בבית המשפט
העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק
בג"ץ
2428/99
בפני: כבוד השופט י' זמיר
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' ביניש
העותרת: מדינת ישראל
נגד
המשיבים: 1.
ע. דוויק שופט בית משפט מחוזי תל-אביב
2.
ראלב מנצור
עתירה
למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה: כ"ה
בטבת תש"ס (3.1.00)
בשם
העותרת: עו"ד נאוה בן אור
בשם
המשיב 2: עו"ד קולקר דוד ועו"ד עפרה
אורנשטיין
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
זוהי עתירת המדינה למתן צו על תנאי שעניינו
ביטול החלטתו של המשיב 1, כבוד השופט ע. דוויק, לפיו מוסמך הוא לדון בבקשה
לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, על אף שלא הוא המותב שבפניו
התנהל ההליך הפלילי נגד משיב 2. בהסכמת הצדדים, הוחלט לראות את העתירה כאילו הוצא
בה צו על תנאי וליתן פסק דין על יסוד הטענות בכתב ובעל פה.
השאלה לדיון ולהכרעה בעתירה שלפנינו היא: למי
הסמכות לדון בבקשת נאשם שזוכה בדין לקבל פיצויים והוצאות הגנה מאוצר המדינה במסגרת
סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז1977-.
תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים
1. המשיב 2 (להלן: המשיב) הורשע בבית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירת רצח. ערעורו לבית המשפט העליון נתקבל, הרשעתו בוטלה
והוא זוכה מחמת הספק. בעקבות הזיכוי, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
בקשה לתשלום הוצאות הגנתו ופיצויים על מעצרו מאוצר המדינה. הבקשה הועברה לטיפולו
של המשיב 1 כשופט דן יחיד. טענת העותרת כי למשיב 1 אין סמכות לדון בבקשה וכי יש
להעביר הדיון בבקשה לידי המותב שהרשיע את המשיב, נדחתה על ידו. כנגד החלטה זו
הוגשה העתירה שלפנינו.
המחלוקת המשפטית
2. סעיף 80 לחוק העונשין, המעמיד לנאשם שזוכה,
עילה לתבוע מאוצר המדינה את הוצאות הגנתו ופיצויים (להלן: פיצויים), קובע שתי
עילות חלופיות: העדר יסוד לאשמה מלכתחילה וקיום נסיבות אחרות המצדיקות זאת.
ובלשון הסעיף:
"80(א) משפט שנפתח שלא דרך
קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות
המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי
על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל..." (ההדגשה אינה
במקור)
סעיף 80 מקים את הזכות לפיצויים וקובע את
העילות הקמות לנאשם. כמו כן נקבע בו, כי בית המשפט בו נפתח המשפט הפלילי רשאי
לצוות על תשלום פיצויים.
ההליך למימוש הזכות שבסעיף 80, לא הוסדר
במסגרת אותו סעיף, אלא בחקיקת משנה, תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או
מאסר), תשמ"ב-1982 (להלן:
התקנות). תקנה 2 קובעת לאמור:
"2. בקשה תוגש לבית משפט עם
תום הדיון בעניין המעצר, האישום או המאסר של המבקש; הוגשה הבקשה לאחר סיום הדיון,
תוגש לערכאה הראשונה שדנה בעניינו של המבקש."
המחלוקת מתמקדת בשאלה, איזה הוא בית המשפט
שידון בבקשה לפיצויים? האם זו ה"ערכאה הראשונה שדנה בעניינו של המבקש.."
ולא ערכאה אחרת, או האם זה אותו מותב שדן בעניינו של המבקש. (יוער כי הצדדים לא
העלו את השאלה אם גם ערכאת הערעור יכולה לדון בכך ולפיכך לא אתייחס לשאלה זו).
