עיריית רעננה נ. י.ח.יזום והשקעות בע"מ

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 2425/99 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המבקשות: 1. עירית רעננה 2. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה 3. עירית נס ציונה 4. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה נס ציונה נ ג ד המשיבים: 1. י.ח. יזום והשקעות בע"מ 2. חפץ בוקרה חברה לבנין והשקעות בע"מ 3. יגאל ברק 4. מרים ברק 5. שלמה בריק 6. רות בריק 7. שי מיכלסון בע"מ 8. יעקב תדמור בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.2.99 בתיק בר"ע 20047/98 שניתן על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל תאריך הישיבה: ט"ו באדר ב' תש"ס (22.3.00) בשם המבקשים: עו"ד כץ יוסי; עו"ד אילנה בראל-שניר בשם המשיבים 2-1: עו"ד סלע אסתר בשם המשיבים 7-3: עו"ד גלטקוב בשם המשיב 8: עו"ד רוזן מיכאל פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: הבעיה 1) המבקשות הגישו בקשות רשות ערעור לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 11.2.99 (כבוד השופטת ה' גרסטל) בשלוש בקשות רשות ערעור בה נדחו בקשותיהן לערער על החלטות שניתנו בבתי משפט שלום שונים אשר קבעו כי אין למחוק על הסף תביעות שהוגשו מחמת העדר סמכות עניינית. ביום 22/3/00 ניתנה למבקשות רשות ערעור על ידי בית משפט זה, והכרעה זו הינה לגופו של ערעור ולמהותן של טענות הצדדים. ערעור זה נסב על בחינת היחס בין סמכותם העניינית של גופי ערר הפועלים במסגרת חוקים שונים לצורך ביקורת החלטות הרשויות המינהליות לבין סמכותם העניינית הכללית של בתי המשפט הרגילים לדון בנושאים שבמחלוקת בין האזרח לרשות המתעוררים מכוח אותם חוקים. בהקשר הספציפי הנוגע לענייננו עולה שאלת היחס בין סמכויות בתי המשפט לבין סמכויות ועדת הערר לבחינת היטלי ביוב ברשות המקומית הפועלת מכח סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב1962- וכן סמכויות הערר הנתונות לשר הפנים מכח סעיף 28 לפקודת העיריות (אספקת מים) 1936 לענין היטלים הנדרשים בגין הנחת צינורות מים בתחום הרשות המקומית. (להלן - "גופי-הערר"). העובדות 2) אלה העובדות העיקריות הצריכות לרקע הענין: לבית המשפט המחוזי הוגשו 3 בקשות רשות ערעור שעניינן אוחד על שום זהות השאלות העומדות להכרעה, ואלה עיקריהן: (א) בר"ע 200857/98 בת.א. 4873/97 אשר נדון בבית משפט השלום בפתח תקוה הוגשה תביעה כנגד המבקשות 1 ו2- שעילתה השבת כספים עקב גבייה שלא כדין של אגרות והיטלי פיתוח. במסגרת תביעה זו נטען על ידי משיבות 1 ו2- כי היטלי ביוב והנחת צינורות מים הוטלו עליהם ונגבו מהם שלא כדין. אשר להיטל ביוב נטען כי הוא נגבה שלא כדין על יסוד חוק עזר בלתי סביר שהותקן בחריגה מסמכות, כי לא נתמלאו תנאים מוקדמים מהותיים להטלת היטל בר תוקף וכי תעריפי ההיטל שנקבעו הינם שגויים ובלתי סבירים. בתוך כך טענו המשיבות כי הן לא קיבלו דרישות תשלום כנדרש על פי החוק ועקב כך נשלל הבסיס המשפטי לחיובן בהיטלי ביוב. אשר לאגרות הנחת צינורות מים, נטען כי יש להחזיר תשלומים שנעשו בגינם מאחר שהם התבססו על תעריפים שגויים. המבקשות עתרו לבית משפט השלום בבקשה לסלק את התביעה על הסף ככל שהיא נוגעת להיטלי ביוב ואגרות הנחה וחיבור צינורות בטענה כי בנושאים אלה נתונות סמכויות ייחודיות לגופי הערר שהוקמו על פי החוקים הרלבנטיים, ואליהם יש לפנות ראשונה לבירור הענין. בית משפט השלום דחה את הבקשה בנימוק כי אף שנתונה לגופי הערר סמכות לדון בנושא, הם קונים את סמכותם רק משהוכח כי נשלחו לחייבים בהיטלים דרישות תשלום כדין העונות על כל התנאים המוקדמים המנויים בחוקים הרלבנטיים. משהדבר לא הוכח, ממילא לא נתגבשה סמכותם העניינית של גופי הערר, ולבית המשפט הרגיל נתונה הסמכות לדון בתביעה. (ב) בר"ע 200962/98 בת.א. 2284/98 הוגשה תביעה דומה בבית משפט השלום ברמלה על ידי משיבה 8 כנגד המבקשות 3 ו4-. עיקר התביעה בדרישת השבה של סכומים ששולמו בגין אגרות ביוב והנחת צינורות מים. הטעמים ביסוד תביעה זו דומים לאלו שבתביעה המקבילה שעניינה נדון לעיל, ועיקרם בכך שחוק העזר מכוחו נגבים ההיטלים הינו בלתי סביר והותקן בחריגה מסמכות, כי לא נתמלאו תנאים מוקדמים לגבייה והתעריפים שנקבעו שגויים ובלתי סבירים. גם כאן נתבקש סילוק על הסף של התביעה מהטעם כי קנויה לגופי הערר סמכות ייחודית לדון בנושא התביעה. הבקשה נדחתה מנימוקים דומים לאלה שפורטו בהליך המקביל שנדון לעיל. (ג) בר"ע 200478/98 בקשה זו התייחסה לשני הליכים בבית משפט השלום בפתח תקווה בת.