רן מלכה אלי נ. הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי - מחוז י

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2431/24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המערערים: 1. רן מלכה אלי 2. חברת לוצ'י דקור נגד המשיבים: 1. הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי – מחוז ירושלים 2. עו"ד ליעד יוסף ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל) מיום 24.1.2024 בחדל"ת 34978-09-22 בשם המערערים: עו"ד ליאור אמסלם בשם משיב 1: עו"ד חיים זקס ליעד יוסף בשם משיבה 2: בעצמה פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מ' רניאל) מיום 24.1.2024 בתיק חדל"ת 34978-09-22. הרקע לערעור ביסוד החלטת בית המשפט, בקשת הנאמנת שמונתה לחברת דורן גלאס בע"מ (להלן: הנאמנת ו-החברה בהתאמה) לחייב את המערערים ביחד ולחוד בכל חובות החברה בתוספת הוצאות ההליך, הן מכח חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדל"פ) והן מכח חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). זאת על רקע הטענה שמערער 1 (להלן: המערער) פעל יחד עם גרושתו ואם ילדיו, משיבה 2 בהליך קמא (להלן: הגרושה) באופן מכוון ליצור "מסלול עוקף חובות, בסופו פעילות החברה ממשיכה באמצעות צד שלישי, אולם נושיה נותרים מול שוקת שבורה". אין חולק כי מערערת 2, חברת לוצ'י דקור בע"מ (להלן: לוצ'י) הוקמה במהלך חודש נובמבר 2020, במקביל או בסמוך לקריסתה הכלכלית של החברה, כאשר הגרושה נרשמה כבעלת מניות ודירקטורית יחידה בה. הנאמנת טענה כי הלכה למעשה לוצ'י, שעיסוקה בתחום הזכוכית שהוא גם תחום עיסוקה של החברה, ותיעוד עבודות שביצעה החברה מוצג לראווה באתר האינטרנט של לוצ'י, נשלטת באופן בלעדי על ידי המערער ששלט בחברה. כן נטען כי רישומה של הגרושה כבעלת מניות ודירקטורית בלוצ'י נעשה למראית עין בלבד. אף מר ערן הכט (להלן: הכט), בעל מניות אחר בחברה, טען כי גירושיה מהמערער היו פיקטיביים ונועדו למלט נכסים ולחמוק מתשלום חובות, כאשר אגב הגירושין ויתר המערער לטובת הגרושה על כל חלקו בדירת המגורים ועל כלי הרכב שהיו בבעלותו. הנאמנת עמדה על נסיבות העברת פעילות החברה ללוצ'י על ידי המערער, בציינה כי מצבה הכלכלי של החברה החל להתערער בשלהי שנת 2019, והוא התדרדר כאשר הוגשה נגדה תביעה על ידי בנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים). בעקבות הגשת התביעה נערך הסכם פירעון, אשר המערער והכט לא עמדו בו. בנק הפועלים נקט בהליכים כנגד החברה ובעלי המניות (המערער והכט), ובשל כך החליט המערער להעביר את פעילותה של החברה, כולל המוניטין שלה, ללוצ'י. נטען כי צעד זה נעשה בהסכמת הגרושה, אשר לטענתה השקיעה בחברה זו והיא משמשת בה כמנהלת הכספים שלה. זאת, כדי להבטיח לטענת הגרושה תשלום מזונות ולמנוע פגיעה בכיסה הפרטי – טענה שלא נתקבלה על ידי הנאמנת. הנאמנת טענה כי התנהלות המערער מהווה הפרה בוטה של חובתו כלפי החברה, המקבלת משנה תוקף נוכח שלל תפקידיו בחברה – בעל מניות, דירקטור יחיד ומנכ"ל. זאת ועוד. גם בתקופות היציבות של החברה, פעל המערער בניגוד לחובתו כלפיה וביצע העברות כספים מחשבון החברה לגרושתו. כן ביצע המערער העברות כספים