3. טוענת העותרת כי יש לפרש המילים ל"ערכאה
הראשונה שדנה בעניינו של המבקש" כמתייחסת למותב שדן בהליך הפלילי
בערכאה הראשונה, באשר ההחלטה בדבר מתן פיצויים מהווה המשך ישיר לאותו ההליך. מנגד,
טוען המשיב, כי ההליך בבקשה לפיצויים לנאשם שזוכה בערעור לאחר שהורשע בערכאה
דיונית, איננו המשך ישיר להליך הפלילי וכי אין הכרח שדווקא המותב המרשיע ידון
בבקשה לפיצויים. התפיסה שבלב טענה זו היא, כי אין להפקיד את זכות הנאשם לקבל סעד
של פיצוים, בידי המותב שהרשיעו, משום חשש של העדר אוביקטיביות של המותב המרשיע או
לפחות מתוך שיקול של מראית פני הצדק.
דיון
4. בפתח הדיון, מוצאת אני להעיר, כי טענות המשיב
נכתבו בלשון בוטה תוך השתלחות בפרקליטות המדינה, עד כי הטענות הענייניות נבלעו
בלהט הסגנון הבוטה שראוי היה להימנע ממנו. מכאן אעבור לדון בטענות לגופן.
אבדוק תחילה מה הורנו המחוקק בשאלה זו
שלפנינו, שאם קיימת הוראה ברורה וחד משמעית המעניקה או שוללת סמכות, אין מקום
לפרשנות ויש ליישם הוראה כזו כלשונה. הוראה חד משמעית כזו איננה קיימת. הכיצד?
בסעיף 80 לחוק העונשין לא ניתן למצוא הוראה חד משמעית בשאלת הסמכות. עולה ממנו, כי
בית המשפט בפניו נפתח המשפט שלא על דרך קובלנה, הוא זה הרשאי להורות על
תשלום פיצויים ולכאורה הכוונה למותב שישב בדין.
5. תקנה 2 ספציפית יותר. היא מורכבת משני חלקים:
על פי הרישא, עם תום הדיון, תוגש בקשה לפיצויים לבית המשפט. על פי הסיפא, לאחר
סיום הדיון תוגש הבקשה לערכאה הראשונה שדנה בעניינו של המבקש. ניתן לומר, כי
לשונה של תקנה 2 אינה חד משמעית והיא סובלת שתי פרשנויות:
לפי האחת, המונח "הערכאה הראשונה שדנה בעניינו של המבקש" יתפרש כמתייחס לערכאה
ולאו דווקא למותב בפניו התנהל ההליך הפלילי. לפי השניה, יתפרש אותו מונח
כמדבר באותו מותב שהרשיע את המשיב.
נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי על פי הרישא
של תקנה 2, הכוונה היא לבית המשפט בהליך הפלילי שסיים זה עתה את הדיון, לאמור,
אותו מותב. כאשר הערכאה הדיונית מזכה את הנאשם, אך טבעי הוא שאותו מותב
שזיכה, הוא שידון בבקשה לפיצויים. כך הוא אם הבקשה מועלית מיד עם הזיכוי בפני
המותב המזכה וכך ראוי - לדעתי - שיהיה בכל מקרה, גם כאשר הערכאה הדיונית הראשונה
זיכתה את הנאשם והבקשה מוגשת לאחר זמן. דומה, שגם המשיב אינו גורס כי המותב הדיוני
המזכה, אינו מוסמך לדון בבקשה לפיצויים בכל עת שתוגש כזו. ענייננו בסיפא של התקנה,
שכן, מדובר בסיום הדיון בשתי ערכאות שהראשונה הרשיעה את הנאשם והשניה זיכתה אותו.
לא ניתן ללמוד מן הסיפא אם מורה היא על דיון בערכאה הראשונה או במותב באותה ערכאה.
6. כשלעצמי, סבורה אני, כי השאלה איננה שאלה של סמכות
אלא שאלה של מדיניות המשליכה על הפרשנות. איזו היא, איפוא, הפרשנות הראויה? דעתי
היא, כי הערכאה המוסמכת לדון בבקשה היא הערכאה הראשונה שדנה בהליך הפלילי
ובמסגרת ערכאה זו, ראוי - כעניין של מדיניות ולא כעניין של סמכות - שהבקשה תידון
על ידי המותב שדן בעניינו של הנאשם.