א. 1181/97 ו1180/97- שעניינן תביעות השבה שהגישו משיבים 3 עד 7 מהמבקשת 1 של אגרות ביוב והנחת צינורות מים, בטענות דומות לאלה שהועלו בהליכים המקבילים שנדונו לעיל. גם כאן הוגשה בקשה לסילוק על הסף של התביעות, אשר נדחתה. החלטות בתי משפט השלום לדחות את בקשות הסילוק על הסף של התביעות היוו נושא לבקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. החלטת בית המשפט המחוזי 3) מפאת הדמיון בשאלות העולות בכל ההליכים המתוארים, אוחד עניינן בפני בית המשפט המחוזי וניתנה החלטה אחת לגבי כולן. עיקרה של החלטת בית המשפט המחוזי הוא באלה: (א) אין מחלוקת בין הצדדים כי החוקים הנוגעים להיטלי הביוב והמים אכן קובעים דרכי השגה יחודיות בפני גופי ערר על דרישות התשלום של הרשות. וכך אומר בית המשפט בסעיף 4 לפסק הדין (עמ' 5): "מהמקובץ עולה כי הצדדים אינם חלוקים עוד בשאלה אם חוק הביוב ופקודת המים קובעים דרך השגה ייחודית על דרישות התשלום של הרשות. מוסכם כנראה כי החוקים אכן קובעים דרך השגה ייחודית." (ב) המחלוקת כפי שהוגדרה בידי בית המשפט המחוזי היא:(1) האם נתמלאו דרישות החוקים הרלבנטיים בדבר משלוח דרישות התשלום לחייבים, המקיימות את כל התנאים הנדרשים על פי הדין? (2) והיה אם לא נתמלאו תנאים מוקדמים אלה או חלק מהם - האם יש משמעות לדבר באשר לשאלה האם קנה גוף הערר סמכות ייחודית לדון בענין, או שמא במצב זה מצוי הנושא בסמכות בית המשפט הרגיל? (ג) במחלוקת זו פסק בית המשפט המחוזי כי נכון לעת זו, לא הונחה תשתית ראייתית ממנה ניתן להסיק בבירור האם נתקיימו כל התנאים המוקדמים הנדרשים לענין המצאת דרישות תשלום לחייבים ולכן לא ניתן בשלב זה לקבוע אם הומצאו דרישות תשלום כדין, אם לאו. כבר נפסק, כי התנאים המוקדמים להמצאת דרישות התשלום הינם מהותיים ליצירת חבות הנישום לתשלום ההיטלים. אלא שבשלב זה לא ניתן לקבוע קטיגורית אם הדרישות נתמלאו אם לאו, ולכן אין מקום לדחייה על הסף של התביעות. ומוסיף בית המשפט וקובע: "במהלך הדיון בבתי משפט קמא, אם יניחו המבקשות את התשתית הנדרשת לצורך הוכחת מילוי הדרישות, יידרשו בתי המשפט לשאלה אם במקרה כזה אכן נתונה הסמכות העניינית הייחודית לועדת הערר, או שמא משמדובר בתביעת השבה (להבדיל מתביעה להפחתת חיוב שנדרש) ומשמעורבת בתביעה טענה של התרשלות - מצוי הנושא גם או רק בסמכותו של בית המשפט. אם לא יוכיחו המבקשות את מילוי דרישות החוקים, יידרשו בתי המשפט קמא רק לשאלת נפקות אי מילוי הדרישות בכל הנוגע לסמכות ועדת הערר אל מול סמכות בתי המשפט." על יסוד נימוקים אלה החליט בית משפט קמא כי אין לדחות בשלב זה את התובענות על הסף. טיעוני הצדדים 4) במוקד טיעונן של המבקשות ניצבת הטענה כי שגה בית משפט קמא בסוברו כי תנאי מוקדם לקניית סמכותם של גופי הערר לדון במחלוקות הנוגעות להיטלי ביוב ומים מותנה בקיום דרישות תשלום העונות על תנאים מוגדרים שנקבעו בחוקים הרלבנטיים. לגישתן, גופי הערר הללו מוסמכים לדון כבעלי סמכות ראשונית ייחודית בכל טענה הנוגעת לחיוב בהיטלים וניתן לפרוש בפניהם כל טענה רלבנטית בהקשר לתקפות וחוקיות ההיטל, כמו גם לעניין גובהו ודרכי קביעתו. לענין זה אין לייחס משמעות לאבחנות בין עילות תקיפה שונות המועלות על ידי הנישומים כנגד ההיטלים ויש להכיר בסמכות הכוללת של גופי הערר לדון ולהכריע בכל שאלה הנוגעת לכך. על פי הטענה, גישה זו עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה וגישת ההלכה הפסוקה ויש ליישמה גם במקרה זה. עוד נטען, כי היה על בית המשפט המחוזי לקבוע עמדה בשאלת סמכותם של גופי הערר כבר בשלב ההליך שלפניו, ולא לדחות את ההכרעה לאחר קיום הליכים נוספים בפני בתי משפט השלום, שכן המדובר בשאלה הנוגעת להיבט הסמכות העניינית של הערכאות הנוגעות בדבר וראוי לנקוט עמדה לגביה באופן מיידי. טוענות המשיבות: סמכויות גופי הערר לענין ביוב ומים לדון ולהחליט בעררים הינן מוגדרות ומוגבלות למצבים בהם הוצאו על ידי הרשות מלכתחילה דרישות תשלום כדין לחייבים אשר מקיימות את כל התנאים הנדרשים על פי החוק. מכאן, כאשר עולה שאלה אם דרישות כאלה נתמלאו אם לאו, יש מקום שערכאה שיפוטית תבחן בשלב ראשון את השאלה האמורה, ורק בכפוף להכרעה בה יוברר אם קמה סמכות לגוף הערר לדון אם לאו. כן נטען כי יש לבחון את סוגיית הסמכות העניינית העולה כאן על רקע זכות היסוד המוכרת של האזרח לפנות לערכאות השיפוטיות, ומכאן כי יש לפרש בצמצום את גדר הסמכויות של גופי הערר. עוד נטען כי כאשר מועלות טענות הנוגעות לשורה של היטלים שונים, ראוי מבחינת היעילות לדון בהם תחת קורת גג אחת בפני ערכאה שיפוטית אחת ולא לחייב את האזרח לפנות לגופי ערר שונים ולהתדיין בפני כל אחד מהם בנפרד על היטל כזה או אחר. בתביעות השבה ובתביעות שעילתן רשלנות הרשות בגביית היטלים נתונה בכל מקרה סמכות לבית המשפט הרגיל ואין מקום לפנות בעניינן לגופי הערר. עילות אלה עולות בתביעות נשוא ענייננו ומכאן שהפנייה לבתי המשפט הרגילים כדין נעשתה. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בבחינת הוראותיהם של חוק הרשויות המקומיות (ביוב) ופקודת העיריות (אספקת מים) בכל הנוגע להיקף סמכויות גופי הערר, משהמבקשות טענו כבר מלכתחילה כי ההיטלים הוטלו על ידן מכח חוקים אלה. אי לכך, לא נבחנו בערכאות דלמטה וגם לא בפנינו חיקוקים אחרים שאפשר והיו עשויים אף הם להוות מקור סמכות חילופי בידי הרשות להטיל היטלים באותם תחומים. 5) ההכרעה נתתי דעתי למכלול טיעוני הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי יש לקבל את עמדת המבקשות ולהעביר במקרה זה את השאלות שבמחלוקת הנוגעות להיטלי הביוב ואגרות הנחת צינורות המים לגופי הערר המתאימים כדי שיכריעו במחלוקת. (א) גדר השאלה שלפנינו הוא באלו נסיבות חייב אזרח המתדיין עם הרשות להיזקק תחילה למנגנון יישוב מחלוקת שנקבע בחוק המיוחד החל על הענין, ומתי רשאי הוא לפנות ישירות לבקש את סעדו בבית המשפט הרגיל או בבג"צ. שאלה זו מעלה את הצורך לבחון את היבט סמכותם של גופי הערר שהוקמו במסגרת החוקים הרלבנטיים ואת היחס בינם לבין סמכויות בתי המשפט. נקודת המוצא בענייננו היא כי גופי הערר אמורים לפעול במסגרת הסמכויות שהוקנו להם בחוקים מכוחם הוקמו ומסגרת זו היא המגדירה את מרחב פעולתם. משהוגדרה מסגרת זו, ההנחה היא כי בדרך כלל ידונו גופי הערר בענינים הנתונים לסמכותם ולא גורמים שיפוטיים אחרים, אף שהנושאים שבמחלוקת עשויים להיכלל במסגרת סמכותם הכללית. (ב) בחינת מסגרת הסמכויות של גופי הערר בענייננו עשויה להיות מושפעת מראייה כללית יותר של מקומם ותפקידם של גופי ערר במערך התיפקוד הכולל של רשויות המדינה. הבנת מקומם של גופים אלה עשויה להשליך באורח ישיר על פרשנות היקף הסמכויות שניתנו להם בחוק המיוחד שהקימם. סקירה הסטורית המחזירה אותנו יותר מ30- שנים אחורנית מצביעה על החשיבות הרבה שיוחסה לתפקידן של ועדות ערר כבר באותה תקופה ועל הנטייה להגדיר את סמכויות הביקורת הנתונות להן באורח רחב תוך הדגשת החשיבות הציבורית המיוחדת שבהיזקקות לאמצעי זה ליישוב מחלוקות בין האזרח לרשות השלטונית. עדות לגישה זו ניתן למצוא בבג"צ 300/66 ורדי נ' יו"ר ועדת עררים לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים (פד"י כ(4) 514). במקרה זה נדונה שאלת פרשנות מרחב סמכותה של ועדת ערר הפועלת בתחום הפיקוח על מצרכים ושירותים, וכך נאמר על ידי השופט ברנזון באותו ענין (עמ' 521): "זכות הערר הכללית שהנהיגה הכנסת החל משנת תשט"ו על מעשי השלטונות בשטח הפיקוח על מצרכים ושירותים המכוונים כלפי הפרט מראה כי המחוקק רצה שלא להשאיר את ההכרעה הסופית בעניינים אלה בידי האדמיניסטרציה בלבד. לשם כך הוא יצר בית דין מינהלי בצורת ועדת עררים שבראשה הועמד שופט בית משפט מחוזי אשר בכוחו לא רק - כדרכו של בית המשפט הגבוה לצדק - לבדוק את הצד החיצוני והיסוד החוקי לפעולה שנעשתה, אלא לבודקה לגופה ולאשרה, לשנותה או לבטלה... חוק הפיקוח משנת תשי"ח עוד הרחיב את הסמכות של ועדת העררים במידה ניכרת ועשאה הרבה יותר אפקטיבית... זכות ערר עניינית כזאת יש לה חשיבות ציבורית גדולה. בכוחה למנוע שרירות שלטונית ולהקהות את חודה של כל הרגשה מסוג "אני ואפסי עוד". בשים לב לכוחות הדרסטיים הניתנים לפי החוק הזה לזרוע המבצעת במדינה, הרי שזכות הערר לפני רשות שיפוטית הניתנת לאזרח הנפגע מהם ממלאת תפקיד חיוני ביותר. בסופו של דבר היא עשויה לטפח ולקרב קיום יחסים תקינים והוגנים בין האזרח והשלטון." ראה גם זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים, מהדורה 3, עמ' 5 ואילך. עם השנים, גברה ההכרה בצורך להרחיב את פעילותם של גופי הערר השונים וזאת על רקע הגורמים העיקריים הבאים: (1) ריבוי המחלוקות בין האזרח לרשות נוכח העומס והמורכבות של תפקידי המינהל הציבורי במדינה מודרנית; (2) הצורך במומחיות מיוחדת בבירור מחלוקות ספציפיות המחייבות לא אחת ידע מקצועי מיוחד. בגופי הערר ניתן לשלב מומחים לדבר; (3) בהיזקקות לגופי הערר יש כדי להגביר יעילות ומהירות הדיונים וכדי לפשט ולהוזיל הליכים לאזרח. (ראה הצעת