לחשבונו הפרטי באופן רנדומלי, וניהל את חשבון הבנק של החברה כאילו מדובר בחשבון הפרטי שלו. המערער גם יצר לחברה חובות לרשות המסים בסכום של למעלה מ-200,000 ש"ח לפי תביעות החוב שהוגשו, ויצר חובות לעובדי החברה תוך קיפוח זכויותיהם הסוציאליות. על כן, הנאמנת ביקשה לחייב את המערער בחובות החברה על פי סעיפים 254(א)(1); 254(א)(2); ו-254(א)(3) לחוק החברות (הפרת חובת אמונים) וסעיף 289 לחוק חדל"פ (הפרת חובה בידי בעל תפקיד בתאגיד). על רקע טענת הנאמנת כי לוצ'י אינה אלא כסות משפטית שהולבשה על ידי המערער וגרושתו על פעילות החברה במטרה ברורה ובלתי מוכחשת להמשיך בפעילותה העסקית המניבה, תוך התחמקות מתשלום חובותיה, נטען כי יש לחייב גם את לוצ'י בחובות החברה, וכחלק בלתי נפרד מכך לחייב את הגרושה בחובותיה של לוצ'י לפי סעיף 6 לחוק החברות (הרמת מסך). מנגד, לוצ'י והגרושה טענו כי אין מקום לשעות לבקשת הנאמנת אשר הקדימה את זמנה, שכן טרם נבדקו ואושרו מלוא תביעות החוב, ולא ידועה עדיין מצבת החובות האמיתית של החברה. לגופו של עניין נטען כי הבקשה הוגשה באופן לקוני ללא ביסוס או נימוק, תוך שהנאמנת מפרה את החובות המוגברות החלות עליה. באשר לנסיונה של הנאמנת לחייב את הגרושה בחובות החברה, נטען כי אין לכך כל בסיס חוקי, הואיל והגרושה אינה בעלת מניות ואינה נושאת משרה בחברה, ובכל מקרה לא מתקיימים בנסיבות העניין התנאים להרמת מסך. גם לגבי לוצ'י, טענות הנאמנת נטענו באופן כוללני ללא ביסוס עובדתי או משפטי שיש בו כדי לחייב את לוצ'י בחובות החברה. בין היתר, לא הוכח כי הועברה הפעילות העסקית או המוניטין של החברה ללוצ'י ולא הוכח שהייתה הברחת נכסים, ערבוב נכסים או זהות בין החברות, וכי שתי החברות הינן בפועל גוף אחד ותכלית ההפרדה היחידה היא התחמקות מפירעון חובות החברה לנושיה. אין מדובר בבעלי מניות זהים והפעילות העסקית של החברות לא זהה. החברה עסקה בתחום הזכוכית, בעוד שלוצ'י עיסוקה בתחום הפרגולות, האלומיניום, המסכים, מטבחי חוץ וחלונות נאספים. גם לא הוכח על ידי הנאמנת שנעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של לוצ'י באופן שיש בו להונות את נושי החברה. מעבר לכך, הגרושה הקימה את לוצ'י מכספה האישי באמצעות הלוואות שנטלה. העובדה שהגרושה הקימה חברה חדשה מכספה האישי לצורך השקעה והעסיקה את המערער מבלי שהיה לה ידע או נסיון קודם, אין בה כשלעצמה כל פסול ואינה הופכת את המערער לבעלים של לוצ'י. תפקידו בלוצ'י הינו שיווק פרסום ומכירה בלבד. בכל מקרה הגרושה לא היתה מודעת לעובדה שהמערער הסתבך כלכלית והוגשו נגדו תביעות חוב בסך של כמעט 2 מיליון ש"ח. המערער מצדו עמד בהרחבה על נסיבות התדרדרותה הכלכלית של החברה, כשהוא דחה את הטענות כי קריסת החברה נבעה כתוצאה מהתנהלות בעייתית מצדו כלפי החברה ותוך הפרת חובת אמונים. לדבריו, הוא הקים את החברה בשנת 2016 בבעלותו היחידה ובמקביל ניהל "עוסק מורשה" בשותפות בתחום הזכוכית, ששמה דומה. ביום 28.3.2019 נחתם בינו לבין שני שותפיו הסכם מייסדים בחברה, ובו סוכם על חלוקת עבודה. עם פרוץ מגפת הקורונה יצאו עובדי החברה לחל"ת והסתבכותה הכלכלית של החברה החלה באותה תקופה בשל אי-קבלת תמורה עבור עבודות שבוצעו בשנת 2019; טעויות