על אף שלדעתי מוסמכת הערכאה הראשונה לדון
בבקשה לפיצויים בכל מותב שהוא, ראוי שיעשה כן המותב שדן בהליך הפלילי נגד הנאשם
באותה ערכאה. הדבר עולה מפשוטו של מקרא, מן ההגיון הבריא ומן השכל הישר. נראה לי
כי ראוי שמותב זה יעשה כן לא רק כאשר זיכה את הנאשם, אלא גם כאשר הרשיעו ובית
המשפט שלערעור זיכהו והבקשה מוגשת לאחר הזיכוי בערעור. נראה, כי על אף השוני בין
נאשם שזוכה בערכאה דיונית לבין נאשם שהורשע בה וזוכה בערכאת ערעור, ראוי שבשני
המקרים ידון בבקשה לפיצויים המותב שדן בעניינו של הנאשם בערכאה הראשונה.
הטענה לפיה קיים חשש שהמותב שהרשיע את הנאשם
לא יעשה איתו צדק או שתפגע מראית פני הצדק, אינה מקובלת עלי. אין מקום לחשש ששופט
שהרשיע נאשם שזוכה לאחר מכן בערעור, ילקה בחוסר אובייקטיביות לרעתו בעניין
הפיצויים, כפי שאין מקום לחשש ששופט שזיכה את הנאשם ודן בבקשתו לפיצויים, ילקה
בחוסר אוביקטיביות לטובתו.
במישור הרעיוני עקרוני, נוגדת הטענה את תפיסתה
הבסיסית של שיטת המשפט במקומנו ושל מהות תפקידו של השופט. היא מתעלמת מעצמאותו של
השופט המובנית לתוך אישיותו. היא מתעלמת מיושרו האישי והאינטלקטואלי של השופט
ומהבנתו והכרתו את ההיררכיה השיפוטית, בה ערכאה נמוכה יותר מכבדת את הכרעת הערכאה
שמעליה ופועלת על פי החלטותיה. חזקה על שופטים מקצועיים היושבים בדין כי הם ערים
לחובותיהם השיפוטיות ולכפיפותם להכרעות ערכאת הערעור. חזקה עליהם שיעשו מלאכתם
נאמנה ללא דעה מוקדמת. החלטתם בסוגיה שלפנינו נתונה לערעור לפי סעיף 80(ג) לחוק
העונשין. זאת ועוד, דין הטענה להידחות לא רק עקב התפיסה הבלתי מקובלת עלי
שבתשתיתה, אלא גם בשל רוחו ותכליתו של החוק, כאשר לשונו אינה חד משמעית ואינה
מחייבת פרשנות אחרת.
7. לגופו של עניין, הבקשה לפיצויים איננה מנותקת
מן ההליך הפלילי. זוהי בקשה המהווה חלק נלווה להליך הפלילי אם לא חלק אינטגרלי
ממנו. על אף שהיא נושאת אופי מעין אזרחי, היא קשורה בטבורה להליך הפלילי. עילותיה
צומחות מתוך ההליך הפלילי, בין מחמת שהתברר במהלכו שלא היה יסוד לאשמה ובין משום
שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצויים עקב העמדת המבקש לדין וזיכויו.
על הליך זה להתנהל במהירות וביעילות ולהעניק
לנאשם שזוכה פיצויים המגיעים לו, אם מגיעים, כפועל יוצא מזיכויו. אין להופכו להליך
החוזר על המשפט הפלילי מחדש. דיון במותב שדן בתיק ומכיר את החומר, חוסך בזמן,
במאמץ, בכוח שיפוטי ובכסף, מבלי שיש בכך כדי לפגוע בזכויות הנאשם שזוכה בערעור.
החומר הראייתי בהליך הפלילי ופסק הדין המזכה, מהווים תשתית להכרעה בבקשה. מתוך
חומר זה על בית המשפט להסיק אם לא היה יסוד לאשמה או אם קיימות נסיבות אחרות
המצדיקות פסיקת פיצויים. ניתן לומר, כי המותב שדן בעניינו של הנאשם בערכאה הראשונה
הוא הפורום הטבעי ביותר והיעיל ביותר לדון בבקשה לפיצויים.