חוק בתי דין מינהליים תשנ"א1991- הצ"ח 2073 תשנ"א, עמ' 334; וכן דין וחשבון הועדה לענייני רשויות מעין שיפוטיות (ועדת לנדוי) משנת 1975 (מופיע בספר לנדוי (כתבים) בעמ' 167). וכך, הוכר הצורך והיתרון ביצירת גופים מיוחדים בעלי כשירות מיוחדת אשר יעמידו במבחן הביקורת את מעשי המינהל תוך התייחסות למלוא רוחב היריעה ותוך העמדת גופים אלה עצמם לביקורת שיפוטית של בג"צ או בקורת ערעורית בבתי משפט רגילים, לפי הענין. על רקע גורמים אלה, הוחק חוק בתי הדין המינהליים תשנ"ב1992- אשר ביקש להניח תשתית חקיקתית כוללת לגופי ערר שונים הפועלים במדינה. (ג) התכליות הבסיסיות העומדות ברקע הקמתם של גופי הערר השונים מבטאות מגמה כוללת לייחד את הדיון הראשוני במחלוקות בין האזרח לרשות במסגרתם, ולהוציא מחלוקות אלה בשלבן הראשון מתחום השיפוט של בתי המשפט הרגילים. לתכליות אלה תוצאות פרשניות בתחומים הבאים: (1) סמכות גופי הערר לדון בענינים שהחוק הפקיד בידם הוכרה כמצדיקה בדרך כלל הימנעות בתי המשפט מלדון באותם ענינים, בבחינת קיומו של סעד חילופי. (2) ניתן לאתר מגמה פרשנית רחבה של סמכויות גופי הערר כפי שהוגדרו בחוקים המקימים אותם. (3) הוכרה זכותו של גוף-ערר לדון ולבחון את שאלת קיום סמכותו הוא, אף בלא אמירה מפורשת על כך בחוק המיוחד. נבחן ענינים אלה לפרטיהם: (1) קיום סמכותם של גופי הערר הוכרה כמצדיקה הימנעות בתי המשפט מלדון באופן ראשוני בשאלות הנתונות לסמכותם של אותם גופים בין אם מדובר בבית המשפט הגבוה לצדק ובין בבית משפט רגיל. בהלכה הפסוקה נתקבל העיקרון כי: "מקום שנישום רשאי לערער על שומה, אין הוא יכול ללכת בדרך אחרת, אלא אם כן החוק בעצמו משאיר בידו את הברירה". (ע"א 175/77 מדינת ישראל נ' רמאדן, פ"ד לב(2) 673, 674-5; ראה גם ע"א 306/78 קרוליק נ' עזבון פנחס, פ"ד לג(1) 496, 499; בג"ץ 764/88 דשנים וחמרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא, פד"י מו(1) 793, 799) ובע"א 1130/90 חב' מצות ישראל בע"מ נ' עירית פתח תקוה, פד"י מו(4) עמ' 778, 782 נפסק מפי הנשיא שמגר: "בית משפט זה פסק לא אחת כי משנקבעו בחוק הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם, אין הנישום יכול להיזקק עוד להליכי התביעה הרגילים. הסדרים מיוחדים אלה הם ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות להן נזקקו הנישומים עובר לקביעת ההסדר המיוחד...". וכך, מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה (ראה לענין זה גישת השופט אור בפרשת דשנים וחמרים כימיים בע"מ, שם, עמ' 825). על רקע תפיסה זו, דחה בית המשפט הגבוה לצדק לא אחת עתירות שונות בעניינים בהם נמצא לעותר סעד חילופי בדרך של השגה וערר (השווה בג"ץ 5199/92 כרים חסן נ' שר הפנים, תק-על 92 (4) עמ' 254; ע"א 5404/97 רוט נ' עירית הרצליה מיום 9/3/98). ראוי לציין, עם זאת, כי נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר והוא כאשר מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. לענין זה ראה דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"א 6971/93 עירית רמת גן נ' קרשון, פ"ד נ(5) 478, 481: "גם כאשר פתוחה בפני נישום דרך ההשגה יש שלא תיסגר בפניו דרך הפנייה לבית המשפט. לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית המשפט במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, כפי המקרה שלפנינו." (הדגשה שלי - א.פ.) ברי, כי היזקקות בתי המשפט להכרעה בענין כזה חורגת מדרך השגרה ושמורה למקרים חריגים בלבד, ובכפוף לסייג זה אין לערב את בתי המשפט בהכרעות ראשוניות במחלוקות הנתונות להשגה וערר, אלא על דרך הבקורת הערעורית או במסגרת עתירה לבג"צ שעניינן העמדת החלטתו של גוף הערר במבחן הביקורת השיפוטית. (2) אין צריך לומר כי גוף הערר אמור תמיד לפעול במסגרת הסמכות שהוקנתה לו בחוק המיוחד ולא לחרוג ממנה. עם זאת, נוכח התכליות העומדות ברקע הקמתם של גופי הערר מסתמנת מגמת הרחבה בפרשנות תחומי הסמכות הנתונים לגופים אלה. מגמת הרחבה זו ניכרת במספר הקשרים: (א) ניתן פירוש רחב לעילות ההשגה והערר המנויות בחוקים המיוחדים: דוגמא לכך הוא בג"ץ 351/88 טית-בית בע"מ נ' עירית פתח תקוה, (פ"ד מב(3) 441, 446) בו אומר הנשיא שמגר: "לטעמי, יש לפרש את האמור בסעיף 3 הנ"ל (הדן בזכות השגה בתחום הארנונה) באופן רחב ככל האפשר, שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה... מן הנכון לאפשר לאזרח ככל האפשר, במידה שהדבר יכול להתיישב עם דבר החקיקה הרלבנטי, הגשת השגה, ערר וערעור