משה קיירה נ. יוחנן שלומי

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2434/19 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון המערער: משה קיירה נ ג ד המשיבים: 1. יוחנן שלומי 2. זיו אביאל ,עו"ד 3. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' בן-ארי) מתאריך 19.02.2019 ב-פש"ר 40489-12-12 בשם המערער: עו"ד מייקל חנאי בשם המשיב 1: עו"ד רעות שדה; עו"ד דוד טובול בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד רועי נירון פסק-דין המשנה לנשיאה ח' מלצר: לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ב-פש"ר 40489-12-12 (כב' השופטת מ' בן-ארי), אשר קיבל את בקשתו של המשיב, מר יוחנן שלומי (להלן: יוחנן, או: המשיב 1) להחריג את החוב שהוא טוען לו כלפי מר משה קיירה (להלן: משה, או: המערער) מצו ההפטר שניתן למערער. להלן אביא את הנתונים הנדרשים לצורך הכרעה בערעור. רקע החוב שעל אודותיו נסבות העובדות בענייננו, מקורו בהסכם הלוואה שנערך, על-פי הנטען, בתאריך 20.09.2012 בין משה לבין יוחנן. על-פי ההסכם, משה לווה מיוחנן סך של 320,000 ש"ח ללא ריבית, כנגד הבטחה לרווח משוער של בין 10% ל-12.5%, שאמור היה להתקבל בגין עסקאות שמשה אמור היה לערוך מול משרד הביטחון (להלן: ההסכם ו-החוב בהתאמה). יצוין כי לטענתו של משה, ההסכם לא היה הסכם הלוואה, אלא הסכם השקעה במיזם, שבגדרו יוחנן נדרש להעביר לו את סכום הכסף הנ"ל. מעבר לכך משה טוען כי הסכום שהועבר אליו במסגרת ההסכם עמד בפועל על 100,000 ש"ח בלבד, וכי הוא חתם על ההסכם תחת לחץ ומתוך כפיה. בתאריך 27.12.2012 משה הגיש בקשה לפשיטת רגל ובתאריך 06.02.2013 ניתן צו כינוס לנכסיו. אין מחלוקת כי יוחנן לא הגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל. בהמשך, בתאריך 15.09.2013, משה הוכרז כפושט רגל, ובתאריך 17.03.2016 ניתן לו צו הפטר מותנה. לאחר מכן, בתאריך 17.04.2016 נחתמה פסיקתה למתן הפטר חלוט. הדיבידנדים האחרונים חולקו לנושיו של משה בחודש אוקטובר 2016. שיעור הדיבידנד שחולק לנושים עמד על 8%. בתאריך 14.06.2018 הגיש יוחנן לבית המשפט המחוזי הנכבד את הבקשה מושא ערעור זה, ובגדרה טען כי הוא לא הגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל של משה רק מכיוון שהאחרון הטעה אותו לחשוב כי לא נוהלו בעניינו הליכי פשיטת רגל. לטענתו של יוחנן, לא רק שמשה נמנע מלהצהיר על חובו כלפיו שעה שהשמיט את שמו מרשימת הנושים שעליה הצהיר במסגרת בקשתו לפשיטת רגל, אלא שהוא אף ניסה להסתיר ממנו את מצבו הכלכלי הקשה במשך כל התקופה שבמהלכה הם עמדו בקשר. לטענתו של יוחנן, משה הסתיר ונמנע מלספר לו על הליכי פשיטת הרגל, שבמהלכם יוחנן ניסה, ללא הועיל, לגבות את חובו ממשה. יוחנן טען כי הפעם הראשונה שמשה חשף באזניו את דבר התקיימותם של הליכי פשיטת הרגל היה בתאריך 02.07.2017. באותו היום, יוחנן הגיע לדירתו של משה כדי למסור לו מכתב התראה לפני נקיטה בהליכים משפטיים כנגדו, ולאחר שפגש במשה וביקש למסור לו את המכתב, משה אמר לו לראשונה כי נוהלו בעניינו הליכי פשיטת רגל וכי הוא ידאג לכלול את יוחנן במסגרתם. משה טען בבית המשפט המחוזי הנכבד כי הוא אמנם לא מסר הודעה פורמלית ליוחנן על הליכי פשיטת הרגל, אך חרף זאת יוחנן ידע לכל אורך התקופה על ניהול ההליכים, ובכל זאת בחר, מטעמיו שלו, שלא להגיש תביעת חוב לנאמן. בתאריך 19.02.2019 בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את בקשתו של יוחנן והחריג את החוב מן ההפטר שניתן למשה. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי יוחנן לא ידע על הליכי פשיטת הרגל, וזאת מכיוון שמשה פעל בחוסר תום לב כדי להסתיר אותם ממנו, תוך שהוא מעלה בפניו תירוצים שונים כדי להסביר את אי החזרת החוב על-ידו. טיעוני הצדדים בערעורו, משה טוען כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בעת שייחס לו חוסר תום לב. לשיטתו, השמטת שמו של יוחנן מרשימת הנושים עמדה, למעשה, בניגוד לאינטרסים של משה. זאת, מאחר שאם שמו של יוחנן היה נכלל ברשימת הנושים, אזי הוא היה מקבל שיעור דיבידנד של 8% יחד עם שאר הנושים ומשה היה זוכה בהפטר שאין עליו עוררין ויכול היה להתחיל לשקם את חייו. בנסיבות אלו, השמטת שמו של יוחנן מרשימת הנושים הרעה דווקא עם משה. לפיכך, אין לייחס לו, לעמדתו, חוסר תום לב במשמעותו ובנפקותו המשפטית בגין פעולות שנעשו בניגוד לאינטרס האישי שלו. לגופו של עניין, משה טוען כי השמטת שמו של יוחנן מרשימת הנושים נעשתה בשגגה על-ידי עורכת הדין שטיפלה בהליך מטעמו, ולא על-ידי משה בעצמו מתוך מטרה לקפח את יוחנן. משה מדגיש בהקשר זה כי הוא איננו בקיא בהוראות הדיוניות של הליך פשיטת הרגל ולפיכך הוא מסר את הטיפול בעניינים אלו לידיה של באת כוחו. בנסיבות אלו, אין לייחס לו זדון בשל אי הדיווח על חובו ליוחנן. משה גורס עוד כי בניגוד לקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, יוחנן ידע על הליך פשיטת הרגל, ובחר, מטעמיו שלו, שלא להגיש תביעת חוב, או בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב במסגרתם. לעמדתו של משה, בינו לבין יוחנן היו יחסי חברות, שאינם מתיישבים עם טענתו של יוחנן שלפיה הוא לא ידע על הליכי פשיטת הרגל של משה. כמו כן משה מדגיש כי על-אף שיוחנן ידע, כאמור, על הליכי פשיטת הרגל, הוא המתין כ-5 וחצי שנים עד שהחליט לפנות לבית המשפט המחוזי הנכבד בבקשתו להחרגת החוב. באופן זה יוחנן הוא שנהג, לשיטתו של משה, שלא בתום לב, שכן היה עליו לפעול כדי לנסות ולגבות את חובו מיד עם היוודע לו דבר פתיחת הליכי פשיטת הרגל, גם אם הוא לא קיבל הודעה רשמית על כך ממשה. לבסוף, משה טוען כי החרגת החוב מן ההפטר שניתן לו חותרת תחת עקרונות דיני פשיטת הרגל, כיוון שהם יוצרים אי-שוויון בין יוחנן – שבהינתן החרגת החוב יזכה לקבל חזרה 100% מחובו – לבין שאר נושיו של משה, שזכו, כאמור, לשיעור דיבידנד של 8% בלבד. יוחנן, מנגד, סומך את ידו על החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לטענתו, משה מעולם לא עדכן אותו כי הוא מצוי בהליכי פשיטת רגל, וזאת חרף העובדה כי ממועד חתימת ההסכם ביניהם ועד לפתיחת הליכי פשיטת הרגל חלפו חודשים בודדים בלבד. לטענתו של יוחנן, למשה היו אינספור הזדמנויות לעדכן אותו על הליכי פשיטת הרגל בזמן שהוא ניסה לגבות את חובו ממנו, אך חלף זאת הוא בחר לדחות אותו בתירוצים מתירוצים שונים, תוך הסתרת העובדה כי מתנהלים בעניינו הליכי פשיטת רגל. יוחנן מוסיף כי למשה היה אינטרס להסתיר ממנו את הליכי פשיטת הרגל. לשיטתו, אילו משה היה מעדכן אותו על ההליכים לאחר שהוכרז כפושט רגל ובטרם קיבל את ההפטר, הדבר היה מפחית את סיכוייו לקבל הפטר. בנסיבות אלו, משה בחר, כך לטענת יוחנן, להמשיך להסתיר את הליכי פשיטת הרגל ממנו. בא-כוחו של כונס הנכסים הרשמי הציג בפנינו עמדה שלפיה דין הערעור להתקבל, למצער בחלקו (גישה זו שונה מן העמדה