בייצור ובביצוע עבודה שבאחריות הכט באותה שנה; היעדר עבודה חדשה בתקופת הקורונה; וסכסוך ומחלוקות בין השותפים. בשל כך, על מנת לצמצם את הוצאות החברה, בתחילת 2020 הוחלט על ידו ועל ידי הכט להעביר את מקום מושבה של החברה למקום אחר כדי לצמצם את עלויות השכירות. בהמשך, בחודש מאי 2021 או בסמוך לכך הודיע אחד משותפיו למערער שהוא מעוניין לסיים את עבודתו בחברה. במקביל סירבה השותפה הנוספת למסור את החומר והמסמכים הדרושים להגשת תביעה נגד לקוח שלא שילם את חובו לחברה. המערער מצא עצמו אפוא מתמודד לבד עם כל התחייבויות החברה, והגיע להסדרי חוב לפיהם שילמה החברה כספים רבים, עד שלבסוף בחודש דצמבר 2021 הוגשה בקשת חדלות פירעון על ידי בנק הפועלים נגדו וביום 12.8.2022 ניתן נגדו צו פתיחת הליכים. בחודש ספטמבר 2022 הוגשה הבקשה הנוכחית על ידי עובדי החברה לפירוק החברה. המערער טען כי החברה קרסה בשל הסיבות שנמנו לעיל, בעוד שהוא פעל לכל אורך הדרך באופן שקוף כלפי כל בעלי המניות שקיבלו ביחד את החלטות החברה. בניגוד לטענת הנאמנת, כל בעלי המניות היו מורשי חתימה של החברה בבנקים והייתה להם גישה מלאה לחשבונות שלה, והיו מודעים להעברות הכספים מחשבונות החברה לגרושה כפי שסוכם ביניהם. הנאמנת גם לא פירטה את הסכומים שהועברו על ידי המערער לחשבונו הפרטי ודי בכך כדי ללמד שלא היה מדובר בסכומים גבוהים, ככל שהיו. גם אם בוצעו העברות כספים בסכומים מינוריים לחשבון הבנק שלו, הדבר נעשה בידיעה ובהסכמה של כל בעלי המניות, כשם שהועברו כספים גם ליתר בעלי המניות, ואין בכך כל פגם. הנאמנת לא הוכיחה כי התקבלו החלטות על ידו באופן בלעדי תוך גרימת נזקים לחברה, בעוד שההחלטות בחברה התקבלו בהסכמה משותפת עד למועד הפירוד, לפי הסכם המייסדים. בנוסף טען המערער כי הנאמנת הכריעה בתביעות החוב של רשויות המס בלי שקיבלה את עמדת החברה או בעלי המניות שבה, וקיים סיכוי גבוה להפחתה משמעותית בשיעור החובות לאחר בדיקת התביעות ואישורן. גם המערער טען שהנאמנת הגישה את בקשתה באופן לקוני, תוך הפרת החובות המוגברות החלות עליה, וכי לא הוכחה העברת פעילות עסקית או מוניטין של החברה ללוצ'י. הנאמנת לא הצביעה על לקוח אחד שהועבר בין החברות אלא טענה באופן כוללני ללא ביסוס שלוצ'י המשיכה את הפעילות העסקית של החברה. לא הוכחו הברחת נכסים, ערבוב נכסים או זהות בין החברות. אין מדובר בתחום עיסוק זהה. לא היה למערער ידע או נסיון קודם בתחום העיסוק החדש של חברת לוצ'י שהוקמה על ידי הגרושה, אלא הוא בעל ידע ונסיון בתחום הזכוכיות, בתחום המכירות והשיווק, ולא בתחום הפרגולות, האלומיניום, המסכים, מטבחי חוץ וחלונות נאספים, שהם תחומי העיסוק של לוצ'י. החלטת בית המשפט המחוזי ביום 3.1.2024 התקיים דיון בבקשה, במהלכו נחקר המערער, וביום 24.1.2024 ניתנה החלטת בית המשפט. תחילה נקבע כי על בסיס הראיות עולה שהמערער הוא הרוח החיה בלוצ'י, כי תפקידו בלו'צי הוא בפועל משמעותי ועיקרי על אף שהוא אינו רשום כבעל תפקיד בה, בעוד שהגרושה היא רק אשת הכספים הפועלת ללא שכר. זאת כאשר ברור כי לו'צי נוסדה בסמוך לקריסת החברה; המערער הוא שטיפל בהקמת החברה; מספר הטלפון שלו נמסר כחלק ממענה הרשום של החברה; והוא בעל הידע והנסיון בתחום