לגבי חיובו בתשלום מס או ארנונה לרשויות השלטון, שהרי אחרת ימצא האזרח במבוי סתום, בלי יכולת לשטוח את טענותיו לפני ערכאה שיפוטית היכולה להעביר את החלטתה של הרשות המינהלית בשבט הביקורת.... אגב, לו היתה נשמעת דעתו של בית משפט זה, היה גם מקום להוסיף ולהרחיב בדרך החקיקה את הזכות להשגה, ערר וערעור מעבר לתחומים שהותוו כיום בסעיף 3 לחוק הנ"ל, כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה ולא רק במקרים הספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל." (ראה גם רע"א 2824/91 עיריית חיפה נ' לה-נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, תק-על 91(3) 2563). (ב) יתר על כן, בפירוש מסגרת הסמכויות של גוף הערר מסתמנת הנטייה לאפשר העלאת כל טענה הקשורה לנושא הנתון להכרעה - בין אם הטענה נושאת אופי עובדתי-טכני ובין אם היא בעלת אופי כללי, עקרוני. כך, למשל, מקובלת הגישה כי גוף הערר בדרך כלל אינו מוגבל לבחינת שאלות הקשורות בגובה ההיטל שהוטל ובדרכי חישובו אלא עשוי להיזקק גם לטענות בעלות אופי עקרוני כגון חריגה מסמכות או העדר סבירות של הרשות המינהלית בקביעת ההיטל וכן לטענות בדבר פגמים בחוק עזר החל על הענין. בענין רוט נ' עירית הרצליה, שם, אומר בית המשפט בקשר להיטל ביוב: "כבר נקבע שבפני ועדת הערר יוכלו העותרים לטעון את מלוא הטענות שניתן לטעון נגד החיוב באגרת ביוב, לרבות טענות בדבר חוסר סבירות, פגמים בקבלת חוק העזר וכל טענות אחרות נגד חוק העזר. כן יוכלו לטעון בפני ועדת הערר כנגד חשש חיוב כפל, כנטען על ידם בפנינו." וראה גם פרשת כרים חסן, שם, בה ננקטה גישה דומה. אמנם, אין להתעלם מן העובדה כי בהלכה הפסוקה הובעה גם גישה המצמצמת את תחום התייחסותו של גוף הערר לנושאים עובדתיים - טכניים להבדיל מאשר לשאלות עקרוניות הנוגעות לחוקיות או תקפות ההיטל. (ראה דברי השופט ד. לוין בפרשת דשנים וחמרים כימיים, שם, בעמ' 799). אולם גישה זו אינה אפיינית לקו העיקרי הננקט בהלכה הפסוקה הנוטה לפרשנות מרחיבה של גדר הסמכויות של גוף הערר, ובאותו ענין עצמו נאמר מפי השופט אור: (שם, עמ' 825): "הלכה היא שמקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערעור על החבות במס, יש לילך בדרך אותה קבע, ואין להיעתר להליכים הבאים לעקוף הליכים אלה..." (לפרשנות רחבה של סמכויות גופי הערר ראה גם ספרו של שפיר, אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות, עמ' 342-3). (3) נטיית הפרשנות המרחיבה את גדר סמכויות גופי הערר משתקפת גם בהיבט הבא: לא אחת נדרשת רשות מינהלית או גוף ערר להחליט אם יש בידם סמכות לדון ולהכריע בסוגיה מסוימת. יש ונטען על ידי בעל דין כי מקרה מסויים אינו נתפס בגדר סמכות גוף הערר מאחר שלא מתקיים תנאי מוקדם כזה או אחר המקים את הסמכות העניינית. בענין זה מקובלת הגישה לפיה גם אם לא נאמר כך במפורש בחוק, הרי טענה מסוג זה בדבר העדר סמכותו של גוף הערר לדון בענין איננה מוציאה מלכתחילה אותו ענין מגדר סמכותו, אלא הוא מוסמך וחייב לברר את שאלת הסמכות לגופה, ולהחליט, הוא עצמו, אם נתונה בידיו הסמכות לדון באותו מקרה, אם לאו. כדברי זמיר, בספרו "הסמכות המינהלית", כרך ב', עמ' 694: "טענה כזאת, כשהיא לעצמה, אינה מוציאה את המקרה מסמכות הרשות, ועדיין הרשות מוסמכת ואף חייבת לברר את הטענה לגופה ולהחליט בעצמה אם יש לה סמכות באותו מקרה. אין היא זקוקה לצורך בירור זה להוראה מפורשת של החוק: הסמכות להחליט בשאלת הסמכות היא חלק מהסמכות הראשית של הרשות או, לפחות, סמכות-עזר הנילווית לסמכות הראשית." (ראה גם ע"א 463/65 טירת הכרך בע"מ נ' ועדת שומה, פד"י כ(2) 234, 246; בג"צ 338/77 ברסלאו נ' מפקח על מט"ח, פד"י לב(3) 29; בג"צ 3366/99 הסתדרות כללית נ' ממונה על יחסי עבודה, פד"י מה(4) 324, 326-7); ד. לוין, טריבונלים שיפוטיים במדינת ישראל, עמ' 42). היקף הביקורת בהשגה נתחם, בין היתר, גם על ידי ההוראה הכללית שבסעיף 18 לחוק הפרשנות התשמ"א1981-, הקובע: "הסמכות לדון ולהכריע בערר או בהשגה אחרת על החלטה של רשות - משמעה גם הסמכה לאשר את ההחלטה בשינויים או בלא שינוי, לבטלה, ולהחליט החלטה אחרת במקומה, או להחזיר את הענין עם הוראות לרשות שהחליטה". הוראה דומה קיימת בסעיף 37 לחוק בתי דין מינהליים, אולם בעוד שחוק זה חל רק על בתי דין המנויים בתוספת (וועדת הערר לענין היטל ביוב בכלל זה) הרי סעיף 18 הנזכר הוא בעל תוקף כללי וחל על כל רשות. הוראה זו מקנה היקף רחב מאד להשגה המינהלית ולערר בפני בית הדין המינהלי והיא בדרך כלל רחבה