שהוצגה על-ידי נציג הכנ"ר בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, שם טען נציג הכנ"ר כי: "משלא הוכחה ידיעה של הנושה הכנ"ר סבור שיש להחריג את החוב", ראו: פרוטוקול הדיון מתאריך 12.02.2019 עמ' 12 שורה 6). כונס הנכסים הרשמי גורס עתה מחד גיסא, כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד. מאידך גיסא, הכונס הרשמי סבור כי הסעד של החרגת חוב מתחולתו של הפטר הוא קיצוני ביותר, בנסיבות העניין. לשיטתו, ספק אם ניתן למצוא לסעד זה סימוכין בהוראות הדין, ונתינתו מהווה, לעמדתו, סטייה מן ההלכה הפסוקה בדבר שוויון בין הנושים. בנסיבות אלו כונס הנכסים הרשמי סבור כי יש לחתור לתוצאה שהייתה מושגת אלמלא דבר ניהול ההליך היה מוסתר מיוחנן, קרי חיובו של משה לשלם ליוחנן סך של 8% מתביעת החוב. אעבור איפוא עתה לליבון הדברים. דיון והכרעה הערעור שלפנינו מעלה לדיון התרחשות נסיבתית נדירה יחסית של נושה המבקש להחריג את חובו מתיק פשיטת הרגל לאחר מתן הפטר, בשל הטעיה מצד החייב. פקודת פשיטת הרגל, תש"ם-1980 (להלן: הפקודה) והפסיקה שעסקה בפקודה ובהוראותיה, לא התייחסו עד כה במישרין לסיטואציה מעין זו, ועל כן ההכרעה, לכאן או לכאן, עלולה לעורר קשיים. עם זאת, לאחר עיון בערעור ובתגובות לו, ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל בחלקו במובן זה שהחרגת החוב כולו מן ההפטר שניתן למשה – תבוטל, ואולם המשך תוקף ההפטר יותנה בכך שמשה יעביר ליוחנן סך של 8% מיתרת החוב שיאושר (להלן: החוב המאושר), כך שעל משה יהיה לשלם סכום השקול לשיעור הדיבידנד שחולק במסגרת הליכי פשיטת הרגל מתוך החוב המאושר, והכל כמפורט בפיסקאות 32-30 שלהלן. להלן אפרט את הדברים, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. תחולת ההפטר על החוב אין מחלוקת בין הצדדים כי החוב, שאותו חב משה ליוחנן, הוא חוב שנוצר לפני מתן צו הכינוס, אשר לא נקבע לגביו כי הוא לא ניתן לאומדן הוגן, או שהוא מהווה תביעה לתשלום סכום בלתי קצוב בנזיקין, או שהוא בבחינת דרישת מזונות על-פי פסק דין, והוא אף לא נוצר בנסיבות שבהן הנושה ידע בשעת היווצרות החוב על ביצוע מעשה פשיטת רגל על-ידי החייב. לפיכך, נראה שאין גם מחלוקת כי החוב הינו חוב בר-תביעה בפשיטת רגל (עיינו: סעיפים 1, 71(א) ו-72(1) לפקודה; עיינו גם: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 231-221 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס)). בענייננו, ניתן, כאמור, למשה צו הפטר. צו הפטר שניתן לחייב פוטר את החייב מן החובות בני התביעה שעמדו כנגדו (ראו: סעיף 69(א) לפקודה), והוא נועד לאפשר לחייב לפתוח "דף חדש" בחייו ו"להתנקות" מן החובות שעמדו כנגדו (עיינו: ע"א 9782/05 טנג'י נ' קריספין, פיסקה 7 (18.01.2010); לוין וגרוניס, בעמ' 197). עם זאת, המחוקק קבע שחובות בני-תביעה מסוימים ימשיכו לעמוד בתוקף אף לאחר שהוענק לחייב צו הפטר, וכך קובע סעיף 69(א) לפקודה: "צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה: (1) חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס; (2) חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במרמה כאמור; (3) חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה". הנה כי-כן, ככל שהחוב איננו נכלל באחת מהחלופות המנויות בסעיף 69(א) הנ"ל, הרי שלכאורה צו ההפטר שניתן למשה, פוטר אותו מהחוב האמור. בהקשר זה, אין ספק כי החוב איננו חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה, או חוב המגיע למדינה בשל קנס וכמו כן אין חולק כי אין המדובר בחבות לפי פסק דין בתובעת מזונות, ומשכך סעיפים 69(א)(1) ו-69(א)(3) אינם מתקיימים ביחס לחוב. האם החוב עולה כדי "חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה, או שהשיג ויתור עליהם במרמה"? לדעתי התשובה לכך, בנסיבות ענייננו, היא שלילית, וזאת משורה של טעמים שיבוארו להלן. ראשית, לשון הסעיף מורה כי החוב הראשון שצו ההפטר לא חל לגביו הוא חוב שנוצר במרמה. החוב נשוא ענייננו, מנגד, הינו חוב שנוצר כדת וכדין, שהרי בשום שלב לא נטען כי משה קיבל לידו את סכום החוב במרמה. החוב נוצר, איפוא, בהליך לגיטימי של הלוואה (או במסגרת של הסכם השקעה, לפי גירסתו של משה). כל שנטען הוא שמשה ניסה למנוע מיוחנן את האפשרות להגיש תביעת חוב בגין החוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל. לפיכך, הרישא של סעיף 69(א)(2) לפקודה לכאורה לא מתקיים בענייננו, ואולם עדיין יש לבדוק את הסיפא לסעיף האמור. בהקשר זה נשאלת השאלה האם חייב שלא גילה למי מנושיו את דבר קיומם של הליכי פשיטת הרגל בעניינו וניסה בדרך זו למנוע מאותו חייב לגבות את חובו, נכנס בגדר מי ש"השיג ויתור במרמה" על חובו, ומשכך הוא נכלל בהוראת סעיף 69(א)(2) סיפא? החובות שצו הפטר איננו פוטר את החייב מחבות בגינם הם חובות שנוצרו באופן שמחייב, מבחינה מוסרית וחברתית, שלא לפטור חייבים מהם (עיינו: ע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' סינואני, פיסקה 6 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (17.04.2012)). השיקולים המוסריים והחברתיים הרלבנטיים לסעיף 69(א)(2), אשר בגינם ראוי שלא לפטור חייב מחובו, קשורים בכלל שלפיו: "לא יהא חוטא נשכר" (עיינו: מסכת חלה, ב, ז; בהקשר של דיני פשיטת הרגל – עיינו: ע"א 3083/13 פלונית נ' שיכמן, פיסקה 21 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (11.01.2015)). אין זה ראוי שחייב יזכה לפטור מחיוב שצמח לו כתוצאה מפעילות מרמה שבה הוא היה מעורב, או מחיוב שממנו הוא ניסה להתחמק באמצעות מרמה. לפיכך יתכן שיש מקום לקבוע כי גם כאשר החוב עצמו לא נוצר במרמה, אך החייב ניסה להתחמק מקיומו של החוב באמצעות מרמה – גם אם מרמה זו נעשתה תוך שימוש בהליכי פשיטת הרגל – הדבר מצדיק את החרגתו של אותו החוב מתחולתו של ההפטר מכוחו של סעיף 69(א)(2) לפקודה. בכך אדון להלן. אמנם, הקביעה שלפיה החרגתו של חוב מתחולת ההפטר יכולה להיעשות לא רק בגין נסיבות היווצרות החוב, אלא אף בגין ניהול "מרמתי" של הליכי פשיטת הרגל, מהווה פרשנות מרחיבה יחסית של הוראת סעיף 69(א)(2), אך בשים לב לתכליותיו של הסעיף שעליהן עמדתי לעיל, פרשנות זו נראית לי אפשרית, ואפילו מתאימה בנסיבות חריגות מסוימות. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין שקבע כך: "המחוקק ביקש שלא לאפשר לחוטא – חייב שחובו נוצר במרמה, לצאת נשכר (באמצעות הסדר פשרה). לטעמי, מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת פריסת הגנה רחבה על המעמד המיוחד שייחד המחוקק לחובות אלה בכלל, ולחוב שלפי הטענה נוצר במרמה בפרט; לכך טעם ערכי משמעותי וראוי" (ראו: רע"א 1685/14 סדן נ' פנינסולה נכסים בע"מ, פיסקה טז לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (20.01.2015) (להלן: עניין סדן); ההדגשה שלי – ח"מ). על-אף האמור לעיל, לעמדתי גם אם ישנם מקרים