קובעת לאמור: "הנכה יוזמן לוועדה המסכמת, ואם לא יופיע בפניה, רשאית הועדה לסכם מסקנותיה בלעדיו ועל סמך החומר הקיים. בכל מקרה, יהיה הנכה רשאי לקבל את החומר הנוסף מבעוד מועד בטרם התכנסה הועדה המסכמת. כמו כן, על הועדה להודיע לנכה כי היא רשאית לדון ולסכם גם ללא נוכחותו." (שם, סעיף 40; ההדגשה הוספה – א.ש.). לטענת המבקש, החובה להמציא לו את המסמכים הרפואיים מקבלת משנה תוקף במקרה דנן, בו המסמכים לא נמצאו מלכתחילה בתיק הרפואי שעמד בפני הוועדה בשל מחדלה של המדינה. לסיום טוען בא-כוח המבקש כי למיטב זכרונו, לפי רישומיו שלו, אמירתו במסגרת הדיון מיום 6.3.2022 המצוטטת לעיל, הייתה: "יש לשלוח לנו את החומר ואף אם מדובר בחומר רב, אז לכל היותר לדרוש מאתנו תשלום עבורו ואנחנו נתייחס כי נכה צה"ל לא חייב לשלם" (ההדגשה הוספה – א.ש.). משכך הוא, נטען בפנינו כי אין לקבוע שהמבקש נתן את הסכמתו לחיובו בתשלום. לאור הדברים האלה, מבקש מאתנו המבקש כי נקבל את בקשת רשות הערעור, נדון בה כבערעור, נקבל את הערעור גופו ונקבע כי על המדינה חלה חובה ליידע אותו על כל הגשה של מסמכים רפואיים לוועדה, וכן חלה עליה החובה לאפשר לו לעיין במסמכים אלו ולהמציא לו עותק מהם מבעוד מועד בטרם כינוס הוועדה – וזאת, ללא תשלום. מנגד, המדינה סבורה כי דין הבקשה להידחות. לטענת המדינה, אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור "בגלגול שלישי" באשר פסק הדין קמא נטוע בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינו מעורר שום שאלה משפטית עקרונית – בוודאי לא כזאת אשר נוגעת לזכויותיו המהותיות של המבקש; בפרט, מקום בו הצהיר בא-כוח המבקש בהליך קמא על נכונותו לשלם בעד העתקת המסמכים המבוקשים (ראו: הדיון מיום 6.3.2022, בעמ' 4, שורות 31-30). בפתח הדברים מבקשת המדינה להבהיר כי מבחינתה אין כל מניעה לכך שהמבקש יצלם את המסמכים הרפואיים, במהלך העיון בהם, באמצעות הטלפון הנייד, ללא כל עלות; וכי המבקש יכול לקבל את המסמכים הללו מקופת החולים שלו בעלות סמלית (10 ש"ח). כמו כן מבקשת המדינה להדגיש את ההבחנה בין הוועדות הרפואיות לבין קצין התגמולים. הוועדות הרפואיות הן גוף עצמאי מעין-שיפוטי, אשר לקצין התגמולים אין כל זיקה אליו, והוא מהווה אך צד להתדיינות בפניהן. עוד מבהירה המדינה כי המסמכים הרפואיים שבהם עסקינן נאספו על ידי הוועדה הרפואית באמצעות חברת איסוף, ולא הומצאו לה על ידי קצין התגמולים, והם כלל אינם נמצאים ברשותו. המסמכים התקבלו אצל הוועדה בעותק קשיח בלבד ואין בידה עותק דיגיטלי מהם – יצירת עותק כזה, כך לדברי המדינה, כרוכה בעלות כספית. המדינה טוענת כי צילום מסמכים או יצירת עותק דיגיטלי מהם עבור המבקש, מהווים "שירות" אשר גביית "מחיר" בעדו אינה דורשת הסמכה מפורשת בחוק – אלא נעשית במסגרת סמכויות העזר הנתונות לרשות לשם הפעלת סמכותה העיקרית. זאת, בשונה מגביית מיסים, אגרות או תשלומי חובה אשר אין להטילם "אלא בחוק