8. על היותו של הליך הבקשה חלק אינטגרלי מן ההליך
הפלילי הדיוני, יכול להצביע גם מיקומו של סעיף 80 בפרק שעניינו דרכי ענישה. ממיקום
זה משתמע, כי אין לראות בבקשה, הליך אזרחי חדש ונפרד מן ההליך הפלילי שהתקיים.
אילו גרסנו כי זהו הליך אזרחי נפרד, היה מקום לטענה לפיה על הבקשה להידון בפני דן
יחיד בערכאה בעלת סמכות עניינית לדון בתביעות בסדר גודל של סכום הפיצויים, קרי:
בית משפט מחוזי או בית משפט שלום. אפשרות כזו איננה מתיישבת עם לשון סעיף 80 ותקנה
2, הקובעים, כי בית המשפט בו מתקיים הדיון הפלילי ידון בבקשה.
9. בע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת
ישראל, פ"ד מח(2) 650, הוגש ערעור לבית משפט זה על החלטת בית המשפט
המחוזי שדחה את בקשתו של נאשם שזוכה, לשלם לו פיצוי עבור תקופת היותו נתון במעצר.
בית משפט זה קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לערכאה הראשונה להמשך הדיון, כשברור
שהמשך הדיון יתקיים בפני אותו מותב. בע"פ 1726/91 דגני נ' מדינת ישראל
תק-על, כרך 94(4) עמ' 426, החזיר בית משפט זה, שזיכה נאשם שהורשע בערכאה הראשונה,
את הדיון לבית המשפט המחוזי שבפניו התקיים ההליך הפלילי בו הורשע הנאשם, על מנת
שיפסוק בבקשה לפיצוי. אף שלא נאמר איזה מותב ידון בבקשה, נראה כי הכוונה היא לאותו
מותב שישב בדין.
10. ההסדר לפיו המותב שדן בעניינו של נאשם ממשיך
ודן בבקשות המוגשות לאחר סיום הדיון (אף שלכאורה ראוי היה לדידו של המשיב שמותב
אחר ידון בכך) מוכר גם בתחומים אחרים. לדוגמא, בקשה לעיכוב ביצוע העונש (סעיף 87
לחוק העונשין, תשל"ז- 1977); חיוב נאשם בהוצאות משפט (סעיף 79 לחוק העונשין,
תשל"ז- 1977); בקשות לפיצוי קורבן העבירה (סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-
1977); צווי חילוט (סעיפים 39-42 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש),
התשכ"ט - 1969); פסיקת הוצאות לחשוד ששוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום (סעיף
38 לחוק סדר הדין הפליל (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996), צו לפיצוי
נאשם במשפט חוזר (סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984) ;
המשך דיון בתיקים שונים לאחר שבית המשפט לערעורים מחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה
הקודמת (סעיף 213(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982) ועוד.
אכן, ההוראות הנ"ל אינן מפנות את הדיון בהכרח לאותו מותב שדן בהליך העיקרי,
ואין מניעה לקיים את הדיון בחלק מאותם עניינים בפני מותב אחר, אך בפועל הדיון
בבקשות הנלוות להליך העיקרי מתקיים בדרך כלל בפני אותו מותב.
בהקשר אחר מצאה הסוגיה שלפנינו הסדר בחוק
הדומה אם כי לא זהה להסדר הנדון. כוונתי לסעיף 490 לחוק השיפוט הצבאי,
תשט"ו1955-, בו נקבע, כי בקשה לפיצויים של נאשם שזוכה תידון בפני אותה
הערכאה הדיונית שהחליטה על הזיכוי, ואילו אם לא נדון העניין בעת הכרעת הדין,
יתקיים הדיון בפני המותב שדן בעניינו או מותב אחר שהורכב על ידי הנשיא.
11. לחיזוק עמדתו מעלה המשיב טענה לפיה יש להקיש מסעיף
74(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, לענייננו. לפי הוראות אותו סעיף, כאשר שופט נדרש
להכריע בדבר העמדתו של חומר חקירה לעיון הנאשם, אין הדבר נעשה על ידי מי משופטי
המותב שדן בעניינו של הנאשם בהליך הפלילי. לטענתו, מצביע הדבר על כוונה למנוע
מאותו מותב לראות חומר חקירה ולהיות מושפע ממנו. אכן כך. אלא שאין הנדון דומה
לראיה. הוראת סעיף זה נועדה למנוע משופט העומד להכריע בדינו של נאשם במשפטו
הפלילי, מלעיין בחומר שאפשר ויתברר כי אינו קביל. כאשר מדובר בחומר ראייתי לעניין
הרשעת אדם בפלילים, יפה זהירות מיוחדת. עם זאת אין ההוראה הוראת חובה אלא אפשרות
שעל ההרכב לשקול (בש"פ 1372/96 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1)
179, 181).