יותר ממיתחם הביקורת השיפוטית. בעוד הביקורת השיפוטית אמורה לבדוק אם לא נפלה טעות בהחלטה המינהלית, הביקורת בהשגה או בערר נערכת על פי רוב כדיון מחדש ומאפשרת מתן החלטה אחרת במקום זו שניתנה על ידי הרשות המקורית. באופן כזה רשאית הרשות הדנה בהשגה להעמיד את שיקול דעתה במקום שיקול דעת הרשות המקורית וזאת, כל עוד אין מתפרשת כוונה אחרת מהחוק המיוחד החל על הענין. (ראה זמיר, שם, עמ' 651-650). (ד) לסיכום הדברים עד כאן: מגמת הפרשנות המרחיבה לסמכויות גופי הערר מגשימה יעד כפול: מצד אחד, היא עונה לתכלית החשובה שבהבאת המחלוקת הראשונית בין האזרח לרשות להכרעה בדרג מקצועי, יעיל, מהיר ומיומן. כמו כן, בדרך כלל היא מקנה לגורם הדן שיקול דעת רחב לסטות מן ההחלטה המקורית וליתן החלטה אחרת תחתיה. מן הצד האחר, מובטח פיקוח שיפוטי על החלטת גוף הערר באמצעות מנגנון הביקורת השיפוטית המבקר את פעולתה בין בערכאה שיפוטית רגילה ובין בבית המשפט הגבוה לצדק. 6. ומן הכלל אל הפרט: בעלי הדין חלוקים בשאלות שונות הנוגעות להיטלי הביוב והיטלי הנחת צינורות מים. המחלוקת לפנינו היא האם ניתן וצריך להעביר את מכלול השאלות הנוגעות להיטלים אלה לגופי הערר שהוקמו בחוקים הנוגעים לענין לצורך הכרעה בנושאים אלה. הסוגיות העומדות להכרעה הן כיצד יש לפרש את מסגרת סמכויות גופי הערר, ובמיוחד: (א) האם הסמכויות מוגבלות לענינים טכניים בלבד או שמא הן משתרעות גם על פני ענינים עקרוניים, ובהם שאלות הנוגעות להיקף סמכותה של הרשות המוסמכת וסבירות החלטותיה; (ב) האם קנויה לגופי הערר סמכות לדון בשאלות מיקדמיות הנוגעות לתקפות החיוב בהיטלים ולקיום סמכות גוף הערר לדון בשאלות אלה; (ג) האם יש נפקות בענייננו לעובדה כי מדובר בתביעות השבה של כספים ששולמו לעומת מצב בו נדון נושא היטל שהוטל אשר טרם נפרע?; (ד) האם מתקיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות הוצאת תביעות המשיבים מגדר שיפוטם של גופי הערר והכרעה בהם בבית המשפט הרגיל. נדון בשאלות אלה אחת לאחת: (א) מסגרת הסמכויות של גופי הערר בענייננו הוסדרה בחוקים המיוחדים הנוגעים לענין: חוק הרשויות המקומיות (ביוב) ופקודת העיריות (אספקת מים). בתחום היטלי הביוב, קובע חוק הרשויות המקומיות (ביוב) בסעיף 30 כי, "בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28 רשאי תוך 30 יום מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת ערר, והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים או לבטלה..." סעיף 28 לאותו חוק קובע מהי "דרישת תשלום" ומורה כי ראש המועצה ימסור לבעלי הנכסים החייבים בהיטל דרישת תשלום "המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה, את מועד התשלום, את זכות הערר וכן פרטים נוספים שנקבעו בחוק עזר של הרשות המקומית או בתקנות." בתחום אגרות הנחת צינורות קובעת לפקודת העיריות (אספקת מים) 1936 בסעיף 28: "כל המוצא עצמו מקופח על ידי הודעה, צו או דרישה שניתנו על ידי מועצת עיריה או מטעמה על פי סעיף 20 לפקודה זו, הרשות בידו תוך עשרים ואחד יום מיום ההודעה, הצו או הדרישה... לערער עליהם בפני שר הפנים והחלטתו תהיה החלטה סופית." סעיף 20 לאותה פקודה קובע את התנאים והנסיבות בהם חלה על בעלים של מקרקעין החובה לשאת בהוצאות הכרוכות במתיחת צינורות שירות לבתים וחיבורם לצינורות הראשיים. (ב) אשר לשאלה הראשונה, מניסוחן הכללי של סמכויות גופי הערר, הן לענין ביוב והן לענין מים ניתן להסיק כי לא נשללה האפשרות להעלות בפניהם טענות תקיפה שונות כנגד החיוב בהיטלים בין אם טיבן טכני ובין אם טיבן עקרוני -מהותי. מסקנה זו מתבקשת הן על רקע הניסוח הכללי של סמכויות גופי הערר כאן שלא הוגבלו לעילות מוגדרות, והן על רקע המגמה הכללית שתוארה לעיל המבקשת ליתן בידי גופים אלה סמכויות ביקורת רחבות באשר לחבויות תשלום שהרשות המקומית הטילה על בעל נכס. יוצא, איפוא, כי לענין ביוב והנחת צינורות מים, בעל נכס שחוייב בהיטל יוכל לטעון בפני גוף הערר כל טענה כנגד חבות זו - בין טענה בעלת אופי מהותי הנוגעת לעצם הסמכות או הסבירות שבהטלת היטל, בין טענה לענין קיום תנאים ספציפיים הנדרשים בחוק לצורך גיבוש של חיוב תקף, ובין טענה לענין גובה סכום ההיטל הנדרש. (ג) שאלה שניה העולה היא האם סמכות גופי הערר לדון במחלוקת מותנית מלכתחילה לענין היטל ביוב- בקיום "דרישת תשלום לפי סעיף 28 לחוק" שהוצאה כדין ולענין אגרת מים-בקיום "הודעה, צו או דרישה" שהוצאו כדין על פי סעיף 20 לפקודה; ועוד - האם השאלה האם אלה הוצאו כדין נתונה להכרעת גופי הערר או שמא היא מעבר לסמכותם, ויש להעמידה להכרעת בית המשפט? לענין זה יש להבחין בין שניים: האחד - השאלה המהותית אילו תנאים צריכים להתקיים על פי החוקים הרלבנטיים כדי לבסס חבות כדין של נישום לשלם היטל ביוב או מים? השני - האם נתונה לגופי הערר בענייננו הסמכות לבדוק את השאלה האם קמה חבות כדין כזו, ובכלל זה את השאלה האם נשלחו דרישות תשלום כדין ואם אלה ממלאות אחר כל התנאים הנדרשים על פי החוקים הנוגעים לענין? לטעמי, לגופי הערר בענייננו נתונה הסמכות לדון ולהחליט במכלול השאלות האמורות, ובכלל זה בשאלה האם נשלחו דרישות תשלום כדין, ומה מצב הדברים אם החיוב בתשלום שהוצא על ידי הרשות אינו ממלא אחר התנאים הנדרשים בחוק. מסקנה זו מתבקשת מאלה: המטרה העומדת ברקע פעולתם של גופי הערר הינה להפקיד בידם בחינה מחודשת של החלטת הרשות לחייב את האזרח בהיטל. על פי הוראות החוקים הנוגעים לענין, בחינה זו הינה כוללת ואינה מוגבלת לעילות ביקורת ספציפיות. מכך עולה כי על גופי הערר לבחון האם האזרח נפגע מהחיוב שהוטל עליו ולצורך כך ניתנת סמכות בדיקה מקיפה. בגדר בחינה זו ניתן להיזקק בין היתר, גם לטענות לפיהן לא הוצאו כלל דרישות תשלום או שדרישות אלה אינן ממלאות אחר התנאים המוקדמים שנקבעו בחוק ולכן אין הן תקפות. אין סיבה וטעם להניח כי סמכויות גופי הערר הוגבלו מלכתחילה לבחינת נושא ההיטלים רק מקום שהוצאו דרישות תשלום כדין וכי המחוקק התכוון להפקיע מידי גופי הערר את בירור השאלה אם הוצאו דרישות כדין ולהפקידן בידי בתי המשפט, ולפצל בכך פיצול ענייני בין סמכויות גופי הערר לסמכויות בתי המשפט גם בשלב הבירור הראשוני של הנושא. הדעת נותנת כי סמכויות גופי הערר בענין ביוב ומים משתרעות על מכלול השאלות העולות בהקשר לחיוב האזרח בהיטלים - בין שאלות טכניות ובין שאלות מהותיות-עקרוניות, והכל במגמה לבחון האם נגרמו לאזרח פגיעה או קיפוח עקב הטלתם. בכלל זה נמנות גם שאלות הנוגעות למילוי דרישות מוקדמות ליצירת החיוב בהיטל, על כל המשתמע מכך. מדברים אלה נובע כי אין לקבל את גישת בית משפט קמא לפיה יש לברר ראשית בערכאה שיפוטית האם נתקיימו תנאים מוקדמים ליצירת עצם החבות בהיטל, ורק אם יתברר כי כך הוא, עשויה לקום סמכותו של גוף הערר. שאלות אלה הן עצמן בתחום סמכותם של גופי הערר, ובנוהג הרגיל יש להפנות מחלוקות אלה על מכלול היבטיהם לבירור על ידם. (ד) ואוסיף מעבר לנדרש: גם אילו אמרנו שתנאי לסמכותו של גוף הערר הוא קיום "דרישת תשלום" שהוצאה כדין, גם אז נתונה לגוף הערר סמכות-לוואי לברר ולהכריע בשאלת סמכותו הוא. טענות אלה ניתן להעלות בפניו ולקבל את הכרעתו. (ה) בענייננו מדובר בתביעת השבה של כספים ששולמו. לא נראה לי, על פניו, כי יש נפקות לעובדה כי הסעד המבוקש הינו השבה ככל שהדבר נוגע לענין סמכותם של גופי הערר. האבחנה בין מצב דברים בו הוטל על בעל נכס חיוב בהיטל אשר טרם שולם והוא מבקש להעמידו במבחן הביקורת לבין מצב בו סכום ההיטל שולם ובעל הנכס טוען לאחר מעשה כי יש לזכותו בהשבה מאחר שההיטל פגום אינה נראית מהותית ככל שהיבט סמכות גופי הערר נוגע בדבר. (ו) להשלמת התמונה אציין: ישנה התייחסות מסוימת בפסיקה לאפשרות כי תביעות התוקפות היטלים שיסודן בעילות רשלנות הרשות המקומית יידונו בבתי המשפט הרגילים ולא בפני גופי הערר. (השווה בענין זה רע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס, תק' על' 98(2) 427 (השופט גולדברג) וכן בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל, חב' ישראלית לביטוח בע"מ (תק' על' 91(3) 2563). איננו צריכים לתת את הדעת להיבט זה של הענין מן הטעם שבתביעות שלפנינו לא נכללה עילת רשלנות ומכאן שהענין אינו נוגע לכאן. (ז) כפי שפורט לעיל, יתכנו מצבים מיוחדים החורגים מן השגרה, בהם עשויה להיות הצדקה לפתוח את שערי בית המשפט בפני האזרח המתדיין כנגד הרשות גם מקום שגוף הערר מוסמך לדון ולהכריע במחלוקת והוא - כאשר מתעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית מיוחדת אשר הדעת נותנת כי ההכרעה בהן תינתן לערכאה השיפוטית כבר בשלב הבירור הראשוני. (ראה ע"א 6971/93 בעמ' 481 שהוזכר לעיל). מצב דברים כזה אינו מתקיים בענייננו. מדובר כאן בענינים הטעונים בירור על דרך השגרה, ויש לבררם בפני גופי הערר במסגרת המיוחדת שהחוק כונן לשם כך. (ח) ייאמר עוד, כי העובדה בלבד שבענייננו מבקשות המשיבות לתקוף היטלים משני סוגים - ביוב ומים - ותקיפה זו מחייבת פנייה לשני גופי ערר שונים, אינה מצדיקה, כשהיא עומדת לעצמה, היזקקות לערכאות שיפוטיות