או על פיו" (ראו: סעיף1(א) לחוק יסוד: משק המדינה). בהקשר זה, מפנה המדינה לפסיקתו של בית משפט זה לפיה "הרשות איננה נדרשת להסמכה מפורשת כדי לגבות מחיר על שירותים ומצרכים שהיא מציעה תמורת תשלום" (ראו: עע"מ 2796/13 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 36 (6.9.2017); עע"מ 980/08 מנירב נ' משרד האוצר, פסקה 16 (6.9.2011); עע"מ 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל – צה"ל מדור תשלומים, פסקה 29 (13.8.2012)). כמו כן מפנה אותנו המדינה לפסיקה לפיה "מחיר" הוא תשלום אשר עומד בשני תנאים מצטברים, והם: (1) שהתשלום "ניתן בתמורה לשירות או סחורה, שהוא נועד לממנם באופן מלא או חלקי" – קרי: תכלית התשלום היא תמורה עבור השירות; (2) התשלום משולם באופן רצוני – קרי: מדובר בתשלום שהאדם לא נדרש לשלמו, אלא אם בחר לצרוך את אותו שירות (ראו: עע"מ 1859/15 קפלן נ' משרד הבריאות וצה"ל, פסקה 3 (9.8.2016)). לפי עמדתה של המדינה, גביית תשלום בעד קבלת העתק מהמסמכים אשר נמצאים אצל הוועדה בעותק קשיח בלבד – עונה על התנאים להגדרת הגבייה כ"גביית מחיר עבור שירות", ועל כן, הוועדה רשאית לגבות תשלום כאמור גם ללא הסמכה מפורשת בחוק. זאת, מאחר שהסכום הנדרש עבור שירותי הצילום נקבע בתעריפון משרד הבריאות, ותכליתו היחידה היא מימון צילום המסמכים; וכן, מאחר שאת המסמכים הרפואיים המבוקשים יכול המבקש לקבל ממקור אחר – קופת החולים שלו – ולא מדובר במסמכים המצויים באופן בלעדי בידי הוועדה. לחלופין ומטעמי זהירות בלבד, טוענת המדינה כי סמכותה לדרוש תשלום בעד צילום המסמכים הרפואיים של המבקש מעוגנת בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה), ובתקנות זכויות החולה. נטען כי המסמכים המבוקשים הינם "רשומה רפואית" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק זכויות החולה – ומשכך הוא, ניתן לגבות בעד מסירת העתק מהם תשלום בהתאם לתקנות זכויות החולה. תקנה 3(ב) לתקנות זכויות החולה קובעת כי תשלום בעד מסירת העתק רשומה רפואית לא-ממוחשבת יהיה בסכום שנקבע לעניין זה בתעריפון משרד הבריאות (להלן: התעריפון). החומר בעניינו של המבקש מהווה "רשומה רפואית לא-ממוחשבת", שכן, כאמור, בידי הוועדה קיים רק עותק קשיח של המסמכים; ולכן, ניתן לגבות בעד צילומו את הסכום הקבוע בתעריפון. הוועדה דרשה מהמבקש סכום נמוך יותר בעד הצילום, בהתאם לתעריפון משרד הביטחון – דרישה אשר נעשתה בסמכות, ואשר לא נפל בה שום פגם. המדינה מוסיפה וטוענת כי עניינו של המבקש לא בא בגדר המקרים בהם ניתן בתקנות זכויות החולה פטור מתשלום – כאמור בתקנה 4(ג); וכן כי המבקש לא הצביע על מקור אחר בדין לפיו הוא זכאי לקבל את העתק המסמכים בלא תשלום – כאמור בתקנה 4(ה) לתקנות זכויות החולה. לבסוף, מציינת המדינה, כי היא מכירה בחשיבות מתן מענה הולם לבקשותיהם של נכי צה"ל לקבלת העתק התיק הרפואי שבפני הוועדות הרפואיות. בתוך כך, נטען כי המדינה