שבגינם ראוי להחריג מהפטר חוב של חייב, אשר ניסה להתחמק ממנו באמצעות תרמית ושימוש מניפולטיבי בדיני פשיטת הרגל – הרף הראייתי הדרוש להוכחת מרמה שמצדיקה החרגת חוב כאמור, הוא גבוה. רף זה לא הורם, לעמדתי, בענייננו. בפסיקתנו נקבע כי הנטל הראייתי להוכחתה של עילת מרמה, במגוון הקשרים, הוא כבד מבחינה ראייתית (עיינו: רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' עבוד (09.02.2003); ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת (09.02.2009)). בנסיבות מסוימות אף נקבע כי: "הנטל להוכחת טענה מעין זו עשוי להיות כבד יותר ממאזן ההסתברויות הרגיל הנהוג במשפטים אזרחיים" (ראו: ע"א 681/88 עזבון המנוח מוחמד סלים עבד אלג'ליל אבו אל היג'א נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 563, 659 (1990)). כמו כן, ביסוסה של טענת מרמה מחייבת, בין היתר, הוכחת קיומה של כוונת מרמה (עיינו: ע"א 523/12 אסמאעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין, פיסקה 6 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (15.01.2014); ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל – רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, פיסקה 27 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (09.10.2018)). בענייננו, דומני שאף אם נקבע כי משה פעל שלא כדין בעת שלא הזכיר את חובו ליוחנן במסגרת הליכי פשיטת הרגל, ואף אם אי יידועו של יוחנן בדבר הליכי פשיטת הרגל הייתה חסרת תום לב (עיינו: פיסקאות 22-10 להחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד) – אין בקביעות אלו כדי לבסס את המסקנה כי פעולותיו של משה נעשו במרמה, כמשמעה בפסיקה שכן חוסר תום לב איננו שקול בהכרח למרמה. לנוכח האמור, אני סבור כי על-אף התנהלותו הבעייתית של משה – עניינו איננו נמנה על המקרים שבהם ראוי להחריג את החוב מתחולת ההפטר שניתן לו. נפקות אי-החרגת החוב מצו ההפטר התוצאה מדברינו עד הנה היא כי בהינתן שאין הצדקה להחריג את החוב מתחולת ההפטר שניתן למשה מכוח סעיף 69(א)(2) לפקודה, הרי שיש לכאורה לפטור את משה לגמרי מן החוב, לנוכח ההפטר שניתן לו. ואולם, גם תוצאה זו איננה צודקת בנסיבות. אכן, כל אחת מהתוצאות האפשריות בענייננו מעלה קושי שונה. כאמור, מצד אחד אין הצדקה בענייננו להחריג כליל את החוב מן ההפטר – הן מאחר שהדבר איננו נכנס בגדרי סעיף 69(א)(2) לפקודה, והן מאחר שהדבר עלול לאפשר דרכי פעולה מפותלות בעתיד, לרבות כאלה שיהיה בהן חשש לקנוניה. מעבר לכך, החרגת חוב מתחולת הפטר במקרים בלתי מתאימים תפגע בעקרון השוויון בין הנושים, שהינו אחד מעקרונות היסוד בדיני פשיטת הרגל (עיינו: ע"א 4269/11 ברמי נ' רו"ח עופר אלקלעי, מפרקה של חב' אקסלרוד יאיר חומרי בניין בע"מ (19.06.2013); לוין וגרוניס, בעמ' 24-23). אמנם, מאחר שבענייננו הדיבידנד ליתר הנושים כבר חולק, החרגת החוב מתחולת ההפטר לא תפגע לכאורה בשוויון שבין הנושים "בזמן אמת", במובן זה שגביית החוב בשלמותו לא תבוא על חשבון קופת הכינוס שממנה חולקו הדיבידנדים לנושים, אך גם מצב שבו נושה אחד מקבל את ההזדמנות לגבות את חובו בשלמותו בשלב מאוחר, בעוד שהנושים האחרים נאלצו להסתפק בשיעור נמוך בהרבה – מעוררת אי נוחות רבה (השוו להלכה במשפט הציבורי המרחיבה את אי-השוויון גם למצבים שבדיעבד: בג"ץ 141/82 ח"כ אמנון רובינשטיין נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד לז(3) 141 (1983)). מאידך גיסא, בהינתן קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר השתכנע כי יוחנן נמנע מהגשת תביעת החוב שלא באשמתו, אלא לנוכח התנהגות חסרת תום-לב מצידו של משה – השארת המצב על כנו באמצעות מתן פטור מלא למשה מתשלום החוב גם היא איננה צודקת. מלבד תחושת אי-הצדק שבהותרת נושה שנמנעה ממנו האפשרות להגיש תביעת חוב, בלא שקיבל כל תשלום בגין חובו – הדבר גם עלול לעודד התנהגות חסרת תום-לב מצד חייבים. חייב שיידע כי לאחר קבלת צו הפטר חלוט, לא ניתן יהיה עוד לחייבו בתשלום בגין חוב, אף אם אי הגשת תביעת החוב על-ידי הנושה נבעה מחוסר תום לבו של החייב, או מטעות כלשהי של אותו נושה – עלול לאמץ דפוס פעולה פסול שכזה. ברגיל נראה שדרך המלך להתמודדות עם מקרים שבהם הנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד, היא דרך הארכת התקופה להגשת תביעת החוב על-ידי הכונס הרשמי, או הנאמן מטעמים מיוחדים שיירשמו (עיינו: סעיף 71(ב) לפקודה; רע"א 9802/08 הועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר. מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) (21.02.2012)). זאת ועוד, אם בית המשפט השתכנע כי חייב נהג בחוסר תום לב, בין אם בשלב יצירת החוב ובין אם במסגרת הליכי פשיטת הרגל עצמם (עיינו: ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי (01.02.2011); לוין וגרוניס, בעמ' 173) – ביכולתו לדחות את בקשותיו במסגרת הליך פשיטת הרגל, ואף לבטל צווים וסעדים שכבר ניתנו לו (עיינו: סעיפים 18ג(ג), 18ה(א)(2), 37, 54 ו-55 לפקודה; ע"א 34/89 אגברייה נ' כונס הנכסים הרשמי (24.10.1990). לעניין האפשרות לבטל צווים שכבר ניתנו בשל חוסר תום לב מצד החייב – ראו: ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 1397 (2003); ע"א 5503/92 קירצמן נ' הכנר, פ"ד מט(1) 749, 756-757 (1994); ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי, פיסקה 21 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (09.08.2009); ע"א 7375/18 גל נ' בן-ארצי (02.10.2019)). יצוין עוד כי הסמכות לבטל צווים שניתנו בשל חוסר תום-לב מצד החייב הוכרה גם במסגרת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון), אשר ביטל את רוב הוראות הפקודה, אך נכנס לתוקף רק בתאריך 15.09.2019, ומשכך הוראותיו אינן חלות בענייננו (עיינו: סעיף 176(א)(2) לחוק חדלות פירעון; דברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח 604, 692). הנה כי כן – המקרה שבפנינו איננו מקרה "רגיל". בענייננו, ההפטר הפך בינתיים לחלוט ותשלומי הדיבידנד לכל שאר נושיו של משה כבר חולקו, ולפיכך נראה שביטול הליכי פשיטת הרגל יהיה לבלתי מעשי בנסיבות. מכאן שגם אפשרות זו, שיתכן והיה ראוי לנקוט בה בתנאים אחרים – איננה זמינה עוד. המורם מן המקובץ מלמד שאין מנוס מלנקוט כאן איפוא בפתרון ביניים, שעל-אף שאיננו מושלם, אני סבור כי, בנסיבות, הוא מאזן בצורה הטובה ביותר בין האינטרסים השונים שעלו במכלול, הכל כפי שיפורט להלן. סעיף 62(ב) לפקודה מורה כדלהלן: "בית המשפט רשאי, בכפוף להוראות סעיפים 63 ו-64, ליתן צו הפטר, להתלות הפטר או להתנותו בתנאים שיש לקיימם לפני מתן ההפטר או לאחריו, לרבות תנאים לענין תשלומים שעל פושט הרגל לשלמם במשך תקופה שלא תעלה על ארבע שנים מיום מתן צו ההפטר, או, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף למשך תקופה ארוכה