במקום בירור ראשוני בפני גופי הערר האמורים. (ט) לאור כל אלה, המסקנה המתבקשת בענייננו היא כי אין לקבל את הגישה שננקטה בידי בית משפט קמא המותירה בידי בתי המשפט הרגילים את ההכרעה בשאלת מידת התקיימותם של התנאים המוקדמים לצורך הוצאת דרישות תשלום על ידי הרשות בין לצורך היטל ביוב ובין לענין היטל צנורות מים, ויש להעביר את בירור השאלות כולן, מתחילתן, לגורמי הערר הנוגעים לענין. אין צריך לומר, כי החלטות גורמי הערר נתונות מצידן למבחן הביקורת של ערכאות השיפוט המתאימות, לפי הענין. לאור האמור, הצעתי היא כי הערעור יתקבל, תבוטלנה החלטות הערכאות דלמטה, התביעות נשוא הערעור תסולקנה על הסף ככל שהן נוגעות לחיובים בגין היטלי ביוב, אגרות חיבור ואגרות הנחת צינורות מים, וייקבע כי הסמכות לדון במכלול השאלות הנוגעות לחיובים אלה נתונה לגופי הערר הפועלים מכוח החוקים הנוגעים לענין. המשיבים ישלמו למבקשות את הוצאותיהן בכל הערכאות וכן שכר טרחת עורכי הדין בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום. סכומי ההוצאות ושכר הטרחה יחולו על המשיבים ב3- חלקים שווים כדלקמן: על משיבים 1 ו2- מצד אחד; על משיבים 3 עד 7 מצד שני;על משיב 8 מצד שלישי. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: מסכים אני לפסק דינה של חברתי, השופטת פרוקצ'יה. אבקש אך להוסיף ארבע הערות אלה: א. ראשית, הלכה פסוקה היא כי לוועדת ערר סמכות לדון בשאלת סמכותה שלה. כך נפסק כבר לפני למעלה מארבעים שנה בפרשת טירת הכרך (ראו ע"א 463/65 טירת הכרך בע"מ נ' ועדת השומה שליד עירית נתניה, פ"ד כ(2) 229, 246). מאז נוהגים אנו לפי הלכה זו (ראו בג"ץ 338/77 מיצי ברסלאו נ' המפקח על מטבע חוץ, פ"ד לב(3) 29; בג"ץ 3366/90 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' הממונה על יחסי עבודה במשרד העבודה והרווחה, פ"ד מה(4) 32). למותר לציין, כי אם ועדת הערר תקבע שאין היא מוסמכת לדון בעניין, לא יהא בכך משום מעשה בית דין אשר ימנע דיון בבית המשפט האזרחי. ב. שנית, סמכותה של ועדת הערר מותנית, בין השאר, בכך שניתנה דרישת תשלום. לעניין הסמכות, אין זה תנאי מוקדם כי דרישת התשלום תמלא את כל דרישות החוק על כל תגיהן ודקדוקיהן. על כן, פגם בדרישת התשלום, אין בו, כשלעצמו, כדי לשלול את סמכותה של ועדת הערר (ראו המ' 460/63 לש נ' ועדת השומה שליד עירית נהריה, פ"ד יח(1) 319, 322). יהא על ועדת הערר לקבוע את התוצאות המשפטיות של הפגם שנפל בדרישת התשלום, בלא שהדבר יפגע בעצם סמכותה. ג. שלישית, שאלה יפה היא, אם סמכותה של ועדת הערר היא ייחודית. האין לומר, כי סמכותה של ועדת הערר מקבילה לסמכותו של בית המשפט האזרחי? התשובה על שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר (ראו בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793; ע"א 697/93 עירית רמת גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, 481). אין לנו צורך להכריע בכך בערעור שלפנינו. אפילו אניח כי הסמכות היא מקבילה, מן הראוי הוא לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי, ובגדר "הסעד החילופי", להכיר בסמכותה של ועדת הערר. ד. לבסוף, הטרידה אותי השאלה, אם ועדת הערר מוסמכת להורות על השבת סכומים ששולמו ביתר? הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה על שאלה זו היא בחיוב. אם ועדת הערר מוסמכת להורות כי סכום שטרם שולם יש לשלמו, מן הראוי להכיר בסמכותה להורות על השבת תשלום ששולם שלא כדין (השוו בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עירית פתח-תקוה, פ"ד מב(3) 441). זאת, אם שאלת ההשבה מעוגנת כל כולה - כמו במקרה שלפנינו - בחוקיות דרישת התשלום. במקרה זה שאלת ההשבה אינה אלא צידה האחר של שאלת חוקיות התשלום. שיקולים אחרים עשויים לחול מקום ששאלת ההשבה מעוררת שאלות כלליות הנוגעות לדיני עשיית עושר ולא במשפט, כגון טענות הגנה על פי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט1979-. בערעור שלפנינו הבעיות המשפטיות המתעוררות בגדרי תביעת ההשבה זהות לבעיות המשפטיות שהיו מתעוררות בטרם תשלום. בנסיבות אלה הנני סבור כי לוועדת הערר הסמכות לדון בתביעת ההשבה. ה נ ש י א השופט י' אנגלרד: אני מסכים לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה ולהערותיו של הנשיא. ש ו פ ט לפיכך התוצאה היא כאמור בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה. ניתן היום, י"ב באלול תש"ס (12.9.00). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי 99024250.R05