שוקדת מזה זמן על מחשוב התהליכים השונים בפני הוועדות, לרבות מעבר מתיקי נייר לתיקים סרוקים-ממוחשבים; וכן, נבחנת האפשרות של סבסוד המחיר שנגבה עבור צילום המסמכים לנכים אשר לא יתאפשר להם לקבל את העתק החומר באופן ממוחשב. דיון והכרעה סבורני כי הדין עם המבקש. לפיכך, אציע לחבריי לדון בבקשה זו כבערעור וכן לקבל את הערעור ולקבוע – חלף האמור בפסק דינו של בית משפט קמא – כי משרד הביטחון חייב לדאוג לכך שנכה צה"ל, או משוחרר צה"ל, אשר בא בפני ועדה רפואית עליונה בעניינה של נכות שנגרמה לו, לטענתו, עקב שירותו הצבאי (להלן: נכה צה"ל או נכה), יקבל לידיו, ללא תשלום, את כל המסמכים הרפואיים שהוועדה נסמכת עליהם בהחלטתה, למעט כתבים שאותו נכה או משוחרר צה"ל עצמו מציג בפניה בפנייתו – וזאת, כעותק קשיח או כקובץ דיגיטלי, כפי שהגורם המוסמך במשרד הביטחון ימצא לנכון. ראשית אציין את המובן מאליו: איש אינו חולק על זכאותו של נכה צה"ל לעיין במסמכי הוועדה. המחלוקת בה מוטל עלינו להכריע נסובה על הנטל לשאת בעלות הצילום או העתקה של המסמכים – "מי אמור לשאת בעלות זו?" היא השאלה שניצבת לפנינו, ונכריע רק בה. לשאלה זו, לדעתי, יש חשיבות ציבורית-רוחבית באשר היא נוגעת לכלל נכי צה"ל ולזכויותיהם הדיוניות. מסיבה זו, ההצהרה שניתנה, או שלא ניתנה, על ידי בא-כוח המבקש באשר לנכונות המבקש לשאת בעלות העתקת המסמכים אינה מעלה ואינה מורידה. אם נמצא שהמבקש היה זכאי להעתקת המסמכים המבוקשים מבלי לשלם עבורה, ויתור בא-כוחו אשר ניתן, שלא מדעת, באמצעות ההצהרה לפרוטוקול של בית המשפט המחוזי ממילא לא יכול לחייבו. באשר למענה לשאלה שהצגתי – סבורני כי משרד הביטחון הוא שחייב לשאת בעלות הצילום או העתקה דיגיטלית של המסמכים – הוא, ולא נכה צה"ל. אפרט את נימוקיי. ועדה רפואית עליונה היא גוף מעין-שיפוטי (ראו: ע"א 2558/16 פלונית נ' קצין התגמולים משרד הביטחון, פסקה 36 (5.11.2017); רע"א 2907/02 גוטסדינר נ' קצין התגמולים, פ"ד נח(2) 481, 491 (2003); רע"א 6846/03 רואי נ' משרד הביטחון- קצין התגמולים, פ"ד נט(5) 178, 182-181 (2005)), ועל כך אין ולא יכולה להיות שום מחלוקת. מסמכים רפואיים שעל בסיסם מקבלת הוועדה את החלטתה בעניינו של הנכה מהווים חלק מההליך המעין-שיפוטי של הוועדה, ועל כן דינם כדין פרוטוקול ומוצגים המוגשים בהתדיינות בפני בית משפט. מסיבה זו, אין להשוות את מעמדם של המסמכים הללו לרשומה רפואית שאדם זכאי לקבלהּ מקופת החולים אליה הוא משתייך או ממוסד רפואי אחר. חוק זכויות החולה, תקנות זכיות החולה והתעריפון שנקבע מכוחם אינם נוגעים אפוא לענייננו-שלנו. עסקינן במסמכים שמהווים חלק מההליך אשר מתנהל בפני טריבונל סטטוטורי – הוועדה – ודינם, כאמור, כדין פרוטוקול ומוצגים המונחים בפני בית משפט. העובדה שבחלק מהמקרים, ואפילו ברובם, יכול הנכה להשיג עותקים ממסמכים אלה בקלות יחסית בדרך של פנייה לקופת החולים שלו, או למוסד רפואי אחר, אינה מעלה