העיסוק היחידי והעיקרי של החברה. על כן נקבע כי דינו של המערער הוא כבעל מניות בלוצ'י ובהתאם לכך על פי סעיף 6(ב) לחוק החברות, יש לייחס גם ללוצ'י את גזילת המוניטין והפעילות של החברה וערבוב הנכסים ביניהן. בית המשפט גם הרחיב בסוגיית תחומי העיסוק של החברה ושל לוצ'י וקבע באופן נחרץ כי מדובר באותו תחום עיסוק; כי לוצ'י עושה שימוש בפרסומיה בצילומי עבודות שבוצעו על ידי החברה; והיא משתמשת במוניטין של החברה ושימוש זה מהווה גזל מוניטין שהוא מנכסי החברה. כך גם נקבע כי בניגוד לטענת המערערים, וכפי שעולה מחקירתו של הכט על ידי הנאמנת, המערער עִרבב בין נכסי החברה לבין נכסי לוצ'י שהוא בעל התפקיד המשמעותי בה, והעביר כספים משמעותיים מחשבון החברה לחשבונו ולחשבון הגרושה. במסגרת זו גם נקבע כי בניגוד לטענת המערער, הוא היה הדירקטור היחיד של החברה והמנכ"ל שלה כאשר בהסכם המייסדים גם נקבע כי הוא זה אשר יקבל כל החלטה בכל הקשור בניהולה השוטף. מלבד אמירה בעלמא שבעלי המניות הסכימו להעברת הכספים לחשבונו האישי וגם הם נהגו כך, לא הציג המערער כל החלטה של הדירקטוריון המתירה לו להעביר מכספי החברה לחשבונו האישי. בהתנהגותו זו הפר המערער חובת אמונים בתפקידו כמנכ"ל החברה וכדירקטור יחיד שלה, בכך שעשה בנכסי החברה שימוש אישי, וזאת בניגוד להוראות סעיף 254(א)(1) לחוק החברות. לצד קביעה זו, נדחתה טענת הנאמנת שהמערער הפר חובות אמון גם בכך שיצר לחברה חובות לרשות המסים ולעובדי החברה תוך קיפוח זכויותיהם הסוציאליות. נקבע כי לא הוסבר כיצד מדובר בהפרת חובת אמון או אפילו הפרת חובת זהירות, כאשר לא ניתן להניח שכל פעם שנוצרים לחברה חובות לרשות המסים או לעובדיה מדובר בהפרת חובת אמון או הפרת חובת זהירות. כמו כן, לא נמצא בסיס מספיק לחיוב הגרושה בחובות לוצ'י תוך ביצוע הרמת מסך, והבקשה לגביה נדחתה. על כן בסופו של דבר, בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט לפי סעיף 289 לחוק חדל"פ, נקבע כי על המערער לפצות את החברה. זאת כאשר לפי הסעיף האמור, בית המשפט רשאי להורות לבעל תפקיד שהפר חובה כלפי התאגיד באופן המקים עילה לפיצוי תשלום או השבת נכס לתאגיד, לפצות את התאגיד בתשלום או להשיב לו נכס. במקרה זה נמצא כי נוכח הפרת חובות האמון, יש לחייב את המערער במלוא ההפסדים שהוא גרם לחברה. עם זאת, נדחתה טענת הנאמנת כי יש לשום את הנזק שגרם המערער לחברה ואת גזילת המוניטין והפעילות העסקית, כשיעור גובה החובות שנותרו לחברה כלפי נושיה. זאת מפני שאין זיקה ישירה בין השניים. נקבע אפוא כי יש להעריך את שווי הנכסים ואת הנזק שנגרם לחברה ולשם כך יש למנות מומחה על חשבון המערער שיעריך את הנכסים והנזק כאמור. על כך נסוב הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים בערעור ראשית טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי קבע באופן לקוני כי נגזלו המוניטין ופעילות החברה תוך ערבוב הנכסים בין החברות מבלי שניתן לכך כל הסבר ונימוק כראוי, דבר המהווה כשלעצמו עילה לביטול ההחלטה. שנית, בית המשפט לא ביסס את המסקנה אליה הגיע כי יש להתעלם במקרה זה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת בין המעורבים השונים. זאת שעה שלא הוכח כלל שמדובר