12. עוד טוען המשיב כי קיים קושי בקביעה שרק אותו
מותב יכול לדון בבקשה, שכן, יש מקרים בהם אותו מותב איננו קיים עוד, באופן מלא או
חלקי, כפי שהמצב בענייננו (שניים משופטי ההרכב אינם נמנים עוד על שופטי בית המשפט
המחוזי). לכך מספק החוק מענה בסעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי, המורה לנו כיצד
לפעול כאשר נבצר משופט להמשיך בתפקידו, ואין לקבוע מטעם זה, שאותו מותב אינו מוסמך
לדון בבקשה.
13. טענה אחרת בפי המשיב היא, כי כאשר רצה המחוקק
לייחד מותב מסוים שידון בעניין, הוא קבע זאת במפורש. למשל סעיף 77 לחוק בתי המשפט.
בענייננו, לא נקבע במפורש כי אותו מותב ידון בבקשה לפיצויים. מכאן מבקש הוא להסיק
הסדר שלילי. אינני סבורה כן. אין בסעיף 80 ובתקנה 2 הסדר שלילי ואין לקרוא לתוכם
הסדר כזה. מקובל עלי שאין להוציא מכלל אפשרות שימונה מותב אחר באותה ערכאה לשם
דיון בבקשה, אלא שכך ייעשה לפי צרכי המערכת ואין בכך כדי לפגוע בשיקולים הנכבדים
המצדיקים מסירת הדיון בבקשה, לאותו מותב שדן בעניינו של הנאשם בערכאה ראשונה. זוהי
הדרך המועדפת בעיני, זוהי דרך המלך וניתן לסטות ממנה במקרים חריגים ורק אם הדבר
מתחייב מנסיבות המקרה, שאז ימנה נשיא הערכאה הראשונה, הרכב אחר, שונה באופן מלא או
חלקי מן המקורי.
14. סוף דבר, דעתי היא כי שאלת קביעת המותב שידון
בבקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, איננה שאלה של סמכות אלא שאלה של
מדיניות. המדיניות הראויה היא שאותו מותב שדן בהליך הפלילי בערכאה הראשונה, ידון
גם בבקשה לפיצויים. עם זאת, אין מניעה להעביר את הדיון למותב אחר אליו יפנה נשיא
בית המשפט את הבקשה, או למותב שיורכב על ידו למטרה זו, והכל בהתאם לנסיבות.
15. לכאורה, במקרה דנן אין טעם לסטות מן המדיניות
הראויה. על פי מדיניות זאת, מן הראוי היה להעביר את הבקשה לפיצויים אל המותב
המקורי שדן במשפטו של המשיב. אולם שניים מחברי מותב זה אינם מכהנים יותר כשופטים
בבית המשפט המחוזי. כיוון שכך, מן הראוי היה שנשיא בית המשפט המחוזי ימנה במקומם
שני שופטים אחרים, שיצטרפו אל השופט שהשתתף במותב המקורי.
עם זאת, השאלה מהו המותב שידון בבקשה לפיצויים
מסורה לשיקול הדעת של נשיא בית המשפט המחוזי, שחזקה עליו כי ינהג על פי המדיניות
הראויה, אלא אם נסיבות מיוחדות מצדיקות לסטות ממדיניות זאת.
לפיכך, יש לעשות את הצו מוחלט במובן זה שהשאלה
איזהו המותב שידון בבקשת הפיצויים של המשיב תוחזר לשיקול והחלטה של נשיא בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו.
ש ו פ ט ת
השופט י' זמיר
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה
של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.
ניתן היום, כ"ג
באדר א' תש"ס (29.2.00).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99024280.J03