ואינה מורידה. זאת, מהטעם הבא: נכה צה"ל זכאי לראות את המסמכים הרפואיים כפי שאלו נפרשים לנגד עיניי הוועדה, ואף באותו סדר שבו הוועדה בוחנת אותם. הסיבה לכך נעוצה בצורך ליצור מצב שבו הנכה יוכל לגבש עמדה מושכלת וטיעון סדור ביחס למסמכים הרפואיים הנשקלים על ידי הוועדה, בין בעצמו ובין באמצעות בא-כוחו או מומחה מטעמו. יכולת זאת היא מעיקרי הצדק הטבעי – ועליה לא ניתן להתפשר. המשבצת המשפטית בה אנו מצויים היא הוראת אגף השיקום מס' 30.01 שכאמור מקנה לנכה צה"ל את הזכות לעיין בכל המסמכים הרפואיים שבפני הוועדה. סבורני כי זכות העיון שהוראת אגף השיקום מקנה לנכה – ושממילא היתה קמה לנכה באופן עצמאי מכוחם של כללי הצדק הטבעי (ראו: בג"ץ 7793/05 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים, פ"ד סד(3) 1, 32 (2011); בר"מ 6744/14 ג'י ישראל מרכזים מסחריים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, פסקה 39 (5.3.2015)‏‏; דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 580-565 (2010)) – מחייבת את משרד הביטחון לעזור לנכה צה"ל ולהקל על מימושה של זכות זו על ידי העתקת המסמכים על חשבון המשרד ומסירתם לנכה או, לחלופין, על ידי סריקת המסמכים לקובץ דיגיטלי ומסירתו לנכה חינם-אין-כסף. פירוש רחב זה של זכות העיון נגזר מכמה טעמים שבדין. הטעם הראשון הוא תכליתו הסוציאלית והשיקומית של חוק הנכים אשר נועד לקדם את רווחתם של נכי צה"ל ולעזור להם למצות את זכויותיהם מבלי להקשות על חיי הנכה, אשר נאלץ להתמודד עם מגבלות הגוף ומועקות הנפש כמעשה שביומיום (ראו: רע"א 4399/08 קצין התגמולים נ' נפתלי רוקח, פ"ד סו(2) 390, 410 (2013); רע"א 4899/18 מדינת ישראל קצין התגמולים באגף השיקום, משרד הביטחון נ' פלוני, פסקה 9 והאסמכתאות שם (26.11.2020)). כלום ייתכן, למשל, שנכה צה"ל שבשל פציעתו בקרב או באמון מתנועע בעזרת כיסא גלגלים יידרש להוסיף ולחוות את קשייו במסגרת ביקור במשרד הביטחון שבמהלכו הוא יידרש לצלם מאות מסמכים? היעלה על הדעת שנכה צה"ל שראייתו נפגעה יידרש לסרוק מאות מסמכים רפואיים אל תוך מכשיר טלפון חכם או בדרך אחרת? ואם נענה לשאלות אלה בשלילה – האם יהא זה נכון שהנכה ישלם מכיסו לעורך דין או לעובד משרדו של עורך דין בעד ביקור במשרדי הוועדה וצילום המסמכים הנדרשים, שהעיון בהם – חינם-אין-כסף – היא זכותו הבסיסית המשתייכת לעולמם של כללי הצדק הטבעי? ברי הוא, לטעמי, כי גם לשאלה זו עלינו להשיב בלאו מוחלט. הטעם השני הוא כלכלי: משרד הביטחון הוא הגורם הזול ביותר שבאמצעותו יכול הנכה לממש את זכות העיון שלו ולקבל לידיו את מסמכי הוועדה. הדעת נותנת שכל חבר וחברה בוועדה רפואית עליונה מקבל/ת לידיו ולידיה את המסמכים הרפואיים בעניינו של הנכה. במסגרת זו, מי שמכין את תיק המסמכים עבור חברי הוועדה יכול להכין, במסגרת אותה משימה ממש, וללא קושי ממשי, תיק מסמכים נוסף אשר יועבר לנכה או לבא-כוחו. הכנתו של תיק מסמכים כאמור כקובץ דיגיטלי, אשר ישמש את חברי הוועדה ואת הנכה יחדיו, כלל אינה כרוכה במאמץ נוסף או בעלות נוספת. לנכה צה"ל, הכנת תיק מסמכים כאמור על ידי צילומו או סריקתו של תיק הוועדה מן הסתם תעלה יותר. הכנתו של תיק מסמכים כאמור כקובץ דיגיטלי, מטעם הוועדה, תשרת מטרה נוספת, חשובה לא פחות: שמירת התיעוד הרפואי אשר נוגע לעניינו של הנכה למשך תקופת ארוכה. שמירה כאמור נדרשת מכוח הכלל המשפטי אשר רואה בתיקו של נכה צה"ל "תיק פתוח" – במובן זה שהנכה וקצין התגמולים רשאים לפנות לוועדה מעת לעת ולדרוש ממנה לבדוק את שיעור נכותו של הנכה מחדש בהתקיים סיבה לכך (ראו: סעיף 10(א) לחוק הנכים; רע"א 7677/16 מדינת ישראל- קצין התמלוגים באגף השיקום, משרד הביטחון נ' פלוני, פסקה 6 (20.7.2017)‏‏; רע"א 1357/06 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 7 (6.10.2008)). הדרך הטובה ביותר לשמור על התיעוד הרפואי ביחס לנכה צה"ל כתיק אשר נשאר פתוח לעיון ולבדיקה מחודשים היא סריקת מסמכיו הרפואיים לתוך קובץ דיגיטלי, אשר יישמר אצל הוועדה או אצל גורם מוסמך אחר במשרד הביטחון. קובץ זה ניתן להעביר לנכה ולבאי-כוחו באמצעות דואר אלקטרוני או אמצעי ממוחשב אחר ללא עלות משמעותית. בהקשר זה, סבורני כי הגיעה העת שאותו "תיק פתוח" יעבור להתנהל במתכונת דיגיטלית – כזאת אשר תאפשר לכלל נכי צה"ל גישה ממוחשבת ונוחה לכלל המסמכים והתיעוד הרפואי המצוי בתיקיהם. הטעם השלישי והאחרון מעוגן בדבריו של המשנה לנשיאה לשעבר, השופט א' רובינשטיין, "גם השכל הישר הוא חבר כבוד במועדון המשפט" (ראו: בג"ץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים, פסקה ז (30.8.2007); וכן דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד סה(2) 377, 464-463 (2012)). על דברים פשוטים אלה חזרתי אני וחזרו חבריי פעמים מספר (ראו, למשל: ע"א 7276/18 עזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל", פסקה 37 לפסק דיני (2.3.2021); רע"א 9247/20 עידן רוסו נ' שגב אקספרס ראשון לציון בע"מ, פסקה 4 (24.1.2021); בג"ץ 7150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' שרת המשפטים, פסקה 56 (21.09.2020)), והם יפים גם כאן. השכל הישר, גם הוא מובילני למסקנה כי מי שמכין את תיק המסמכים הרפואיים בנוגע לנכה צה"ל לחברי הוועדה הרפואית העליונה יעביר עותק ממנו לנכה – בין כעותק קשיח ובין כקובץ דיגיטלי – כדי לממש את זכות העיון של הנכה באופן מיטבי ומבלי להקשות עליו יתר על המידה. אשר על כן, אם תישמע דעתי, נדון בבקשה זו כבערעור וכן נקבל את הערעור ונקבע – חלף האמור בפסק דינו של בית משפט קמא – כי משרד הביטחון חייב לדאוג לכך שנכה צה"ל, או משוחרר צה"ל, אשר בא בפני ועדה רפואית עליונה בעניינה של נכות שנגרמה לו, לטענתו, עקב שירותו הצבאי, יקבל לידיו, ללא תשלום, את כל המסמכים הרפואיים שהוועדה נסמכת עליהם בהחלטתה, למעט כתבים שאותו נכה או משוחרר צה"ל עצמו מציג בפניה בפנייתו – וזאת, כעותק קשיח או כקובץ דיגיטלי, כפי שהגורם המתאים במשרד הביטחון ימצא לנכון. הגורם אשר אמור לספק את תיק המסמכים הרפואיים לנכה הוא הוועדה הרפואית או כל גורם אחר במשרד הביטחון; חובה כאמור אינה רובצת על כתפו של קצין התגמולים – שהוא בעצמו צד להתדיינות בפניי הוועדה. פועלם של המבקש ובא-כוחו בגדרי ההליך הנוכחי היטיב עם כלל הציבור של נכי צה"ל. אשר על כן, אציע לחבריי לחייב את המדינה לשלם למבקש את הוצאות ההליך בסך כולל של 5,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט א' שטיין. לדידי, תוצאה זו מתבקשת לנוכח הוראת אגף שיקום נכים מס' 30.01 שכותרתה "סדרי עבודה בהפניית תובע לקביעת דרגת נכות ראשונה או חוזרת" (להלן: ההוראה) אשר קובעת כך: "הנכה יוזמן לוועדה המסכמת, ואם לא יופיע בפניה, רשאית הוועדה לסכם מסקנותיה בלעדיו ועל סמך החומר הקיים. בכל מקרה, יהיה הנכה רשאי לקבל את החומר הנוסף [...]" (ההדגשה הוספה). כנגד זכותו כאמור של הנכה לקבל את החומר, עומדת חובתה של הוועדה למסור לו את החומר. ודוק, ההוראה אינה מתנה חובה זו בתשלום כלשהו מצד הנכה. על כן, נדמה כי אין מקום לדרישת תשלום מצד הוועדה כנגד מילוי חובתה למסור לנכה את המסמכים המבוקשים על-ידו, במיוחד בשים לב לתכלית הסוציאלית והשיקומית של ההוראה. בכך שונה הוראה זו מהוראות דין אחרות שמעניקות אך זכות עיון או העתקה של חומרים (להבדיל מהזכות לקבל את החומרים), אשר לגביהן נקבע כי ניתן להטיל את עלויות ההעתקה על הזכאי להעתיק (ראו למשל: סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; יצחק עמית חסינות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 256-254 והאסמכתאות שם (2021). כמו כן, ראו תקנה 58 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, במסגרתה מצא מחוקק המשנה לנכון לקבוע באופן מפורש את החובה לשאת בתשלום כתנאי לעיון במסמכים). די באמור לעיל על-מנת לקבל את הערעור. מעבר לנדרש, ובלי לקבוע מסמרות, אוסיף כי לא מן הנמנע שבנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, ובהן – מצבו הרפואי של המבקש, שיעור הנכות שנקבע לו וטיבה – אין מקום לחייבו לשאת בעלות מסירת המסמכים, וזאת מטעמים של צדק. לעניין זה השוו לעמדתו של השופט י' עמית בספרו לעיל, שלפיה, לבית המשפט הדן בהליך פלילי יש שיקול דעת לקבוע מי יישא בעלות מסירת חומרים המצויים אצל התביעה לידי הנאשם, כאשר בית המשפט סבור שהדבר דרוש מטעמי צדק, זאת מכוח סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (שם, בעמ' 254). אני סבורה כי דברים אלה יפים בשינויים המחויבים גם לענייננו, ובמידה רבה – על דרך של קל וחומר. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏י"ד בתמוז התשפ"ב (‏13.7.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22024340_F06.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1