ביחידה עסקית אחת. במסגרת זו נטען כי כלל לא הוכח כי הייתה העברת פעילות עסקית, נכסים או מוניטין של החברה ללוצ'י והנאמנת אף לא הצביעה על לקוח אחד שהועבר מהחברה ללוצ'י. בית המשפט טעה שהסתמך בעניין זה אך ורק על גרסתו של הכט, כפי שבאה לידי ביטוי בחקירתו על ידי הנאמנת, ודחה את טענות המערערים כי אין לקבל כלל את גרסתו של הכט אשר לא העיד ולא התייצב לדיון. תחת זאת היה על בית המשפט להעדיף את גרסתו של המערער ושל גרושתו אשר כלל לא נסתרה ואף נתמכה בראיות שונות, על פני גרסתו של הכט. כן שגה בית המשפט בקביעותיו כי לוצ'י השתמשה במוניטין של החברה, כי המערער הפר את חובת האמונים שלו כלפי החברה וכיהן כדירקטור היחיד וזאת בניגוד לרישום בהסכם המייסדים שלה. המערער טען והוכיח באמצעות התכתבויות שהוגשו, כי כל בעלי המניות היו מורשי חתימה של החברה והייתה להם גישה מלאה לחשבונות הבנק של החברה, ועל כן הם היו מודעים באופן שוטף לגבי כל הפעולות שנעשו בחשבון. בית המשפט גם שגה בקבעו כי המערער העביר כספים מחשבון החברה לחשבון בנק פרטי שלו. לבסוף נטען כי משלא הוכחה כל העברת נכסים ופעילות בין החברות, לא היה מקום למנות מומחה לשם הערכת שווי העברת הנכסים וגזילת המוניטין לכאורה של החברה. בתשובתה ציינה הנאמנת כי דין הערעור להידחות על הסף ולו בשל כך שלא עומדת למערערים זכות ערעור, שכן מדובר בהחלטה אחרת שבה נקבעה חבות המערערים אך טרם נקבע שיעור הנזק וסכום הפיצוי. מעבר לכך ולגופו של עניין נטען כי אין כל בסיס לערעור המשולל כל יסוד, שכן החלטת בית המשפט מבוססת על קביעת ממצאי עובדה ומהימנות שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. מעבר לכך, הנאמנת עמדה בנטל הראיה המוטל עליה והוכיחה כי המערער העביר את הפעילות העסקית של החברה ללוצ'י; כי המערער הרוח החיה במערערת; כי המערער הבריח את נכסי החברה וערבב בין נכסיה לבין נכסי לוצ'י; כי המערער הפר חובת אמונים כלפי החברה; כי המערער הדירקטור היחיד של החברה; וכי הייתה הצדקה למנות מומחה לשם הערכת שווי הנזק שהסב המערער לחברה. בנוסף נטען כי המערער עושה כל שלאל ידו כדי להתחמק מתשלום חובותיו, הוא אינו משתף פעולה בהליך חדלות הפירעון ואינו בוחל מנקיטת אמצעים להתיש את הנאמנת. הממונה על חדלות פירעון טען אף הוא כי דין הערעור להידחות. לטענתו מדובר במקרה מובהק שבו החלטת בית המשפט ניתנה בהתבסס על ממצאי מהימנות ועובדה, כאשר בבסיס ההליך עומדת השאלה בדבר הפרת חובותיו של המערער כלפי החברה באמצעות לוצ'י שנקבע שיש להרים מסך כלפיה. בנסיבות אלו, כאשר ההחלטה מבוססת על קביעות עובדתיות ועל התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית, אין מקום להתערב בהחלטה. ודאי לא שעה שמדובר בהליך חדלות פירעון אשר בו יש לתת משקל יתר לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט. דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור ובתשובות המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. ראשית ייאמר כי הלכה למעשה הערעור כולו נסב על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, המבוססות בין היתר על המהימנות וחוסר המהימנות שרכש בית המשפט לעדות שנשמעה לפניו והתרשמותו הבלתי