יותר; לא מילא פושט הרגל את התנאים שנקבעו – רשאי בית המשפט, מיזמתו, לבקשת הכונס הרשמי, הנאמן או לבקשת נושה של החייב, לבטל בכל עת את צו ההפטר". לאמור, בית המשפט רשאי להתלות צו הפטר בתנאים, לרבות חובות שעל החייב יהיה לקיימם לאחר מתן ההפטר (עיינו גם: לוין וגרוניס, בעמ' 210). אכן, אילו בית המשפט של פשיטת הרגל היה מודע "בזמן אמת" לפעילות חסרת תום-הלב של משה, ולחוסר היכולת של יוחנן להגיש תביעת חוב במועד, סביר שהוא היה עושה שימוש באחת מן הסמכויות שנזכרו בפיסקה 26 שלעיל, וממילא הוא לא היה נצרך להתנות את צו ההפטר בתנאים (סמכות נוספת שניתן היה לחשוב עליה בהקשר זה היא הסמכות מכוח סעיף 63(א)(4) לפקודה שמכוחה רשאי היה בית המשפט לחייב את משה כי כתנאי למתן ההפטר, יינתן כנגדו פסק דין שיורה לו לשלם את שיעור החוב מתוך רווחיו העתידיים (עיינו: ע"א 542/76 שלייר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד לא(2) 838 (1977); ע"א 206/88 גרינברגר נ' אייזנברג, פ"נ מה(3) 397, 400 (1991)). זה המקום להוסיף ולהעיר כי התנייתו של צו הפטר בתנאים נעשית, בדרך כלל, מראש ובטרם שניתן צו הפטר חלוט. ואולם, בנסיבות ענייננו, ולנוכח הוראת סעיף 181 לפקודה המעניק לבית המשפט סמכות: "לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו" (ההדגשה שלי – ח"מ), אני סבור כי ניתן – באופן חריג – לעשות שימוש בהוראת סעיף 62(ב) הנ"ל גם לאחר מתן ההפטר, בדרך של שינוי צו ההפטר בדיעבד. באופן זה, צו ההפטר שניתן למשה יוותר על כנו, ואולם, הוא ישונה וייהפך לצו הפטר מותנה, כאשר התנאי יהיה שעל משה יהיה לשלם סכום של 8% משיעור החוב שיתאשר על-פי האמור בפיסקה 31 שלהלן (שהוא שיעור הדיבידנד שיוחנן היה מקבל אלמלא הייתה נמנעת ממנו היכולת להגיש תביעת חוב). בדרך זו תושג למעשה התוצאה שהייתה מושגת אלמלא האפשרות להגשת תביעת החוב הייתה נמנעת מיוחנן מלכתחילה. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, הערעור מתקבל במובן זה שהחרגתו של מלוא החוב מתחולת צו ההפטר שניתן למשה – מתבטלת. לצד זאת, צו ההפטר שניתן למשה ייהפך לצו הפטר מותנה במובנו של סעיף 62(ב) לפקודה, כאשר התנאי הוא שעל משה יהיה לשלם ליוחנן שיעור של 8% מן הסך שייקבע על-ידי המשיב 2, הוא הנאמן, וזאת לאחר שיוחנן יגיש לו תביעת חוב (לעיל ולהלן – החוב המאושר), כמו גם את ההוצאות הנלוות להליך זה, לרבות הוצאותיו של המשיב 2. הנה כי כן, ניתנת בזאת ליוחנן שהות של חודש ימים ממועד מתן פסק דין זה שבמהלכם יוחנן יהיה רשאי להגיש את תביעת חובו למשיב 2, בעקבות פסק דיננו זה. המשיב 2 יבדוק את תביעת החוב הנ"ל ויכריע בה, וזאת תיפרע על-ידי משה, כאמור לעיל, בשיעור של 8% (הוא השיעור שחולק לשאר נושיו של משה) מן החוב המאושר בתוך שישה חודשים מעת שסכום החיוב יקבע כאמור, והכל בצירוף הוצאות אותו הליך. בשים לב להתנהלותו חסרת תום הלב של המערער ובהתחשב בכך שהערעור התקבל רק חלקית כאמור – חיוב ההוצאות שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי הנכבד ימשיך לעמוד בעינו, והמערער יישא בנוסף גם בהוצאות המשיבים בערעור שבפנינו בסך של 7,500 ש"ח עבור כל משיב. המשנה לנשיאה השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר. ניתן היום, ד' בסיון התש"ף (‏27.5.2020). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19024340_K10.docx שב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1