אמצעית ממנה. במקרים מסוג זה, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאיה של הערכאה המבררת (ראו לדוגמה: ע"א 7909/16 סיף מתכות בע"מ נ' הממונה האזורי – אגף המכס ומע"מ, באר שבע, פסקה 31 (26.4.2018); ע"א 3354/16 סבג נ' עו"ד סיגל בנטון – הנאמנת לנכסי החייב יצחק סבג, פסקה 25 (13.12.2018) והאסמכתאות שם). שנית, הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בתקיפת שיקול דעתו של בית המשפט של חדלות פירעון לו מסור שיקול דעת רחב ביותר, כנגדו נרתעת ערכאת הערעור להתערב. זאת בשים לב לתפקידו של בית המשפט של חדלות פירעון המכיר את עובדות המקרה ואת הנפשות הפועלות בו, להיכרותו העמוקה עם ההליך על כל שלביו וליכולתו להתרשם מהצדדים באופן בלתי אמצעי (ע"א 1216/23 שלזינגר נ' אם. אייץ'. אר 1 ניהול השקעות בע"מ, פסקה 2 (7.12.2023); רע"א 8393/22 מרגי נ' עו"ד אביחי ורדי, פסקה 17 (17.1.2023); רע"א 4406/18 בנק הפועלים בע"מ נ' עו"ד מור נרדיה ועו"ד עמית לדרמן – נאמנים, פסקה 17 (19.8.2018); ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק), פסקה 19 לחוות דעתי (29.10.2017);). לכן ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעתו של בית המשפט של חדלות פירעון רק במקרים חריגים בהם נפל פגם מהותי בהחלטתו (רע"א 8316/22 בבא נ' מחאמיד תופיק – חברה לבניין ופיצוח בע"מ, פסקה 27 (22.6.2023)) שאין מקרה זה נכנס לגדרם. לא בשאלת העברת הפעילות של החברה ללוצ'י; לא בשאלת גזילת המוניטין של החברה; לא בשאלת תפקידו של המערער בחברה ובלוצ'י; לא בשאלת הפרת חובת אמונים שיוחסה למערער כלפי החברה; לא בשאלת הרמת מסך ההתאגדות של לוצ'י (ולעניין הרמת מסך בין חברות קשורות ראו: ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון, פסקה 57 (21.1.2015)); ולא בשאלת הערכת הנזקים לגביה נקבע כי מלאכה זו תיעשה על ידי מומחה. במסגרת האמורה אציין כי בדומה לסעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, סעיף 289 לחוק חדל"פ לא בא להוסיף על עילות התביעה העומדות לבעל התפקיד מכוח הדין הכללי, אלא להכשיר מסלול בירור מהיר ויעיל למיצוי עילות תביעה קיימות (ע"א 8416/19 עו"ד שלמה נס ורו"ח אלי שפלר – מפרקי חברת אגרקסקו חברה לייצור חקלאי בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 33 לחוות דעתי (22.12.2021); ע"א 7516/02 פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, פ"ד ס(1) 69, 83-82, 105-104 (2006); רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ד"ר שלמה נס, עו"ד ורו"ח, פסקה 6 (19.8.2008); ע"א 4845/04 קליין נ' עובדיה בלס עו"ד ורו"ח בתפקידו ככונס נכסים, פסקה 6 (14.12.2006)). וכפי שציינתי ברע"א 6737/20 הראל נ' ד"ר שלמה נס עו"ד ורו"ח, פסקאות 5-3 לחוות דעתי (16.8.2021): "[...] נקבע כי סעיף 374 לפקודה הוא סעיף של פיצוי והשבה בלבד. אף קיימת תמימות דעים בפסיקה כי סעיף זה אינו בא להוסיף על עילות התביעה העומדות לבעל התפקיד מכוח הדין הכללי, אלא בא להכשיר מסלול בירור מהיר ויעיל למיצוי עילות תביעה קיימות [...]. על כן, נקבע כי את העילות המפורטות בסעיף זה יש לפרש כהמחשה לעילות הקיימות, ובעיקר חובת הזהירות וחובת האמונים המוטלות על נושאי משרה בחברה. לפיכך, הפרת חובה מן החובות האמורות, שיש עמה פגיעה בזכות של החברה או גרימת נזק לחברה, מקימה, לפי סעיף 374, עילה לחיוב המפר בפיצויים או בהשבה, לפי העניין [...]. ויצוין כי גם בעניין זה, בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר מפורשות כי תכליתו של ההסדר שבסעיף 289 לחוק הוא לקבוע אך מסגרת דיונית מהירה ויעילה להרתעת בעלי עניין בתאגיד שהפרו את חובתם כלפי התאגיד, ואין המדובר אפוא ביצירת עילת תביעה חדשה. בין כך ובין כך, בבסיס כל הסעיפים מושא הדיון עומדות מספר תכליות. תחילה, הסעיפים באים ליתן הגנה הולמת לנושי החברה וליצור דרך מהירה ויעילה לחיוב נושאי משרה שחטאו, בחבויות החברה ובהשבת כספים לחברה או בפיצוייה [...]. בכך באה לידי ביטוי העדפת המחוקק את האינטרס הציבורי שבהחשת הליכי חדלות הפירעון של החברה לטובת הנושים, החברה שבהליך והציבור בכללותו, על פני האינטרס האישי של בעלי התפקיד שחבויותיהם יתבררו על פי סדרי הדין הרגילים [...]. בצד ההגנה על נושי החברה והיעילות הדיונית, עומדת ביסוד סעיפים 374-373 לפקודה וסעיפים 289 ו-290 לחוק תכלית נוספת: הרתעת נושאי משרה מפני התנהלות בלתי נאותה באמצעות הצבתם בפני הסיכון שיידרשו לשאת באופן אישי בחובות החברה לאחר מתן צו פירוק [...]. הצורך בהרתעת נושאי משרה נובע בעיקרו מקושי המאפיין את דיני החברות המוכר כ"בעיית הנציג" או "דילמת הנציג" (Principal-Agent Problem). בעיית הנציג מתייחסת לניגוד העניינים הנובע מהשוני הקיים לעיתים בין האינטרס האישי של מקבלי ההחלטות בחברה לבין האינטרס של החברה ושל בעלי מניותיה [...]. בעקבות בעיית הנציג נקבעו בדין מנגנונים שונים למניעת ניגוד העניינים, ובכללם כללים הנוגעים לאישור עסקאות עם בעלי עניין, חובות דיווח שונות ומנגנוני פיקוח על נושאי המשרה, אשר לצידם קבועות כאמור, ההוראות האמורות בדבר חיובם האישי של נושאי משרה בעת פירוקה של החברה." (שם, פסקאות 5-3). ממילא ברור כי אף אם בית המשפט קיצר בדרך הדיונית בעקבותיה הגיע לכלל מסקנותיו, אין בכך כל פגם. אדרבה, בכך שפעל ביעילות לא נמצא כל דופי. אין צריך גם לומר כי לא מצאתי יסוד לטענה שהחלטת בית המשפט "לקונית" ואינה מנומקת. בית המשפט התייחס בהחלטתו לכלל טענות המערערים, תוך שהוא מבחין בין טענות הנאמנת אשר מצא לקבלן לאחר שנתן דעתו לגרסאות השונות ולמסמכים שהוגשו, לבין הטענות – בעיקר בכל הנוגע לגרושה – אשר מצא לדחותן. אף בעניינו של המערער עצמו מצא בית המשפט שלא לקבל את כל טענות הנאמנת, ונדחו טענותיה להפרת חובת אמונים על ידי המערער על רקע יצירת חובות לרשות המיסים ולעובדי החברה. מכל מקום, העובדה שנדחו טענות המערערים ברובן, גם אם אינה ערבה לחיכם של המערערים, אין משמעותה כי בית המשפט לא נימק את החלטתו כראוי. הערעור נדחה אפוא תוך חיוב המערערים ביחד ולחוד בהוצאות הממונה והנאמנת בסך של 15,000 ש"ח לכל אחד מהם. פסק-דין זה ניתן ביום כ"ה בתמוז התשפ"ד (‏31.7.2024), בתקופת השבתת מערכת המחשוב, ונחתם כעת לצורך פרסומו באתר בית המשפט העליון. ניתן היום, י"ד אב תשפ"ד (18 אוגוסט 2024). דוד מינץ שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט